המחדל שעוד לא נחקר
היום, 39 שנים לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, קשה למצוא לקונות של ממש במחקרים ההיסטוריים עליה. אחת הבודדות שנותרו נוגעת לשאלה מה עשה אמ"ן עם תוכנית המלחמה המצרית הסודית. התוכנית עמדה לרשות ישראל כשמונה חודשים לפני פרוץ המלחמה, ובכל זאת אף לא אחד ממפקדי צה"ל לא הכיר אותה כאשר נפתחה האש.
נקודת המוצא של מחקר כזה יכולה להיות עדותו של ראש המוסד, צבי זמיר. בספרו "בעיניים פקוחות", שיצא לאור בשנה שעברה (כנרת זמורה-ביתן דביר), מספר זמיר על פגישה שקיים בסוף פברואר-תחילת מארס 1973 עם ראש הממשלה גולדה מאיר, ובה תיאר את תוכנית המלחמה המצרית כפי שהגיעה למוסד. יעדה המרכזי של התוכנית היה שבירת הקיפאון המדיני. היא כללה ארבעה שלבים: ריכוז הכוחות לקראת המלחמה; "כיבוש הגדה המזרחית של תעלת סואץ עד כעשרה קילומטרים מהתעלה והתבססות בכוח גדול, שיכלול שריון, חי"ר מצויד באמצעים ללוחמה נגד שריון, ובייחוד בטילי הסאגר שהיו ברשותם בכמויות גדולות מאוד, ותותחי נ"ט"; בלימת מתקפות הנגד של צה"ל מתוך הישענות על מערך הנ"מ שממערב לתעלה כדי לנטרל את חיל האוויר הישראלי; ולבסוף, במידה שיתאפשר, התקדמות מזרחה עד הקו השני, כ-30 קילומטר ממזרח לתעלה.
התוכנית שתיאר זמיר זהה לחלוטין לתוכנית המלחמה שגובשה במצרים אז, לפי זיכרונות הרמטכ"ל המצרי, סעד א-שאזלי, וקצין האג"מ שלו, מוחמד עבד אל-ראני גמאסי. במלים אחרות, זאת אכן היתה תוכנית המלחמה האמיתית, שרוב השותפים לתכנון המלחמה במצרים לא ידעו עליה, ובוודאי לא ידעו שזוהי - ולא התוכנית השאפתנית יותר, שכונתה "גרניט 2 מעודכנת" - תוכנית המלחמה האמיתית. הסודיות נבעה פחות מהחשש שהתוכנית תיפול לידי ישראל ויותר מהחשש שאם הסורים יגלו שהיעדים הטריטוריאליים המצריים בסיני כה מוגבלים, הם יסרבו לצאת למלחמה שבה צה"ל ירכז את מרב מאמציו בגולן, מפני שהאיום המצרי בחזית התעלה יהיה לא משמעותי.
אחד המצרים שכן הכירו את התוכנית היה אשרף מרואן, שמאז דצמבר 1970 העביר למוסד את כל סודות מצרים. בפברואר 1973 הוא העביר את התוכנית הסודית, שכינויה היה "הצריחים הגבוהים".
בפגישה עם מאיר העריך זמיר שהתוכנית המתגבשת סבירה וכי אפשר לבצעה גם בלי שמצרים תצטייד בכמות מספקת של מטוסי תקיפה וטילי קרקע-קרקע, כפי שחייבה תפישת המלחמה מתקופת נאצר, אשר זכתה בישראל לכינוי "הקונצפציה". הוא חזר על הערכתו זו בדיון קריטי ב"מטבח" של גולדה ב-18 באפריל.
פחות מחצי שנה אחר כך בוצעה התוכנית המצרית הלכה למעשה. היא היתה בידי ישראל שמונה חודשים לפחות, אבל איש במטכ"ל לא הכיר אותה. אמ"ן העריך את מהלכי המצרים בימי המלחמה הראשונים על בסיס מתווה מלחמה מיושן, והזרים לרמטכ"ל הערכות בלתי פוסקות על כך שכיבוש קו בר לב והתייצבות חמש דיוויזיות חי"ר מצריות, שצלחו את תעלת סואץ במרחק של כעשרה קילומטרים מהתעלה, הם שלב ראשון לקראת צליחת דיוויזיות השריון ופריצה מזרחה לעבר מצרי הגידי והמיתלה. מהלך זה נתפש על ידי מקבלי ההחלטות כאיום העיקרי.
למזלה של ישראל, הצעתו של שר הביטחון משה דיין ב-7 באוקטובר, לסגת לעומק סיני מתוך ההערכה שבכוונת המצרים לפרוץ מזרחה - נדחתה. כיום ברור שלא היה בכך צורך. ברור גם שדיין לא היה מודע לתוכנית המוגבלת יותר, שבוצעה בפועל. כך גם מפקדי צה"ל, החל ברמטכ"ל וכלה במפקדי החטיבות בגזרת התעלה. ההחלטה לצאת למתקפת הנגד ב-8 באוקטובר נשענה במידה רבה על השיקול שעדיף לעשות זאת לפני שהשריון המצרי יחצה את התעלה. ישראל יצאה למתקפה אף שעל פי התוכנית שהיתה בידיה, למצרים לא היתה כוונה להעביר את דיוויזיות השריון בכלל, ובוודאי שלא בשלב זה. החיפזון שבו התארגנה המתקפה תרם לכישלונה הכואב.
אין ספק שתוכנית המלחמה המצרית, שהיתה בידי ראש המוסד בתחילת 1973, היתה גם בלשכת ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא. אין ספק גם שזעירא לא דאג להפיצה לצה"ל, בניגוד גמור למתחייב מתפקידו. ראוי לבדוק מי באמ"ן, מלבד ראש אמ"ן, ידע על תוכנית "הצריחים הגבוהים", מדוע התוכנית לא הופצה לצרכנים הרלוונטיים בצה"ל ומה היה המחיר ששולם על מחדל זה במלחמה. הנה נושא לעבודת מחקר מקורית.
פרופ' בר-יוסף מלמד במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1829855