לאור הערה שנתקבלה ומאחר והאשכול הקודם אכן הפך כבד וגדול מדי להלן אשכול ההמשך:

ראש אמ"ן לשעבר: אי אפשר לסמוך על נתניהו וברק, הם מפזרים היסטריה וחרדה\ מאת אמיר אורן

אורי שגיא: "אני לא מזלזל באיום האיראני. בפצצה גרעינית איראנית תהיה סכנה, אבל אני מתקומם על זילות השימוש במונח 'איום קיומי'

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1803284
"בשנים 2007-2010, כאשר צה״ל המתאושש מלבנון נשלח בין השאר לפעילות מודיעינית ומבצעית סבוכה והרת סכנות, אורי שגיא היה ביציע, קרוב למגרש. הוא תרם מניסיונו לרמטכ"ל אז, גבי אשכנזי, ולראש אמ"ן, עמוס ידלין, ושבע נחת מאיכות הביצוע, בתהליך ובתוצאה. מי שהיה מפקד סיירת גולני במלחמת ההתשה, ראש ענף מבצעים במלחמת יום הכיפורים, מח"ט גולני באנטבה, מפקד אוגדה 36 וראש חטיבת המבצעים במלחמת לבנון וראש אגף מודיעין בשנים 1991-1995, כיוון את הערותיו, ביקורתו ועצותיו פנימה, לתוך המערכת. אבל השבוע, לנוכח מה שהוא מכנה "היסטריה מתוזמרת ומתוזמנת המכניסה את המדינה לחרדה, מלאכותית או לא", מפני הגרעין האיראני, חש שגיא שהוא מוכרח להשמיע את קולו ברבים. המסגרת של מועצת גדולי המטכ"ל, בראשות אמנון ליפקין-שחק, נוסדה בידי אשכנזי בסמוך למינויו לרמטכ"ל, בברכת שר הביטחון עמיר פרץ. היו בה גם האלופים דוד עברי ועמוס ירון ולאחר אביב 2008 והחילופים בפיקוד על חיל האוויר צורף אליעזר שקדי, אולי הלוחמני מכולם. הקבוצה פורקה לבסוף בידי אהוד ברק, שייחס לליפקין-שחק ולשגיא קרבה יתרה לאשכנזי. היה לכך לא רק ממד אישי, אלא גם רעיוני - ההסתייגות ממבצע צבאי נגד איראן טרם זמנו. כשלא אוהבים את העצות, חדלים להקשיב ליועצים. "מקוממת אותי המידה האפסית של האחריות שמפגין, כדרכו, מי שמתראיין או מדליף", אומר שגיא. "אם כי אני לא יכול לומר שאני מופתע מכך. ניתוחים לחוד - ומי שמשמיע אותם היום מסוגל בעוד חודש וחצי להשמיע את ההפך הגמור, באותו ביטחון עצמי בכושר השכנוע שלו - ואחריות לחוד. כשמשהו ישתבש, האחריות תוטל על מישהו אחר. אלא שצריך לדעת שזה לא חייב להיות כך. עד לפני שנה וחצי הייתי במילואים והשתתפתי בדיונים בעלי משמעות שאסור לי לתאר. יכולתי לתאר מכלי ראשון את איכות ההחלטות. זאת תהיה שגיאה אם ישראל תפעיל, בוודאי עכשיו, כוח לסיכול הפוטנציאל הגרעיני האיראני". תמצית המסר של שגיא: אזרחי ישראל אינם יכולים לסמוך על ברק ועל ראש הממשלה, בנימין נתניהו. על נתניהו שגיא אינו סומך מפני שלא ראה, בשתי תקופותיו כראש הממשלה ולו החלטה חשובה אחת. על ברק אינו סומך משום שראה כמה וכמה כאלה, בהיותו רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון...

...שגיא מתרפק לעתים על סיפור ידוע, המתאר כיצד הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) לא הבחין שהוא, אז אורי אייזנברג, שומע אותו נוקב בחיבה בשמותיהם של ארבעה סגני אלופים שבוודאי יעלו לגדולה: ברק (אז ברוג), ליפקין (עדיין בלי שחק), אייזנברג ומתן וילנאי. מהארבעה, שלושת הראשונים היו לאלופי פיקודים ולראשי אמ"ן, שני הראשונים גם לרבי אלופים. מהארבעה, רק שגיא לא היה שר. וילנאי ישב השבוע בישיבת הממשלה ושמע בשתיקה את נתניהו משפץ כדרכו את ההיסטוריה. לא זאת של מינוי הרמטכ"ל - נתניהו התעלם מהחלטתו ב-1998 לקבל את תביעת יצחק מרדכי להעדיף את שאול מופז על פני וילנאי - אלא זאת של הוריהם, שנתניהו הציג כידידים. למעשה, מאז לימדו שניהם במכללה קטנה בפילדלפיה, דרופסי קולג', הערכתו של זאב וילנאי לבן-ציון נתניהו היתה מתונה למדי. שגיא אינו מרבה לעסוק בנתניהו, כי "לא יצא לי לעבוד מולו ברגעי לחץ ומשבר". אזרח המקורב לנתניהו והמתעניין מטעמו בצפוי לעורף במלחמה, תיבל בשבוע שעבר בפרטים נוספים את מספר הפלא שברק הפריח לאוויר, כשנקב במחיר החללים בתגובה הצפויה על תקיפת איראן. האזרח לא חלק על הערכת ברק, 500 הרוגים; הוא רק הוסיף אליהם את מספר הפצועים. סך הכל: 4,000, בתוספת הסייג הנאה "לפחות".

החמצה גסה

שגיא, שהיה מפקד חילות השדה בתקופתו של הרמטכ"ל דן שומרון, התמנה לראש אמ"ן לקראת תום מלחמת עיראק ב-1991. רוב תקופתו באמ"ן פעל תחת הרמטכ"ל ברק וראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. אז, לא תחת נתניהו, הושק המאמץ הישראלי נגד הגרעין האיראני. "רבין חתר להגיע להסדרים עם שכנינו לפני שתהיה לאיראנים פצצה. אילו היו לנו כיום הסדרי שלום עם כל מדינות ערב ועם הפלסטינים, על מה בדיוק היה הסכסוך של איראן אתנו? נכון, הם לא אוהבים אותנו. השיעים גם לא אוהבים את הסונים. אבל כשחאפז אסד רצה לעשות שלום עם ברק, ב-1999-2000, האיראנים הודיעו שאינם מתנגדים למהלך, והיו עוד פעמיים כאלה. "כל הכבוד למי שאומר היום שחסד עשה אתנו מי שסיכל ב-2000 את השלום עם סוריה. כושר נבואי כזה. כל אימת שישראל עשויה ויכולה, ואני מקווה שגם רוצה, להגיע להסדרים עם שכנותיה, זאת חובה מדינית ומוסרית. ההירתעות מהשלום עם סוריה היתה החמצה גסה. סוריה גם היתה מתחייבת להתנער מכל ברית אחרת שסותרת את השלום עם ישראל. אסור שהתשובה היחידה שיש לישראל לאיומים תהיה הסתמכות על כוחה הצבאי. אם נתקוף באיראן, העולם הערבי לא ימחא לנו כפיים, גם אם בסתר לבם ישמחו שם. כל מדינות האזור ייאלצו לצאת בהצעות גינוי מאיימות, וזה דווקא בשעה שהעולם השיעי והסוני בנתיב התנגשות, טורקיה נאבקת עם איראן על ההגמוניה ואנחנו לא מנצלים את המאבק הזה ומתחפרים במשבר עם טורקיה". עמדותיו של ברק כלפי שכנתה של איראן - ומי שכוחה איזן וריסן אותה - בשנות ה-90, כשהיה איש צבא בכיר, אינן משרות על שגיא אמון בשיקוליו. ברק היה סגן הרמטכ"ל (והרמטכ"ל המיועד) במלחמת 1991 והרמטכ"ל שהגה את מבצע "שיח אטד" להתנקשות בסדאם חוסיין, שתורגל עד אסון צאלים ב' בנובמבר 1992. "אני זוכר אירועים בעלי משמעות חשובה, שהתאפיינו בכשל מביך. היוזמה להפעיל מאות חיילים ישראלים בחיפוש משגרי טילים עיראקיים, בניגוד משווע לעמדה האמריקאית ולדעתם של ראש הממשלה יצחק שמיר והרמטכ"ל שומרון. הוא היה סניגור נלהב של דבר חסר שחר ומנוגד לאינטרס הישראלי, כפי שהבין אותו גם הרמטכ"ל. אני לא יודע אם הוא האמין בזה באמת, אולי זאת היתה מניפולציה. "ו'שיח אטד', רעיון עיוועים הזוי, בלי קשר לצאלים ב'. לא מהתאונה צריך להקיש על הרעיון שמדינת ישראל תתנהג כמו הסדרן השכונתי, שריף בעיירה, ותחליט לסכל או להרוג ראש מדינה, לגיטימי גם אם לא חובב ציון. אפילו ארה"ב, אחר כך, העמידה אותו למשפט בארצו ורק אז הוא הוצא להורג. זה היה רעיון גס במהותו, ללא תועלת, והתחושה שלי היתה שרבין לא עמד לאשר את הדבר הקשה הזה. ואני לא סובל מעדינות, זה היה בניגוד לאינטרס ולכללים. יש דברים שלא עושים. "אגב, מאחר שהעניין בסיפור ההוא התחדש, לקראת 20 שנה לאירוע, מדהים - ואולי לא - איך מופיעים שוב סימפטומים מוכרים מהעבר. חומרים נעלמו, פרוטוקולים שונו, עדויות מסוימות בוועדת מנחם עינן לבשו צורה אחרת בהמשך. דברים מביכים. לבסוף כתבה מבקרת המדינה אז, מרים בן פורת, דו"ח קשה, אבל לא הספיקה להשלים אותו והוא יצא בנוסח מרוכך אצל המבקר הבא, אליעזר גולדברג".


...ב-1982, כשהיית ראש חטיבת המבצעים, ראש אגף התכנון ברק כתב בסתר לשר הביטחון אריאל שרון והציע לו כתחליף למלחמה הקרובה בלבנון "מבצע יזום למכת פתע נגד סוריה". ידעת?
"לא הייתי עד לדיבור הזה, גם השמיעה שלי לא משהו. זה רעיון לא טוב, לא הייתי תומך בו והוא מנוגד למטרות המלחמה שקבע ראש הממשלה אז מנחם בגין - להימנע ככל הניתן מלחימה בסורים. זה רעיון נואל, שמגלם תפישה הפוכה בדיוק מזאת של הדרג המדיני. אבל אם כבר לבנון, יש דוגמה אחרת, במבצע 'דין וחשבון'. החוכמה היתה לשמור על מידתיות. חשבתי אז, בתפקידי כראש אמ"ן, שהתקרבנו בצורה מסוכנת לעיר הבירה, שהיתה בה נוכחות סורית מוסכמת על הלבנונים. הערכתי שתקיפה בביירות תגרום נזק בלתי הפיך למדיניות הישראלית. רבין הכריע והורה לברק להפסיק את התקיפה, שלא היתה בה תוספת שולית להצלחת המבצע. התחכום הזה, שדבר יביא דבר, גם כשהסיכוי להביא תוצאה מוחלטת - קלוש. לא מתחשבים בממד הזמן, וכשהזמן קצר, וההצלחה לא מלאה, חשבון הרווח וההפסד מתהפך. דרוש שיקול דעת".
אתה מסתייג גם מעמדת הרמטכ"ל אז, ברק, בפרשת גירוש 415 אנשי החמאס והג'יהאד האיסלאמי ללבנון, שחוללה התנגדות אמריקאית וחיזקה את הקשר הרעיוני והמבצעי של הארגונים הפלסטיניים עם חיזבאללה? ברק הגן על ההחלטה בבג"ץ, אף שלא היה שותף לה.
"בפרשה ההיא אין לי טענות אליו. זאת היתה החלטה שקיבל הדרג המדיני, רבין, בלי להתייעץ עם הרמטכ"ל ועם גורמי המקצוע המודיעיניים, אמ"ן ושב"כ. אני לא מבין למה הדרג המדיני חושב היום שהוא צריך להזכיר שלריבון יש סמכות קבלת החלטות מעל לדרג הצבאי. זה מובן מאליו. השאלה אינה אם הצבא יבצע, אלא חובתם של דרגים מקצועיים להביע את דעתם לפני ההחלטה. מי שלא חש שמוסרית הוא יכול לבצע את ההחלטה, יכול להפסיק את תפקידו".
זה לא הוגן. רובאי בגולני שמוצא את עצמו במצב דומה אינו יכול להודיע שהוא מפסיק את תפקידו.
"לעלות לחרמון בלילה ולתקוף את הצבא הסורי, זה נגד הטבע האנושי. לכך דרוש כוח מנהיגותי יוצא דופן, שיגרום לחייל להרגיש שאין לו יכולת שלא לבצע - ולצאת לבצע דבר שייתכן שלא יחזור ממנו. ואז לא אומרים לכם, תדעו, 150 חיילים לא יחזרו. פה אומרים, רק 500 ימותו. אני גר באזור סיכון, לא ככה מדברים. ואני גם לא אוהב שמדברים אלי ממרומי השררה. שידברו אתנו, לא אלינו, ושיפסיקו לצייר הכל בשחור או לבן, להיות או לחדול, יש גוונים. אנחנו מדינה חזקה שיודעת מתי לא להפעיל כוח צבאי. והעיקר - לא בהיסטריה. אני מקווה שאין שיקולים זרים".
מדוע חדלו לשאול לעצתך?
"לא צריכים אותנו. אנחנו קבוצת זקנים, שמסתערת לאט. כשהתבקשתי, עזרתי לאשכנזי ולידלין ולכל מי שרצה. לא כמפקד, הם אנשים טובים שמסתדרים בלעדי, הם יעידו. אני מקווה שלא הפרעתי. לי הם לא אמרו שהפרעתי. התהליך שראיתי אז בצה"ל ובקהילת המודיעין היה ללא דופי. מדוע זה נפסק? עבדתי תחת הרמטכ"ל, אשכנזי. קצת לפני תום כהונתו הוא אמר לליפקין ולי שקיבל מברק הוראה להפסיק להתייעץ אתנו בנושאים האסטרטגיים".
הרמטכ"ל הנוכחי, בני גנץ, וראש אמ"ן, אביב כוכבי, הבינו את הרמז ואינם מתייעצים?
"כוכבי הוא אדם מצוין. גילוי נאות: גדל ממש בסמוך לי, אני מכיר את משפחתו. לפני כניסתו לתפקיד נפגשתי אתו, לבקשתו, ושיתפתי אותו בכל מה שרצה. הידע הנרכש שלי אינו רכושי הפרטי, הוא של צה"ל ושל המדינה. מאז שנכנס לתפקיד, הוא ילד גדול ואינו זקוק לי. בני גנץ - אני מאוד אוהב אותו כאדם. בצה"ל מעולם לא עבדנו בצמוד. אני רואה אותו מעת לעת ואנחנו משוחחים, אבל אני לא שותף לדיונים".
כתבת את מסמך הרפז?
"אני מחזור מאי, גולני - לא הצטיינו בכתיבה. אני ער לרכילויות. הבל הבלים. מבקר המדינה אמר, בהסתמך על עדותו של ברק, שהיום ברק יודע שלא ליפקין ולא שגיא פעלו להארכת כהונתו של אשכנזי. לא היתה לנו יד ורגל והכל מנפתולי נפשו של מישהו. זה מעיד על מי שמפריח את השמועות. שכחת גם להוסיף שאני ראש החונטה, או השבט, של גולני. זה כל כך זול ונמוך, שאין טעם להגיב".

אורי שגיא

נולד ב-1943 בכפר ביאליק בשם אורי אייזנברג. התגייס לגולני והתקדם עד שמונה למפקד החטיבה. לחם במלחמת ששת הימים, יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה. ב-1991 מונה לראש אגף המודיעין, ולקח חלק במשא ומתן עם סוריה. כיהן כיו"ר מקורות וכיועץ לרמטכ"ל אשכנזי. (מתוך "הארץ", 17.08.2012)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבה ומאמר ישנים על מינויו של אשכנזי למפקד פצ"ן מ"מעריב":

"הוא מבין את הצבא בשטח, לא במילים יפות"\ מאת איתי אשר

האלוף גבי אשכנזי, 44, הוא הצעיר באלופי המטכ"ל, בשנים שבהן היה קצין ומפקד בצפון הכיר את הפיקוד לרוחב ולעומק. תא"ל (מיל') זאב זכרין: "הוא מודל של קצין שצמח בגולני ועבר את כל שלבי הפיקוד. הניסיון המבצעי שלו עשיר, והתכונה המרכזית שלו היא שהוא יודע להוביל אחריו אנשים"
"בספטמבר 97' פירסם האלוף גבי אשכנזי את מסקנות הוועדה שחקרה את אסון השריפה בלבנון, ובו נהרגו חמישה חיילי גולני. אשכנזי, שעמד בראש הוועדה, המליץ לפיקוד צפון להוריד את העומס המוטל על כתפי הלוחמים בלבנון. שלשום הוא מונה לאלוף הפיקוד הצפון. עכשיו הוא יצטרך להוכיח שאפשר להתמודד עם הצרה הלבנונית וגם להוריד את העומס מעל הלוחמים שם. 'כקצין מפקד בצפון שהשתתף בעשרות מבצעים, מינויו של גבי אשכנזי לתפקיד אלוף פיקוד הצפון הוא, לדעתי, הבחירה הטובה ביותר שאפשר היה לעשות', אומר אלוף פיקוד הצפון לשעבר, יוסי פלד. 'הוא מבין את הצבא בשטח, לא במילים יפות. זהו קצין מבצעי ואינטיליגנטי שיודע שהאחריות קודמת לכל ומעולם לא חשב שהחוכמה נמצאת רק אצלו. צירוף התכונות הללו הופך אותו לאדם – ולמפקד – מעולה'. אשכנזי הוא הצעיר באלופי המטכ"ל. בן 44, תושב כפר-סבא, נשוי ואב לשניים. אמו הוברחה לארץ מחאלב שבסוריה כשהיתה בת עשר. אביו הגיע לישראל מבולגריה ישר לקרבות לטרון של מלחמת העצמאות. כשנישאו, הם היו בין מייסדי מושב חגור שבשרון, הסמוך לג'לג'וליה. בשנת 68' החל אשכנזי ללמוד בפנימיה הצבאית ליד גלילות. את הלימודים התיכוניים עשו החניכים בגימנסיה הרצליה בתל-אביב, ושם הוא נחשף לראשונה לעיר הגדולה.להנאתו שיחק כדורגל במכבי רמת עמידר. איתו, בחוד הקבוצה, שיחק חלוץ מכבי תל-אביב לשעבר, ויקי פרץ. אשכנזי היה הבולט בין 27 הבוגרים של מחזור ד' בפנימיה הצבאית, אבל לקראת גיוסו לצבא, כשביקש להתקבל לקורס טיס, נדחה, וכך היה גם כשביקש להתקבל לסיירת גולני. הוא גוייס לגדוד 12 של גולני כמפקד כיתת רובאים. את קורס המ"כים סיים כחניך מצטיין. חיילים ששירתו תחתיו כשהיה מפקד כיתה סיפרו בראיונות כי 'גם כשהיה רב"ט היו לו גינונים של אלוף'. במלחמת יום הכיפורים היה אשכנזי צוער בקורס קציני חי"ר בבה"ד 1, וצורף יחד עם צוערים אחרים לגדוד חי"ר שהשתייך לאוגדת שרון ופעל בגזרה המזרחית של התעלה באזור האגם המר בכמה קרבות קטנים. עם סיום המלחמה הוא נבחר לחניך מצטיין של הקורס. הרמטכ"ל דאז, דוד אלעזר, העניק לו את דרגות הסגן משנה. לאחר ששימש כמפקד מחלקה במהלך מלחמת ההתשה ברמת הגולן, מונה אשכנזי למפקד פלוגה בגדודו של אילן בירן. למבצע אנטבה הוא צורף במסגרת נבחרת מצומצמת שללוחמים מגולני ששימשו ככוח משני. 'הפשיטה הראשונה שלי כמפקד פלוגה היתה בפתחלנד, למרגלות הכפר שובא. למרות שלא קרה אז כלום, היתה לה בעיני משמעות יותר מאשר ההשתתפות שלי במבצע אנטבה. לדעתי הגיבורים האמיתיים של מבצע אנטבה לא היו הלוחמים אל אלה שאישרו את המבצע. היום אני מבין את עוצמת האחריות, אני תופס מה הם לקחו על עצמם', סיפר אשכנזי בראיון. בראיון אחר הוא אמר פעם שמבצע אנטבה היה נקודת מפנה לחטיבת גולני. 'אחרי הפעולה ההיא נעשה ברור לכולם שלוחמי החטיבה מסוגלים לבצע כל משימה, למרות שלא עומד לרשותנו הכוח האנושי שעומד לרשות הצנחנים'.

אחרי מבצע אנטבה מונה אשכנזי לקצין המבצעים של חטיבת גולני לצד המח"ט אורי שגיא. כשהיה סגן מפקד גדוד 12 הוא נפצע קל בידו וברגלו מצרור במבצע ליטני סמוך למרג'עיון. כעבור שבועיים הוא השתחרר מצה"ל. 'הרגשתי שאני רווי, שבע, רציתי לעשות משהו אחר בחיים, להחליף אווירה', הוא סיפר ב-87' ל'מעריב'. 'אבל ברגע שיצאתי, הבנתי שמקומי בצבא'. אחרי זמן קצר הזמין אותו אילן בירן, אז ראש לשכתו של הרמטכ"ל רפאל איתן, לשיחה עם רפול. השיחה החזירה אותו למדים. תחילה נשלח לבית הספר לפיקוד ומטה שאותו סיים בהצטיינות, ולאחר מכן, עם מינויו של אילן בירן למח"ט גולני, למפקד גדוד 51. כמפקד הגדוד הוא השתתף בפשיטות רבות על יעדי מחבלים בלבנון. שבועיים בלבד לפני פרוץ מלחמת לבנון מונה אשכנזי לסמח"ט גולני. בימים הראשונים של מלחמת לבנון פוצלה החטיבה לשניים: כוח אחד בפיקודו של המח"ט ארוין לביא, וכוח שני שהורכב מהסיירת החטיבתית, מפלוגת ההנדסה ומגדוד 51' בפיקודו של אשכנזי.אשכנזי הוביל את הכוח בכיבוש הבופור ונבטיה, ובהמשך בלחימה בג'זין ובאזור ג'בל ברוך. בהפסקת האש הוא חבר לחטיבה בשדה התעופה של ביירות והשתתף בקרבות על בחמדון. את קרב הסיירת בבופור חווה אשכנזי מקרוב. מות ידידו גוני הרניק הותיר בו משקעים כבדים. ''יש לי משקעים לא בגלל המחלוקת שפרצה אחרי שכבשנו את הבופור, אלא משום שאיבדתי חבר יקר. אבל אני חושב שמבחינה צבאית טהורה, עשינו את הטוב ביותר שיכולנו לעשות בתנאים הקשים ששררו שם'. אחרי המלחמה מונה אשכנזי למפקד החטיבה המזרחית של עוצבת הגליל ובשנת 1987, למרות גילו הצעיר, מונה למח"ט גולני. 'אשכנזי הוא מודל של קצין שצמח בגולני ועבר את כל שלבי הפיקוד ממפקד כיתה ועד למפקד החטיבה. הניסיון המבצעי שלו עשיר, והתכונה המרכזית שלו היא שהוא יודע להוביל אחריו אנשים'. אמר תא"ל (מיל') זאב זכרין, שהיה בעבר מפקד יחידת הקישור ללבנון וחברו של אשכנזי. 'למרות שהשתתף בעשות מבצעים ופיקד על עשרות, יש לו משמעת מבצעית אדירה והוא מקפיד על כל שלב בביצוע ובתכנון'. כשסיים את תפקידו כמפקד חטיבת גולני, נשלח אשכנזי להשתלמות בקוונטיקו, הפו"ם של המארינס. אחרי-כן היה מפקד אוגדת מילואים משוריינת בצפון, מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) וראש חטיבת המבצעים במטכ"ל. 'בתקופה שלו ביק"ל הוא פיקד על עשרות מבצעים. התכונה הבולטת שלו היתה השאיפה למצויינות. הוא היה מתחקר את אחרון הלוחמים לפני המבצע, בודק איפה הוא ישכב במארב וכמה מחסניות או מים הוא ישא עימו באפוד', מספר עמית. במהלך פיקודו על יחידת הקישור ללבנון הוא הסתכסך עם אלוף הפיקוד דאז יצחק מרדכי. הסכסוך החל במאי 93' אחרי היתקלות של כוח מפלוגת הנ.ט. של חטיבת הצנחנים עם כוח חיזבאללה בין הכפרים סוג'וד ואלואיזה בצפון אזור הביטחון. בהיתקלות נהרג קצין השיתוף הארטילרי, סגן זהר חלמיש מקיבוץ מעגן מיכאל, ושני חיילים נפצעו קל. על-פי פירסומים בעיתונות, בין אשכנזי למרדכי התעורר ויכוח מי אישר את ההוראה לכוח לשכב במארב במקום שבו הוא נערך. בעקבות הויכוח מינה מרדכי צוות קצינים בפיקודו של קצין בדרגת תא"ל שתפקידו היה ללמוד את מאפייני פעילות היק"ל. אשכנזי ראה במינוי הצוות פגיעה בו, כמפקד, ולא איפשר לחברי הצוות להיכנס לגזרה. באותה תקופה מרדכי גם אילץ את הקצינים ביק"ל לקבל אישור על כל תזוזה ותנועה של הכוחות, מה שלטענת קצינים ששירתו שם, סירבל מאוד את העבודה. ב-96' מונה אשכנזי לתפקיד עוזר ראש אג"ם במטה הכללי. במסגרת תפקידו הוא המליץ על קיצור משמעותי של משך שירות המילואים, ועל מתן תגמולים מסויימים למשרתים. הוא גם ניהל את המשא ומתן עם האסירים המורדים בכלא 6. ניסיונו העשיר בצפון, כמפקד חטיבה וכמפקד היק"ל, היא אחת הסיבות המרכזיות למינויו לתפקיד אלוף פיקוד צפון. שמעון שבס, בעבר עוזר שר הבטחון ומנכ"ל משרד ראש הממשלה, סיפר כי יצחק רבין המנוח העריך את אשכנזי ואהב אותו. 'רבין חשב שהוא לוחם וכקצין למופת ובוודאי היה מרוצה ממינויו לאלוף הפיקוד'. 'העובדה שבנו של אשכנזי משרת בסיירת אגוז לא תפריע לו לאשר מבצעים של היחידה', אמר חברו זאב זכרין. 'הבן שלו כבר לחם בכמה היתקלויות עם מחבלים, בעוד האב יושב ליד הקשר והקשיב לדיווחים'. ב-87' התפרסם ב'מעריב' מוסף מיוחד בכותרת 'אנשי 2000', שכותביו ניסו להצביע על דמויות בולטות מתחומים שונים. גבי אשכנזי, אז מח"ט גולני, היה אחד מהנבחרים. עכשיו, נדמה, הוא פורע את השטר."

"המתאים ביותר למלא את התפקיד"\ מאת יואב לימור

"את המחמאה הגדולה ביותר השבוע קיבל גבי אשכנזי, מקודמו בפיקוד הצפון, עמירם לוין. בטקס שנערך ב'ארמון', מפקדת פיקוד הצפון בצפת, שיבח לוין את מינויו של אשכנזי ואמר שהוא המתאים והטוב מבין האלופים למלא את התפקיד. כך חשבו גם אמנון ליפקין-שחק ושאול מופז, כאשר יזמו לפני חודשיים את מינויו של אשכנזי לתפקיד שנחשב עד אז כשמור למשה (בוגי) יעלון, שבסופו של דבר נחת בפיקוד המרכז. אשכנזי, אומרים בצה"ל הוא קצין ומפקד טוב מאוד. מסוג המפקדים שהיו אילן בירן ואורי שגיא (המתייחסים אליו כאל בן טיפוחים) יתרונו הגדול הוא בעיני פקודיו – ההולכים אחריו באש ובמים ומהללים אותו – ופחות בעיני מפקדיו. הסיבה לכך נעוצה בכך שאשכנזי לא בורר מילים, ואומר את דעתו גם אם היא אינה פופולרית ומעמתת אותו עם הממונים עליו. עימותים כאלה נרשמו לא מעט בעברו של אשכנזי, הבולטים בהם עם יצחק מרדכי. מרדכי מכיר את הגזרה הצפונית טוב יותר מכל קודמיו במשרד הבטחון,והוא מאפשר לצה"ל לנקוט בהרבה יותר פעילות בדרום לבנון. על אשכנזי יהיה להמשיך בקו של שמירת היוזמה בידי צה"ל, ושמירת החיזבאללה במיגננה, ומנגד להצליח במה שנכשלו קודמיו – להקטין את מספר הנפגעים של כוחותינו. בעניין הזה יש לאשכנזי גם אינטרס אישי: בנו הבכור משרת כלוחם בגולני." (כתבה ומאמר לרגל מינויו של אלוף גבי אשכנזי, לימים רא"ל, למפקד פיקוד הצפון. מתוך מוסף "מעריב היום" של עיתון "מעריב", 23.07.1998, עמודים 2-3)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.idf.il/1133-16863-he/Dover.aspx

בראיון לאתר צה"ל מסכם אל"ם צביקה חיימוביץ' את פעילות כנף ההגנה האקטיבית ואת הצפוי לה בעתיד הקרוב: "הביצועים שלנו משתפרים מהסלמה להסלמה, תוך התעצמות האפקטיביות המבצעית"

כתבתו של אביחי בקר, " אם למתן לא מגיע, למי כן?", "הארץ" 15.05.1998
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

אם למתן לא מגיע, למי כן?\ מאת אביחי בקר

יצחק מרדכי יכול להסביר עד מחר - הבעיטה שנתן למתן וילנאי בוערת בישבנה של קבוצה שלמה החשה שהמדינה נזלה לה בין האצבעות. צנחנים ותיקים מדברים על העלבון, על החשבון ועל התבוסה המתמשכת שנוחלת ישראל הראשונה
"הביקורת המתעצמת נגד שר הביטחון עוררה לרגע את הרושם שהדחתו של האלוף מתן וילנאי תוציא המונים לרחובות, אם לא במחאה על החלטת הממשלה, לפחות לאות סולידריות עם וילנאי. זה לא קרה. אפילו שלטי הזדהות בנוסח 'מתן הרמטכ"ל שלי', שקבוצת אוהדים תיכננה להציף בהם את תל אביב, לא הונפו לבסוף. מי שניסו לעשות משהו היו חבורה של חמישים צנחנים, הקרביים שבקרביים, אלופי-משנה ומג"דים ותיקים, רבים מהם משרתים ב'עוצבת האש', אוגדת המילואים המובחרת. בחייהם האזרחיים הם מנהלי מפעלים, בעלי חברות ומנהלי בתי ספר, את הנפשות הפועלות הם מכירים לפני ולפנים. שר הביטחון, הם מאשרים, מעולם לא נחשב אצלם עוקר הרים, וילנאי בשבילם הוא בחזקת המפקד המיתולוגי. שניים מבכירי העוצבה דחפו את ההתארגנות. אחד מהם, מנכ"ל של חברה ידועה בחייו האזרחיים, מוכן להתראיין רק בתנאי ששמו לא יפורסם: 'אנחנו מתראים הרבה במילואים. כשהתחילו השמועות, חשבנו שאיציק רק מזחיל את מתן, אבל לא תיארנו לעצמנו שהוא ילך אתו עד הסוף. האסימון ירד לי רק ביום העצמאות. עשיתי כמה טלפונים, וביום שישי לפני שבועיים, כשהתקשרתי למתן לשאול מה קורה, הוא אמר לי 'הסיכויים פחות מקלושים, רק אל תגידו שלא ידעתם'. המשפט הזה הדליק אותי, החלטתי לקום ולפעול'. הם אספו חתימות, אבל את התנופה עצרה הסתייגותם של אנשים שאמנם הביעו הזדהות מלאה עם המטרה, אבל סירבו לחצות גבולות ולחתום את שמותיהם. 'אנחנו לא ממנים רמטכ"ל', השיבו להם, בעיקר הצנחנים הוותיקים, בוגרי ששת הימים. אצל דור הביניים היתה היענות רבה יותר וכך תפח בהדרגה מספר המצטרפים בדרגות סא"ל-אל"מ משניים עשר לחמישים. מאחורי הקלעים נותרו עוד עשרות תומכים שקטים. הם ביקשו להיפגש עם שר הביטחון, בנוסח מכתבם אליו הם הילכו על ביצים, נזהרו לא לנקוב בשמו של מועמד מסוים, אבל בין השיטין אפשר היה להבין את מי היו מעדיפים. לומר זאת במפורש לאיש לא היה אומץ. 'אדוני שר הביטחון, אנחנו נציגי קבוצת צנחנים במילואים, רואים בדאגה את תהליך בחירת הרמטכ"ל הבא, ללא קשר למועמדים שאותם אנו מכירים היטב, מוקירים ומעריכים. ברור לנו שמטרת התהליך היא להביא לצה"ל את הרמטכ"ל המנוסה והבשל ביותר, תוך שמירה על המשך תרומתם החשובה של המועמדים האחרים לצה"ל. תהליך הבחירה כפישהוא נעשה היום, עלול לגרום עוול למועמדים, להוריד מכבוד מוסד הרמטכ"לות ולהכניס שיקולים אישיים ופוליטיים לצה"ל'. מלשכת שר הביטחון לא קיבלו כל תגובה. ביוזמה פרטית לחלוטין התקשר אחד מהקבוצה אל האלוף שאול מופז וביקש ממנו לנקוט מחווה אצילית ולהסיר את מועמדותו למען וילנאי, הבכיר ממנו. מופז הוריד אותו מהקו מיד. 'לאורך כל הדרך מתן ביקש לא לעשות גלים ולא לצאת לתקשורת', אומר אחד מהם. 'אני חושב שטעינו בזה שנענינו לו'. מכתב לראש הממשלה גם הוא לא הביא לפגישה המיוחלת. מי שמדי פעם עודד אותם שלא הכל אבוד היה יוסי מלמד, יועצו של השר אביגדור קהלני, שהתייצב ללא סייג בעד מועמדותו של וילנאי. 'באיזשהו שלב אמרנו לאנשים שם בלשכת ראש הממשלה, 'אנחנו זה אלה שעובדים בשבילכם, שעושים תשעים יום בשנה מילואים, שמתים במלחמות. חבר'ה, תתייחסו אלינו'. זה לא עזר. היה לנו עסק עם אחד חירש, זה איציק שעובד רק מהבטן, ואחד אילם, ביבי, שבחיים לא תדע מה הוא חושב באמת. זהו, מתן הוא עוד הפסד בקרב המאסף של הציבור השפוי'. חברי ההתארגנות שמוכנים להזדהות בשמם נוקטים שפה עדינה יותר. אבנר יהודאי, למשל, מג"ד צנחנים במילואים ושותף בחברת 'גוונים פיננסיים', היה שותף בהתארגנות. כשזאת יצאה בכל זאת לתקשורת, ברגע האחרון ובאופן די מינורי, הוא זה שדין התנועה שלח אותו להתראיין. 'מופז, אף אחד לא מטיל ספק לא במנהיגות שלו ולא במצוינות שלו', מבהיר יהודאי. 'הבעיה היא הקודים שנשברו בדרך למינוי, קודים של הגינות, קודים של אמינות, של דרך ארץ, ערכים התנהגותיים ומוסריים שעל פיהם אנחנו חונכנו ושאותם אנחנו מנחילים לחיילים שלנו. בזה שר הביטחון לא עמד. יצחק מרדכי, שהוא בעל עיטור העוז, לא גילה בפרשה הזאת לא אומץ לב ולא גדלות רוח ונפש שכמותם הוכיח בקרב. בלי קשר לחובתו של שר ביטחון לבחור את הרמטכ"ל שאתו הוא מעוניין לעבוד, המסר שיצא ממנו הוא מסר של להיות האיש-של, הוא מסר של קשרים נכונים, הוא מסר של נקמנות'. יהודאי טוען שהיו לו ציפיות גבוהות יותר. 'כשאנחנו מסתכלים למעלה, למפקדים שלנו, אנחנו מצפים מהם להשראה, לדוגמה, לתכונות שהן מודל לחיקוי, פה הוא איכזב אותנו. בעבר כבר היו מלחמות גנרלים, החידוש הוא שהפעם המלחמות לא היו בתוך הצבא, אלא נכפו מגבוה. העובדה שמתן וילנאי, קצין למופת, מצא פתאום את עצמו מושפל, זה המזעזע. לאותה תוצאה אפשר היה להגיע בלי תרגילים ובדרכים הרבה יותר מכובדות'.

אל"מ שקד יוצא לקרב

אריק שקד לא חבר לשום התארגנות. שבוע לפני ההכרעה על מינוי הרמטכ"ל הוא ביטא את מחאתו הפרטית במודעה קטנה אך בוטה שאותה פירסם ב'הארץ': 'אדוני שר הביטחון, לפני עשרים וחמש שנה שלחה הנהגה שאננה את חייליה לקרב עם אלוף פיקוד חסר ניסיון, את המחיר שילמנו אנו ואלה שאינם איתנו. בשם דור החיילים והמפקדים של אותה תקופה - אל תטעה שנית'. שקד הוא לא טיפוס שהמחאה בשבילו היא חלק מהחיים. ההיפך, הוא הקונסנזוס בהתגלמותו. אלוף-משנה במילואים, בן ארבעם ותשע, בוגר כדורי, שותף בחברה לאבטחה, אחזקה ובניין, בהשקפותיו הוא נטוע בימין, לא איש מפלגה אבל נמנה עם מצביעי 'המחנה הלאומי'. נשוי בשנית, אב לארבעה (מהם תאומים שנולדו לפני שנתיים), בית נאה במבשרת ציון, הכל בסדר, החיים היפים זורמים להם בנחת. כמי שעדיין מגדיר את עצמו 'פרח אשכנזי מטבריה', הוא, מה שנקרא, הגיע. פרשת מינוי הרמטכ"ל עוררה בו גועל. 'ישבתי פה במשרד ופשוט לא הצלחתי לעבוד. הרגשתי מהבטן שאם רק היה ביכולתי, הייתי עולה על בריקדות. הטרידה אותי, למשל, האפשרות ששר ביטחון ורמטכ"ל אחד הם; אני רוצה לחיות במדינה שבה רמטכ"ל עצמאי בדעותיו יתייצב מול שר ביטחון ויאמר לו 'אני לא מסכים אתך'. אני חושש שלא זה המצב שלקראתו אנחנו צועדים עכשיו. אני מודאג ממינוי של בובה. זה לא שהייתי נגד שאול מופז או בעד מתן וילנאי, אני לא שקט גם בגלל העובדה שמכתירים לתפקיד אלוף כשרוני אמנם, אבל עדיין יחסית חסר ניסיון. זה הימור על גורלנו. מספיק היה לי שבגלל זה נכוויתי פעם'. החוויה המעצבת בשבילו היא מלחמת יום כיפור. את שירותו בצה"ל פתח בסיירת שריון, באוקטובר 73' לחם בסיני כמ"פ חרמ"ש במסגרת חטיבה 14 של אמנון רשף. 'במוצאי שבת יצאתי עם הפלוגה שלי מטסה לקו המוצבים שמול איסמעיליה, המשימה העיקרית שאליה שלחו אותנו היתה להדוף כוחות קומנדו שנחתו ממזרח לתעלה. לא ממש קלטנו מה מתרחש סביבנו - כשמדברים על גורודיש, על חוסר השליטה שלו במצב, אנחנו ספגנו את זה על בשרנו. אני זוכר איך שאלתי אז את המח"ט שלי למה שלא ננסה לפנות אחורה את החיילים שבמוצבים. התשובה שלו היתה שיש הוראה מפורשת מאלוף הפיקוד שהם יישארו שם. אחר כך הם כידוע נפלו בשבי, זה במקרה הטוב, שלא לדבר על ההרוגים והנכים. תמונות אימים אלו עמדו לנגד עיני כשכתבתי במודעה 'אלוף חסר ניסיון'. הרי לא סתם התפנית בדרום החלה אז כשחיים ברלב הגיע לתקן את מה שגורודיש קילקל'. הטראומה ההיא הביאה את מרבית הפאקסים שקיבל. 'אתכם לאורך כל הדרך', כתב לו אורי אליהב, כשהוא חותם ליד שמו 'תל אביטל, 6.10.73'. אלון גורן, איש שיווק בן ארבעים וארבע מתל אביב, הביע אף הוא את תמיכתו. 'בדיוק חזרתי מחצי שנה של שהות בניו יורק וישר נפלתי לתוך המהומה. זה לא נעים לחזור למין כזו אווירה עכורה של לית דין ולית דיין אחרי שבארה"ב התענגנתי על חדשות שלהבדיל נפתחות בסיפורים עסיסיים על האהבהבים של קלינטון. גם אם מופז יתברר כבחירה מעולה, הרבה זמן עוד יישאר באוויר ריח רע מאופן הבחירה, שלפחות על פניו אינו נקי מחיסול חשבונות'. לשקד לא היו אשליות בדבר מידת ההשפעה שיכולה להיות למחאתו הפרטית. המערכה, הוא העריך מראש, אבודה, הוא אבל בער, המודעה שימשה פורקן. הוא קרא למזדהים להצטרף לקריאה, בגל הראשון נענו לו קרוב למאה, כולם אלמונים, הוא הניף דגל אבל לא המשיך אתו הלאה. הוא נעצר בשלב הוצאת הקיטור, את העצומה הוא אפילו לא שלח לנוגעים בדבר. יחד עם זאת, בתמימותו הוא ניסה לשווא, באמצעות קרוב משפחה שפעיל בליכוד, להגיע, אולי בכל זאת, אל בנימין נתניהו.

אנשים שפויים בליכוד

בצד ברכות יישר כוח שקד קיבל גם תגובות בנוסח מי שמך, מי אתה בכלל שתפקפק בשיקוליו המקצועיים של שר הביטחון. 'האמת היא שאני מעריך את איציק מרדכי מאוד', אומר שקד. 'עקבתי אחריו, לשמחתי זיהיתי איך בבגרות ובבשלות הוא מניח הצדה את כל משקעי העבר ולעצמי אמרתי, 'יפה, האיש באמת מתנהג בגדלות כיאה לשר ביטחון'. בשלב מסוים שקלתי אפילו לפנות אליו כדי לסייע לו בדרכו הפוליטית שאני מאמין בה, חשבתי להציע את עצמי לעבוד למענו בהתנדבות אם הוא ירצה לרוץ בבוא הזמן להיות גם ראש ממשלה. בא הסיפור הזה ולאכזבתי המרה המציאות טפחה לי בפנים. נוכחתי לדעת שהוא לא השתחרר מהאינטריגות, שסיסמת הממלכתיות שעליה הוא חוזר בלי הפסק לא בהכרח יש לה כיסוי. מה שהיה טבוע אצלו עמוק בפנים פרץ החוצה במלוא כיעורו. לצערי הנה שוב הוכחה התיאוריה הפסיכולוגית הפשטנית, שמה שבעצם מניע אותנו בהווה אלה חוויות מהילדות'. אין לו שום עניין אישי עם מישהו מהמועמדים, מדגיש שקד. כיוון ששירת בשריון, אל שני המתמודדים שבאו מהצנחנים יצא לו להתוודע רק בחטף, רגעים שלא מאפשרים להכיר ממש. את מופז פגש בתרגיל משותף שערכו פעם בעבר הרחוק, בהיותם עוד מג"דים, זה בצנחנים וזה בטנקים, את וילנאי כשזה היה אלוף פיקוד דרום ושקד אז כבר סגן מפקד אוגדת מילואים, תפקיד שמעט אחריו, לפני שבע שנים, פשט את המדים. 'מהמעט שאני התרשמתי בצבא ממתן - מעבר לזה אני אפילו לא יודע שאנחנו גרים באותו יישוב - הוא דמות אינטליגנטית, אדם בעל שאר רוח, קשה לי לתפוש מה מלבד נקמנות פסל אותו מלהיות רמטכ"ל. יותר מזה, אני מתקשה להבין איך בעידן שבו לא תמו איומים על ישראל, גורם הניסיון הוצא משקלול התכונות הנדרשות ממועמד. זה לאו דווקא מתן, שבפירוש אין לי אליו שום קשר או מחויבות. אורי שגיא, אילן בירן, בזכות ניסיונם עדיפים בעיני על מופז, יהיה מעולה ככל שיהיה. אני לא טוען חלילה שהוא לא עשוי עוד להתגלות כרמטכ"ל נפלא. אני גם סומך, במרכאות, על איציק מרדכי שמעתה והלאה, כדי להצדיק את ההחלטה שלו הוא ידאג לעתים די קרובות לפמפם בתקשורת שהצבא טוב פי עשרה ממה שהוא היה קודם'. מה יותר סמלי מזה שעל המדף במשרדו של שקד בולט לעין ספר של עצות בגרוש בתורת הניהול, 'זמנים מטורפים מצריכים ארגונים מטורפים' מאת טום פיטרס. שקד לא חושד ששר הביטחון אימץ ביודעין את התיאוריה, אף שהוא נוהג כמותה. 'האופן שבו התנהלו העניינים מרתיח אותי, כאזרח שחרד לדמותה של המדינה. את מופז שלח שר הביטחון לשבת אצל דן שילון כדי לחשוף אותו לציבור. אותי זה מאכזב שזוהי הבמה שדרכה אנחנו מתוודעים למי שצריך להנהיג את צה"ל. לדאבוני, הקרקס הזה עם מופז היה מביך בדיוק כמו וילנאי, שלפני כמעט שנה גם הוא הופיע בתוכנית של שילון'. מההרפתקה הקצרה הזאת, שקד מאמין ומקווה שייצא אחר מאשר נכנס. אם הלהט לא ישכך, מבחינתו זוהי נקודת ציון. 'עד עכשיו עשיתי לביתי, ביססתי את הביזנס. אני מרגיש, הדברים מדגדגים לי כעת בקצות האצבעות, שאולי הגיע הזמן לפעול בפוליטיקה, להראות שיש בליכוד גם אנשים שפויים. זה הלקח שלי מהפרשה העגומה הזאת, שהלוואי שלא נצטרך לשלם עליה מחיר כבד'.

החברים מפלוגה ג'

ביום שבו התפרסמה מודעת המחאה של שקד, הופיע בעמוד השכן מודעה נוספת, אבל בלי חתימה: 'מתן וילנאי, בשבילנו אתה תמיד מספר 1, פלוגה ג' (של קולר) גדוד 890, אוגוסט 62'.' העקבות הוליכו, אחרי חקירה מסועפת, אל המעצב הגרפי דוד טרטקובר. 'למרות שהוא היה ראוי, זה שמתן לא יהיה רמטכ"ל ידענו מזמן. המודעה הזאת, מה שבעיקר יש בה זו התרסה נגד ביבי, שלאורך כל הפרשה הצטייר בציבוריות כאילו הוא בעד מתן. ביבי שיחק אותה בתקשורת האיש הטוב כביכול, את תפקיד הרע הוא השאיר למרדכי. הפרשה הזאת רק מוכיחה פעם נוספת, שהמוטיב המרכזי במערכת קבלת ההחלטות של ביבי זה השיקול האלקטורלי. ביום העצמאות, מי ששם ב, הוא מתח קו ישר בינו לבן גוריון. החזון של בן גוריון היה רמטכ"ל תימני - ביבי מגשים את זה. 'משה לוי, גם הוא מעדות מזרח, כבר היה רמטכ"ל, אבל הוא גדל בקיבוץ, כך שזה לא נחשב. לעומת זאת מופז, שהגיע לארץ כילד בעלייה של שנות החמישים, זה בדיוק דגם הישראלי החדש שבן גוריון ראה לנגד עיניו. בשביל ביבי זה טוב לבחירות הבאות, זה טוב לגאווה העדתית של שכבות רחבות בציבור, מול אלה הכישורים של מתן לא ממש נחשבים. מתן, זה הסיפור בעצם, הוא עוד קורבן לתשוקה העזה של ביבי להמשיך להיות ראש ממשלה'. התגובה הספונטנית של טרטקובר, בדמות המודעה, נועדה אם כן להביע סולידריות עם וילנאי בשעות קשות. לא היה בה ניסיון להפוך את הגלגל, כי לטרטקובר ולחברים מהפלוגה רוע הגזרה היה ידוע מראש. 'צילצלו אלי חברים מהפלוגה ואמרו שמתארגנת עצומה של קציני מילואים', מספר טרטקובר. 'אני, סמל בסך הכל, העדפתי לפעול בערוץ שקט יותר, שבו לא הדרגות זה העיקר ולא מי כן חתם, מי לא חתם. במודעה היה מסר למתן, 'חביבי, אנחנו יודעים שלא תהיה רמטכ"ל, אבל בשבילנו אתה צריך להיות, כי תמיד היית משכמך ומעלה ומי אם לא לך מגיע'. מאז שהוא היה מ"כ, אין מי שלא היה לו ברור שמתן יהיה הרמטכ"ל. בזמנים ההם עוד לא תיארנו לעצמנו שייתכן בכלל שיגיע יום שבו לא היכולת היא שקובעת. מתן, כבר כשהיה מפקד כיתה, מג"דים היו מקשיבים לו בפה פעור'. באלבום של טרטקובר יש תמונה נושנה ממסע בנחל צין, שבה וילנאי מסביר לחבריו איפה הם נמצאים. 'בהיסטוריה, תנ"ך וידיעת הארץ הוא היה עילוי', אומר טרטקובר. המסע המשותף שלהם בזמן מתחיל כמעט ארבעים וחמש שנים ויותר לאחור. הם הכירו בירושלים כילדים, שניהם גדלו ברחביה. 'מתן מגיל אפס היה יוצא עם אבא שלו לטיולים שגם אני הצטרפתי אליהם. אחר כך הוא הלך לפנימייה הצבאית, ונפגשנו שוב כשהוא הגיע אלינו לגדוד. הם באו יחד, שלושה רב"טים מורעלים, מ"כים ברמה של אלוף פיקוד: אמנון ליפקין, אהוד שני שנהרג במלחמת ששת הימים ומתן וילנאי. וילנאי ושני שובצו בפלוגה של קולר, המג"ד היה אריק רגב ז"ל'. אף על פי ששירת בה תקופה קצרה בלבד, משום שנשלח במהירות לקורס קצינים, וילנאי שומר על קשר עם פלוגה ג' המיתולוגית, הראשונה שלו. בשבילם הוא היה ונשאר 'הגאון מווילנה', כפי שכינוהו אז. מלבד המפגש האחרון בסחנה, שממנו נעדר בשל נסיעה לחו"ל, לא נרשמו לחובתו חיסורים לא מוצדקים. בין יוצאי הפלוגה יש עוד כמה שמות מפורסמים: אסא קדמוני בעל עיטור הגבורה, שכיר החרב יאיר קליין ואסף חפץ (וילין), מפכ"ל המשטרה הקודם, שנודע בשעתו כחייל הכי טוב בצה"ל. 'פעם, כשחפץ הסתבך באיזו פרשייה במשטרה, הפלוגה נחלצה לעזרתו, הפעלנו בהצלחה את כל מי שניתן כדי להוציא אותו בשלום', מספר טרטקובר. 'במקרה של מתן, אם אני משווה, עשינו פחות מדי, למרות שהעוול פה זועק לשמים'. הדלתות, הם חשו, נעולות. ההכרעות כבר בידיים אחרות, זרות להם ואפילו מנוכרות לשכמותם. 'ביבי הולך בקו שיטתי לחסל את האליטות', אומר טרטקובר. 'את זה הוא הודיע מפורשות. מתן, בגלל רחביה, הפנימייה הצבאית ובית הספר הריאלי, הוא בהחלט יעד. אם לזה נוסיף את שר הביטחון, שמת להיות רמטכ"ל-על, הנה המתכון שהוביל להדחה של מתן, שהוא וכל הדור שלו די זלזלו באיציק'. טרטקובר אומר שנימוקים ענייניים עמדו בבסיס המחאה שלהם, לא דווקא חברות אישית. 'מתן עמד בראש הר נבו וראה את הארץ המובטחת מרחוק. העלבון שלו גדול עוד יותר כשחושבים שתלמיד שלו בעצם ניצח אותו, ולא בגלל נימוקים ענייניים. זאת בעצם הנקודה העיקרית ואין כאן שום קשר לחברות, כי אנחנו לא. אני לא בקשר עם מתן, אף פעם לא הרמתי אליו טלפונים הביתה לשאול מה שלומו, העלבון שלי הוא הרבה מעבר לעניין הצר של הפלוגה וגם לא בגלל שכילדים שיחקנו יחד. אני מדבר כאזרח שמפחיד אותו מה שקורה בארץ'. הוא מזהה אצל ראש הממשלה תכנון מתוחכם וקר מזג. 'לגרור, לסחוב, לשחק משחקים, זה מה שהכי מאפיין את נתניהו. דעתו הרי היתה מגובשת כבר מזמן לטובת מופז, כל השאר היה סכינאות לשמה, מהלך שמטרתו להוציא את ביבי חלק, שלא בו ידבק הרבב אלא בשר הביטחון. אז אני רוצה לומר שמי שהיה המוציא לפועל, זה ראש הממשלה. למה כל השיהוי ומשיכת הזמן עד יום ראשון? כדי לקבור את מתן פעמיים. זה לא שהוא התלבט, אלא כדי שלמתן המוכה לא יישאר אפילו הערוץ של הבחירות לעיריות. יום ראשון כידוע היה המועד האחרון שאיפשר למועמדים להעביר כתובות. בתרגילים האלה ביבי הוא גאון'.

האדריכל והמנכ"ל נרתמים

האדריכל דוד גוגנהיים, ירושלמי מאז ומתמיד, גם הוא בן מחזור. גוגנהיים הכיר את וילנאי עוד מהשכונה. אחר כך, בטירונות בפלוגה ג', וילנאי היה מ"כ שלו, וכשבגרו יצא להם לגור באותו בניין ברמות אשכול. לפעמים הם עוד נפגשים, שלוש-ארבע פעמים בשנה. 'זה סיפור עצוב בשבילי', נאנח גוגנהיים. 'אם באמת מתן הוא חלק ממגמה המונחתת מגבוה, שנועדה להחליף את האליטות, מדיניות שביבי כה גאה בה, אז אנחנו בבעיה חמורה. אליטות לא יוצרים באופן מלאכותי רק לצורך שלטון, הן נוצרות בזכות מעשים שמעניקים להן את ההגמוניה. לשלול את הדור שלנו רק בגלל שהורינו הקימו את המדינה וחיו ברחביה זאת דרך חשיבה עקומה לגמרי, זה אקט אנטי תרבותי שחומרתו זהה לתוויות שהדביקו על אלה שלמשל באו ממרוקו'. גוגנהיים מכיר גם את שאול מופז. 'הוא אדם מרשים, אבל אני מאחורי מתן לא בגלל הנוסטלגיה, אלא כי לדעתי הוא דמות יוצאת דופן באיכויותיו. ההרגשה שלי היא שנגרם פה עוול משווע לא לחבורה שלנו, אלא לנו כחברה ישראלית. זה מה שמייאש בסיפור הזה, שכולו כוחניות ואין בו טיפה של שאר רוח. בשדה התעופה בהלסינקי מקדמים את היורדים מהמטוס דיוקנאות של שלושה אישים דגולים: האדריכל אלוור אאלטו, הקומפוזיטור יאן סיבליוס והמדינאי אורהו קקונן. למרבה הצער, אנחנו מתרחקים יותר ויותר מהדגם הזה. ויתרנו אפילו על השאיפה'. גוגנהיים סייע במימון המודעה של טרטקובר, וכמוהו עשה גם מנחם רייניץ מכפר הס, אף הוא יוצא פלוגה ג'. רייניץ, מנכ"ל כור מזון, שירת במילואים כסמח"ט צנחנים עד לפני חמש שנים. כשהחלה התארגנות שהניבה בסופה את מכתב חמישים המח"טים והמג"דים במילואים אל ראש הממשלה, ניסו לרתום גם את חתימתו. 'אמרתי להם שאני לא עוסק בזה כי אין בזה תועלת, אין עם מי לדבר, אין למי להשמיע, ובמידה מסוימת, בגלל הנפשות הפועלות, זה יכול רק להזיק. החלטתי לא להצטרף. אם לרגע הייתי מרגיש שיש סיכוי, הייתי נרתם. מתן והאירוע בהחלט הצדיקו התארגנויות ציבוריות, אבל היינו חייבים להתחיל עם זה הרבה קודם. האמת היא שהתרגלנו לכל כך הרבה תופעות משונות בחיינו, שנעשינו פחות מדי ערניים לעיוות שיש בשיטה. הנון הגדול שלנו זה שנרדמנו בשמירה'. מלבד האיחור הטרידו את רייניץ גם דברים שבתוכן ובצורה. 'אם היה ליוזמה הזאת עוד איזשהו סיכוי, בדרכים נעלמות שקשורות בראש הממשלה, הרי הנוסח של המכתב - שתוקף במידה מסוימת את שר הביטחון - היה דוחק את איציק מרדכי, שאותו אני מכיר טוב מאוד, עמוק יותר לפינה שהוא נמצא בה מאז שהוא נולד. איציק, ככל שתגיד לו 'אתה טועה' יתחפר עמוק יותר'. רייניץ חשש גם שההתארגנות תמשוך אליה האשמות בפוליטיזציה. 'לקליקה הזאת שפעלה למען מתן, יש להערכתי צבע פוליטי מסוים מאוד, מהעבודה ושמאלה. לא שאני במחנה האחר, אבל חששתי מהאפשרות שבגלל זה יאשימו אותנו שמטרת ההתארגנות לנגח את הממשלה וכל עניין הרמטכ"ל משמש רק כלי. שאלתי את אחד היוזמים מה הם חושבים שהם ישיגו בפגישה עם ביבי. הוא ענה לי שראש הממשלה לא יוכל להתעלם ממשקלם הסגולי של חמישים קצינים בכירים. אמרתי לו שלי אין ספק שביבי יודע שמתן הוא המועמד הכי טוב, אבל מה שעומד מול זה מחייב אותו לעשות הפוך'. כשטילפן טרטקובר והציע לו 'בוא נעשה משהו לנפש', לזה רייניץ נעתר. 'רצינו שמתן יקום בבוקר ויראה שיש כאלה שלא שוכחים, האמנו שבתוך המצוקה האיומה שהוא נקלע אליה נצליח בכל זאת להעלות חיוך קטן על פניו'. מלבד התקופה שבה וילנאי היה מ"כ ורייניץ טירון, הם נפגשו בקורס קצינים כשוילנאי היה המד"כ ורייניץ צוער. אחר כך, כשהיה סמג"ד במילואים, וילנאי היה המח"ט. 'מתן הגיע אלינו לחטיבה כששניים מתוך שלושת הגדודים היו בעצם מפורקים אחרי המלחמה. זה היה בשנת 74', הגדוד שלחם בסרפאום נקרע מבחינה חברתית בגלל מרד, גדוד אחר ספג טראומה נוראה של הרוגים בעיר סואץ, מי שהרים את החטיבה מהקרשים היה מתן. לא נתנו לו הרבה סיכויים, הוא אבל עשה את זה יופי. כשמתן עזב אותנו היה צער גדול, התנחמנו בזה שידענו שהיינו תחנה חשובה בדרך לתהילה'. כאשר התארגנו הצנחנים שחיברו את המכתב לראש הממשלה, צילצל רייניץ אל וילנאי לברר את עמדתו. 'אנחנו יודעים זה על זה, אבל מתן הוא לא מה שנקרא 'אחי'. אנחנו מכירים, קשר אישי דביק אין בינינו. בטלפון הוא היה זהיר, אבל הרגשתי עליו את האכזבה הבלתי רגילה, את העובדה שהוא קרוע, את הביזוי. הבנתי ממנו שבמצב העדין שנוצר, עדיף לא לגעת'. רייניץ מכיר היטב גם את השר מרדכי. 'האכזבה הגדולה שלי מאיציק היא מכך שברגע האמת הוא לא ידע להתעלות, שיצרו השתלט עליו. אני קיוויתי שפרק הזמן מאז התמנה לשר ביטחון ועד היום גרם לו להתפייס עם עצמו. לצערי התבדיתי. אני גם יודע שהוא יידע לנמק יפה את הבחירה שלו במופז. הוא יציג אותה כאופטימלית'. אף אחד מתומכי וילנאי לא טען שמופז יהיה רמטכ"ל רע, רק שווילנאי עשוי היה להיות רמטכ"ל טוב ממנו. 'חשוב לי לומר שמופז הוא קצין איכותי', אומר גם רייניץ, 'אבל בסיטואציה של מלחמה, שקיימת סבירות שהיא קרובה אלינו יותר ממה שאנחנו מתארים, הייתי רגוע הרבה יותר אם מתן היה מוביל אותה כרמטכ"ל. מבחינתי זה פספוס שלא זה הגורם שהכריע הפעם. בעיה נוספת היא מה משדר התהליך לצבא פנימה. הוא אומר לקצינים הצעירים, שהקריטריונים לקידום הם לגמרי אחרים ממה שהם חושבים, שסגירת חשבונות גם היא אפשרות. מתן הוא הכי טוב שיש, הוא דמות שהצבא מפסיד, לוותר עליו כעת זה חוסר אחריות ציבורית. ההיסטוריה עוד תעסוק בהחמצה הזאת, היא גם תדון את מי שאחראי לה'." (מתוך " מוסף הארץ", 15.05.1998)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבתו של אביחי בקר, "בעית אמינות : אל"מ קובי מרום", "הארץ" 22.09.2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד.)

בעית אמינות : אל"מ קובי מרום\ מאת אביחי בקר

אל"מ קובי מרום היה יכול להגיע רחוק, אל צמרת צה"ל, אז למה בכל זאת הוא פושט את מדיו בסוף החודש? תלוי את מי שואלים

"מינויו של אל"מ קובי מרום במארס 96' למפקד החטיבה המזרחית של עוצבת הגליל, שהיתה מופקדת על עיקר הלחימה בדרום לבנון, היה בזמנו איתות ברור למעמדו הבכיר. צה"ל שלח לזירה התובענית הזאת אל"מים טריים, שבהם ראה הבטחות גדולות. מבין החטיבות המרחביות היתה זאת למעשה בית היוצר המרכזי לצמרת העתיד. מאז 1988 עברו בלשכת המפקד שמונה מח"טים. משה צין, יאיר נווה, משה קפלינסקי וגרשון (ג'רי) יצחק קיבלו בינתיים דרגת תא"ל. מבין הצעירים יותר, עמוס בן אברהם הוא מפקד בה"ד 1 ושמואל זכאי מח"ט גולני. לגולני יגיע בשנה הבאה גם המפקד הנוכחי של הגזרה, משה (צ'יקו) טמיר. רק אל"מ מרום אחד בולט בהעדרו מרשימת הנבחרים. בשביל מרום זו היתה תחנה סופית בסולם הקידום. בסוף החודש הוא עומד להשתחרר מצה"ל אחרי 22 שנות שירות, שפרקים מהן שנויים מאוד במחלוקת. 'קובי הוא כמו הודו - או שנשבים בקסמיה או ששונאים בה כל רגע', אומר אחד ממכריו. ואמנם התגובות על שחרורו המוקדם מנוגדות. 'הוא היה צריך ללכת מזמן', קובעים מתנדיו, 'חבל שהאסימון ירד מאוחר מדי'. לעומת זאת יש קצינים שמודים בפה מלא שהם מעריצים מושבעים שלו. בשלדג קראו לו, ולא לחיוב, 'קובי אמינות'. בבסיס האימונים החטיבתי של גולני, שבו נהג לשפוט את פיקודיו ללא רחם, כינו אותו 'קובי 56' (מספר ימי המחבוש שנהג לגזור). ובחטיבת החרמון נוסף לו, על שום הראוותנות, התואר 'קובי הפקות'. לא מעט ביקורת מסתתרת מאחוריו הכינויים המחויכים לכאורה. גם אין זה מקרה שרבים מהמרואיינים הגיבו אינסטינקטיווית 'אוי, לא' כששמעו את שמו. אבל כאמור, יש לו גם אוהדים מושבעים. למשל, הוריו של ניר שרייבמן שנהרג אסון המסוקים. מנאשוויל, שבמדינת טנסי, מספרת האם רות: 'קובי הוא הכי בסדר שאפשר. הוא אנושי ותומך, הוא מצלצל, הוא דואג, הוא זוכר תאריכי ימי הולדת שלנו ושל הילדים, כשנדרשת עזרה הוא תמיד מושיט יד. היפה בו שאנחנו חשים שהוא לא פועל רק בתוקף תפקידו הצבאי, כאילו לצאת ידי חובה, הוא הרי היה מפקד הגזרה כשקרתה ההתרסקות, אלא כאדם חם ורגיש. זה לא מובן מאליו, כי את ניר, שהיה הקת"ק (קצין תצפית קדמי) של מוצב הבופור, הוא לא ממש הכיר ולמרות זאת את היחסים שנרקמו בינינו מאז שהבן איננו אפשר להגדיר אפילו כמשפחתיים'. כך בדיוק מעיד גם מאיר, אביו של סג"מ ארז שטרק, מחללי האסון: 'קובי היה אתנו בשעות הכי קשות, אפילו כשהוא נסע מטעם הצבא לוואשינגטון הוא הקפיד מאוד לשמור על קשר'. וכך אומרת גם שולי, אלמנתו של סא"ל משה מועלם: 'בנוגע למשפחות השכולות של אסון המסוקים, אפילו במקרים שמדובר היה לא פעם בשיגעונות שלנו, מעט מאוד מפקדים אם בכלל עשו למעננו מה שקובי עשה'.

טראומה בבקעת הירדן

בתולדות החטיבה המזרחית היתה הקדנציה שלו הקטלנית ביותר אי פעם. מבצע ענבי זעם, השריפה בסלוקי, תקרית תל קבעה, אסון המסוקים ומארב הדמים בעיקול 'בז' הם רק ציוני הדרך הבולטים. אירוע רדף אירוע, לפחות מאה חיילים נפלו בתחום אחריותו מרגע שנכנס לתפקיד, ואפילו ערב לפני כן הוא כבר היה בעין הסערה. בעיצומה של החפיפה עם קודמו, אל"מ עמוס בן אברהם, נהרגו ליד מרגליות ממטען צד ארבעה לוחמי גדוד 'ברק' של גולני, בהם המג"ד סא"ל חוסיין עלי עמר. לא חלפו שבועיים וליד רב א-תלתין פוצץ עצמו מתאבד איש חיזבאללה על רכבו של מרום, שהוביל שיירה שיצאה ממוצב טייבה לעבר גדר הגבול. הפיצוץ התרחש במרחק ארבעה מטרים ממנו, בזמן שמרום עמד לצאת מהרכב כדי לבדוק אזרח שצעד לעברם וסימן בידיו "הכל בסדר". הרכב הממוגן של המח"ט ספג מאות כדוריות, אך איש בו לא נפגע. רצה הגורל שכדורית אחת שעפה לעבר המשאית המנהלתית שנסעה בעקבותיו גרמה למותו של סרן סאלח כאמל זידאן. ארבע עשרה שנים קודם לתקרית טייבה ניצל מרום לא הרחק משם. יש לא מעט קווי דמיון בין האירועים. קובי מרום, אז עדיין סגן יעקב מויאל, היה קצין המבצעים של גדוד 51 של גולני, שעלה בלילה הראשון למלחמת לבנון על גבעה 571 ליד תיבנית. בעת טיהור היעד הוא נע שני בתעלת הקשר. מיד אחריו, צמוד, היה הקשר שלו, רונן כחלני מערד. פתאום הגיחה מולם צללית. שנייה של היסוס, מחשש שזה חייל ישראלי, הפלשתינאי הקדים ללחוץ על ההדק ושיגר פצצת ררנ"ט לעבר חוליית הטיהור הקדמית. החוד זרק את עצמו אל הדופן בתגובה אינסטינקטיווית וכחלני, שנע שלישי בתעלה, נהרג. חמישה לוחמים, בהם המג"ד ומ"פ, נפצעו. זו היתה שעתו היפה של מרום. באין קצינים כשירים סביבו מיהר להתעשת ולנהל את המשך הקרב עד שהסמג"ד נכנס לתמונה. שבועיים אחר כך, בדאמור, התמנה סגן מויאל למ"פ. אף שעיברת את שמו בשנת 85', כשיצא לקורס צבאי בפורט בנינג, ג'ורג'יה, בתודעת רבים הוא לעולם יהיה מויאל. הוא נולד במקנס שבמרוקו ב-1960 ועלה עם משפחתו לישראל כשהיה בן שלוש. אחרי שעברו בראש פינה הם השתקעו בצור שלום, שכונה קשת יום בקרית ביאליק. יש לו עשרה אחים ואחיות. באוגוסט 78' הוא התגייס לסיירת גולני, שהיתה מושתתת אז על בני ההתיישבות העובדת. המפקד היה גיורא ענבר. חברי הצוות ששירתו עם מרום (אז כונה בשם 'ג'קומו') זוכרים אותו כמא"גיסט בעל יכולת גופנית אדירה, שבסיום מסע 120 עוד נותרה לו מספיק אנרגיה לסחוב על גבו למקלחת את התשושים. בהיותו חייל מצטיין בחר בו השבועון 'במחנה' כמלך ליום אחד והפגיש אותו עם איסר הראל, מלכת היופי רינה מור ומנחם בגין. 'בני יעקב', פנה אליו ראש הממשלה והציע לו כוס תה בנוסח הפולני. כשנפרדו הוא העניק לו את ספרו 'המרד' בחתימתו. מתחילת דרכו הצטייר מרום כמשקיען, אמביציוני, אבל גם קצת סוציומט. הלכות הסדר והניקיון שטיפח היו לשם דבר בסיירת. גם במדבר לא היה אפשר לתפוס אותו עם חולצה בחוץ או בלי גומיות במכנסיים. 'הקטע היה שבשתיים בלילה, כשכולם נפלו מתים מעייפות, ישנים את השלוש שעות שנותרו לנו כשהנעליים עלינו, קובי, בטקס קבוע ואופייני, הוציא מימייה ובפתח האוהל שטף את הרגליים'. ילון גורביץ', עד לא מכבר המפיק הראשי של הרשות השנייה, היה אתו בצוות, גם בחלוף השנים ניכר שהוא רוחש המון סימפטיה למי שהיה בן זוגו בניווטים. 'אני מאוד בעדו. הוא אדם טוב, יש בו רגש ונשמה. כששכבתי ברמב"ם אחרי שנפצעתי באחת הפעולות, אפילו שלא היינו ממש סחבקים, הוא במיוחד זה שהקפיד לבקר אותי. זה נשמע פסיק, אבל עובדה שהדברים נחרתו בי. על פרשייה אחת טראומתית שמויאל היה מעורב בה אני עוד אעשה פעם סרט'. זה קרה בשלב טירונות יחידה. הצוות יצא לסדרת אימון בבקעה ובאחד הימים נמצאו מוטלות בשטח שתי מחסניות, 'במקום שלילה קודם תירגלו כמה חבר'ה שלנו', מספר גורביץ'. 'מיד הוציאו את כולנו למסדר. בבדיקה התברר שכלום לא חסר. המסקנה של המפקדים היתה שאחד החיילים פשוט מצא דרך להשלים ציוד. המפקדים השתוללו, הפסיקו את האימונים והודיעו לנו שאם תוך שעה לא נסגיר להם את האשם, שלושה חודשים לפחות לא נראה בית. ככה השאירו אותנו, שנשבור לבדנו את הראש, קמו והסתלקו. המתח היה נורא, ישבנו כל הצוות סביב ששת חברי החוליה שעליה נפל החשד ולחצנו אותם. לי המעמד ההוא זכור כדרמה. תוך כדי הדינמיקה הקבוצתית הצטמצו החשדות לשלושה. קובי היה ביניהם. המשכנו ללחוץ אותם ואז קם אחד מהם וצעק, 'מויאל, ברור שזה אתה, תפסיק עם המשחקים, קום כבר ותודה'. ג'קומו פרץ בבכי. 'באלוהים שזה לא אני, חלום חיי היה להגיע לסיירת, אני רוצה להיות מ"פ בגולני, אני לא אתן לכם להרוס לי הכל'. החבר'ה ירדו ממנו. בסוף הסגרנו למפקדים בחור בעייתי שלחלוטין לא היה קשור בעסק, ולמרות הכל זרקו אותו מהסיירת. המון זמן עבר מאז, אבל אצל רבים מאתנו זה מקרה לא סגור'. באזכרה האחרונה לחברם גיא שלו, שנהרג במאי 80' במבצע 'מוביל', הפשיטה על הכפר ארנון, נפגשו כמה מיוצאי הצוות, שפקדו כבכל שנה את בית הקברות בכפר מנחם. אפילו בהזדמנות הזאת הם שיחזרו יחד את המקרה הטראומטי.

מבחן התוצאה

מהסיירת יצא מרום לקורס קצינים. לדאבונו, לא זכה לחזור ליחידה אלא שובץ כמפקד מחלקה בפלוגה א' של גדוד 51. איתו באוהל 11, מיטה ליד מיטה, היה מ"מ מאילת, גדי אייזנקוט, לימים מח"ט גולני ומזכירו הצבאי של ראש הממשלה ברק. מויאל היה שרירי, קולני, מלא רוח תזזית. אייזנקוט היה היפוכו - שקט, מאופק וגוץ; בשנת 97', בגמר ההתמודדות על חטיבת גולני, גבר הצנוע על הראוותן. כשסיים תפקיד מ"פ עבר מויאל ל'שלדג' לכהן שנתיים כקצין אג"ם. הלוחמים לא ממש התמוגגו משחקן החיזוק, על פי עדות שלושה מהם: 'קל מאוד לטעות בו וללכת שולל אחרי הדאווין והפוזה. רבים נפלו ברשת. במבט ראשון הוא בהחלט מרשים, בהופעה ובדיבור יש עליו הפאסון של גנרל, אבל הכל מתפוגג ברגע שבוחנים אותו לעומק. הרי יש גבול כמה אפשר לעבוד עלינו'. משלדג הוא חזר לגולני להיות סמג"ד, אחר כך התמנה לקצין אג"ם אצל גבי אשכנזי. לרבים היה נדמה שהוא מחקה את שפת הגוף של מי שהוא היום אלוף פיקוד צפון. חבל מאוד, הם העירו, שהוא לא אימץ עוד כמה מתכונותיו. כמג"ד סגנון המנהיגות של מרום היה קר ומרוחק. הוא תבע הצדעות בכל תנאי, והקפיד על גינוני רשמיות שנחשבו מתאימים לשריון. 'יש משהו בקובי שגורם לכך שנוח מאוד לא לאהוב אותו', מאשרים מצדדיו, בהם בכירים. 'הוא, למשל, לא ירד לפלוגות בלי התראה מוקדמת. להיכנס למגורים ולטפוח לרובאי על השכם, 'אחי, מה המצב?', דברים שהיינו מצפים מיעקב מויאל. הוא מתנשא, די עסוק בלסדר לעצמו חיים טובים, ההופעה המצוחצחת כשמשקפי השמש עליו והמדים מעומלנים טיפ טופ, בלי גרגר אבק - כל זה עיצבן והאפיל, לא תמיד בצדק, על ההישגים שלו. קל היה להיתפס לשטויות במקום למהות'. הופעת הבכורה שלו כמג"ד היתה בבית הספר למ"כים. בצד המקצועי הוא צבר הערכות גבוהות מלמעלה, לא כך בשאר התחומים. 'הוא נאור, הוא אינטליגנטי, הוא מהיר תפישה, הוא מתבטא מצוין, אבל כשמדובר באמת או שקר הוא גם אמן בללכת על הסף. אצל קובי האנשים הם כלים להשגת מטרות. הוא דורסני, התחרותיות שבו היא הרסנית', אומר אחד מעמיתיו באותה תקופה. יום אחד הודיעה קצינת הח"ן למפקד בית הספר, אל"מ מוטי מזרחי, כי פקידת הלשכה שלו טוענת שמרום הטריד אותה. בעימות שקיים מזרחי למעורבים הוא הגיע למסקנה שיש דברים בגו, והודיע למג"ד על הדחתו הצפויה. כשדיווח על הצעדים שהוא עומד לנקוט לקצח"ר תא"ל דוד אגמון ולמפקד חילות היבשה האלוף אורי שגיא, הם דחו אותו: 'מה אתה בכלל חורץ דין? תן למצ"ח לחקור'. תוצאות החקירה הועברו לפרקליטות הצבאית ושם נמצא כי מרום נקי. הוא המשיך לרוץ לצמרת. הוא היה מג"ד 13 של גולני והמ"פים שלו נשמו לרווחה כשהמשיך הלאה לפקד על בסיס האימונים החטיבתי. 'למרות שהיו לו אלף מאתיים חיילים על הראש הוא כמעט לא היה במחנה. את העניינים הוא ניהל בשלט רחוק ממרכז חורב שלידו היה אז הבית שלו, ראינו אותו אולי יומיים וחצי בשבוע וגם זה רק בשעות הקטנות', מספר קצין מפקודיו. 'קובי נראה תמיד כמו מיליון דולר. הוא היה מופיע בסערה בעשר בלילה ומהרגע שהוא יצא מחיפה כבר חילק פקודות בקשר והכניס את כולנו לחיל ורעדה. הוא עבד עד שלוש לפנות בוקר ואז התניע את הבלייזר שהיו עליו אלף אנטנות, והסתלק. קראנו לו 'מח"ט אירופה' כיוון שהוא התעסק בהכל, רק לא בצבא. היו לו פגישות בטמבור, בחברת חשמל, בדן אכדיה, איפה לא, הוא היה טרוד כל הזמן בענייני בנקים ונדל"ן. הוא השקיע רק במה שיכול לקדם את הפלאפל השלישי שלו: הוא עבד כלפי מעלה, דרגים נמוכים פשוט לא הזיזו לו. קובי כמעט לא יצא מהמשרד, הוא גם לא ידע באיזה מאהל גרה איזו פלוגה'. כשהוטחה בפניו ביקורת, מרום הדף אותה בהדגישו את מבחן התוצאה. 'פרויקט רוזוב', שבו הפך את המחנה המוזנח שליד קבטיה לפינת חמד מוריקה, עשה אותו כתובת לעלייה לרגל. בתחרות בא"חים שעורך המפח"ש, תפס הבא"ח של גולני מקום ראשון. הוא זכה גם בפרס הבטיחות, והוביל בין חטיבות החי"ר באחוז הנמוך של הנשירה בטירונות.

מחושך לאור

בעוד המח"ט משה קפלינסקי חוכך ידיים בהנאה לנוכח ההישגים, נחתו עליו בפברואר 94' תוצאות בוחן סוציומטרי שבו דירגו חמישים וארבע קציני הבא"ח זה את זה. למג"ד מרום ניתן הציון נמוך במיוחד: 14 מתוך 100. זהו נתון מחריד שרק הדגיש פעם נוספת את השניות שבדמותו של מרום. הוא קיבל מפקודיו 1 ציון ביחסי אנוש, 2 בטיפוח ופיתוח כפיפים, 6 במעורבות ביחידה, 17 בנכונות לצאת אתו לקרב, ו-29 על מקצועיות, הסעיף שבו זכה להערכה הכי גבוהה. זו לא רק המשמעת הנוקשה שהנהיג שגרמה למשבר האמון. 'בזמנו ביקרו אותנו אין-ספור אלופים, כאלה שנוגעים לדבר וגם כאלה שהם מאוד לא', מספר קצין ממפקדת הבסיס. 'הוא היה אשף יחסי ציבור. פעם הוא ערך מסדר לאל"מ מסכן מחיל חימוש כאילו הוא לפחות רמטכ"ל. הבחור יצא המום. הכל אצלו היה מראית עין, שלא לומר בלוף. את אלוף פיקוד צפון איציק מרדכי הוא מרח באופן קבוע. במקום להתאמן התכוננו חודשים שלמים לתחרויות. המצב היה על הפנים, האווירה שהוא השליט היתה של פחד וכוחנות, אבל לכל מקום שהיינו מגיעים היו מצביעים עלינו, 'גדוד תותח'. הסתירה היתה משוועת. הטירונים היו קרועים עליו, אבל הסגל סבל'. על פי הדובר, היו למרום גינוני אדנות של פריץ. 'זה היה כבר מחזה קבוע, הנהגים בפתח הלשכה מנקים לו את הנשק ומברישים את האפוד, הוא היה מסוגל להזעיק טבח מרגילה רק כדי שיכין לו את הסנדוויץ' טונה שהוא אוהב. המוזר הוא שכל הקומבינות נסלחו לו. כדי ליחצ"ן את עצמו היתה לו פקידה שהתפקיד שלה היה לאסוף את תאריכי ימי ההולדת של עד אחרון הפונקציונרים בפיקוד צפון ולשלוח להם ברכו מקובי. בגולני אין למג"ד ראש להתעסק בשטויות כאלו, קובי כפוליטיקאי בחסד כבר מצא את הזמן'. כשמרום התמנה בשנת 94' למח"ט חרמון, רס"ן (מיל') שמעון פריינטה היה מפקד יחידת האלפיניסטים. זאת היתה למעשה פגישה שנייה שלהם. 'הוא היה צוות מתחתי בסיירת גולני', אומר פריינטה. 'חמש עשרה שנים אחר כך הוא הגיע להיות המח"ט שלי. בעיני הוא היה מעולה. אפילו שהוא החזיק קצר את המטה שלו ולפעמים שיחק יותר מדי על השררה, אותי הוא הפתיע לטובה. הוא הצליח להרים חטיבה שמבחינת צה"ל היא די בשוליים, הוא ניהל תרגילים מאוד מורכבים, הוא קידם פרויקטים, הפעלתנות שלו תרמה לנו המון'. אחרי החרמון הוא קיבל את הגזרה המזרחית, שנחשבה לגולת הכותרת. התחזיות אז, שמרום יישב במטכ"ל 2008, לא נראו מופרכות. כששואלים מפקדי גדודים ששירתו תחתיו בדרום לבנון איזה קובי מרום הם זוכרים, התשובות שהם מספקים סותרות. גרסה א': 'אני ער לצד הכובש והנעים בקובי, הוא אדם מרתק, מנגן יפה בפסנתר, מארח למופת, נראה טוב, להיות חבר שלו זה עד חצי המלכות, אבל להיות פקוד זו כבר חוויה מפוקפקת. במהלך אירועים מבצעיים הוא לא איפשר לקצינים שבשטח לחשוב, הכל התנהל בעצבים ובצעקות. כשזכאי החליף אותו בתפקיד ממש יצאנו מחושך לאור'. גרסה ב': 'המציאות שבה הוא פעל היתה של הר געש. הרבה יותר מזכאי שבא אחריו, קובי התגלה כמפקד עמיד שמקרין לכפופים לו חוזק ועוצמה. הוא לא טיפוס שמתקפל, את הלחצים הכבדים שהופעלו עליו מגבוה הוא לא הפנה כלפי מטה אלא בלם אותם אצלו, גם אם הדבר היה כרוך בזה שהוא בלבד יספוג את הריקושטים. שלא כמו מח"טים שרק חיפשו לעבור בשלום את הקדנציה, קובי דחף בלי סוף ליותר פעילות חודרת. הוא פיקח, הוא קורא מצבים, הוא מפנים טעויות, הוא אדם קשוב ולומד. כשהגעתי עם הגדוד בפעם הראשונה לגזרה שלו פרצו בינינו עימותים חריפים; בדיעבד, ברוב הפיצוצים הוא זה שצדק. בסיבוב שני כבר שיניתי את יחסי אליו. תחת אש וכשסביבנו הרוגים הוא התגלה לי כאמיץ וקר רוח, הרגשתי צער שהוא לא קיבל את גולני'. הניסיון למצוא מכנה משותף בין העמדות נידון לכישלון. צנחנים שפעלו ממוצב ציפורן בירכו על שיתוף הפעולה ההדוק עם מרום, 'רף הדרישות שלו היה אמנם גבוה, אבל הוא לא הציק, הערכנו אותו מאוד על המקצועיות'. מהצד האחר של הקשת, בשיחת חתך שקיים הרמטכ"ל עם סא"ל מגולני, שאל אותו זה, חד וחלק, 'האם אתה ישן בשקט כשקובי מרום הוא מח"ט הגזרה המזרחית?' גם בשכבת התא"לים קיימים פערים בעמדות שאי אפשר לגשר עליהם. מצד אחד, 'אם היה לי משהו חיובי לומר עליו הייתי עושה זאת בשמחה, בעיקר עכשיו בחודש הסליחות', ומצד שני, 'מה שהכשיל אותו אלה לא הכישורים אלא הסטיגמות ששמו עליו. קובי הוא גבר רציני שקיבל על מה שהוא עשה בדרום לבנון הרבה פחות הערכה ממה שהוא ראוי לה. הוא שילם מחיר כבד מדי על התכונות השליליות שלו, שהיה גם מי שדאג להעצים אותן'. מה חשב עליו ארז גרשטיין, שעוד בחייו נחשב לגורו בגולני? גם פה חלוקות הדעות. קיימת גרסה שבעליה מתעקשים עליה, וטוענים ששמעו אותו מפטיר 'על גופתי המתה הוא יהיה מח"ט גולני'. האחרת מסתפקת בכך שאמנם גרשטיין לא אהב את השטיקים, אבל ידע בהחלט להוקיר את התפוקה המבצעית.

מרום בחרמון

החטיבה המזרחית, שהיתה עסוקה בלחימה נגד חיזבאללה, נאלצה להתמודד בו-בזמן גם עם נתק חריף בין המח"ט לסגנו דרור רופא. זו לא היתה הבעיה היחידה במפקדת החטיבה. שלוש מחיילות הלשכה של מרום פנו למפקד האוגדה יום-טוב סמיה ולאלוף פיקוד צפון עמירם לוין, והתלוננו שהוא מבזה אותן, מתעמר בהן ומעביד אותן בפרך. מרום התבקש להתמתן והפקידות הועברו ליחידות שדה שמפקדיהן רגועים יותר. מצ"ח מצדו פתח בבדיקה סמויה של חשדות בדבר הטרדה מינית. דובר צה"ל מוסר שהחקירה הסתיימה והועברה 'לעיון וחוות דעת הפרקליטות הצבאית. הפרקליטות החליטה לא לנקוט צעדים משפטיים נגד הקצין'. ביום שלמחרת התרסקות המסוקים עלה מרום למוצב דלעת שאיבד בתאונה שליש מלוחמיו. את חיילי פלוגת ההנדסה של הנח"ל שנותרו הוא מצא נחושים מששיער, הוא לא הבחין בעיניהם בדמעות, וחש אז צורך לומר להם שהוא נפעם מגבורתם. בסיירת גולני, הוא שיתף אותם בזיכרון ישן, כשהחבר'ה סחבו את גופתו של גיא שלו על אלונקה לעבר המסוק, הם צעדו כל הדרך והתייפחו, והנה עשרים גוויות מוטלות ואין קול. הוא היה מהראשונים שהגיעו לשטח ההריגה שבו התפזרו שברי המסוקים. תמונת הקיטבגים שמתוכם בוקעים צרצורי הטלפונים הסלולריים היא בשבילו סיוט שספק אם ירפה ממנו. 'קובי שלאחר האסון כבר לא היה אותו קובי שהכרתי קודם', מעיד קצין מהחטיבה. 'משהו באנרגיה כבה, הוא התחיל לקחת מקדמי זהירות עצומים, זאת כבר לא היתה אותה רמה גבוהה'. כאילו בזה לא די, הוא גם אכל מרורים ממפקד האוגדה אפי פיין (איתם). פיצוי מה על התקופה השוחקת כל כך קיבל בסיום התפקיד, כשנשלח עם המשפחה לוואשינגטון להשתלם במוסד האקדמי היוקרתי מקום שצה"ל מייעד לקצינים שהם לפחות פוטנציאל לאלוף. את הבשורה שהוא שוב הפסיד בהתמודדות על גולני, הפעם לזכאי, הוא קיבל בהיותו בארצות הברית, שם גם נודע לו כי ארז גרשטיין, מפקד עוצבת לבנון, נהרג בפיגוע. מרום חזר לישראל מאוכזב, קיווה בכל זאת למקצה שיפורים אבל הבשורה לא הגיעה. הוא הדריך בקורס מ"פים, עבר לגור בנווה אטיב והקים עם אשתו קרין את אתר הצימרים 'מרום בחרמון'. משנסגרה דלת אחת הוא דאג מבעוד מועד לפתוח אחרת. זאת, אם כן, לא כרוניקה של עוול. מרום הוא קורבן של צדדיו הנהנתניים." ("הארץ" 22.09.2000)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבתה של חן קוטס בר, "מחנך הדור", "מעריב", 21.02.2003

מחנך הדור\ חן קוטס בר

http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/436/931.html

אלוף משנה גל הירש הולך לחנך את דור הקצינים הבא כמפקד בה"ד 1

"בראשית החודש שעבר ערך מרכז אימון המפקדות (מרא"מ) של צה"ל תרגיל באוגדת יהודה ושומרון בפיקוד המרכז. התרחיש דיבר על מאות הרוגים ופצועים, חלקם מנשק כימי שהופעל נגד התנחלויות, פיגועי מיקוח, מבצעים לחילוץ בני ערובה, פציעה של יאסר עראפת בקרב ברמאללה והטסתו למצרים, לקבלת טיפול רפואי. כל זה, על רקע מלחמה בעיראק והסלמה בצפון הארץ. 'מדובר בתרחיש אפשרי, שיכול לקרות', אומר אלוף משנה גל הירש, עד לאחרונה קצין האג"מ של הפיקוד. 'אנחנו חייבים לבנות יכולות כדי להמשיך ולהתמודד בצורה נחושה, יציבה ועקבית, במערכה בשטחים, כי הסיפור יהיה ארוך. אני לא רואה את הקצה שלו. כרגע אי אפשר לקרוע את המסך ולהגיד שיש מאחוריו אור גדול, או סיטואציה ורודה יותר'. בימים אלה עוזב אל"מ הירש את תפקידו. הקצין בעל הבייבי פייס, שזכה בראשית האינתיפאדה לכינוי 'מכונת תקשורת', אורז בימים אלה את חפציו ונפרד מהזירה האינטנסיבית ביותר בצבא אולי, לטובת תפקיד הרבה יותר רגוע: פיקוד על בית הספר לקצינים של צה"ל, בה"ד 1. שש שנים היה הירש בחזית הלחימה בפיקוד מרכז; כקצין אג"מ באוגדה, כמפקד חטיבת בנימין ולאחרונה בתפקיד קצין האג"מ של הפיקוד. משלב ביצוע ההסדרים המדיניים, דרך ההתלקחות בשטחים, מבצעי חומת מגן ודרך נחושה ועד להתמודדות הנוכחית. עכשיו הוא עוזב. לא מיואש, אבל הרבה יותר מפוקח. מציאותי, הוא אומר. 'שואלים אותי 'מה הפתרון?',' אומר הירש. 'זו עת ללחימה, לא תקופה של פתרונות. אני לא רואה שום בצבוץ שמבשר על דרך אחרת, שהיא לא מערכה בשטחים בטווח הנראה לעין. אני לא רואה כרגע משהו שמביא לסיום הדבר הזה. יש לי הודעה לאזרח בישראל; האזרח בישראל צריך להבין, שבטווח הנראה לעין, אני, גל, שנמצא בסיפור הזה הרבה שנים ועשה כל מאמץ יחד עם קהילה שלמה במערכת הביטחון ובמערכת המדינית להתחבר למציאות אחרת, מודיע בזאת שאנחנו צריכים לאסוף כוח ולהמשיך. זה לא הולך להיות פשוט. זה לא נגמר, ועוד עלולים להיות לנו מבחנים קשים בתחום הביטחון האישי. אין לי ספק שהעובדה שהחלה לנוע עגלה של הסדרים בין העמים, ריסנה את הפעלת הכוח שלנו. נכון להיום אני יוצא מהזירה הפלסטינית כשברור לי שהסיפור שנתנו לו צ'אנס סיפור של שלום, הידברות כמגמה, תהליך משותף שמביא אותנו לשלום, יציבות, להסדרה של מצב לא נכון. עשינו כל מאמץ, צה"ל ומדינת ישראל כדי לבנות את הסיפור הזה, לבנות שלום, אבל הוא התפרק. בעיני. הפלסטינים כמערכת, כהנהגה התפיסה שהם בן השיח שלנו היא תפיסה שגויה. הצד הפלשתיני לא רק לא סיפק את הסחורה. הוא לא לקח את הצ'אנס שנתנו לו'.
אז מה התחזית שלך, ל'מה יהיה'? מה, 'הלנצח נאכל חרב?'
'לנצח גדול עלי, אבל בטווח הנראה לעין כן. כן".

מדברים ומתכוננים

הירש (39), נשוי ואב לשלוש בנות, נולד וגדל בערד. בגיל ארבע עשרה, החליט שהוא בוחר בקריירה צבאית. הוא עזב את הבית ועבר ללמוד בפנימיה הצבאית בגלילות. בהמשך התגייס לסיירת צנחנים. עשה מסלול מלא בחטיבה האדומה, כולל פיקוד על גדוד 202. הוא פיקד על יחידת העילית שלדג משך שלוש שנים, בסופן יצא ללמוד מינהל עסקים. כשסיים, החל ה'רומן' שלו עם השטחים. בשנת 97', מונה להיות קצין האג"מ של אוגדת יהודה ושומרון. במסגרת הזו, לפני שש שנים בדיוק, נפצע באורח קשה מהשלכת סלעים על מכוניתו סמוך לביר זית. עד היום יש לו 59 אחוזי נכות צמיתה. הירש לא יכול היה לתפקד משך שנה. אחר כך קם ממיטת חוליו בבית החולים, וכעבור חמישה ימים כבר חזר לצבא, כנגד כל הסיכויים, הפעם לפיקוד על חטיבת בנימין. 'מרגע שהייתי מסוגל להפעיל נשק, לכתוב ולחבק', הוא אומר, 'בעיני חזרתי לכשירות מלאה. היה לי ברור שאני חוזר לצבא. מעבר לרצון לחזור לחיים, היה קסם מיוחד בלקחת חלק בתהליך מדיני עם הפלסטינים. לעשות שלום נראה לי מיוחד במינו'.
למרות שזה לא קרה?
'לא. בשבועות הראשונים, כשחזרתי מבית החולים, הבחנתי בזה שבצד הפלסטיני אין עם מי לדבר. כבר היה ברור שהסיפור הפלסטיני, המיתוס הפלסטיני להקמת מדינה, לא יוכל להתממש בלי דם ואש'. בניתוח לאחור אומר הירש שמרבית שנתו השנייה כמח"ט בנימין, עד פרוץ האינתיפאדה, אופיינה בעיקר בשניות; גם מיישמים את ההסדר המדיני, גם מדברים עם הפלסטינים, וגם מתכוננים בצורה אינטנסיבית ללחימה. עמדות קרביות שמסר בהסכמה אז, כבש אחר כך, בלחימה קשה. באותה תקופה, הוא אומר, החל אצלו תהליך של סדק. בהמשך, המושגים הפכו בהירים יותר ופעילות צה"ל כצבא היתה ליותר מובהקת. 'היו לי אינספור רגעים קשים מאז תחילת האינתיפאדה', אומר הירש, 'אבל את עשיריות השנייה בהן הפלסטינים פותחים עלי באש בפעם הראשונה בצומת איו"ש, לא אשכח. אני זוכר שאמרתי אז למח"ט הפלסטיני 'אתם יורים עלי', הוא אמר לי 'אני יודע'. אמרתי לו שוב 'יורים עלינו', והוא אמר 'נכון, זה יצא משליטתי'. זאת לא היתה הפעם הראשונה שירו עלי בחיים, אבל זו היתה עשירית שנייה שהיא רגע היסטורי, משהו שלא שוכחים'.
וההתחלה של מבצע חומת מגן, אחרי הפיגוע במלון פרק?
'הייתי אז בבית, בליל סדר. ברגע ששמעתי על הפיגוע, קמתי ונסעתי לפגוש את איציק איתן (אז אלוף פיקוד מרכז, ח.ק.ב) בקריה. הכל כבר היה מוכן. עבדתי על חומת מגן שמונה חודשים מראש. יצאתי משם ונסעתי למפקדת הפיקוד. היה לי ברור ש'פרק' מהווה חציית סף, שאנחנו הולכים למשהו אחר. כמי שאחראי אז על לתכנן, להכין, ליזום כל נושא מבצעי בפיקוד, שמתי על השולחן את 'שדה אחר', שם התכנית המקורי של חומת מגן'.
וגם נתת את השם 'חומת מגן'.
'כן. התקשרו אלי מחדר המלחמה ואמרו 'גל, צריך שם למבצע'. אמרתי 'תמתינו'. הייתי חדור בתחושה מאד עמוקה של היסטוריה, של הגנה על המולדת, המדינה שלי. זכרתי את המילים מהשיר של חיים חפר 'בין גבולות'; 'למך ולזקן - אנו פה חומת מגן'. אמרתי 'חומת מגן'.'

מגננה ומתקפה

הוא זהיר, הירש. מתנסח ברהיטות, לוגי. מגע צמוד מדי עם כלי תקשורת מקומיים וזרים בראשית האינתיפאדה, כמסבירן צה"לי, תחילה בתפקידו כמח"ט בנימין ואחר כך כקצין האג"מ של פיקוד מרכז, הפכו אותו לדיפלומט. למרות שיצא לו בצבא שם של קצין מבריק, פקודיו מעריצים אותו, יש שמותחים ביקורת על הקו בו הוא דוגל, בכל הנוגע לפעילות צה"ל בשטחים; הכרעה מצטברת במקום הכנעה חד משמעית, העדפה של מגננה ומניעת הסלמה על פני יתר התקפיות. נדמה לעתים שהזהירות שמאפיינת את הירש בראיון העיתונאי, מתאימה לו גם בתחומי חיים אחרים. הוא, דעתן ועיקש, יגיד מן הסתם שמדובר בריאליזם לשמו. 'אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה מיוחדת', אומר הירש. 'נתנו מהלומה לצד הפלסטיני, יצרנו מציאות מבצעית ביטחונית חדשה שמשמעותה שליטה ביטחונית בערים הפלסטיניות על פי צורך, וכעת אנחנו הולכים ומבצעים שינוי מרחיק לכת בעולם ההתמודדות שלנו מול הפלסטינים; הגדר הביטחונית. עדיין לא מדובר בפתרון הרמטי. גם בגלל שאין היום תקציב לבנות את כל הגדר. הגדר תיתן מענה, לא פתרון'.
שוב, מדובר במגננה.
'אני חושב שאנחנו נמצאים בהתקפה. היתה מולנו מערכת פלסטי נית, יישות מדינתית עם כוחות מזוינים, נגועים כולם בטרור. את המערכת הזו הכרענו. עכשיו אנחנו מתמודדים עם המוטיבציה, הידע והחומר. אלה קיימים בשטח כל הזמן. האתגר שלנו הוא להגיע למצב שבתודעה הפלסטינית תהיה הכרעה מצטברת, תודעת כשלון שלא מנצחים אותנו בכוח'.
מדוע הכרעה מצטברת ולא הכנעה חד משמעית?
'כי זה טיבו של עימות מוגבל. אתה מוגבל בהפעלת הכוח שלך. אנחנו לא מרשים לעצמנו להיכנס פיזית להרפתקאות של שימוש באמצעים שלא רלבנטיים לסוג כזה של עימות, ויגרמו נזק גדול מדי'.
לאחרונה יש יותר ביקורת על פעילות צה"ל בשטחים; מותם של שלושת הלוחמים בצומת הכבשים למשל, שעמדו שם לבד, העלה טענה שאנחנו מציבים רסיסי כוחות.
'חד משמעית, לא מדובר ברסיסי כוחות בשום מקום. שלושה לוחמים ישראלים בצומת זו עוצמה מבצעית לא רגילה. גם לוחם ישראלי בודד. המספר לא רלבנטי. על כל מקרה דוגמת צומת הכבשים, יש מאות מקרים אחרים בהם כוח מזהה את היריב ומשמיד אותו, אבל זה כבר שקוף לציבור. הלוחמים האלה היו חלק ממערך שלם שנפרש. אם הייתי מעמיד שם פלוגה, היו לצלף הפלסטיני פשוט שמונים מטרות, ולא שלוש. מעבר לזה, שהפעולה בקבו צות קטנות, בחשכה, בסמוי, היא חלק מהתמודדות שלנו מול איום וגרילה'.
הורים שכולים שילדיהם נהרגו לאחרונה בשטחים, דיברו על תחושה של 'מטווח ברווזים'.
'זה מרגיז אותי. ביטוי מיותר. הוא לא נכון וגם מוציא מההקשר את הגישה המבצעית שלנו, כאילו יש מלחמה בשטחים, ובכל מיני מקומות עומדים ברווזים שמחכים שירו בהם. זה התחיל עם קבוצת מתיישבים, שעשתה מטווח ברווזים בדרך לרמאללה, ויצרה איזושהי תודעת ברווזות, שהיא סימפטום של חולשה. כאילו שתמיד בלחימה ידך על העליונה, כאילו שתמיד בלחימה אתה מוגן. זה לא נכון. אני לא הייתי מוגן כשתקפו אותי ליד ביר זית. פגעו בי קשה, כמעט הרגו אותי. אז מישהו יכול להגיד 'גל נסע שם והיה במטווח ברווזים והפלסטינים פגעו בברווז', אבל זאת דרך הסתכלות בעיניים של מסכנות ותבוסתנות. זו דרך הסתכלות לא מקצועית ומנותקת מההקשר. אנחנו לא שולחים אף לוחם למשימות ברווזות'.

אמירה ומסר

כמי שעשה את המסלול שלו בצנחנים, שאף הירש לסיים תפקידו בפיקוד המרכז, ולקבל את הפיקוד על החטיבה האדומה. זה לא קרה. תחילה נבחר לתפקיד אל"מ דרור ויינברג ז"ל. כשויינברג נהרג, על ציר המתפללים בחברון, נדמה היה שהסוגיה נפתחת מחדש, אך הירש לא קיבל את התפקיד. הרמטכ"ל, אומרים, אמר לו כבר בקיץ שהוא שולח אותו לבית הספר לקצינים בגלל הצורך להכשיר את הקצונה העתידית של צה"ל לעימות מתמשך עם הפלסטינים. 'נכון שרציתי להיות מח"ט הצנחנים', הוא אומר. 'חשבתי שזה מסלול טבעי לי, כצנחן, וחשבתי גם שזה יהיה, אבל בפועל הרמטכ"ל שלח אותי למשימה אחרת'.
נעלבת?
'התקוממתי. לא כנגד בה"ד 1. הנושא של בה"ד 1 עמד על הפרק כבר לפני שמוניתי לקצין אג"מ של פיקוד מרכז. מה שהיה ביני ובין הרמטכ"ל בחדר, זה בינינו אבל בלי ספק, העניין שחשוב לו שאני אהיה בבה"ד 1, וההחלטה שלא אפקד על חטיבת הצנחנים בגלל זה יש מאחורי זה אמירה. אני חושב שכשהרמטכ"ל שולח אותי להיות מפקד בית הספר לקצינים, הוא מבין איזה קצינים ייצאו לו משם. בעיני, קצין במדינת ישראל צריך להיות גם איש מקצוע, וגם בעל תפקיד לאומי. קצין ישראלי. כי א נחנו מדינה בהקמה, עדיין. לא בונים מדינה כזאת בחמישים שנה. היו לי שיחות ארוכות על הסיפור הזה עם הרמטכ"ל. דיברנו, הוא שלח אותי לחשוב על בה"ד 1, נסעתי הביתה באישון לילה וניהלנו התייעצויות, רעייתי ואני, עד אור הבוקר, והחלטתי שכן'.
ואחר כך, כשדרור ויינברג ז"ל נהרג?
'כשדרור נהרג, הגעתי לשטח מהבית בשלהי הקרב. כעבור ארבע שעות כבר הודעתי לאלוף פיקוד מרכז שאחליף את דרור בחברון. אמרתי שחברון צריכה מח"ט. וזהו. כעבור מספר שבועות, היו לי שוב שיחות עם האלוף והרמטכ"ל ונאמר לי, על הדרך, 'שתדע, שמח"ט חברון זה חגי, והוא גם יהיה מח"ט הצנחנים'.'
וזאת היתה אכזבה?
'היתה אכזבה, אבל לא היה שבר. היתה אכזבה ומיד אחריה ההבנה שיש משימה מאד רצינית'.
בכל זאת, אומרים שאילו איתן היה עדיין אלוף הפיקוד, התפקיד של מח"ט הצנחנים היה נמסר לך.
'אני יודע שאומרים. אני גם יודע מה חשב איתן. אני יודע, אבל אני לא בטוח. כי גם לרמטכ"ל היתה פה אמירה. איתן, עוד לפני שהגענו לדיון בו שמים את כל האנשים מול כל התפקידים, זה נכון שידעתי שהוא תכנן שאהיה מח"ט הצנחנים. אבל בסוף בוגי אמר את הדברים שלו'.
מותו של ויינברג ז"ל בקרב בחברון, עורר שאלות בסוגיית ה'אחרי', גם בקרב מפקדים, בוודאי של מפקדים בדרגת מח"ט, והמחיר שאנחנו משלמים על זה. מה מזה תנחיל בבה"ד 1?
'אני חושב שמפקד קרבי, ודאי מח"ט מרחבי, שהוא מכיר הכל בגזרה שלו, כשיש לו אירוע כזה, והוא יודע שיש נפגעים, יש תקרית, הוא קודם כל נע לשטח ויוצר מגע, ואם צריך שהוא יהיה ראשון אז הוא יהיה ראשון. אין פה שאלות. אין לי בעניין הזה שום סימני שאלה, והעלאת התמיהות האלה תמוהה בעיני'.
מה לגבי מיגון, אמרו שדרור ז"ל היה נגד מיגון יתר, שכשהגיע לחברון, הורה לחיילים ללכת משך שבוע עם כומתות במקום עם קסדות?
'אני לא מכיר את השיקולים שעמדו בפני דרור כשעשה את זה. אני יכול לומר שאני עצמי, כמח"ט, נתתי כל מיני החלטות שקוממו עלי אנשים. כשאת שואלת את קצין האג"מ של פיקוד המרכז שאלות בנושא מדיניות המיגון ומדיניות ההסתערות, אני יכול להגיד שעל פי הערכת המצב, אנחנו מקצים אמצעי מיגון, כך שתמונת המיגון תהיה מקסימלית. מה שזה אומר זה, שלא בכל מקום חיילים ממוגנים, תקשיבי טוב, אין לנו מיגון לכולם'.
בגלל תקציב?
'לא רק. לא בכל מקום נכון לנו המיגון. קחי לדוגמא שכפ"צ קרמי. קשה מאד להילחם עם זה'.
דווח גם שהורה של אחד ההרוגים בצומת הכבשים קנה לכל הפלוגה של בנו אפודים, לפני שנהרג.
'אני לא מכיר את הסיפור, אבל לא צריך".יש?"יש את מה שיש. אם צריך לקנות את זה, למה שלא יקנה גם עוד מקלעים ונגמ"שים? הנקודה היא שלצה"ל יש את מה שיש לו, ואני חושב שעשייה מסוג זה היא לא נכונה. ממעורבות של הורים, זה הופך להתערבות. זה לא נכון. לצה"ל יש את מה שיש והוא עושה הערכת מצב'. בקרוב יתחיל הירש את התפקיד שלו בבית הספר לקצינים. ולגבי ההמשך, הוא לא מתכוון לפרט את תוכניותיו. 'השיבוץ לבה"ד 1 הוא אמירה ומסר, ואני מניח שיש לו גם עתיד. עם זאת, כל תפקיד שאני עושה, אני מתייחס אליו כאל מלאכת קודש. זו תמצית חיי'." ("מעריב", 21.02.2003)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

האיש מן הבקעה מסתכל מזרחה\ מאת פלורית שויחט

http://www.idf.il/1133-16884-HE/Dover.aspx
אל"מ נוחי מנדל, מח"ט הבקעה היוצא, מסכם תקופה מאתגרת שחלפה ללא אירועי טרור משמעותיים או הרוגים. "הבקעה היא נכס אסטרטגי", הוא קובע, "אנחנו עוקבים אחר המתרחש בירדן וסוריה". ראיון
"...נראה כי אל"ם מנדל, נשוי ואב לשישה מכרמי צור שבעציון, נושא עליו את כל נקודות הציון בחייו בכל עת. התלמיד מישיבת עטרת ירושלים החל את דרכו בגולני ושירת בהמשך במגלן תחת פיקודו של דרור ויינברג ז"ל. עם זאת על צווארו 'חרוב' מכסה את הדסקית, וכומתת הנח"ל מונחת בטבעיות בכותפתו. נדמה כי השירות בחטיבת הנח"ל כסגן מפקד גדוד 50 וכמפקד בסיס האימון החטיבתי, והפיקוד על גדוד חרוב בשנים 2003 עד 2005, תפקידים שהתאפיינו בלחימה קשה מאוד בטרור הפלסטיני באיו"ש, השאירו עליו את חותמם העמוק ביותר. 'זו הייתה תקופה מאוד משמעותית עבורי', הוא אומר כשנזכר בעשרות הסיקולים של המחבלים המתאבדים שגדודיו עשו, ובלחימה במבצע 'חומת מגן'. בהמשך הוא גם שימש כסגן מפקד חטמ"ר יהודה, מפקד חטיבת המילואים ירושלים וכמפקד בסיס האימון של פיקוד המרכז 'לכיש'." (19.08.2012, אתר צה"ל)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבתו של יוסי מלמן, "התהילה מספיקה לכולם", "הארץ" 22.09.1996
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

התהילה מספיקה לכולם\ מאת יוסי מלמן

"אין ניתוח מודיעיני אובייקטיווי", אומר ראש אמ"ן לשעבר אורי שגיא, "אך אני יכול לומר בבירור כי מאז 1991 לא טעינו בהערכותינו בהבנת עיקרי התהליכים במזרח התיכון". בכך גם יעסוק ספרו החדש
"זמן קצר מאוד לפני שניתנה הפקודה הסופית, בשלהי מאי 1994, לחטוף מדרום לבנון את מוסטפה דיראני, זימן ראש הממשלה יצחק רבין לשיחה את ראש אמ"ן האלוף אורי שגיא. לרבין היו ספקות אם המבצע- שנועד להביא לכלא הישראלי את האיש שהיה אחראי להחזקתו של הנווט רון ארד בשנה וחצי הראשונות לשביו, ולאחר מכן על מסירתו לחיזבאללה - יעלה יפה. רבין ביקש להתעדכן פעם נוספת במידע על מקום הימצאו של דיראני. האלוף שגיא יידע אותו שוב בפרטים שצברו יחידות האיסוף של אמ"ן, הבטיח כי המידע הוא אמין ונקודתי, ונטע ברבין את האמונה כי טובים סיכויי הצלחתו של המבצע. אף שחלפו מאז יותר משנתיים, עדיין נוצר שגיא בלבו את אותם רגעים של המפגש עם ראש הממשלה. הוא זוכר יצחק רבין שונה מזה שהצטייר בתקשורת: אדם אנושי מאוד, המתחבט עקב כובד האחריות של ההחלטה וחושש שמא חיילי צה"ל מסכנים את חייהם לשווא. אך שגיא רואה במפגש הקצר שהיה בין הקברניט לבינו, בעת שכיהן כראש סוכנות המודיעין הגדולה והחשובה בישראל, גם משמעות נוספת. המפגש זיקק בעיניו כמה מהיסודות של עבודת המודיעין, על בעיותיה ומורכבותה: חתירה להשגת מידע נקודתי, מעודכן ופרטני, הערכתו של מידע זה, ניתוחו, הפצתו מהדרג המודיעיני המקצועי ליחידות המבצעיות, ולבסוף החלטת המנהיג, הנסמכת על מידע זה- החלטה שיש בה כמו תמיד נטילת סיכון. התהליך המודיעיני והניסיון לבחון אותו בכלים אינטלקטואליים מעסיקים בשנים האחרונות את אורי שגיא. את עבודת המאסטר שלו באוניברסיטת חיפה, שהשלים באחרונה, ייחד ל'גורמים סובייקטיוויים ואובייקטיוויים במחקר היסטורי ובמחקר מודיעיני', ובעוד כחודשיים ייצא לאור ספרו שילבן נושאים אלה. בצד כמה פרקים על תולדות משפחתו, שבאה מקרב מתיישבי המושבה הגלילית יסוד המעלה והתיישבה במושב כפר ביאליק שבמפרץ חיפה, יעסוק רובו של הספר בעולם המודיעין ובתהליכים שהמזרח התיכון והחברה הישראלית חווים בחמש השנים האחרונות. לעולם הביון התוודע שגיא רק בשלהי הקריירה שלו, לפני שנים אחדות. עד שמונה להיות ראש אמ"ן, במארס 91', היתה נגישותו למודיעין בכלל, ולמודיעין הצבאי בפרט, רק כצרכן- איש צבא המקבל מידע- ולא כיצרנו. בית הגידול הצבאי שלו היה חטיבת גולני, שעליה פיקד, ואחר כך המשיך בתפקידים מסורתיים - במטכ"ל, כאלוף פיקוד דרום, ועוד. על מינויו לתפקיד ראש אמ"ן הוא אומר כי חשוב לבחור לתפקיד אדם על פי כישוריו ומבנה האישיות שלו ולא על פי מוצאו החילי. כהוכחה לגישתו הוא מצביע על העובדה שזה כעשור עומדים בראש אמ"ן 'מפקדים קרביים' שלא צמחו במודיעין: אהוד ברק, אמנון שחק- ליפקין, הוא עצמו, ומחליפו זה כשנה משה יעלון.
מהן לדעתך התכונות הנדרשות ממי שעומד בראש מערכת מודיעינית גדולה כמו אמ"ן או המוסד?
'בשלות והשקפת עולם מעוצבת, יושר אינטלקטואלי, ישרות דרך ואומץ לב אזרחי להביע את עמדותיו, וגם כאלה שאינן נוחות לממונים עליו'.
באחת ההזדמנויות אמרת כי רצוי שלאיש העומד בראש המודיעין יהיה גם חוש הומור.
'המודיעין הוא אנטיתזה לאנשים מרובעים ולא יצירתיים. ראשי זרועות מודיעין ובכירים בקהילה צריכים לדעת להתבונן על החיים במבט סלחני ולהבין שיש גוונים נוספים בין שחור ללבן'.
האם אבחנה זו היא רמז לשבתאי שביט חמור הסבר, שהיה ראש המוסד בתקופתך כראש אמ"ן?
'אני לא רומז לאף אחד. בתקופתי היו לא מעט אנשי מודיעין בעלי חוש הומור. כוונתי באבחנה זו לומר, כי רצוי שהם לא יהיו אנשים מכניים. בוודאי לא אלה שעוסקים ב"יומינט" - המודיעין הנסמך על בני אדם'.
גם דני יתום, מחליפו של שביט בראשות המוסד, נחשב לאדם משולל חוש הומור.
'לא אעסוק באנשים, כי הם לא חשובים לניתוח תהליכים. אני מדבר על מודיעין ותופעותיו. אני חסיד האמרה 'בזכות המבוכה' ומטיף לצניעות אינטלקטואלית לאנשים העוסקים במלאכת המודיעין. קרבתם לחומר מודיעיני רגיש ביותר, כמו למקבלי ההחלטות, לא נשענת על תבונה אלוהית כלשהי. בעבודת המודיעין יש להיזהר לא רק מאנשים חסרי חוש הומור אלא גם מאנשים נחרצים, שמפעילים סמכות והייררכיה פיקודית גם במקום שהן לא נדרשות'.
היכן במיוחד זה לא דרוש?
'בעבודת המחקר. אסור להטיל אימה על חוקר ומנתח- כדי שיוכל להמשיך לשמור על עצמאות מחשבתו ומקוריותה. המודיעין בישראל אינו נגוע בהשקפות עולם פוליטיות ואמור לכאורה לעסוק בניתוח אובייקטיווי יותר. מכאן התוקף הערכי והמוסרי שלו בעיני מקבלי ההחלטות. אך עלי להודות שבתקופתי כראש אמ"ן לא סברתי שיש ניתוח אובייקטיווי, וזו דעתי גם היום'.
למה כוונתך?
'כולנו לוקים בהטיות סובייקטיוויות, הנובעות מהשקפת עולם, ברירת החומר, העדפה של מקורות, חולשות אנוש. רק הזמן והמקום הם אובייקטיוויים. איש המודיעין צריך לבדוק את עצמו ואת המידע שהוא מקבל, ולהטיל בו ספק'.
איך עושים את זה?
'טכנית, לשם כך יש במודיעין מחלקת בקרה, האנשים שתפקידם לשחק את 'פרקליטו של השטן'. מכריחים אותם להחליף עמדה ומבקשים מהם: תציג אנטיתזה לדעה הרווחת'.
בתקופתך כראש אמ"ן היה תא"ל יעקב עמידרור- כיום מזכירו הצבאי של שר הביטחון- ראש חטיבת המחקר. הועלו נגדו טענות כאילו הערכותיו מוטות עקב הרקע הדתי שלו והיותו איש ימין.
'ניסו לומר לי הרבה דברים על איש זה או אחר, אך אני מעולם לא התעניינתי בעמדתו הפוליטית של א' או ב'. מה גם שהטיות נובעות לא רק מהשקפה פוליטית. ייתכנו גם הטיות הנובעות מחולשות אנוש. במחקר מודיעיני אתה חוקר את העבר כדי להסיק על ההווה ובתקווה להבין את העתיד. אך אינך יכול לחזות את העתיד. מודיעין אינו אצטגנינות'.
אולי בגלל מגבלות אלה נשמעת הטענה כי אמ"ן נכשל בשנים האחרונות ברוב הערכותיו?
'כמו כל הכללה, זה מרושע ולא מדויק. אני יכול לקבוע בבירור כי מאז 1991 לא טעינו בהערכותינו בהבנת עיקרי התהליכים. עוד לפני שנכנסתי לתפקידי העריכו במחקר של אמ"ן כי ברית המועצות תתפרק. זו היתה הערכה שחיבר ראש ענף מעצמות בחטיבת המחקר. למעשה, בסיום מלחמת המפרץ זיהינו את התפנית המדינית שהחלה להתרחש במזרח התיכון. הערכנו, שבגלל צירוף נסיבות של התמוטטות ברית המועצות, מלחמת המפרץ ומשמעותה, ההיבט הכלכלי, ההיבט הדמוגרפי, עליית האיסלאם הקיצוני, מחסור במים, ועוד סיבות, נכזבה התקווה של חלק מהערבים שאפשר יהיה להשמיד את ישראל בכוח הזרוע והבשילה ההכרה שיש לנסות להידבר עמה'.
לא היו לכם טעויות?
'צריך להודות ביושר, שעשינו, וגם עשיתי, טעויות בהערכה. הערכנו שיידרש לירדן קצת יותר זמן לחתום על הסכם שלום מכפי שנדרש במציאות. אבל טעויות אלה או אחרות היו שוליות לעומת הזיהוי שלנו שפני סוריה לתהליך מדיני. אם כי אף פעם לא אמרתי שסוריה רוצה בשלום כמטרה- אלא שהיא מוכנה להסדר שלום ומבינה שהנשק המדיני יעיל לפי שעה יותר משימוש בכוח הזרוע. הנכונות של אסד לשלום נועדה להשיג שלושה יעדים: שיפור היחסים עם ארצות הברית, קבלת רמת הגולן, וקבלת הכרה דה-יורה של ישראל וארצות הברית בשליטתו דה-פקטו בלבנון'.
אבל היו גם הערכות מנוגדות, הן באמ"ן והן מחוצה לו, במוסד לדוגמה.
'בהחלט. למעשה, בתחילה הייתי בעמדת מיעוט. חטיבת המחקר, שבראשה עמד אז קותי מור (מחליפו היה עמידרור), חשבה שאין חדש תחת השמש וכי הערבים לא שינו את עמדותיהם. כתוצאה מהמחלוקת- זה היה בקיץ 91', כשלושה חודשים לאחר שנכנסתי לתפקידי- הגשנו לממשלה הערכות מודיעין שהיו בהן ניואנסים שונים בתכלית. האחת היתה הערכת חטיבת המחקר והשנייה הערכתי שלי. רק לאחר כשנה נוספת התקבלה הערכתי גם על ידי החולקים עליה'. שגיא מדגיש כי המודיעין איננו נבחן ביכולתו להשפיע, אלא בהבנתו את התהליכים; לא רק ליידע את מקבלי ההחלטות, אלא גם להביאם לידי הבנה ומודעות של המשמעות הנובעת מהערכת המודיעין.
בדצמבר 95' יצאת עם הרמטכ"ל אהוד ברק למפגש בארצות הברית עם הרמטכ"ל הסורי חיכמת שיהבי. באחרונה דווח כאילו יצאתם מחופשים למפגש.
'אני לא התחפשתי. נכון שהפגישה היתה חשאית במשך זמן מה. למעשה, התקיימו כמה פגישות, במשך כמה ימים. לאחר פרק זמן קצר נודע קיומן לציבור. בגלל מעורבות של גורמים רבים יחסית בתיאום המפגשים היה קשה לשמור עליהם בסוד'.
כיצד התרשמת מהרמטכ"ל הסורי?
'התרשמתי שהוא איש נבון ומכיר את שורשי הסכסוך, ולו מפני שעד 1967 היה חבר בוועדת שביתת הנשק ישראל-סוריה. הבחנתי שיש לו יכולת הקשבה מצוינת. במיוחד נחרת בזיכרוני משפט אחד שאמר- כי נשלח אישית לפגוש בנו על ידי הנשיא אסד, ומכאן שאנו צריכים להבין שהם מתכוונים להתקדם ברצינות להסדר מדיני. כי בשביל קיפאון אין צורך לשלוח את רמטכ"ל צבא סוריה'.
האם יש לדברים אלה תוקף לנוכח המתיחות האחרונה ביחסי ישראל- סוריה.
'אם אין תהליך קבלת החלטות ולא נוצרת דינמיקה- חוסר החלטה וישיבה על הגדר גם הם החלטות, שיוצרות תהליכים שלא התכוונו אליהם'.
כיצד קיבלו הקברניטים את ההערכות המודיעין בתקופתך?
'בדרך כלל בסובלנות ובהערכה. נהניתי מפתיחות בלתי רגילה, גם אם לא תמיד מתמיכה והסכמה מצד ראשי הממשלות'.
זה אמור גם ביצחק שמיר? היו דיווחים על כך שהוא לא אהב את הערכת אמ"ן כי אש"ף, עם ערפאת העומד בראשו, הוא הגורם הקובע אצל הפלשתינאים.
'היתה אותה פתיחות בלתי רגילה גם מצדם של יצחק שמיר כראש ממשלה ומשה ארנס כשר ביטחון וגם מצדם של יצחק רבין ושמעון פרס, שהבינו כי חובת המודיעין וזכותו לנתח תהליכים ולהביע הערכות ללא קשר למאבקים הפוליטיים בישראל'.
ובכל זאת ידוע כי היו לך מחלוקות עם שמעון פרס?
'אלה לא היו מחלוקות אישיות. אני מעריך את כושרו האינטלקטואלי של פרס, אבל חולק על גישתו למודיעין. פרס אמר: תביאו מודיעין, תביאו מידע, ואנחנו כבר נעריך את הסיכונים והסיכויים. ועוד טען פרס, והביא כדוגמה את ההקשר הפלשתיני: אני כנושא ונותן יודע לפניכם, ומכלי ראשון, את עמדת הצד השני'. אך מדינאי, אומר שגיא, יהיה מוכשר ככל שיהיה, עסוק בניתוח אירועים שוטפים. 'הוא אולי מבחין ראשון בניואנסים טקטיים, בהיותו הנושא ונותן, אך הוא גם מושפע מגישתו הפוליטית ואולי אף בוחן את משך הקדנציה שלו. ואילו איש המודיעין, ובמיוחד ראש אמ"ן, נדרש להבנה עמוקה של התהליכים- ראייה רחבה הנשענת על איסוף נתונים ויכולת אינטגרטיווית לנוע מן הפרט אל הכלל וחוזר חלילה'.
נשמעות טענות חוזרות ונשנות על כך שיחסי אמ"ן עם המוסד אינם מן המשופרים. האם אמ"ן לא עומד בצל תהילת המוסד?
'בעבודה הזאת יש די תהילה לכולם. השב"כ עוסק באיסוף ובסיכול של פעילות חבלנית עוינת. המוסד הוא בעיקרו גוף איסופי. אך הוא לא טומן ידו בצלחת בתחומים אחרים, כמו מבצעים מעבר לגבולות המדינה. אמ"ן 'נהנה' מכל העולמות. מוטלת עליו האחריות להערכת מודיעין לאומית, אך הוא גם גוף איסופי גדול בהרבה משאר הגופים, והוא גם נוטל חלק בפעילות מבצעית חשובה מעבר לגבולות המדינה. נוסף לכל אלה אמ"ן אחראי לקביעת הצי"ח- ציון ידיעות חיוניות - ועל תכנון האיסוף לכל קהילת המודיעין, הכוונתו והבקרה עליו'.
במלים אחרות, אמ"ן הוא המתכנן שמנחה את שאר הגורמים, ובכלל זה המוסד, איזה מידע לאסוף, כיצד לאסוף אותו, ולאחר מכן גם מעניק ציונים על מלאכת האיסוף?
'יש מן האמת בתיאור הזה'.
("הארץ" 22.09.1996)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבתו של עמוס הראל, "מח"ט, שתי סיירות, מסוק ומזל"ט - הכל כדי ללכוד מבוקש אחד", "הארץ" 02.05.2002
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

מח"ט, שתי סיירות, מסוק ומזל"ט - הכל כדי ללכוד מבוקש אחד\ מאת עמוס הראל

"תפוח, מערבית לחברון. 'טוב שבאתם', היו המלים הראשונות, שאמר המבוקש לואי קפישה לחיילי גולני ולאנשי השב"כ שלכדו אותו. קפישה, פעיל הזרוע הצבאית של הפתח, היה אחרון העצורים במבצע 'המוהיקני האחרון', פעולת צה"ל שהסתיימה שלשום בערב בחברון. כשנתפס, הסביר: 'מזמן כבר נמאס לי לברוח. רציתי לגמור עם כל העניין הזה'. החיילים, שהביטו בעציר הכורע על ברכיו על מדרגות אחד הבתים בכפר תפוח, ידיו קשורות מאחורי גבו באזיקונים צבאיים, התקשו לרגע להאמין שזה האיש שאחריו רדפו בעשר השעות האחרונות. נמוך קומה, שערו נופל על עיניו, וגם זקנו הקצר לא מצליח לשוות לו חזות של יותר מתלמיד תיכון, נראה המבוקש כמי שכמעט שמח להיתפס. שעה קודם לכן, כבר הטילו כמה מהחיילים ספק בסיכויי ההצלחה של המבצע. 'תסתכל על הכפר הזה', אמר חייל מסיירת גולני, 'ורק נסה לדמיין כמה בורות מים, מחסנים ומקומות מסתור יש כאן. גם אם אני הייתי רוצה להתחבא פה, אף אחד מכם לא היה מוצא אותי'. אבל בשב"כ התעקשו, שמעצר המבוקש חיוני ומח"ט גולני, אלוף-משנה משה (צ'יקו) תמיר, עקשן לא קטן בפני עצמו, החליט לעשות עוד מאמץ קטן, שבסיומו אכן נלכד קפישה. רק סמוך לשעה תשע בערב, כשיצאו אנשי גולני מהכפר, חוצים בדרכם החוצה את שטח הרשות הפלשתינית בחלחול ובחברון, הסתיימה פעולת צה"ל בעיר. קשה לתאר איזה היקף אדיר של מאמץ וכוחות מסתתרים מאחורי הדיווח הלאקוני, שלפיו 'מבוקש בכיר נלכד ממערב לחברון'. המידע שבידי השב"כ מפליל את קפישה בן העשרים ושלוש במעורבות בפיגועי ירי ומטענים באזור חברון. בשלב זה, אין ממצאים מרשיעים באשר להשתתפותו בפיגועים, שבהם נהרגו או נפצעו ישראלים. אבל נראה, שהקצב המהיר שבו חוסלה צמרת 'גדודי חללי אל-אקצה' בחברון (ראש ההתארגנות, מרואן זלום, נהרג בפעולת התנקשות ישראלית לפני עשרה ימים; מחליפו ושניים מעוזריו הבכירים נעצרו במהלך המבצע), העלה את מעמד קפישה בהיררכיה המעורפלת במקצת של הזרוע הצבאית בתנזים. כך הפך למבוקש, שהניסיון לעוצרו מעסיק מפקדת חטיבה סדירה במשך יום שלם כמעט. המח"ט תמיר, הסיירת החטיבתית, פלוגת העורב שלה, כוחות מאגוז ומגדוד 51 של גולני – כולם נשלחו שלשום לתפוח במטרה לתפוס את קפישה; שלא לדבר על אנשי שב"כ, מודיעין, נוכחות קבועה של מזל"ט באוויר ומסוק קרב מדגם קוברה, שפיטרל בשמיים. המידע שהיה בידי החיילים הצביע על הימצאותו של המבוקש בתוך קבוצת בתים, על אחת הגבעות הגבוהות בכפר. תפוח, כפר שכוח אל בחצי הדרך בין ההתנחלות אדורה לעיר חברון, כמעט ולא עלה על מפת האינתיפאדה הנוכחית. הפיגוע באדורה שינה את התמונה. שני המחבלים, שרצחו ארבעה אזרחים ישראלים בהתנחלות בשבת, נמלטו לכיוון תפוח. כוח מילואים הצליח להרוג אחד מהם. שלשום חזרו החיילים אל הכפר, במטרה לתפוס את קפישה. התחזיות המוקדמות היו אופטימיות. אנשי גולני, עם רגל אחת מחוץ לחברון וראשם כבר במבצע הבא, סברו שהמעצר לא אמור לארוך יותר משעה או שעתיים. כיוון שה'הקפצה' לכפר היתה מיידית, אפילו לא הספיקו להצטייד במזון. אבל מה שהתחולל בכפר הזכיר לרגעים סיפורים מהטירונות, כשהמפקד שולח את חייליו לשוב ולבצע משימה, שלא מולאה כהלכה. החיילים גילו רחובות צפופים, כמעט קסבה עירונית. שוב ושוב סרקו את הבתים, חוזרים פעם שלישית ורביעית אל אותה כיכר קטנה, שבה התכנסו הכוחות. עוד התייעצות עם אנשי המודיעין, עוד תחקור של אחד העצירים - ואחריהם, ניסיון נוסף. בעוד הכפר כולו נתון בעוצר וטנקים וג'יפי האמר חונים ברחובות, הוצאו הגברים מהבתים במתחם שנסרק להמתין ברחוב, עד לאיתור המבוקש. המבטים המבוהלים של התושבים אחרי הכניסה לכפר, התחלפו תוך כמה שעות באווירה כמעט מבודחת. הפלשתינאים צפו משועשעים בחיילים העייפים, תוהים מתי יחדלו הישראלים ממה שנראה כשיטוט חסר תכלית. אחרי שבע בערב, אפילו המח"ט שקל להרים ידיים. בקשר לחצו עליו מפקדיו 'לקפל' את הכוחות, מודאגים מהעיכוב הלא צפוי בלוח הזמנים לנסיגה. הטור כבר החל בטיפוס הארוך החוצה, אל חברון, אבל אז סיפק המודיעין מידע חדש. תמיר עשה פניית פרסה ודהר אל הבית, ממהר לכתר אותו עד להגעת כוחות נוספים.

וכך קרה, שמכל היחידות המובחרות שהתרוצצו שלשום בתפוח, מי שלכד לבסוף את המבוקש היה למעשה המח"ט, עם עזרה מקצין נוסף ומנהג בשירות מילואים. דוד גופדה, נהג מונית בן ארבעים מהרצליה, היה רב-סמל פלוגתי אצל המ"פ תמיר לפני חמש עשרה שנה. 'מאז השתחררתי, אבל בכל פעם שצ'יקו צריך אותי, אני פה. מי צריך צו שמונה בכלל? ברור שאהיה כאן ובטח עכשיו, כשליד הבית מתפוצצים מתאבדים. הבן-אדם רוצה לתרום'. נהג המילואים זינק מההאמר עם רובה האם-16, כמו רובאי בן עשרים. כשנשאל אחר כך תמיר מה דעתו על כותרת בנוסח 'נהג מונית מהרצליה לכד מבוקש', הציע גרסה משלו: 'למה שלא תכתוב צל"שניק מלבנון?'. גופדה זכה שם בצל"ש מאלוף פיקוד הצפון אחרי שהרג שני מחבלים בהיתקלות. בינתיים, החל מירוץ בין שתי יחידות מובחרות. מרגע שהודיע המח"ט בקשר על איתור הבית, פתחו הסיירת ופלוגת הנ"ט ('עורב') בריצה מטורפת, בידיעה שמי שיגיע ראשון ליעד, יעצור את קפישה. מ"פ ה'עורב', רב-סרן יואב, שחזר לפיקוד אף שכף רגלו נקטעה ממטען בלבנון לפני כמה שנים, הקדים הפעם. בתוך כמה דקות פרצו המ"פ ואנשיו פנימה ועצרו את קפישה, שלא גילה התנגדות. חקירה קצרה העלתה, שבבית מוסתר נשק ונמצאים חשודים נוספים במעורבות בפיגועים. בחושך, הוצאו הגברים מן הבית ואחדים מהם נעצרו. הנשק לא נמצא. בשלב הזה הוחלט, שהחלק המרכזי של המשימה הושלם. יחד עם המבוקש העצור, יצאו הכוחות מן הכפר. אחר כך, בחפ"ק בתחנת המשטרה בחברון, יאמרו אנשי המודיעין למח"ט תמיר, שהיומיים של גולני בעיר עלו על הציפיות המוקדמות. תשעה עשר מבוקשים עצרו לוחמי החטיבה, מתוך חמישים ושניים, שנלכדו בסך הכל. עם סיום מבצע 'חומת מגן', נראה שפעולות בנוסח חברון יהיו הדגם למבצעי צה"ל בתקופה הקרובה. כניסות קצרות לערים הפלשתיניות, לפרקי זמן שלא יעלו לרוב על ארבעים ושמונה שעות, לצורך מעצר מבוקשים על בסיס מודיעין. לפחות בתקופה הקרובה, מנגנוני הביטחון של הרשות לא יהוו גורם, שצה"ל יתחשב בו בתוכניותיו. לעומת זאת, על רקע לקחי המבצע בג'נין ותמונות ההרס ברמאללה, ימעט צה"ל בהפעלת טנקים ונגמ"שים. מי שיעקוב מקרוב אחרי הפעילות של צה"ל בשטחים, יתקשה שלא להתרשם מהרמה המקצועית (והאנושית) הגבוהה של מפקדי חטיבות החי"ר הסדירות ואנשיהם. בימים האחרונים התמקדה התקשורת לא מעט בהרס המאסיווי במחנה הפליטים ג'נין ובביזה ברמאללה. אבל הדבקות העיקשת במשימה, והמוטיווציה של חיילי גולני, שמאחוריהם חודשיים וחצי של לחימה רצופה בשטחים (בג'נין, בטול-כרם, פעמיים ברמאללה, בשכם, שוב בג'נין ועכשיו חברון), מספרים את חלקו האחר של הסיפור, האחראי יותר מכל לפגיעה שספגה תשתית הטרור בשטחים בשבועות האחרונים." ("הארץ", 02.05.2002)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

קצין תותחנים היוצא: "אנחנו חיל האוויר של היבשה"\ מאת אמיר בוחבוט

, מערכת וואלה! חדשות 24.08.2012
http://news.walla.co.il/?w=%2F551%2F2561085

תא"ל דוד סויסה, שסיים את תפקידו באחרונה, טוען כי חיל התותחנים ייקח חלק פעיל במלחמה הבאה, אם לא מרכזי. לדבריו, החיל מתעצם בטילים וחלה התפתחות בכלי טיס לא מאוישים
קצין תותחנים ראשי היוצא, תת-אלוף דוד סויסה, מסיים בימים אלה את תפקידו. בראיון מיוחד, רגע לפני שהוא נכנס לתפקיד מפקד מרכז האש של מפקדת חזית העומק בפיקודו של אלוף שי אביטל, הוא מספר לוואלה! חדשות על ההתפתחות של החיל ועל העוצמות שיפעיל צה"ל במלחמה הבאה.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://mazi.idf.il/6818-10576-HE/IGF.aspx

מחייל פשוט שהגיע בטעות לחיל התותחנים של לפני 30 שנה, ועד לתותחן מספר אחת שפורש מצה"ל בסגירת מעגל. תת אלוף דוד סויסה, קתמ"ר היוצא, שוחח איתנו על שנים של עשייה בלתי פוסקת, והיד עוד נטויה

תא"ל במיל' רם שמואלי, לשעבר ראש להק מודיעין בחיל האוויר ומטובי הטייסים בחייל, פשט מדים אחרי 30 שנה. הוא ויתר על ההצעות המפתות שזרמו אליו, ובחר לגדל מטעי זיתים ולהקדיש את עצמו לחינוך. וגם יש לו דעה נחרצת על אפשרות של תקיפה באיראן: "לא צריך לפתוח חשבון עם האיראנים"

http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/399/566.html

ראיון ישן שערך אמנון אברמוביץ' עם האלוף אורי שגיא, עם מינויו לאלוף פיקוד הדרום, שהתפרסם ב"מעריב" ב- 22 נוב' 1985.

דו"ח - אלוף שגיא, בא לשכונה בחור חדש?

חלק א'

חלק ב'

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מפקד חטיבת גבעתי: "נהיה מוכנים למלחמה הבאה"\ מאת: אמיר בוחבוט

מערכת וואלה! חדשות
יום ראשון, 16 בספטמבר 2012, 8:00
בראיון מיוחד לחג מספר אל"מ עופר לוי על הדילמות שלו כמפקד החטיבה הסגולה, על הזובורים בפלוגות, על הלוחם המצטיין שכתב על אהוד ברק "שתמות" ועל המלחמה הבאה, אם תפרוץ
http://news.walla.co.il/?w=/2689/2568265

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כל אחד מהם מביא עמו איכויות ייחודיות. רבים עברו טבילת אש בשטח, אך חלקם נכוו ממחדלים שהעיבו על המשך הקריירה. הכירו את הקצינים שיאיישו את שולחן המטכ"ל בעשור הקרוב


רבות דובר בחמש השנים האחרונות על עתודת המפקדים הלוחמים המידלדלת ממנה ייצאו האלופים שיישבו סביב שולחן המטה הכללי. עזיבתם במפתיע של תא"לים בולטים כגון תא"ל שמואל זכאי, תא"ל משה צ'יקו תמיר, תא"ל עמאד פארס ותא"ל גל הירש זעזעו את המערכת, ששמרה לאורך השנים על תמהיל של מפקדים בעלי פרופיל מגוון. הרשימה להלן לא הורכבה על פי מידת האיכות או המקצועיות של הקצינים הבכירים, אך היא חושפת לראשונה את שכבת התא"לים המובחרת והאיכותית ביותר שהייתה בצה"ל בעשורים האחרונים. רק לבודדים מתוכם יש פוטנציאל לתפוס את קדמת הבמה ולכהן כרמטכ"ל ביום מן הימים, אך הקצינים הללו צפויים לאייש את שולחן במטכ"ל בשנים 2015-2020.

יש הטוענים כי בתהליך בחירת האלופים הבאים יש להעניק משקל רב להצלחה בתרגילים, חשיבה לטווח ארוך וחשיבה מבצעית. אך בפועל מתקבלת ההכרעה על סמך יכולתו של הקצין לפעול בקרב - "צליחת מבחן האש", בפי המפקדים. בשיאו של התהליך, סוקר הרמטכ"ל את הטבלאות ואת רשימת הוותק ומכריע בדיון מעמיק עם שר הביטחון מי יהיו האלופים הבאים במטה הכללי.

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2568365

מח"ט הצנחנים נערך למלחמה הבאה\ מאת עפר שלח

עפר שלח נפגש בראיון אל"מ אמיר ברעם ושמע ממנו על ההכנות למלחמה הבאה ("נפעל במרחב ענק"), מה הדבר הכי חשוב שהוא לוקח לקרב ("מצלמה זו לא מילה גסה"), וגם על סערת הפצ'ולי מיד לאחר שהורה לחיילים להוריד את השרשרת ("זה גועל נפש")
nrg מעריב | 16/9/2012
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875
מתוך המאמר:
"אמיר ברעם הוא חייל. אי אפשר לטעות בכך, ולא שברעם מנסה להסתיר: זה ניכר בהילוכו, בסגנון דיבורו, בדרך שבה הוא מצמיד לקיר חייל מפלוגת ההכשרה של גדוד הסיור, שלא תפס עמדה כמו שצריך בתרגיל שאליו אנחנו מצטרפים. הכרתי את רוב מפקדיה של חטיבת הצנחנים, שברעם מוביל אותה כבר שנה וחצי, וספק אם אני זוכר עוד אחד שהמשפט 'העיסוק שלי הוא גם התחביב שלי‭,'‬ שאותו ברעם אומר כלאחר יד במהלך השיחה שלנו, נשמע בפיו כל כך טבעי. מתן וילנאי או רפאל איתן היו מעדיפים לומר שלולא צרכיו של עם ישראל, היו כבר מזמן חוזרים לאקדמיה או למושב. זה לא אומר שברעם הוא צר אופקים, ולא רק מפני שיש לו תארים אקדמיים במשפטים וביחסים בינלאומיים. במסגרת התחביב שלו, הוא עומד מאחורי הוצאתו הקרובה לאור של תרגום לספר, המתאר את קרבות הכיבוש של הצבא הבריטי בעזה במלחמת העולם הראשונה. עזה היא, כמובן, יעד אפשרי של חטיבת הצנחנים במקרה של 'עופרת יצוקה 2' בדרום; אבל ברעם רוצה שהקצינים שאותם יוביל לשם יידעו שלמה שהם עושים יש עבר, עומק, מהות שמאחדת אותם עם לוחמיו של אלנבי לפני כמעט מאה שנה. הוא עצמו כתב ספר פנים-צבאי, 'עיר מבצר‭,'‬ שעסק בלחימה בשטח בנוי בצפיפות. לצנחנים היו גם מח“טים מעולים שקראו פחות ספרים ממה שברעם כתב. הוא בן ‭,43‬ אב לשלושה. מגיל צעיר ידע שהוא רוצה להיות בצנחנים ('‬זה במשפחה‭‬') ולפקד. המסלול הזה לקח אותו לפנימייה הצבאית, מסלול שהיה באופנה פעם (וילנאי ואמנון ליפקין-שחק, שני מפקדים קודמים של החטיבה, למדו בפנימיות צבאיות) אבל לא כל כך בימיו. 'אתה יכול להגיד שהתבגרתי מוקדם. ידעתי הרבה יותר על הצבא מרוב הנערים בני גילי, וגם רציתי ללמוד בבית הספר הריאלי בחיפה. ההורים שלי התנגדו לפנימייה, לא לשירות הצבאי. זו הייתה מסגרת בלתי רגילה, שהיא באמת כור מחצבתי. בריאלי גם פגשתי את אשתי‭'.‬ צה“ל של היום מותאם לחברה מותגית, שבה אין כבר 'חיילים' אלא רק 'לוחמים‭,'‬ וכמות היחידות הקרויות מיוחדות, עם כנפיים קטנות והילה גדולה, היא גדולה במיוחד. ברעם, לדבריו, רצה להתגייס דווקא לגדודים הרגילים של החטיבה. 'תמיד רציתי להיות מ“פ בצנחנים. רציתי ללכת לגדודים, אבל איכשהו התגלגלתי ל'עורב'. מאז, בכל פעם שהיו לי ספקות לגבי הקריירה, הם היו רק מול האפשרות לעבור לארגון ביטחוני אחר. אני באמת אוהב את מה שאני עושה. גם הבן שלי יהיה בוודאי בגדוד ‭,890‬ בפלס“ר (סיירת הצנחנים) או בעורב, היחידות עליהן פיקדתי‭.'‬
ולא בגולני.
'חס וחלילה'.
אתה באמצע שנות הארבעים שלך, גיל שבו אנשים בוחנים מחדש את בחירות הקריירה שלהם מזווית קצת אחרת. לא עבר לך אי פעם בראש מה היה קורה אם לא היית איש צבא?
'בפעמים שהזדמן לי לצאת החוצה, למשל כשלמדתי משפטים בבינתחומי, הסתכלתי מסביב וזה לא משך אותי. השהות בחו“ל (ברעם למד במכללה לביטחון לאומי בבריטניה, ובמקביל עשה תואר שני ביחסים בינלאומיים בקווינס קולג‘ בלונדון) פתחה לי את העיניים, אבל לא עוררה שום ספקות ביחס לחזרה לצבא. אני לא יודע מה יהיה אחרי התפקיד הזה, אבל עד היום זה שילוב של מקצוע, הרפתקה, חינוך - וזה ממלא אותי‭.'‬

מלחמה כמו פעם

האימון שאליו אנחנו מצטרפים הוא של פלוגת ההכשרות של גדוד הסיור החטיבתי. החיילים, שהתגייסו לפני כשנה לצבא, הם בשלב האחרון של ההכשרה שלהם כלוחמים לפלוגות המרכיבות את הגדוד - סיירת, נ“ט והחבלה המוצנחת - והתרגיל, במתחם האימון ללוחמה בשטח בנוי בבסיס האימונים החטיבתי, הוא חלק מתרגילי הסיכום שלהם. היעד מדמה כפר לבנוני; מבחינת ברעם, שמנסה להכניס לפקודיו אווירה של 'מחר - מלחמה‭,'‬ לבנון היא לא רק יעד ספציפי, אלא משהו שמאפשר להתאמן על מקסימום דברים בזמן נתון, בצבא שאפילו החטיבות המובחרות שלו מתאמנות רק היום רק שליש מהזמן. 'אתה לא יכול לעשות הכל מהכל‭,'‬ הוא אומר, 'כי אז תהיה בינוני בהכל. לבנון היא מבחינתי הכי רלוונטית, כי כולנו מבינים ששם עשויה להתלקח אש כתוצאה מהעברת נשק כימי לחיזבאללה או מהתנגשות אחרת. המתווה של לבנון מאפשר לי גם להתאמן על רוב הבעיות האפשריות‭.'‬...

...זה לא רק עודף אפשרויות, אלא גם מנטליות. מפקדי שדה שדיברתי איתם אחרי המלחמה הודו שלא ידעו לעשות את המעבר הנדרש מהפעילות בשטחים, שבה יש זמן והכי חשוב זה לא לטעות, למלחמה שבה הדבר החשוב הוא קודם כל לבצע.
'זה נכון. באיו“ש תמיד אפשר היה להגיד ’אם התנאים לא מושלמים, נבוא מחר‭.‘‬ אבל אני לא חושב שבמלחמה הבאה תהיה בעיה כזו. לא תהיה בעיה להבין את המעבר מבט“ש למלחמה. למ“פ יש היום הרבה יותר מודיעין. אבל זה לא אומר שהוא יגיד, ’אין מודיעין אז אני לא נכנס‭.‘‬ זה מוטמע היום גם באימונים: בתרגילים הגדודיים יש שלב שבו אני פשוט מבטל להם את כל הטכנולוגיה: אין ‭,GPS‬ אין את מערכות הצי“ד (צבא יבשה דיגיטלי) לפיקוד ושליטה, אין כלום. עובדים עם מה שיש'.‭
אילו עוד לקחים יש משם?
'המון. להתייחס ברצינות לתוכניות האופרטיביות. להניח שמה שאתה מתאמן עליו אכן יקרה. מצד שני, זה תמיד יכול לתקוף אותנו מכיוון לא ידוע, ואסור להתכונן למלחמה הקודמת'...

...מתנהל ויכוח גדול בשאלה הזו, בין מה שנתפס כפתיחות תקשורתית מוגזמת בימי לבנון השנייה לבין השליטה המוחלטת במדיה וסגירת השטח בפניה, שקיבלה שבחים רבים אחרי 'עופרת יצוקה‭.'‬ כמפקד בשטח, תתנגד שיתלוו אליך כתבים או תעדיף שייכנסו לשטח יחד איתך?
'אני לגמרי בעד. אני רוצה שתהיה איתי מצלמה, חייב לקחת איתי מצלמה, כי לא אעשה דברים שצריך להסתיר. אני אשמח אם יהיה איתי גם כתב זר. אני חושב שמצבנו הבינלאומי הוא כל כך רע, שאם יראו את הפעולה האמיתית שלנו זה עשוי רק לשפר אותו. זוהי המלחמה של היום. בכל מקום יהיו אזרחים, בכל מקום יהיה היבט משפטי - וזו לא מילה גסה. חוקי הלחימה הם חלק מהמקצוענות, ואני צריך לקחת אותם בחשבון. בפקודת המבצע יש היום היבטים משפטיים, וזה בעיני בסדר גמור. זה מעיד על ההבנה שהעולם השתנה, וזה בסדר גמור שמפקד יידרש הן לפן המשפטי והן לפן התקשורתי'.

החטיבה מכשירה לוחמים-מתעדים, שיצלמו את ההתרחשויות?
'כן, אבל מי שצריך להיות אחראי על הפן הזה הוא המפקד. המפקד צריך לכוון את המצלמה לאויב שמוציא אמצעי לחימה מתוך מסגד או יורה מתוך קבוצה של אזרחים. בזמן המלחמה הצבא יצטרך לנתב את התקשורת 'להקשרים מקצועיים. אבל גם בשגרה אני אומר למ“פים שלי שהם כבר אנשי ציבור, לא מפקדים פרטיים של פלוגות'.

מה שצ‘רצ‘יל אמר

האימון הקרוב של חטיבת הצנחנים יהיה השני השנה, ויכלול צניחות. ברעם הוא מאמין גדול בצניחה, ולא רק בגלל היבטים של מסורת ומבחן ללוחמים. האימון הקודם, בתחילת השנה, היה הראשון זה 15 שנים שבו צנחה החטיבה כחלק מהתרגיל. 'נצנח בתרגיל החטיבתי ובחלק מתרגילי הגדודים‭,'‬ הוא אומר. 'מבחינתי, זה אמצעי חשוב - בתנאי שעושים אותו כל הזמן וכחלק אינטגרלי מן האימון‭.'‬
צניחה אחת או שתיים באימון היא 'כל הזמן‭?'‬ כמה אפשר להתאמן על משהו ברצינות במצב הנוכחי, שבו זמן האימון קצר בהרבה מפעם ויש מחסור באמצעים?
'בכל מצב נילחם בחסר, בכל תרחיש המצב שלנו לא יהיה מושלם. אבל אנחנו החטיבה של צה“ל שייעודה להילחם בנתק קרקעי. גולני מתמחה ברכב כבד, גבעתי ברכב אחר. אנחנו החטיבה הקלה, שמתמחה בטווחים רחוקים. זה נוגע לא רק לאמצעי הגעה כמו צניחה, אלא גם לחיים בשטח. איך אתה מקבל שם לוגיסטיקה, מפנה פצועים, ערוך לשהייה ארוכה ברצף של פעולה. אנחנו מתאמנים לפעילות בנתק מבצעי, כלומר רחוקים משאר הכוחות של צה“ל. במזרח התיכון שמתהווה מחדש, מדינות מתפרקות ויש הרבה מצבים לא ברורים, וכשהאיום המרכזי על ישראל הופך להיות אש מטווחים של עשרות ומאות קילומטרים, אתה עשוי לפעול בתוך מרחב ענק. עצם העובדה שהאויב יודע שיש לנו יכולת כזו משנה את ההיערכות שלו. בין מלחמות העולם ביקרו את צ‘רצ‘יל על שבנה צי ענק. הוא אמר לפרלמנט שעצם העובדה שהצד השני יודע שיש לנו יכולת כזו גורם לו להיערך בעומק, למתוח את קווי ההגנה שלו ולא להיות יעיל‭.'‬ כבר עשרות שנים שהצנחנים אינם עוד 'החטיבה של הקיבוצניקים והמושבניקים‭.'‬ פני החטיבה השתנו עם פני החברה. המגמה של בולטות הפריפריות בחטיבות החי“ר - הנובעת גם מן המשיכה ליוקרתן כאמצעי למוביליות חברתית - ומנגד מההתרחקות של חלק מהאליטות מיחידות שמרבות לשרת בשטחים - לא פסחה גם עליה. ברעם נחרץ גם בעניין הזה. ''שואלים אותי למה אני נשאר בצבא‭,'‬ הוא אומר. 'כסף זה הרי לא הסיפור, את הבית אני לא רואה. התשובה שלי היא שאני אוהב מאוד את הפן המקצועי, אבל עם השנים הפן החברתי מרתק אותי יותר ויותר. ראית פה את הצוות של הסיירת: יש בו חייל דרוזי, עולים מאמריקה, אתיופים. אני קורא לזה כור החיבור - לא כור ההיתוך - הבן-גוריוני האחרון. הבן שלי חי באבן יהודה. הוא לא רואה דתיים או אתיופים. רק בצבא הוא יפגוש את כלל האוכלוסייה, וייצא אזרח ואדם טוב יותר. אנחנו גם מגייסים הכי הרבה חיילים בודדים שבאים כעולים מצפון אמריקה, גם על חשבון האפקטיביות המקצועית. אני באמת מאמין בצבא כמעוז הציוני האחרון, גם אם יגידו עלי שאני חי בסרט של עצמי'.
אתה עושה מאמץ שיגיעו אליך יותר חיילים מהשכבות היותר חזקות באוכלוסייה?
'יש שכבות אוכלוסייה שאני לא רואה מספיק אצלנו בחטיבה. בחלק מהמקרים הם הולכים למקומות כמו ‭,8200‬ שמגייסת מהמרכז, והיא יחידה שהצבא צריך מאוד. אבל אי אפשר להסתיר שבכל החטיבות הלוחמות יש דומיננטיות לפריפריה'.‬
אתה מנסה להביא יותר מתל אביב?
'אני מנסה להביא את הטובים מהפריפריה. אני מגייס הכי הרבה אתיופים מכל חטיבות החי“ר - ולוקח את הכי טובים. דרוזים, בני ישיבות, מכל מקום את הכי טובים. אני מנסה לגרום לחיילים שכשהצבא ייגמר, והם יחזרו לקבוצות ההומוגניות שלהם, הם לא ישכחו את מי פגשו בחטיבה. אין בינינו לבין גולני הבדלים בקבוצות האיכות שמתוכן אני מגייס, אבל אני יכול לגייס את המתנדבים ויש אצלנו מלחמה על כל מקום. ואגב, היא קשה במיוחד בקבוצות האיכות הגבוהות, שם יש הרבה יותר מתנדבים מההקצאה שיש לנו, ואני מביא לשם אחד מכל עשרה שמבקש להגיע אלינו. למי שבא מרקע חזק יהיה דווקא יותר קשה להתקבל‭.'‬
לפני כמה שנים יצאו כמאה קצינים וחיילים מכנס של הצנחנים, כי שרה בו מקהלת בנות. יש אצלך מתח סביב דתיים וחילונים?
'בצנחנים, להבדיל מחטיבות אחרות, זה לא סיפור. אחד מארבעת המג“דים שלי חובש כיפה, חמישית מהמ“פים הם דתיים. אנחנו החטיבה היחידה שמשפיעה על הגיוס שלה, ואני מקפיד על איזון בריא בגיוס. אבל מרגע שמישהו עבר את השער ונכנס אלינו, אני לא מתעניין בכלום חוץ מהאיכות שלו כחייל או מפקד‭.'‬
קודמך, אהרון חליבה, התבטא נגד מסלול ההסדר וספג הרבה ביקורת.
'אני נגד ההסדר במובן הפוליטי שלו, אבל החיילים שאני מקבל מההסדר מצוינים'...

...לפני כמה שבועות עלה ברעם לכותרות סביב סיפור אחר הקשור להווי של לוחמים. הוא אסר על חיילי הפלוגה המסייעת של גדוד 202 לענוד את ה'פצ‘ולי‭,'‬ בקבוקון שזה תקופה ארוכה הפך לסמל של הפלוגה, ועל פי האגדות מכיל נוזלי גוף של חברותיהם. ברעם אמר שזהו סמל מבזה נשים; החיילים, ובעיקר חיילים לשעבר, טענו שהוא מתערב שלא לצורך במסורת, שמעניקה לחיילים זהות ומוטיבציה. ההסבר שלו אופייני: בעיניו זה העליב את החיילים והחיילות לא פחות מאשר את האישה. 'זו סערה בכוס מים‭,'‬ הוא אומר. 'בכנות, בעיני זה פשוט גועל נפש. אני לגמרי בעד סמלים מיליטנטיים: חרבות, סכינים, רימונים. אבל הפצ‘ולי לא נראה לי, לא למג“ד ‭,202‬ לא למ“פ מסייעת. היוזמה לביטול באה מלמטה, והמחאות באו בעיקר מבחוץ. אני רוצה שימצאו לעצמם סמל אחר, גברי, לוחמני: קרני שוורים, מה שלא יהיה. לא משהו מבזה. דיברתי על זה עם החיילים. שאלתי אחד מהם, ’לאמא שלך הסברת מה זה‭,‘?‬ והוא אמר ’בשום אופן לא. בבית אני שם את זה בכיס‭.‘‬ לאחותך? ’מה פתאום‭.‘?‬ אם בבית אתה שם את זה בכיס, שגם פה לא יהיה. זה פשוט מגעיל בעיני. אני מסתכל על זה גם כאבא. שני הבנים והבת שלי ישרתו בחטיבה, וזה לא הסמל שאני רוצה שיראו. אני עוסק לא מעט בעולמם של החיילים, בחיכוך בין צעירים וותיקים. לא סתם לא תראה בצנחנים, עוד הרבה לפני, קרבות של צעירים וותיקים. מי שמתעסק בפצ‘ולי עושה את זה כנראה כי אין לו דברים כמו מכות להתעסק בהם‭.'‬
אתה מדבר הרבה על מקצועיות וגאווה, אבל החיילים שלך באים מחברה שבה כבר מזמן החייל הוא ילד, שההורים 'שלחו אותו לצבא' והצבא 'מחויב להחזיר אותו הביתה‭.'‬ זו בעיה?
'זה בוודאי משהו להתמודד איתו, אבל יהיה לא מבוגר מצדי לקרוא לזה קושי. ברור שמהבחינה המקצועית הצרה היה עדיף שהצבא יהיה עולם מקצועי סגור. אבל פה זו העיירה היהודית שעשו לה צבא, וזה העולם שבתוכו אני חי‭'.‬
אבל נראה שהצבא, אולי משום שקשה לו להתמודד עם תופעות חברתיות מסוימות, הופך את העניין לאידאולוגיה. בעצמי ראיתי את מפקד הבסיס שבו אנחנו יושבים עכשיו אומר ל‭600-‬ הורים של טירונים 'לכולכם יש הטלפון הסלולרי שלי‭,'‬ והופך בזה את התערבות ההורים ללגיטימית. חלק מההורים הודו בפני שזה מוזר בעיניהם.
'אני לא נותן את הסלולרי שלי, אבל אפשר להשיג אותי בקלות. יש לי דוברת, יש לי עוזרת לקצין שלישות חטיבתי שהיא נציג פניות הציבור. לדורון רובין, שפיקד על החטיבה בזמנך, לא היו כאלה. זה בסדר שפונים אלי, זה בסדר שאחת ליומיים אני מקבל שאילתה תקשורתית‭.'‬
עד שזה מגיע להכשרת חיילים מקצועיים, ועוד יותר מזה להחלטות של הפיקוד. במלחמת לבנון השנייה הפיקוד הושפע מהפחד מנפגעים עוד יותר מהציבור. אחד מקודמיך, שאול מופז, אמר אז בישיבת ממשלה ש'הציבור מקבל קשה חיילים שנהרגים, בעיקר בזמן מלחמה' - והיה ברור שכך חושב ומחליט גם פיקוד הצבא.
'זה חדר גם לצבא וגם לחברה. אבל אני בטוח שאם תהיה לחימה כולם יתעשתו, גם הציבור. לבנון לא הייתה ’חומת מגן‭.‘‬ ב‘חומת מגן‘ הייתה לחימה מאוד אמוציונלית, מאוד אישית, כי בזמן שאני הובלתי גדוד אשתי פחדה ללכת לסופר. כשהיה יוצא פיגוע מטול כרם למרכז הארץ, היא הייתה שואלת אותי, ’זה יצא מאצלך? אז מה בדיוק אתם עושים שם‭.‘?‬ היה לי חשש טבעי מנפגעים אבל לא חשבתי שזה מגביל אותי. זה חלק מהמצב המסובך ומשינוי פני המלחמה: במלחמה הבאה אנחנו נילחם בעומק, כשפה יחטפו במרכז הארץ. אני חושב שאז נדבר על הדברים אחרת. כשהציבור עם הגב לקיר הוא מגיב בצורה בריאה, וראינו את זה לפני ’חומת מגן‭.‘‬ כשהוא לא נדחק לקיר זה סימן שזו מלחמת ברירה - ואסור לנו לעשות מלחמות כאלה‭.'‬ ברעם אמור לסיים את התפקיד בשנה הבאה, ולהתקדם לדרגת תא“ל. הוא אינו יודע עוד איזה תפקיד יקבל; אם העבר מסמן את העתיד, גם זה יהיה תפקיד פיקוד על עוצבה מאותו סוג. גם תפקידיו כאל“מ היו כולם פיקודיים: חטיבת שומרון, חטיבת מילואים של הצנחנים ועכשיו החטיבה הסדירה. מח“ט צנחנים מוצלח יהיה, קרוב לוודאי, לאלוף ובתפקיד מרכזי. רפול, שחק, מופז ויעלון הגיעו מהתפקיד הזה לרמטכ“לות. אבל צה“ל רוצה את ברעם בתפקיד שחשוב לו עכשיו, לא בהכרח בתפקיד שיעשה אותו מועמד כשיר יותר לימים הבאים. זוהי תסמונת ידועה בצבא: רמטכ“ל או אלוף פיקוד, שרוצה להצליח בקדנציה שלו, שם תחתיו את הקצינים המובחרים בתפקידי פיקוד נדרשים, וכך לא רק שהם נשחקים אלא הם גם אינם מקבלים הכשרה במטה או הדרכה, דברים שירחיבו את עולמם ויכשירו אותם טוב יותר לתפקידים הבכירים המחכים להם.
אתה בשלב הטרום פוליטי האחרון של חייך הצבאיים. מתא“ל ומעלה, השאלה מי תומך בך - בצבא ולפעמים גם מחוצה לו - מתחילה להיות הגורם הכי חשוב.
'אני יודע, אבל זה ממש לא משנה לי. החלום שלי היה להיות מג“ד 890 ומח“ט הצנחנים. הגשמתי את שניהם. אני לא מח“ט צעיר, ואני אומר מה שאני חושב. גם אם לא אתקדם בתוך הצבא כי לא תהיה לי תמיכה מלמעלה, השגתי מה שרציתי לעשות‭.'‬
המקביל שלך בחטיבת הנח“ל, אמיר אבולעפיה, כתב עבודה שביקרה מאוד את המחסור בדיון חופשי ופורה בצבא, וטען שקצינים לא מפגינים עצמאות מחשבה.
'אני מכיר את המאמר שלו. אתה צריך לקחת סיכון אם צריך, ולא להיות קונפורמיסט, והתוצאה תלויה מאוד במפקדים שמעליך. אנשים כמו אביב כוכבי וגדי אייזנקוט יחפשו לשמוע כיוון אחר, וישמחו אם תאתגר אותם. השאלה היא מי מוביל את הצבא. בעיני אין כרגע שום מגבלות, ואין לי שום בעיה להגיד מה אני חושב. אבל נכון, אני עדיין רק מח“ט‭.'‬"

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

לחזור על עקבותיהם\ מאת יעל ליבנת

http://www.idf.il/1133-17177-he/Dover.aspx
ממש כמו פעם ובלי חריקת השנים, צעדו לוחמי פלוגת הצנחנים מחזור 82' במסע כומתה עם מפקדה דאז, האלוף גדי שמני, כשזיכרונות מלחמת לבנון, אחוות הלוחמים והשכול מלווים כל פסיעה
"מסע הכומתה, אשר בסופו זוכים לענוד את הכומתה האדומה על הכתף, היינו רגע מרגש במיוחד בשירותו של כל צנחן. עבור חיילי פלוגת פברואר 82' של גדוד 202, אשר נקראו להלחם במלחמת לבנון הראשונה ארבעה חודשים בסך הכל לאחר גיוסם, הרגע ההוא היה מרגש במיוחד- מרגש עד כדי כך ששלושים שנה אחרי נפגשו כל החיילים, כולל מפקד הפלוגה אז וכיום האלוף גדי שמני, ושחזרו את המסע מתחילתו ועד סופו. את המסע פתחו חברי הפלוגה, כיאה לצנחנים, בבית הספר לצניחה במרהו"ם (מרכז הטסה והכשרות מיוחדות), בדיוק במקום בו נפתח מסע הכומתה האגדי. שם התרשמו החיילים הוותיקים ממתקני הצניחה, אשר החזירו אותם שלושים שנה אחורנית. משם המשיכה הפלוגה, בהובלת יואב הס, לוחם לשעבר, בג'יפים ובהליכה רגלית לכיוון יער צרעה, דרך נחל שורק ונחל רפאים, בר גיורא ועין חנדק, באותם אזורים בהם הלכו 85 קילומטרים לפני שלושה עשורים. 'הרעיון ישב לי בראש לאחר אירוע לרגל 25 שנים לפלוגה שערכנו', ציין אחד מחברי הפלוגה וכיום מג"ד במילואים, סא"ל מיל' רועי. 'באירוע עלה רעיון שחזור המסע אך הוא ירד מהפרק. לאחר שחברנו לפלוגה, לוחם הימ"מ פסקל אברהמי נהרג בפיגוע בכביש 12 לפני שנה, נפל לנו האסימון שמדובר באירוע שפשוט אי אפשר לוותר עליו', הוא הסביר, ומיד התגייסו לתכנון האירוע אנשי ההפקה של הפלוגה, אייל גלפנד, משה אהרוני ודני בוזגלו. שלושים שנה אחרי, ונראה כי הלוחמים בני ה-18 נותרו כמות שהם. העובדה שכמחצית מהפלוגה יצאו לקורס קצינים, כשליש המשיכו בתפקידי פיקוד במילואים ,שבעה מחבריה נפלו לאורך השנים ושכל אחד הקים משפחה, לא שינתה את האווירה הפלוגתית, הדינמיקה הקבוצתית ותחושת החבר'ה שעומדת איתנה. 'הפלוגה שלנו נותרה מאוד מגובשת גם אחרי שנים, כאילו רק אתמול התגייסו', אמר לאתר צה"ל המ"פ לשעבר, האלוף גדי שמני, ששמש בתפקידו האחרון נספח צה”ל בוושינגטון. 'מה שהפך אותנו למגובשים היא העובדה שעברנו קרב מאוד קשה יחד, בתור לוחמים צעירים הם נכנסו למלחמה ולאורך כל השירות שירתו בלבנון', נזכר האלוף. אותו קרב עליו מדבר האלוף שמני היה קרב קשה שהתרחש כבר ביום הראשון להגעתם ללבנון, בו נתקלו הלוחמים במחבלים שפתחו באש מכל עבר בלב שכונת מגורים, ובו נהרג קצין מהפלוגה ונפצע מ"כ, שלאחר מכן מת מפצעיו. 'אני יכול שלא לדבר עם אחד החבר'ה מהפלוגה כמה שנים, וברגע שיגיע הטלפון אני אעזוב הכל ואפגש איתו', סיפר אחד הלוחמים, יעקב שמחי, 'זה קשר שנוצר בגלל המאורעות שחווינו בגיל כל כך צעיר, ותחושה שפשוט אי אפשר להסביר אותה'. את היום הראשון של הטיול סיימו הלוחמים במיל' ברב שיח אודות אותו קרב קשה, בהובלה של לוחם הפלוגה סא"ל במיל' אבי רוזלי, בו העלו זיכרונות ובעיקר הנציחו את אלה שלא זכו להגיע לאירוע. ביום למחרת, הלכה הפלוגה ביער באזור נחל צופים ולאחר מכן חברו אליה המשפחות השכולות, ויחד הלכו לגבעת התחמושת, שם סיימו את השחזור המרגש. 'הפלוגה הזאת היא חלק מהחיים של כולנו ואנו לא מתנתקים כל כך מהר', אמר האלוף שמני. 'אנחנו עדיין בקשר תמידי, נפגשים לפחות פעם בשנה בבית של אחד מהפלוגה, עושים אירועים כמו היום יחד עם המשפחות השכולות. זהו ערך עליון בפלוגה גם היום', הוא מדגיש. 'פלוגת פברואר 82 של גדוד 202, היינו פלוגה מיוחדת במינה', כתב לחייליו האלוף שמני, 'כישורי הלחימה, הרוח האיתנה והאחווה שנוצרה בין אנשי הפלוגה, סייעו לנו למלא משימות מורכבות באימונים ובפעילות מבצעית, לעתים בתנאים קשים מנשוא'. האלוף סיפר כי 'מבחינתי האישית, הייתה זו אחת התקופות היפות בחיי וללא ספק זו שעצבה אותי כמפקד באופן המשמעותי ביותר'." (מתוך אתר צה"ל, 27.09.2012)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

בכתבה יש טעות אדלשטיין, בגלל הדו"צ המפורסם (והיו שכינו אותו אח"כ מיקי...) שאירע בעת פיקודו על דובדבן, נפסל לפיקוד על שלדג.

"צריך להעלות את המוכנות בכל הזירות"\ מאת לילך שובל

http://www.israelhayom.co.il/site/n...le.php?id=21792

תא"ל מיקי אדלשטיין מסיים את תפקידו כקצין חי"ר וצנחנים ראשי וייכנס לתפקידו החדש כמפקד אוגדת עזה · "אנחנו ביתרון משמעותי מול הרצועה" · "החיילים צריכים להיות מוכנים לאי ודאות במלחמה"
"'עזה היא זירת לחימה מורכבת היום. חמאס וג'יהאד מתעצמים באופן משמעותי בגיזרה זו, ויש כניסה של גורמים קיצוניים נוספים למרחב', כך אמר קצין חי"ר וצנחנים היוצא, תת-אלוף מיקי אדלשטיין , בראיון מיוחד לרגל פרישתו מהתפקיד, רגע לפני שיחל את תפקידו כמפקד אוגדת עזה. הקחצ"ר היוצא הסביר כי 'האיום ברצועת עזה גובר. אין ספק שיכול להיות מצב שבו נידרש לפעולה. לכל פעולה בעזה יש גם שיקולים מדיניים, וצה"ל יעשה את שנדרש ממנו בצורה המקצועית ביותר. אנחנו ביתרון משמעותי ברצועת עזה, וגם ברצועה מבינים שאם הם יפעילו חלק מהאמצעים שברשותם, לא נוכל לעבור על זה לסדר היום'. תא"ל אדלשטיין (46) נחשב לאחד הקצינים המבטיחים בצה"ל היום. איש צנוע שלא מרבה להתראיין לתקשורת, אך נחשב איש עשייה מעולה. תחילת שירותו בצה"ל היתה ביחידת העילית שלדג. בין השאר שירת כמפקד דובדבן, מפקד יחידת העילית שלדג ומפקד חטיבת הנח"ל, תפקיד שבו שירת במהלך מלחמת לבנון השנייה. עם סיום תפקידו הנוכחי כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, הוא עתיד להתמנות בשבועות הקרובים לאחד התפקידים הרגישים ביותר בצה"ל - מפקד אוגדת עזה. הקחצ"ר היוצא התייחס בדבריו לאביב הערבי, ואמר כי 'לדעתי נכון יותר לקרוא לו 'טלטלה'.' הוא הסביר כי בעקבות האירועים האחרונים נאלץ צה"ל לעשות התאמות לא פשוטות למצב החדש. 'בבט"ש (הביטחון השוטף) נאלצנו לעשות התאמות לח"יר ולכוחות נוספים כדי להתמודד עם האירועים. גבול רמת הגולן וגבול מצרים נחשבו לגבולות שקטים בשנים האחרונות, אבל זה השתנה. הג'יהאד העולמי נכנס לסיני והגיע גם לרמת הגולן. כרגע הם לא פועלים נגדנו ברמת הגולן, אבל בסוף הם יופנו גם לכיווננו'. תא"ל אדלשטיין טוען כי בעקבות הטלטלה האזורית 'השבריריות הרבה יותר גדולה משהיתה לפני שנתיים ושלוש. אנחנו צריכים להעלות את רמת המוכנות שלנו למקרה שנידרש לפעול בכל אחת מהזירות הקיימות. החיילים והמפקדים צריכים להיות מוכנים לאי ודאות במלחמה'. בתקופת שירותו של אדלשטיין כקצין חי"ר וצנחנים ראשי הוטמעו לא מעט אמצעי לחימה במערך החי"ר. בין השאר התמקצע החי"ר במערכות שליטה ובקרה מתקדמות שמייעלות את ניהול הקרב על ידי ציון מיקומי הכוחות ומיקומי האויב, וכן מאפשרות שיח מהיר יותר בין הכוחות. 'עד סוף השנה הבאה כל מערכת בחי"ר תדע לדבר עם האחרת', ציין הקצין. בהתייחסו לסוגיית גיוס החרדים לצה"ל אמר תא"ל אדלשטיין כי הוא מסכים עם המדיניות שלפיה 'זה לא שירות החובה, אלא החובה לשרת. אין ספק שבהיבטים מסוימים יהיה מתח בין זה לבין השירות המשותף של בנים ובנות בצבא. בנושא החרדים יהיה קשה לאזן בין הדברים, אבל ערך החובה לשרת עולה על הכל. מצד אחר, לא נכון לאכוף על מישהו לפעול בניגוד לערכים הבסיסיים שלו'." ("ישראל היום", 30.09.2012)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

אלוף במיל' יצחק בריק לוקח את הערכים שרכש במלחמת יום כיפור ומיישמם בתפקידו. "קצינים צריכים לטפח אמון כדי שילכו אחריהם בקרב"

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875

תוקן ותודה!

תיקון: סא"ל ש' [תוקן, אפשר למחוק הודעה זו].

הקצין שהופקד להגן על השמיים של ישראל\ מאת עפר שלח

כמפקד מערך הנ"מ, היה תא"ל דורון גביש אחראי בין היתר על "כיפת ברזל" והחץ. בריאיון פרישה הוא מבטיח: "זו ההגנה הטובה בעולם"

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875

("מעריב", 20.10.2012)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תא"ל גביש: אין אח ורע בעולם ליכולות ההגנה האווירית של צה"ל. מפקד מערך ההגנה האווירית היוצא, אשר הוביל תמורות רחבות במערך בשלוש שנות פיקודו, מסביר על משמעויות המהפך שהוביל: הפיכת המערך מכוח טקטי למערך לאומי אסטרטגי

http://www.idf.il/1133-17459-he/Dover.aspx

כתבתו של אביחי בקר, "אייזן פטון", "הארץ" 10.09.1999
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

אייזן פטון\ מאת אביחי בקר

מכל המועמדים לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה בחר ברק דווקא אחד שלא הופיע ברשימה: אל"מ גדי אייזנקוט, מח"ט גולני. בראיון ראשון מסביר אייזנקוט למה ביצוע המשימה חשוב משמירה על חיי החיילים, מתקומם על שרבוב שמו לתומכי הנסיגה מלבנון ומסביר למה צריך לקחת דוגמה מהגנרל פטון
"אל"מ גדי אייזנקוט לא ציפה לפנייה הזאת. עם גמר תפקידו כמח"ט גולני, אמור היה לצאת ללימודים בקורס מערכתי מתקדם, אחר כך להתחיל בתהליך לא זוהר של הסבה לשריון שבסופו היה עליו להמתין לשיבוץ באוגדה שתתפנה. הכיוון היה כבר סגור ומוסכם, כשהגיעה הפנייה מלשכת ראש הממשלה. בוא להיות המזכיר הצבאי של ראש הממשלה אהוד ברק, נאמר לו. תישן על זה כמה ימים, אבל שמור על כך בסוד. כשחזרו אליו אחרי כמה ימים אמר אייזנקוט שבעצם, מרוב דיסקרטיות, הוא לא ממש יודע מה עושה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. לפיכך הוזמן לפגישה עם תא"ל דן הראל, המזכיר שנשאר מימי השלטון הקודם, שתיאר לו את מהות התפקיד. אייזנקוט עשה בלשכה ארבע שעות בלבד ולא ממש נכנס לעובי הקורה. הוא עדיין מח"ט גולני ולכן הסתפק בהתרשמות חטופה. חלפו עוד שלושה ימים עד שהחזיר תשובה חיובית, ולא בגלל שההצעה לא החמיאה לו: 'הסיבה היחידה שהתלבטתי לא מעט היתה הכרותי את היתרונות והחסרונות שלי. כיוון שזה לא תפקיד צבאי קלאסי שבו אני נבחן על פי יכולת פיקוד, חשוב היה לי לשקול עד כמה אני באמת מתאים'. לאהוד ברק, לעומת זאת, לא היה ספק לרגע שאייזנקוט הוא האדם המתאים. אחרי שסקר את רשימת המועמדים שהגיש לו הרמטכ"ל שאול מופז, שאל: ואיפה גדי? הם לא היו יחד על הכנף של מטוס סבנה, גם לא בסיירת מטכ"ל. אייזנקוט בא בכלל מגולני, אבל בזיכרונו של ברק נחרת היטב הרושם שהותיר אצלו בזמנו קמב"ץ פיקוד צפון, שבא אליו ללשכת הרמטכ"ל מדי יום שישי מצויד במפות ותצלומי אוויר כדי להציג לו את המבצעים שתיכנן יצחק מרדכי. היסודיות שלו ושיקול הדעת הם ששבו את לבו. ביום חמישי הבא, אחרי שנתיים ושבועיים בתפקיד, יעביר אייזנקוט את הפיקוד על חטיבת גולני לאל"מ שמואל זכאי. ערב ההחלפה נותר לו רק לקוות שמיורשו ייחסכו התנסויות דרמטיות כמו אלו שהוא חווה בראשית דרכו כמח"ט. בסוף אוגוסט 97' התחיל אייזנקוט את החפיפה הקצרה עם קודמו ארז גרשטיין בבית הקברות בהרצליה, בהלוויה של סמ"ר אורן זריף, אחד מחמשת חללי השריפה בוואדי סלוקי שבדרום לבנון. כאילו בזה לא די, בלילה שאחרי טקס העברת הפיקוד על החטיבה, התרחש אסון השייטת באנסרייה. בטרם חלפו 12 שעות מאז שמונה למח"ט גולני, אייזנקוט כבר היה עם כוחות חילוץ על המסוקים, ערוך לכניסה לשטח. 14 לוחמי גולני נהרגו בדרום לבנון בקדנציה שלו, האחרונים שבהם אייל גואטה ודורון הירשקוביץ לפני שלושה שבועות, בהיתקלות ליד כפר שקרא. זה היה מבצע שהתגלגל במשך כמעט חודשיים, נוהל הקרב לקראתו היה מסודר, אך למרות נתוני הפתיחה המעולים, הכוח מגדוד 'הבוקעים הראשון' הופתע במקום להפתיע. בציבור התעוררו תהיות, איך זה קרה. 'התקשר אלי קצין בכיר ביותר בצה"ל ואמר לי שהעסק מריח רע. עניתי לו שבהחלט יש מקום לעורר שאלות קשות, אבל גם התשובות לא פשוטות. כדי לבחון את המקרה חייבים להכיר היטב את פרטיו ולא כמוהו למהר לחרוץ דין'. הזירה שבה נוצר המגע היה מבצר צלבני חרב, קלעת דובאי, הנמצא בערוץ הסלוקי. הצוות מגולני שיצא למשימה נועד לארוב לחוליית מניחי מטענים, שהמבנה שימש לה ביום בסיס להתארגנות. חיילי הכוח נכנסו למבצר בתום פעילות לילה, קצת אחריהם הגיעו לאותה אכסניה אנשי החיזבאללה שהיו בדרכם לפיגוע בעומק, 'משהו כמו אירוע תל קבעה שבו היו לפלוגת הקשר שלנו שלושה הרוגים ממטען שהופעל משני ק"מ בשלט רחוק. מדובר בחוליה מאוד איכותית', אומר אייזנקוט. אלה לא ידעו על נוכחותם של אלה. בעוד לוחמי גולני ספונים בין כותלי המבצר כשיכולת התצפית שלהם מוגבלת (רק בפתחים הוצבו שומרים), זיהו אנשי החיזבאללה שישבו בחצר קולות בוקעים מהמבנה. הם שילשלו רימונים לתוך פיר, וכתוצאה מכך נפצעו המ"מ, סמל המחלקה ואחד החיילים. הסמ"פ התעשת ראשון, צירף אליו ארבעה לוחמים ודלק אחרי לוחמי החיזבאללה הנסוגים. במגע שנוצר נהרגו בחילופי האש איש חיזבאללה ואייל גואטה. בינתיים הצטרפו למרדף המ"פ יואב ירום מכיוון מערב והמג"ד סא"ל אילן אטיאס ממזרח. בעוד הם סוגרים על החוליה מלמעלה למטה והורגים לוחם נוסף של החיזבאללה, נורה צרור קטלני אל חפ"ק המג"ד מתוך שיח מטווח 40 מטר. אטיאס והגשש שלצידו נפצעו, דורון הירשקוביץ שהיה איתם נהרג, את איש החיזבאללה שפגע בהם חיסל המ"פ בהמשך. 'התנהל שם קרב נגד חוליה שנלחמה נואשות על חייה', אומר אייזנקוט. 'למי שלא בקי זה נראה לא מובן איך צה"ל הגדול מתקשה להתמודד עם שלושה אנשי גרילה, אבל בפועל השתתפו בלחימה פחות מעשרים לוחמים שלנו. אני לא מתעלם מהטעויות שנעשו, אבל ביחס למספר הנפגעים, למה בעצם מצפים אלה שממהרים לתקוף אותנו בעיתונות? הם הרי לא באו עם קפצונים. גם שאלת המחיר לא צריכה להיבחן אך ורק בזווית הצרה של האירוע הזה לבדו'.

דיכוי המרד

אייזנקוט רותח כשהוא שומע התבטאויות פולקלוריסטיות בנוסח: המארב בקלעת דובאי נגמר שלוש-שתיים. בעיקר כשטונים כאלה, המעידים לדבריו על התרופפות, נשמעים יותר ויותר גם בתוך צה"ל עצמו. 'בוא נלך אחורה ונחליט לדוגמה שאנחנו מפסיקים ליזום לחלוטין, כי אם זה המאזן אז לשם מה בכלל צריך את זה? מה נגיד כשיופעל מטען שיגמור לנו עשרה חיילים? עד כמה שזה יישמע אבסורדי, אני מתרשם שלציבור יותר נוח לעכל סוג כזה של מכה, כשאנחנו בדפנסיווה, כאילו היא נחתה מן-אללה, מאשר הרוגים בפעילות התקפית, מילא שאזרח חושב ככה, אבל זאת בטח לא התפישה שלאורה אתה כמפקד מחנך צבא. לא בכדי אנחנו מגדירים את ביצוע המשימה כערך עליון, ואת השמירה על חיי החיילים כציווי שני בחשיבותו, לא ראשון. אחרת, בשביל מה לקום ולהסתער? למה בכלל לסכן חיים? באופן תיאורטי, את האירוע שבו נהרגו דורון ואייל אפשר היה לעצור בשלב מוקדם, שבו היו לנו עדיין רק שלושה פצועים. יכולנו בקלות לתת למחבלים לנתק מגע, ללוות את המנוסה שלהם בכמה צרורות סמליים, להתעסק בטיפול בנפגעים ובזאת למזער את הנזק ולסגור עניין. כמובן שלא זאת התגובה שלה אני מצפה ממני ומפקודי. היכולת להתעשת והדבקות במטרה הן מבחינתי המסר של התקרית הזאת, שבתחילתה היינו במצב נחות. אוי ואבוי לנו כאנשי צבא אם במקום להיות נחושים נתבלבל ונחשוב במונחים של תוצאות משחקי כדורגל'. אייזנקוט, בן 39 , נולד בטבריה וגדל באילת. את ימי התיכון הוא בילה בעיקר בים. מרכז ההוויה היה מועדון השיט שבו התמחה במפרשיות מדגם 420 . הוא התגייס באוקטובר 78' לקורס טיס, הודח כעבור חודש והגיע לגולני. קר רוח,כך הוא אופיין בטירונות שבסופה נבחר לחניך מצטיין פלוגתי. בקורס קצינים, לעומת זאת, הוא פחות הרשים. במלחמת לבנון הוא היה מ"פ בגדוד 'בוקעים הראשון', השתתף בלחימה בגזרות נבטיה, ג'זין ושדה התעופה בביירות, ושנה אחר כך הוא השתחרר כדי לנשום קצת אוויר חופשי. כיוון שלא ממש ידע אז לאיזה תחום לפנות, החליט ללכת לקבל עצה טובה במכון 'תיל' להכוונה מקצועית. זה עלה לו לא מעט, הוא ישב שעות במבחני התאמה, וכשנקרא לשיחה מסכמת, שבה הוצגו לו מסקנות האבחון, הוא נדהם לגלות כי מומלץ לו ללמוד רפואה אלטרנטיווית ושאר 'שטויות במיץ עגבניות'. רפלקסולוג רצו לעשות ממנו. ההרפתקה האזרחית נמשכה כשלושה חודשים. הוא לא הספיק לנחות וכבר נשלח אליו צו קריאה לחודש וחצי מילואים ביחידה לגמרי לא אטרקטיווית. כדי לעקוף את העונש הוא העדיף להיענות לפנייה מחמיאה של מפקד בה"ד 1 אז, אילן בירן, לבוא להיות אצלו מ"פ צוערים למשך חמישה חודשים. לחיים יש כידוע דינמיקה משלהם, ומה שהתחיל כחתימה קצרה לשירות קבע התפתח עם הזמן לקריירה מבטיחה. בתחילת ספטמבר 97 ' הוא התמנה למח"ט גולני. בין המעשים הראשונים שלו היה ביקור בכלא 6 אצל אסירי החטיבה. הוא ביקש מהשוטרים הצבאיים לצאת ונשאר לבדו לשוחח במשך שעתיים עם כשלושים שפוטים שקיבל בירושה, כדי ללמוד מהם על הלכי הרוח. מאז נרשמה ירידה ניכרת בנוכחות של גולני בכלא, למעט המרד המפורסם בפלוגה המסייעת של גדוד 'ברק', שבעקבותיו נשלחו למאסר בשתי טיוליות 48 לוחמים מהפלוגה שכינויה 'סוסי הפרא'. 'קיבלתי מארז גרשטיין חטיבה שהיתה ברמה גבוהה ביותר מבחינת מוטיווציה וכשירות מבצעית, אבל היו תחומים מסוימים שזיהיתי בהם בעייתיות שחייבה אותי לטפל בהם', הוא אומר. 'אני מתכוון לכל מה שנוגע לתרבות הפיקודית ולאקלים בתוך המסגרת'. אייזנקוט הוביל בעקשנות מערכה שנועדה לעקור מהשורש מסורות עתיקות, שאיש מקודמיו בגולני לא העז לגעת בהן. לשבחו אפשר לומר שהוא לא נרתע לטלטל ערכים מעוותים שנחשבו זה שנים סלע קיומה של החטיבה. בעיקר הוא התמקד ביחסי צעירים-ותיקים בפלוגות הלוחמות, אבל לא רק. בתגובה על מציאות מדאיגה, שבה המ"כים ומפקדי המשנה איבדו כל שמץ של סמכות בעיני החיילים, הוא הכתיב נורמות שנועדו לשקם את מעמדם, הוציא את הזובור אל מחוץ לחוק, משירי הרובאים הוא ניטרל את הנאצות. הקולגות יעצו לו לא להכניס ראש בריא למיטה חולה (הם השתמשו כמובן בניסוחים בוטים פי כמה). 'אני חשבתי שעדיף לי לפגוש את הדברים במקום ובזמן שאני אבחר, ולא שהם יפתיעו אותי כשלי זה לא נוח. לא קיבלתי את הגישה שמוראל גבוה אפשרי רק באנרכיה, ושמשמעת פירושה דיכאון כבד. ההנחה שלי היתה שסדרת הפעולות שאנחנו נוקטים תביא לפעולת נגד. השאיפה שלי היתה שנעבור את התהליך ושנצליח לרתום את החיילים לדרך החדשה בלי הרבה מדי רעשי רקע. זה לא מנע ממני להכין את המ"פים למצב שבו בשש הפלוגות הוותיקות יתחולל מרד. כדי למנוע זאת, ההנחיה שלי היתה שהפעולות שאנחנו נוקטים לא יהיו דרסטיות מדי, אבל לדאבוני זה פרץ'. התסיסה היתה כללית, והעובדה שרק המסייעת של גדוד ברק הרימה ראש היא מקרית בלבד. פוטנציאל המרד, כפי שהעריך נכון, היה טמון גם בשאר הפלוגות. 'לרגע לא התעלמתי מהעובדה שהמ"פ והקצינים היו אחראים ל- 90% ממה שקרה. זה שהחיילים נשלחו לבית סוהר, זה רק בגלל שהם לקחו את החוק לידיים. לא נבהלתי מהכתבות בתקשורת ומוועד ההורים שקם, הייתי שלם עם עצמי ולשמחתי ניתן לי אז גיבוי מלא מהרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק ומאלוף פיקוד צפון עמירם לוין'. בשיחה עם ההורים הנזעמים, המוטו שלו היה שהפקרות היא מתכון בטוח לכישלון בקרב. תמרור האזהרה שהינחה אותו היה לוחם שנהרג בקדנציה של קודמו, בעקבות הפרה בוטה של משמעת מבצעית בעת מארב. את הפרטים הוא מקפיד להסתיר אפילו מהמשפחה הנוגעת בדבר, כדי לא לגרום לה עוגמת נפש כפולה. בשיחות עם חיילים, לעומת זאת, הוא מרבה להזכיר את הכישלון 'שהיה המשך ישיר לתקלות חמורות שהיו בצוות ההוא לפני העלייה לתעסוקה'.

הנקודה השחורה

המרד התחולל כשאייזנקוט היה ארבעה חודשים בלבד בתפקיד. ההחלטיות שבה פעל מעידה על דמותו. הנידונים היו שמן על גלגלי המהפכה שהוא הכריז - הדרך שבה דיכא את המרד מבטיחה לצה"ל שהארץ תשקוט 40 שנה. 'מספרים לי מח"טים, שחסכתי להם הרבה מקרים דומים. לפחות בחי"ר ההשפעה בולטת מאוד', הוא מעיד. אייזנקוט לא רק שפט את השותפים למרד לתקופות מאסר ממושכות (את החלק הזה בעסקה ספגו הנידונים בהבנה), גם כשהם גמרו לרצות את עונשם הוא עדיין לא הירפה. ההדחה מגולני, תוך פיזור הלוחמים במכוון ביחידות עורפיות, היתה מבחינתם מהלומה ששברה את רוחם. התגובה של רבים היתה בריחה לחו"ל מיד כשהשתחררו. אלה שנשארו בישראל ערקו נפשית. אייזנקוט מסרב לקחת אותם על מצפונו. 'השבוע הייתי בטקס השבעת טירונים בצומת גולני', הוא מספר. 'ניגשו אלי רס"פ וסרס"פ ששפטתי פעם לשבעים יום מאסר על שהם היכו איש קשר שבא אליהם לפלוגה. הם לחצו לי יד. 'אין בנו כעס' הם אמרו לי. אחד מהם גם סיפר שלמרות מה שקרה הוא הפך עולמות כדי שאח שלו יגיע לגולני. הוא גם כיוון אותו שיגיע לאותה פלוגה. מה מעיד יותר מזה על האמון שלהם בחטיבה? העובדה שעל 480 מקומות נאבקים בכל מחזור גיוס 1,500 מועמדים, זה לא קורה מעצמו ככה סתם'. אלא שאייזנקוט לא רק תבע, הוא גם נתן. לפלוגות הוותיקות הוא דאג לשבוע בוינגייט, לקורס פסיכומטרי כהכנה לאוניברסיטה. 90% מהסכום השנתי שמצטבר בקופת המח"ט הוא הסב מהסיירת ומאגוז לטובת שש הפלוגות הוותיקות, כתחליף לזובור הוא הנהיג כטקס חניכה 'בוחן ותיק' שעורר בתחילה התנגדות עזה, אך בינתיים נעשה ללהיט. חזותו הצנועה והעגלגלה, האפורה במקצת, עלולה להטעות. למי שמחפש כריזמה, זיקוקים וניצוצות, אייזנקוט הוא לא הכתובת. עוצמתו כבושה ונחוץ זמן כדי להתוודע אליה ולדעת להעריך אותה כמידתה. אייזנקוט הוא טיפוס שמציב יעדים ונצמד אליהם בעקשנות. הוא לא פרץ כמטאור אלא התפתח בהדרגה. בתחילת כהונתו כמח"ט ניסו לכפות עליו השוואות לקודמו ארז גרשטיין. הספקנים העריכו שאייזנקוט יעמוד בצילו. אבל ההשוואה עושה עוול לשניהם. קשה לתאר סגנונות מנהיגות שונים זה מזה באופן קיצוני כשלהם. כל אחד מהם בנה את חטיבת גולני לגמרי אחרת; את גרשטיין העריצו, את אייזנקוט מכבדים. תא"ל גרשטיין, קצין שהיה לאגדה בחייו, נהרג בחודש פברואר השנה מהתפוצצות מטען. אייזנקוט היה בין החברים הכי קרובים אליו בצבא. 'לא עבר יום שארז ואני לא עידכנו זה את זה. היו לנו מפגשים קבועים בדרך לפיקוד, התייעצנו המון, ההערכה ההדדית בינינו היתה אדירה. ההכרות התחילה למעשה כשאני הייתי קצין אג"ם של גולני והוא הקמב"ץ. המח"טים היו אז גבי אופיר וגבי אשכנזי. ישנו בחדר בגודל של מטר על מטר, שתינו קפה מאותו קנקן. כל הדיבורים על הנעליים שלי והנעליים שלו, כן נכנס לנעליו או לא נכנס, היו פשוט לא לעניין'. התקרית שבה נהרג סמ"ר אוהד זך מאש כוחותינו בדרך למארב ליד מוצב טייבה, בדצמבר האחרון, היא מבחינתו של אייזנקוט כישלון שאין לו כפרה. זוהי לדבריו הנקודה השחורה של תקופתו כמח"ט, שנתיים שבהן הרגו היחידות הכפופות לו, בהן אגוז, לפחות 40 אנשי חיזבאללה. 'היום בגולני יש עשרות מחלקות, כך שלא את כולן אני מכיר מקרוב, אבל בבעייתיות אני בהחלט מעורב. כשהגעתי לגדוד שבוע לפני האסון, דבר ראשון שביררתי אצל המג"ד זה מה נשמע במחלקה של אסף לפיד. הלכנו למ"פ, הוא תיאר לי מה קורה מבחינה מקצועית, בעיני זה עוד לא היה מצב של כישלון חרוץ. מדובר היה בבחור ערכי מאוד, מוטיווציה עד השמים, בעל יכולת מנהיגות; היתה לו בעיה בניווט ובהתמצאות שאותה חשבתי שנצליח לשפר. כבר היו מ"מים שעזרנו להם להיבנות'. לבסוף השתכנע אייזנקוט שזה לא זה. 'אחרי שאישרתי למג"ד להפסיק לו תפקיד, הוא החליט בכל זאת לתת לאסף עוד צ'אנס. השאר כבר ידוע. הטרגדיה היא שלא הצלחנו להחזיר הביתה למשפחה נהדרת ילד בן 19 שאותו היא חינכה לאהבת הארץ ולערך השירות למולדת. לכן אני גם מבין את הזעם שלהם. הם שכלו בן לא מול אויב. לראות את האב והאחות מניחים את דרגות הקצונה על קבר בנם כהבעת אי אמון בנו, המפקדים, זה מחזה שלא קל לי להתמודד איתו'. זה לא מנע מאייזנקוט להשתתף עם בנו הבכור במרוץ ניווט שיזמה משפחת זך לזכרו של אוהד ולחלק את הפרסים.

שש אלי קרב

כשהודיע לו המ"פ של אסף לפיד, גיא הלוי, שהוא לוקח אחריות ומתפטר, אייזנקוט לא השלים עם ההודעה. סא"ל אילן אטיאס, המג"ד שמשפחת זך נאבקת להדחתו, נפצע לפני שלושה שבועות במרדף שהתפתח בעקבות המארב בקלעת דובאי. התחושה ביד ימין אבדה לו ובשלב זה היא לא מתפקדת. לפי הערכות היותר אופטימיות של הרופאים באורתופדית ב' בבית החולים רמב"ם יידרשו לפחות שמונה חודשים לשיקומה. יומיים בלבד אחרי ההיתקלות הלם אייזנקוט באטיאס, כשהודיע לו שהוא מצא לו ממלא מקום. אטיאס, רתוק למיטה, החוויר. האשליה שהנה עוד רגע הוא חוזר לגדוד, התפוגגה. אייזנקוט, שאטיאס הוא בן טיפוחיו מאז היה אצלו מ"מ, היה היחיד שהעז להציג לפצוע את האמת במערומיה. כשהבחין שאטיאס נמוג לשמע הבשורה המרה, הוא ביקש את הנוכחים לצאת ונותר איתו לבדו, בניסיון קלוש לעודדו: 'אתה, שהיית מלך בגדוד, פתאום אתה זרוק חסר אונים על מיטה, אני בהחלט מבין את ההרגשה". התקדים שהדריך את אייזנקוט להזדרז בהחלפה היה פציעתו של מג"ד אחר שלו, סא"ל תמיר ידעי, שנפגע גם הוא ביד ימין בהיתקלות עם חוליית חמאס בחודש ינואר, ליד עתניאל שבהר חברון. 'לתמיר גרמתי עוול בזה שנעניתי לבקשתו ואיפשרתי לו לחזור לגדוד הרבה לפני שהוא השלים את השיקום. עכשיו הוא חייב לפתוח מחדש את היד ולתקן את כל העסק. אפשר היה למנוע את זה אם הוא היה עובר טיפול מסודר, כולל פיזיותרפיה'. במקרהו של אטיאס ביקש אייזנקוט שלא תישנה התופעה שבה מג"ד אפוף כאבים הולך בתרגילים צמוד לסד, בלי יכולת להפעיל את הנשק. במסדר החולים של אייזנקוט יש עוד מג"ד, שאף הוא בוגר פציעה קרבית - סא"ל חגי, מפקד 'אגוז'. 'כשסופרים לנו בעיתונים כמה הרוגים תובעת מאיתנו לבנון, שוכחים לציין ליד זה שרק מתחילת השנה התגלו 60 זירות מטענים, מהם צה"ל ניטרל 56. מדובר בפוטנציאל הרג של מאות אנשים שנחסך מאיתנו. זה לא קורה אאוט אוף דה בלו, יש מי שמונע את זה, אבל לצערי אני לא חש שקיימת הערכה למה שחברי ואני עושים. בלי קשר לוויכוח הפוליטי, כן לבנון או לא לבנון, אין שום סיבה להתבטאויות שמציירות אותנו כחבורה מטופשת שסתם חוטפת נפגעים. כדי שנחוש שיש תכלית למה שאנחנו עושים, אנחנו כצבא זקוקים להסכמה רחבה. לשפוט את הסלוקי במושגים השאובים מהספורט זה עיוות שלצערי נגועים בו לא רק מפקדים בעבר, אלא גם בהווה'. בראיון שהעניק תא"ל גיורא ענבר עם שחרורו מצה"ל, ובו קרא לנסיגה מלבנון, הוא הוציא לכאורה את אייזנקוט מהארון, כשמנה אותו בין הקצינים השותפים לדעתו. אייזנקוט מתנער מהכבוד. 'מה שגיורא אמר זה שהוא חושב שאני חושב, לי על כל פנים לא היתה איתו שיחה שבה אמרתי לו את ההשקפות שהוא מייחס לי'. הכתבת הצבאית של הרדיו, כרמלה מנשה, שחשפה דברים שנאמרו בדיון מפקדים בבירנית באמצע חודש מאי, אף היא הצביעה עליו כמצדד ביציאה; אייזנקוט הכחיש. 'אני לא מתכוון עכשיו לחשוף את עמדותי, אם כי בפורומים סגורים מעולם לא הסתרתי אותן', הוא מסביר. 'בעיני זה פסול שבעלי אינטרס מצטטים התבטאויות של קצינים כדי להכשיר את הלבבות לכיוון שהם מבקשים לקדם, לצערי כל עולם המושגים פה התערער. התפקיד של הצבא זה להכין את עצמו למלחמה, לשוש אלי קרב ולא לדבר על נושאים שהם לא עניינו. אפילו זה שאנחנו אלה שמסכנים את חיינו והולכים להלוויות עדיין לא אומר שנמצאת לפנינו התמונה המלאה שיש לחברי המטה הכללי, שלפיה אפשר להחליט מה נכון לעשות בשאלת לבנון. 'מאיתנו, המח"טים, הייתי מצפה שנתנהג כמו הגנרל פטון, ששנה לפני מלחמת העולם השנייה, בין קוקטייל לקוקטייל, רק חיפש את מי לתקוף. אסור לנו שנשתכר מהאווירה של מזרח תיכון חדש, לא עכשיו ולא בעוד 30 שנה. לצערי אני מזהה בצה"ל תופעה הולכת ורווחת של התבטאויות פופולריות מתייפייפות, שמתיישרות בהתאם למה שדעת הקהל הישראלית מצפה לשמוע מאיתנו. חייבים למתוח על זה קו'.

ההדחה

עד 1982 הוא הספיק להיפצע שלוש פעמים מאש ידידותית, פעם במלחמת לבנון ופעמיים בתאונות אימונים. הסימנים של אחת הפציעות ניכרים עדיין במצחו, אז ניהל תרגיל עם כובע ב' במקום קסדה. אולי זה מפתיע, אבל בצעירותו הוא נודע כסורר, 'קפצן וחוצפן' כהגדרתו. הצגת השיא שלו היתה כשפיקד על פלוגת 'עורב', מח"ט גולני אז היה צבי פולג (פרקש). הפלוגה של אייזנקוט היתה בחופשה רגילה אחרי קו מתיש בלבנון, כשנקרא במפתיע להחזיר אותה לאירוע חטיבתי חסר חשיבות, סיור בבתי הזיקוק. אייזנקוט מחה על חוסר ההיגיון שבהוראה וסירב בתוקף להפסיק לאנשיו את החופשה ולו רק לכמה שעות. את הוויכוח עם המח"ט הוא ניהל בנוכחות כל קציני החטיבה הנדהמים. פרקש היה סבלני כלפי מי שעד אותו עימות היה מחביביו, אבל גם לו אזל לבסוף מטען האיפוק. כשהמ"פ סירב אפילו להתנצל, הוא זרק אותו מהחטיבה לעיני הקהל הנבוך. 'גם אני כמח"ט הייתי נוהג בדיוק כמוהו', אומר אייזנקוט על ההדחה ההיא. הוא לא גאה בה, אבל מעולם לא השמיט את הפרט הביוגרפי הזה מקורות חייו. בתפקידיו הבאים הוא אף השתמש בלקח לא אחת כדי להדגים למ"פים ממורמרים שמוטב לעצור ולא לנקוט צעדים שיצטערו עליהם אחר כך. הוא נשלח אז כסנקציה ליחידה נידחת והיה כבר בדרך לחתום על טפסים להתרת חוזה. מי שעצר את הסחף היה אילן בירן מיטיבו. הוא הרגיע את אייזנקוט, יישר הדורים ולתקופת הפוגה אף פילס לו נתיב ללימודים בפו"ם. כעבור זמן חזר אייזנקוט לגולני בדלת הראשית, לתפקיד קצין אג"ם, ואחר כך, בסערת האינתיפאדה 90-'88'', היה למג"ד. כשנקרא אייזנקוט לאחרונה להכיר את לשכת ' המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, הוא פגש במסדרון באקראי את בירן, המנכ"ל היוצא של משרד הביטחון. מזל שהתעקשתי עליך אצל פרקש, הוא הזכיר לאייזנקוט את הפרשה העגומה ההיא. הוא תושב הרצליה, נשוי לחנה, אדריכלית שבנעוריה אף היא היתה חברה במועדון המפרשיות באילת. לזוג חמישה ילדים. בזמנו הפנוי אייזנקוט משחק סקווש, על גלשן הרוח שהיטיב להשיט הזדכה בהיותו מג"ד. אחרי שהיה סמח"ט גולני וקצין המבצעים של פיקוד צפון, הוא התמנה למח"ט 'אפרים', חווה את פינוי הערים קלקיליה וטול כרם כחלק מהסכם אוסלו. כשפוצץ ביתו של יחיא עייאש בכפר רפא, היה זה אייזנקוט שהפעיל את המתג. 'במשך חודשיים ערכנו מבצע הדוק מאוד כדי לאתר אותו. שמונה שבועות המשפחה שלי לא ראתה אותי בגללו, לכן כשהחליטו להרוס את הבית הזמינו אותי ללחוץ על הכפתור. עניתי להם, חפשו מישהו אחר להלביש עליו את התענוג המפוקפק, אני לא נכנס לזה, אמרו לי, אתה לא יצאת הביתה כל כך הרבה זמן, לך מגיע. הם לא השאירו לי ברירה'. כשעלו בגזרתו התנחלויות בלתי חוקיות הוא הגיב בתקיפות. 'היו לי יחסים יוצאים מן הכלל עם היישובים, אבל כשהם השתגעו הראיתי להם שאני יותר משוגע מהם'. כשידידו, ראש מועצת אלקנה ניסן סלומיאנסקי, ניסה להאחז בעוד גבעת טרשים שהוכרזה שטח צבאי סגור, הודיע לו אייזנקוט 'עד כאן' והורה להכניס אותו למעצר. 'הוא העלה לי את הסעיף הגולנצ'יקי שבי. מה שלא ידעתי זה שהיום ההוא בכלא הוסיף לו הרבה נקודות במפד"ל. איך אמר לי ראש מועצה, קולגה של סלומיאנסקי? אתה דאגת לזה שהוא יהיה חבר כנסת'.

חוויה אמריקאית

התחנה הבאה של אייזנקוט היתה שנת השתלמות בקרלייל, המכללה לביטחון לאומי של צבא ארצות הברית. הוא חזר שונה משיצא, הוא מדווח, בעיקר בהבנתו את התקשורת. 'עד לנסיעה אף פעם לא הכרתי בכם כגורם', הוא אומר. 'הגישה שלי היתה שאתם מטרד שחייבים לסלק אותו. כשהייתי מח"ט טול כרם, היו מספר הזדמנויות שאילן בירן, כאלוף פיקוד מרכז, היפנה אלי עיתונאים. ברחתי מזה כמו מאש. הנסיעה שינתה את הגישה שלי מקצה אל קצה. לקחתי בקרלייל קורס על יחסי צבא-תקשורת וממש נפקחו לי העיניים. הבנתי את חשיבות הדברים ומעמדה של עוין נפתחתי לנושא. קיומה של התקשורת היום זה נתון שנכנס אצלי להערכת המצב מיד אחרי קרקע, אויב, זמן ומרחב'. הכתבים הצבאיים זכו אצל אייזנקוט לשיתוף פעולה ענייני שלא אופייני לחטיבות אחרות. הוא היה לא רק גורם מגיב, אלא גם יוזם. כל פנייה אליו נענתה ולא במחשכים או בטלפונים ליליים, אלא בפגישות מסודרות. אפילו בימים רעים לחטיבה הוא דבק באותה מדיניות. אחרי המרד הוא לא החביא את המ"פ הנוגע בדבר, סרן אורן כהן; בעקבות האסון שבו נהרג אוהד זך הוא שלח את המג"ד, סא"ל אילן אטיאס, לראיון נוקב; לסיכום ההיתקלות בקלעת דובאי הופיע המ"פ, סרן יואב ירום, מול המצלמות. גם בהצלחות הוא אף פעם לא הציב את עצמו במרכז, אלא את הפקודים. 'הקצינים אצלי יודעים להשתמש בתקשורת, הם כבר לא נבהלים ממנה', הוא אומר. ביום עיון שיזם הם עברו סדנה לעבודה מול מצלמה. את מחליפו, אל"מ שמואל זכאי, שעדיין רואה בתקשורת גורם בעייתי, אייזנקוט מתחייב שכבר בתקופת החפיפה ינסה לשנות את יחסו. זכאי חייב תודה לאייזנקוט, שהביא אותו לגולני מ'שקד', וגם ניהל לובי למענו כאשר זכאי, בהיותו מ"מ, נקלע לפשלה שכל אחד אחר היה מודח בעקבותיה. כשאייזנקוט חזר מארצות הברית הוא הדריך בקורס מג"דים וממנו הלך להיות מח"ט גולני. 14 מתוך 21 שנות שירות הוא היה בחטיבה, והפרידה לא קלה לו. 'כששואלים אותי חברים על מה אני בעיקר גאה ואיפה טביעת האצבע שלי בשנתיים שהייתי מח"ט, התשובה שלי היא איכות המ"פים. זאת לא פראזה. מדי פעם אתם בעיתונות נורא מתפעלים כשאתם מגלים עוד כוכב, אני את החבורה המצוינת הזאת חי יום-יום. יש לי חוברת עם תחזית מג"דים לשנת 2006, כדאי לך לזכור את השמות: עמית פישר, דוד זיני, יואב ירום, ארז הדרי, ויש עוד'. ובנוגע לאייזנקוט עצמו, אפשר להמר שבאותו מועד יענוד לכתפיו דרגות אלוף במגמת עלייה. כך לפחות משוכנע דור המח"טים שאכל איתו מאותו מסטינג." ("מוסף הארץ", 10.09.1999)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבתו של אביחי בקר, "תא"ל אמיתי נער מוסדות", "הארץ" 20.05.1999
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

תא"ל אמיתי נער מוסדות\ מאת אביחי בקר

מיד עם היוודע דבר מותו של תא"ל ארז גרשטיין, חזר קודמו בתפקיד, אלי אמיתי, לפקד על עוצבת לבנון בהתנדבות, עד להתמנותו של מחליף קבוע. אמיתי, שהתייצב כשהוא פצוע תאונת דרכים, סוחב איתו ביוגרפיה לא שגרתית לקצין צנחנים. את נעוריו, כאלי אמסלם, בילה במוסד לילדים עזובים בפרדס חנה, משם פילס את דרכו בחיים. על גיורא ענבר יש לו ביקורת נוקבת. בבחירות השבוע לא הצביע, הפציעה שלחה אותו לאמריקה
"תא"ל אלי אמיתי המתין ב'בור' לשיחה עם הרמטכ"ל שאול מופז כשנחתה הידיעה על המטען שקטל את מי שהחליף אותו בתפקיד, מפקד עוצבת לבנון, תא"ל ארז גרשטיין. במקורה נועדה הפגישה לקביעת המועד שבו ייכנס אמיתי לתפקיד ראש חטיבת (רח"ט) המבצעים, שהוא למעשה הקמב"צ של צה"ל. הכוונה היתה לאפשר לו להשלים בנחת את הטיפול בפגיעות שספג בתאונת דרכים קשה, שבה היה מעורב שבעה חודשים קודם לכן. מאז התאונה הוא סובל מכאבי ראש עזים, מצרידות ניכרת בשל פגיעה באחד ממיתרי הקול ומליקויים בראייה שמחייבים אותו להרכיב משקפיים שבלעדיהם הוא רואה כפול. כל אלה התגמדו בעיניו בהתקבל הבשורה המרה בצהרי 28 בפברואר, על הפיצוץ שקטל ליד כאוכבה את עימאד אבו ריש, את עומר אלקבץ, את אילן רועה ואת ארז גרשטיין. 'הבן האולטימטיווי של אמא מולדת', כפי שהגדירה אותו פעם ידידה, טיפס מיד אל לשכת הרמטכ"ל. 'חשבתי לעצמי שבצומת כל כך קריטי אני האיש שחייב להיות בדרום לבנון כדי להמשיך', הוא אומר. אמיתי התייצב אצל הרמטכ"ל ואמר: 'אמנם לא על זה רצינו לדבר, אבל אני עולה עכשיו למעלה להחליף את ארז'. מיד אחר כך התקשר לזיוה אשתו ומסר לה כי 'קרה הנורא והאיום מכל, ארז איננו'. הוא סיפר לה על החלטתו ואמר שהוא בדרכו הביתה לחמש דקות, רק כדי לאסוף את האפוד, וביקש שתחכה לו עם בתם אחווה כדי שיוכל להיפרד מהן לשלום. לפני שלוש שנים העביר תא"ל גיורא ענבר לאמיתי את הפיקוד על עוצבת לבנון. בחודש שעבר, בראיון שנתן למוסף 'הארץ' מיד עם שחרורו מצה"ל, קרא ענבר להנהגה הפוליטית לצאת מלבנון לאלתר. דברים נחרצים כשלו ('השהייה באזור הביטחון היא טעות, אין לנו מה לחפש שם'), מעולם לא נשמעו בפומבי מפי קצין בכיר, שלבנון היתה במשך 25 שנה שדה הפעולה שלו. לאמיתי יש בהחלט השגות על התבטאויותיו של הקולגה לשעבר, אלא שאם שמים לב לניואנסים, מבחינים בין השורות שיותר מאשר על התוכן, השגותיו הן על הסגנון והעיתוי. 'אין לי כלום נגד גיורא, רק שלפני שהוא יצא לתקשורת הוא היה צריך לשקול שנית את המלים שבהן השתמש. יש מה שנקרא טקט, אחריות למערכת שבה גדלת, אחריות ללוחמים שברגע זה ממש שוכבים במארבים, תוך שהם מסכנים את נפשם. אחריות להורים שמסרו לנו את בניהם ואחריות ליישובי הצפון. אני גם חושב שבעקבות הראיון איתו נוצרה תמונה מעוותת, כאילו הקצינים המעורבים בלחימה בלבנון הם רובוטים שעסוקים רק בעשייה מבלי להפעיל חשיבה. צה"ל עסוק כל הזמן בהערכות מצב, כדי למצוא גם נקודתית וגם מערכתית דרכים טובות יותר לפעולה. בדיונים האלה מוצגות דעות שונות ומשונות, הבירורים הם נוקבים וקשים, וחשוב לי להדגיש שהפתיחות היא מלאה'. הוא אומר שבדיונים על לבנון נשמעת קשת רחבה של דעות, 'עד כדי כך שאני מתקשה למצוא מכנה משותף בין הדוברים', אבל יש גם הסכמה רחבה על כמה עניינים מהותיים. 'בעיקרון, אף אחד מאיתנו לא משתוקק להישאר שם. אנחנו מודעים לעובדה שהציבור מאס בלבנון, שנמאס לו לספוג אבידות, אבל השאלות האמיתיות הן אם אפשר לקיים ביטחון מקו סגול, ואם במקרה שנחזור פנימה לא נשלם בצרה צרורה פי כמה. במקום הנכון ובזמן הנכון, חיוני שהבירורים השוטפים האלה יתקיימו, אבל בשורה התחתונה מה שקובע זו ההחלטה שמקבלים הרמטכ"ל ואלוף פיקוד צפון. מרגע שהם היתוו מדיניות, אוי לצבא שלא יתיישר איתה'.
איפה אתה ניצב בתוך קשת הדעות?
'אם אתה שואל לדעתי, הימצאותנו בלבנון היא הלגיטימציה לחזבאללה להתקיים כישות. אם אנחנו לא שם - הם נמסים. לכן צריך ללכת אחורה, בכפוף לאיזשהו הסכם עם הסורים. אבל כל עוד אין הסדר, המצב הנוכחי עדיין עדיף'.

בגידה בצד"ל

בדצמבר 96' היה אמיתי יעד למארב חזבאללה. זה היה ביום שבו חזר לגזרה אחרי שנעדר ממנה במשך שבוע-האבל על מות אביו. מיד בשובו יצא למוצב ריחן בשיירה של שלושה מרצדסים, 'כדי לבדוק אם אנחנו ערוכים לקראת אותו משהו'. על פי סימנים היה ברור שחוליה נמצאת בשטח, נותרו רק שני נעלמים: היכן היא, ומה בכוונתה לעשות. כשאמיתי גמר לתדרך את הלוחמים בריחן הוא יצא דרומה לכיוון עאישייה ואז, כשהשיירה נסעה בשטח נחות, נפתחה עליה מאחור אש מקלעים וטילי נ"ט, מטווח 150 מטר מהכביש. 'בנקודת הפתיחה היינו טרף קל לציידים', הוא נזכר. אמיתי וחיילי החפ"ק שלו קפצו מכלי הרכב והסתערו אחריו לעבר הגבעה שממנה נורתה האש. הם הרגו איש חזבאללה. שאר הלוחמים, בשתי חוליות שהציבו את המארב, ניתקו מגע, ובמרדף שהתפתח אחר הנסוגים הופעל מטען צד על הרודפים. אמיתי נפגע מרסיסים ברגל ובראש, טופל בשטח והמשיך לפעול; גם הקשר שלו נפגע קל. 'זה לא שהם תיכננו ללכוד דווקא אותי, לגמרי במקרה הזדמן להם מפקד האוגדה'. חמישה ימים בלבד אחר כך הוא נפצע שוב, כשליווה למוצב צד"ל בברעשית את אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין. בהגיעם למוצב קידמה אותם הפגזת מרגמות, ואמיתי נפצע קל בגבו תוך כדי ריצה למחסה. הוא הועבר לבית החולים בצפת, טופל וחזר ליחידה בו ביום. באוקטובר 97', במוצב צד"ל במרכבה, נהרגו בהפגזת מרגמות לוחמי גולני אמיר יואלי ופביאן קוזמה. בהודעת החזבאללה מביירות נמסר שהכתובת להתקפה היתה מפקד עוצבת לבנון, שבאותה עת הגיע למקום לסיור. בהתחשב בהצטברות המקרים, אמיתי לא שולל את האפשרות שבפעם הזאת הם אכן חיכו לו, 'אני בהחלט משער שהתקיים אחרי מעקב'. לא כך נסיבות המארב שקטל את תא"ל גרשטיין. 'מסקנות התחקיר שלי, וזה תפור ובדוק, שהם ביקשו להכות בשיירה צבאית', אומר אמיתי. 'כשעוברת ברצועת הביטחון קבוצת מרצדסים ברור שמדובר בגורם פיקודי כלשהו, מי שיזדמן ברוך הבא, זה לא שהם חיפשו את ארז ספציפית'. משום כך, הוא אומר, הכעיסו אותו אותו מאוד 'הצהרות בלתי אחראיות' שהושמעו בגנות צד"ל, כאילו אנשיו הדליפו מידע לחזבאללה. 'לא היה ולא נברא. חשוב לי שהציבור יידע ממקור ראשון שמדובר בגוף שנרתם לעשייה משולבת עם צה"ל, שמקדיש את עצמו למשימה הזאת. אני יכול למנות אין ספור מקרים שבהם נחשפו מטענים, שלולא צד"ל הם היו מתפוצצים עלינו. אנחנו שולחים אותם לפנינו, הם פותחים לנו צירים, הם יוצאים למארבים, המוצבים שלהם יושבים על קו אדום כשאנחנו בעורפיהם לגיבוי, הימצאותם בשטח מפחיתה את האיום על חיילי צה"ל, מספר ההרוגים שלהם רב משלנו. אני מבקר בלי סוף משפחות שכולות של צד"ל, הסיפורים מצמררים. הטרגדיה הכי נוראה היא של משפחת אסד מעאישייה. האב חוסל בביירות בגלל שהוא, במרכאות, פטריוט ישראלי. הבן הבכור, שהיה המג"ד של גזרת עאישייה-ריחן, נהרג ממארב ליד קלעת ג'בור. האח שהחליף אותו נהרג בהתנקשות בפתחת רומן, ובמקומו בא האח השלישי, אבו-טוני אסד, שהיה חברי הטוב. סופו הגיע בעת שיצא לפרק מטען בכפר ערמתה ואז הפעילו אותו עליו. נשארו בן ובת, תאומים בני 14, יום אחד בג'זין פוצצו את הרכב שבו הם נסעו. מה אחרי כל זה תגיד לאשה שנשארה לבדה? שצד"ל משתף פעולה נגד צה"ל? דבר ראשון שעשיתי כשחזרתי ללבנון היה לבקר אצלה'. בלבנון חייבים להיות זהירים, הוא מאשר, אבל אין סיבה לפתח חשדות עמוקים כאלה כלפי צד"ל. 'ברצועת הביטחון מופעלות מערכות לחצים שונות ומשונות - אנחנו, הסורים, החזבאללה, המודיעין והממשל הלבנוני, העובדה שישראל לא תישאר שם לנצח בהחלט מקרינה על השטח. לכן קיימות עריקות מתוך צד"ל, אבל לא הרבה. ואותם אנשים, עוד לא קרה שהם סובבו את הקנים כלפינו, אלא הם קמו וברחו'. לפני שהמריא לארצות הברית עבר אמיתי ברמב"ם לביקור חולים אצל מג"ד ג'זין שנפצע קשה לפני חודש בפיצוץ שבו נהרג נהגו. 'הוא קצין מהנועזים שהכרתי, החזבאללה הוציאו עליו חוזה, הם חיפשו, חיפשו וחיפשו אותו, ובסוף מצאו'. לפני שבועיים התהדקה הטבעת כשלרשימת האבידות הצטרף סגנו. לא פלא שאמיתי ממש רותח כשהוא שומע על ההסתייגויות מתרומתו של צד"ל ללחימה.

תאונה ליד בית חורון

בסוף פברואר 98', אחרי 20 חודש בעוצבת לבנון, העביר אמיתי את הפיקוד עליה לגרשטיין. לטקס החילופים, שהתקיים במטולה, הצטרפו אליו אשתו ובתו, ואחריו חזרו איתו הביתה באנחת רווחה. מינויו של אמיתי למפקד אוגדה משוריינת בפיקוד מרכז הבטיח להן מעתה אב ובעל שהוא בגדר קל"ב, אלא שלא חלפה חצי שנה והקלפים נטרפו. ביולי, בתאונת הדרכים בצומת חרבתא ליד בית חורון, התנגש אמיתי חזיתית בטנדר מסחרי ובו ארבעה בני משפחה מירושלים. איך זה קרה, אין לו מושג. כל הנוסעים בשני כלי הרכב נפצעו. ערבים שנזעקו ראשונים לסובארו לגאסי המעוכה, לא הצליחו לפרוץ ולחלצו. צינורית שהחדיר חובש לצווארו הזינה אותו בחמצן עד שהוצא מהמכונית ההרוסה חסר הכרה. זה קרה רק אחרי שצוות חילוץ הגיע למקום מפסגת זאב ואנשיו ניסרו את השלדה. אמיתי אושפז בבית החולים בתל השומר עם שברים בצלעות ובאגן. הפציעות הרבות משירותו הקרבי בלבנון, אם מצרפים את כל נזקיהן יחד, לא מגיעות בחומרתן אף לפרומיל מזאת שספג על ההגה. לתפקידו באוגדה הוא חזר אחרי שלושה חודשי החלמה, ושבוע בלבד לפני שגרשטיין נהרג הוא סיים את תפקידו באוגדה. 'אשתי, שהיא פסיכותרפיסטית בבית החולים אברבנאל, אומרת עלי, 'איפה שאתה מזהה סכנה אתה רץ אליה כדי להישרד'. במצב שנוצר, ההרגשה שלי היתה שלא רק שאני האדם הכי מתאים להיות שם, אלא שמבחינה ערכית זו גם חובתי להתנדב ולגלות מנהיגות'. בדיוק שנה אחרי שירד מלבנון חוזר אמיתי לסיבוב נוסף בזירה שאותה הכיר היטב. מלשכת הרמטכ"ל נסע לביתו, עם אשתו הספיקו מבטים כדי לבטא הכל. ההתמודדות הקשה היתה לנוכח חרדותיה של אחווה. 'היא מכירה את כל האירועים שעברתי בלבנון, כשעזבתי את רצועת הביטחון הוקל לה. אבל הנה היא שומעת שאבא שלה חוזר למקום, שכמה שמרגיעים אותה שהוא לא מסוכן, מתברר שההיפך הוא הנכון. הנה זה קרה לארז ולאבו ריש, שהיה הנהג שלי, אנשים שהיא הכירה היטב. לא שלא כאב לי לראות אותה בוכה, אבל זה התגמד לנוכח תחושת החירום". הוא נפרד מהן והמשיך במהירות לשדה דב, שם כבר המתין לו מסוק. בשעה 17:30, כאילו מעולם לא עזב, היה כבר במרג' עיון, במפקדה הקדמית של עוצבת לבנון. הוא פגש יחידה מוכרת אך עצובה ומוכת הלם; להתייצבותו המהירה, פחות משש שעות מאז מותו של גרשטיין, היה אפקט אדיר של שיקום. המסר שהקרין היה 'המפקד נפל, אבל חייבים להמשיך לנגן'. חודשיים שירת שוב בתפקיד, ולפני שלושה שבועות העביר את הפיקוד לידי מחליפו, תא"ל בני גנץ. כפיצוי-מה על התקופה המתוחה נסע עם אשתו ובתו להתרעננות קצרה בארצות הברית, טיול שאותו ניצל גם להתייעצויות רפואיות. בגלל לוח זמנים צפוף שמזומן לו בהמשך - סדרת ניתוחים, חפיפה עם תא"ל גיורא איילנד וכניסה לתפקיד החדש - נאלץ לוותר על הצבעה בבחירות. אמיתי אם כן לא הצביע.

רק לא בירח מלא

אלי אמיתי (אמסלם), בן 42, נולד במושב מגדים שמצפון לעתלית. בכל הראיונות שנערכו איתו עד כה נמנע מלחשוף את קורות חייו, עד גיל 18. לפי הראיונות הללו, הביוגרפיה שלו מתחילה רק כשהתגייס לצנחנים, ולפניהן - חור שחור. לא בנקל הוא התרצה למסע אל העבר, וגם כשנענה לבסוף ניכר עליו שהגילויים עולים לו בייסורים. 'זה החטא הכי גדול שעשיתי אי פעם', הוא אמר, כאשר כמעט חזר בו. הוריו, יוצאי מרוקו, נמנו עם הגרעין הראשון שייסד בשנת 49' את המושב, שם היתה להם רפת. את שורשי המשפחה מצפון אפריקה לא חקר, הוא יודע רק במעומעם על איזושהי ספינת מעפילים שנתפסה על ידי הבריטים, אמו ישבה חצי שנה במחנה הסגר בקפריסין בעוד אביו חמק מגירוש הודות לתעודה מזויפת. הוא היה בן שנתיים וחצי כשאירעה הפרשה הטרגית שבצילה עברו עליו שנות הילדות והנעורים, והשפעתה עליו ניכרת גם בהווה. המשפחה יצאה אז לשחות בחוף הים של המושב, ובהיותם במים אמו פיפין ואחיו שמעון נסחפו במערבולות וטבעו. אותו שלפו איכשהו מבין הגלים. אמיתי משחזר במעורפל, אולי כפנטזיה, את אביו דוהר על סוס להזעיק עזרה מהמושב. מקטעי סיפורים של שכנים שמע כיצד בייאושו פרץ אביו למזכירות, שהיתה סגורה, דרך החלון כדי להשתמש בטלפון, לקרוא אולי לרופא, אלא שכל זה היה כבר מאוחר. 'בוא נעזוב את זה', הוא עוצר, 'אלה דברים כבדים ועמוקים'. האסון פיזר את המשפחה. האב, שלא היה יכול לשאת לבדו בעול גידול הילדים, שלח שלושה מהם לפנימיות. אלי, עולל עדיין, השישי משבעת הילדים הנותרים (שתי בנות מתו עוד לפני כן ממחלה), נשלח עם אחות קטנה ממנו לחסות בבית תינוקות בחדרה, שממנו הוא זוכר רק פרדס שהיה בקרבת מקום. זה היה בשנת 59', אין לו שום מושג היכן נמצא המוסד שאליו התגלגל, עזוב לנפשו. 'אני לא טיפוס ששומר קשרים, אני אדם לבדי. אם מישהו היה מוכן לשבת ולכתוב את כל מה שאני עברתי, הוא היה שומע ממני תיאורים מסמרי שיער מפה עד הודעה חדשה'. בינתיים הוא מעדיף לא לפרט את גרסת אוליבר טוויסט שלו. 'אני מספר בכל זאת על השנים העגומות האלה לא כדי לעורר חלילה רחמים, אלא בשביל להוכיח שאסור אף פעם להתייאש ושעם המון כוח רצון אפשר לבחור בטוב. הרי בקלות רבה יכולתי ליפול, במציאות שאליה נקלעתי הייתי בעצם פוטנציאל לפושטק. זה לא רק אני, גם האחים והאחיות שלי, למרות שהיינו משפחה למודת סבל, הם אנשים נהדרים שרק מבקשים לתרום'. בגיל שש הוא הועבר ל'נווה מיכאל' בפרדס חנה, עוד מקום מפלט לילדים ממשפחות הרוסות. הוא מתאר את עצמו אז כילד כוחני, משם גם ההתקשחות, הקרקע שעליה צמחה תפיסת העולם שגיבש, שלפיה 'החיים הם מאבק בלתי פוסק'. לבנון, הוא אומר, מתגמדת לעומת ההתמודדויות שנאלץ לעמוד בהן בילדותו. הוא לא ראה לירה, לא ספר, לא בגד חדש, לא חבילות מהבית, 'עד היום אני סוחב אתי חסכים. לכן, לבת שלי, זה לא משנה בכלל מה היא מבקשת, אני לא מסוגל לומר לא'. בזמנים ההם הוא נסע למגדים רק שלוש פעמים בשנה והכל היה לו זר ומנוכר. רגעים חטופים של נחמה בנווה מיכאל היו ממתקים שאח חייל הביא לו מדי פעם, אמיתי מתרגש כשהוא מתאר בעיניים נוצצות את האושר שהיה מציף את קומץ הילדים, שאחד מהוריהם נראה לפתע בשער לביקור נדיר. הוא לא זכה. כשחניכי הפנימייה נסעו לים הוא נשאר במוסד. אפילו הכיף הזה נמנע ממנו והוא הורד מהמשאית מחשש שלמראה הגלים תתעורר אצלו הטראומה מחדש. כעבור שנים, כשהיה כבר מג"ד בצנחנים, נערכה בנווה מיכאל פגישת מחזור. הבוגרים וסגל המורים הופתעו למראה הסא"ל בכומתה האדומה. בכמה הזדמנויות הוא גם הופיע לפני חניכים צעירים, לטעת בהם אמונה שגם הם מסוגלים, שהמעז מנצח. את תקופת התיכון הוא עשה בכפר הנוער בכפר חסידים, פנימייה שאותה סיים שבע שנים לפניו גם האלוף גבי אופיר. כשהתגייס, הסיר את הכיפה. ההתחלה שלו, 1975, היתה בקומנדו הימי. בתום הגיבוש, למרות שהצטיין בכושר גופני ובמנהיגות, נאמר לו לגשת לפסיכולוג. על פי השאלות שהלכו סחור סחור הוא נוכח לתדהמתו שמקרה הטביעה עומד בינו לבין היחידה. הוא הודח, את הזעם העצום אצר בלבו, העיקר לא להראות סימני שבירה, והתנדב לצנחנים, להמשיך את מורשת אחיו, מאיר, שביום כיפור, בהיותו מ"כ בגדוד 890, לחם בחווה הסינית. ממנו שמע לראשונה על המג"ד איציק (יצחק מרדכי), על המ"פ שלו שנהרג שם, אהרון מרגל מחיפה. 'אל תלך אף פעם למלחמות בלילות ירח מלא', הטמיע האח המבוגר בצעיר ממנו לקח מקרב ארור.

אמסלם בין קיבוצניקים

בגדוד 890, שעליו פיקד נחמיה תמרי, מצא אמיתי סוף סוף את הבית התומך שמעולם לא היה לו. הצנחנים היו בשבילו חממה 'שריסנה ואיפסה יצרים הרסניים שהיו בי, היא תיעלה את האנרגיות לאפיקים חיוביים'. המפגש עם הקיבוצניקים המיתולוגיים גרם לו לקינאה, הוא מגלה. הם היו חייכנים והוא קודר, הם קיבלו חבילות ומכתבים מהבית, הוא לא, לזכותם הוא זוקף שהם מיד זיהו בו את הפוטנציאל. אז הוא נקרא עדיין אמסלם. למרות שתקנותו ועל אף שלא הפיק ניצוצות אינטלקטואליים, הוא נמנה תמיד עם הבולטים. הוא היה חזק כמו שור, 'בפנימיות שבהן התגלגלתי חסר היה לך אם לא היית טיפוס מוצק'. בהשתלמות ניווט לסמלים, שהיו מועמדים לקורס קצינים, הוא היה מהמובילים. זאת הסיבה לכך שאריה נייגר מהסיירת, שהיה אחראי על ההכשרה המיוחדת, השתומם כל כך כשגילה באקראי שאמסלם נעדר מרשימת היוצאים לקורס. זה לא הסתדר לו, הוא חשד שרק בגלל שאינו בלונדיני נמנע ממנו הדבר. נייגר הלך למחות אצל מח"ט הצנחנים, 'זה לא שהייתי צריך לדפוק על השולחן, מתן וילנאי תפס מיד מה העניין'. 'כשאלי היה מ"מ', מספר המג"ד הבא שלו, עופר כהן, 'מה שאיפיין אותו זו החריצות, וגם האיפוק והשלווה, הסקרנות, המסירות הטוטלית שלו לחיילים, היותו הגון מאוד, חוכמת השטח שלו, רף דרישות גבוה שהוא הציב לעצמו ולמחלקה. בדרכו השקטה הוא הגיע לתוצאות שהמבריקים התקשו להשיג'. במבצע ליטני הוא היה סמ"פ, נפצע קל בראשו, אחרי חמש שעות בבית החולים רמב"ם הוא ברח בחזרה לגדוד. במלחמת לבנון, בהיותו כבר סמג"ד 890, הוא השתתף בנחיתה באוולי. בקרבות הוא נפגע פעמיים, מפגז מרגמה בראס אל-מתן ומצרור בעין זחלתה, בשני המקרים במרדף אחר חוליות פלשתיניות. ניר ברקת, מנכ"ל משותף של חברת ההיי-טק המשגשגת BRM, שהיה אז מ"פ בגדוד, אוהב אותו. 'בתחום שבו עכשיו אני פועל, זאת גם הזווית שבאמצעותה אני בוחן אירועים שהתרחשו בעברי הצבאי - לא סתם מעניקים שבחים לאנשים'. אחרי שהיה סמג"ד של מתי הררי בלבנון ואחריו של משה (בוגי) יעלון, הוא יצא ללימודים בפו"ם. 'יום אחד מגיע אלי נחמיה תמרי ואומר לי, 'שמע, קיבלתי את חטיבת הנח"ל, אני רוצה שתבוא להיות אצלי מג"ד. עניתי לו שלא יעזור בית דין, אני לנח"ל לא הולך. נחמיה שולח אלי את החיוך שלו, 'עלי גזרו מה שגזרו, זה חל גם עליך. באותו הרכב יום אחד עוד נחזור יחד לצנחנים', הוא עודד אותי'. התחזית הזאת התממשה, והשניים חזרו כעבור זמן לצנחנים, תמרי כמח"ט ואמסלם לתפקיד מג"ד 50.

נחמיה תמרי כמודל

את הסגנון של תמרי הוא אימץ כמופת. 'למרות פער והגילים והרקע השונה לחלוטין מצאתי בינינו הרבה קווי דמיון', אומר אמיתי. 'ההשפעות שלו עלי, אני מאמין, זה בהבעות, ביחס לאנשים, בדפוסי התנהגות. המפקדים שמדברים אלי הם אלה שיש בהם צניעות וענווה, נועם הליכות, שבמעט מלים אומרים המון. אני סולד מצעקנים, שכל הזמן מפגינים חוכמה כביכול. אני זוכר מנחמיה תמונות קטנות שמאוד נגעו בי, כמו ישיבה שבה מגישים לנו קפה ובסיומה הוא קם, ניגש לכיור ושוטף בעצמו את הכוס. לא אשכח איך הוא ליווה אותי כמח"ט בתרגילים גדודיים ותמיד, בשיא המתח, לפני כניסה להתקפה, כשהלילה שחור ודממה מסביב, הוא השרה המון רוגע. 'מנחמיה למדתי שלקצר דרך פירושו להאריך. זה היה אחרי מבצע בלבנון שבו, כדי לסגור פער בלוח הזמנים שיניתי את הציר ובגלל זה נכנסתי לסבך פטל שעיכב עוד יותר את ההתקדמות. ההערה שלו אז כל כך השפיעה עלי, שגם היום כשאני נקלע בתל אביב לפקקים, בחיים אני לא אתפתה לחפש דרכים עוקפות'. הוא לא טיפוס של עיניים לחות, החוויות הקשות שעבר בצעירותו עשו אותו עמיד וחסין, אבל בינואר 94', כשנודע לו על התרסקות המסוק במנחת שבמפקדת פיקוד מרכז שבה נספה תמרי, הוא כבר לא הצליח להפנים את הכאב. 'יש לי יחסים קרובים עם משפחות שכולות, רבים מחברי אינם איתנו, היגון הוא יגון, אבל השניים שדבר נפילתם הכי ציער אותי היו נחמיה תמרי ויצחק רבין, דמויות שתמיד שאפתי לצבור מהן עוד ועוד'. כששאול מופז התמנה למח"ט הצנחנים אמסלם קודם לתפקיד סמח"ט. לקראת יציאה לארצות הברית, לשנת השתלמות בג'ורג'יה, במקבילה האמריקאית לפו"ם, הוא שינה את שם משפחתו לאמיתי. הוא חשב שמן הראוי לקבל את הסכמת אביו וזו ניתנה לו. הנימוק הרשמי לצעד היה כמובן החובה המוטלת על כל נציג הנמצא בשליחות המדינה בחו"ל לשאת שם עברי, אלא שבמקרה זה הוא הודרך על ידי צורך עמוק הרבה יותר. כוונתו היתה להתנער באופן סמלי לפחות ממשקעי יתמותו, שהדור הבא יהיה פטור מאותן רוחות עבר שעליו כה העיקו. בצעד שנקט, הוא מתעקש, לא היה משום מחיקת המזרחיות. הכישורים הלא לקחו אותו רחוק גם כשהיה אמסלם. אחרי שהיה מח"ט החרמון ומפקד חטיבת המילואים המרכזית של הצנחנים, אמיתי התמנה למח"ט הנח"ל. את הקדנציה שלו מאפיינת חבורת המ"פים כפריצת דרך מהבחינה המבצעית. 'הוא קידם את החטיבה, הרים לה את האגו', אומרים כמה מהם. 'הוא גרם לזה שצה"ל יראה בנח"ל חטיבת חי"ר שוות ערך לכל האחרות'. אחרי שנים ארוכות מדי של דימוי שלילי ('חטיפים' לעגו אז ללוחמי החטיבה, לזכר מורשת הפאשלות), עורר אמיתי בחטיבה הכבויה זיק שהקוד שלו היה 'ירוק בעיניים'. במסדרי המפקד, לצד בדיקת האפוד ושינון הפקודות, הוא דרש שיצטטו לו את מלות 'התקווה', שיפרשו לו את משמעות צבעי דגל המדינה. לחובתו זוקפים אך ורק את הישיבות המרתוניות שניהל. הקצינים הדתיים שבמטהו, שהכירו היטב את חולשתו זו, זכרו תמיד להביא איתם לפורום של יום שישי כוס לקידוש.

מכור לרפי קרסו

בסיבוב השני שלו בעוצבת לבנון, על אף השהות הקצרה, הוא חידד את הצורך להיות 'גמישים כנמר ולא מסורבלים כפיל'. הוא צימצם את מספר הלוחמים המשתתפים בכל סוג פעילות, כדי להימנע מעלייה על מטענים הוא שינה לחלוטין את אופן הפעולה בשטח סבוך. הכאבים בראש לא הירפו ממנו כל הזמן הזה, אם כי תדירותם שככה הודות לטיפול בדיקור שהוא מקבל מאז הפציעה אצל פרופ' רפי קרסו מבית החולים הלל יפה. 'אני מכור לאיש המקסים הזה'. בתחילה הוא התייצב אצלו פעם בשבועיים, בהדרגה ירד הקצב לפעם בשישה שבועות. אמיתי, אלוף צה"ל ב'כושר קרבי' (במקצה של אל"מים-תא"לים), משוכנע שהוא גם יחזור לרוץ כבעבר, הוא הרי כבר מורגל למאבקים כדרך חיים. תפקיד רח"ט מבצעים, שאליו יתמנה בקרוב, מזמן לו אתגר מסוג שהוא לא מכיר. זו הפעם הראשונה שהוא יעבור מהשדה לנורות הניאון שבמשרדי המטכ"ל, זירה שכדי להתבלט בה, לא די בהרואיות לשמה."
("הארץ", 20.05.1999)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבתו של אביחי בקר, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ" 06.11.1998
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

אלוף (בעזרת השם)\ מאת אביחי בקר

תא"ל אפי איתם לא סולח לפוליטיקאים ואנשי הצבא שהפכו אותו לקלגס האינתיפדה, אבל לא מתעלם מתרומתו האישית ליחסי הציבור הגרועים שלו. גם כך הוא רואה בעצמו מנהיג לאומי בכוח, ממש כפי שהאמין בנעוריו. אביחי בקר, שהיה מפקדו של איתם בתקופת מלחמת יום כיפור, בילה עם האלוף בדרך יממה מאלפת בגיזרת לבנון הנתונה לפיקודו ושמע ממנו מלים כדורבנות על גבורה יהודית בת ימינו
"בגיל 18, כשאפי איתם, אז פיין, היה עוד 'יחפן קצר מכנסיים' כהגדרתו, הוא בא לפגישה עם חברתו, לימים אשתו, עלית. זה היה ברחוב אבן גבירול, ליד השק"ם הישן ובאותה הזדמנות הכריז לראשונה על התוכנית הגדולה שלו: 'אני עוד אהיה מנהיג עם ישראל', אמר לה בשיא הרצינות. ב-19 השנים שחלפו מאז לא חלו שינויים מפליגים בהצהרת הכוונות הזאת. אדרבה, היום שותפים לה גם כמה דמויות במחנה הימין הדתי-לאו מי ביש"ע, המזכירים את שמו של איתם כאחד המועמדים להנהיג בעתיד את גוש הימין לאחר עידן נתניהו. איתם לא מתכחש לגמרי לאפשרות הזאת. 'אני לא רואה בצה"ל את סוף העיסוק שלי בסוגיות מרכזיות במדינת ישראל', הוא אומר. 'היום אני עוד לא אדבר על משהו קונקרטי, אבל ברור לי שאני ארצה להיות שותף בתהליך הזה של הצבת אתגרים ויעדים לאומיים. אבל זה עוד לא משהו קונקרטי שצריך לסמן אותו ולהיות מודאג ממנו. בטח לא להתנגד לו, ובטח לא עכשיו כשזה כל כך רחוק, כל כך ראשוני'. בקרוב צפויה הודעה על העלאתו לדרגת אלוף וכבר עכשיו אפשר לחזות את הסערה הציבורית שתתחולל. איתם נושא על גבו חטוטרת מעיקה - הזיהוי שלו עם הימין, הכיפה הגדולה שלראשו מאז חזרתו בתשובה, ובעיקר דימויו כזולל ערבים. הדימוי הזה נולד ביום שבו היכה איתם ערבי מעזה וצבר תאוצה במהלך משפט 'גבעתי ב'', שעיכב את קידומו הצבאי לתקופה ארוכה (ראו מסגרת). כשנכנסים אליו ללשכה מתמקדת העין בפריט החורג מהרקע המקובל - תמונת הילד מגטו ורשה העומד בידיים מורמות מאימת החיילים הגרמנים המכוונים אל גבו את נשקם. 'אם לחפש רציונל לעובדה שאני בצבא הנה הסיבה', אומר איתם. 'כשאתה שואל אותי מה קו העצירה שלי התשובה היא שהילדים שלי לעולם לא ייאלצו להרים ידיים. בתקופת האינתיפאדה כשהתגלגלה ההשתלחות בי, השיא היה כשבאחד העיתונים כינו אותי קלגס. אפילו אם ההשוואה לא היתה רצונית, לפחות במשתמע מתחו קו ישר בין הרוצחים בתמונה לביני, דבר שגרם לי סבל עצום. לעומת זה העיכוב בדרגה הוא שולי. הילדים שלי גדלו בצל תאורי זוועה שציירו אותי כאדם שהמיט קלון על הצבא, כחובט ערבים, כמזוקן ברוטלי ומזרה אימים, כבריון גס ואטום, על זה אני לא סולח כי זה שקר מוחלט, בדיוק כמו הספר הזה שנמצא כאן על המדף, 'צדק תחת אש', שכתב מי שהיה אז הפרקליט הצבאי הראשי אמנון סטרשנוב. זה ששופט מכובד אורז שקר בכריכה קשה זה עדיין לא עושה אותו אמת. 'אז נכון שהייתי מעורב באירועים אלימים, מה לעשות שבעזה של תחילת האינתיפאדה זאת היתה הברירה היחידה. האלטרנטיבות האחרות היו או לברוח או לירות על מנת להרוג. מהשימוש באלות, עם כל כמה שזה מצער, אף אחד לא מת. אני טוען שכל מוכי עזה שבורי הידיים והרגליים מודים היום על שהם לא נהפכו אחר כך למאות ההרוגים החוקיים כביכול מכדורי פלסטיק, או אני לא יודע מה. את זה משום מה קל היה לעכל. הסטירה שנתתי לאותו ערבי, שלא הירפתה ממני שנים ארוכות, דווקא היא נשארה חרותה עמוק בתודעה הציבור. מוזר לי שאני עדיין צריך בכלל להסביר את זה אבל חשוב שיהיה ברור. אין לי אידיאולגיה של אכילת ערבים, מעולם לא היה כדבר הזה, לא על זה התחנכתי כילד בעין גב, ולא על זה אני מחנך את שמונת ילדי. אבל אתה לך תסביר, כשכל יום כותבים עליך בעיתון שאתה כזה. העניין שלי הובא פעמיים עד לערכאה העליונה ביותר של צדק במדינת ישראל, כל מינוי שלי בשנים האחרונות נידון בבג"ץ, השופטים גילגלו את העותרים מכל המדרגות. חשוב לי אחת ולתמיד להבהיר שמעולם לא הוגש נגדי כתב אישום, וממילא אף פעם לא הועמדתי לדין. מי שרוממות החוק בפיו היה מזמן צריך לרדת מהעניין, אבל לאנשים האלה, שאני לא אנקוב בשמותיהם, נוח יותר שתישאר מעלי מין עננה של אי בהירות. הם מעולם לא טרחו להיפגש איתי כדי לדעת במה הדברים אמורים. מי שניהל את המסע נגדי עשה את זה בדעה צלולה. הטיפול המיוחד שזכיתי לו, גם בצבא, לא רק מצד פוליטיקאים, קשור לחששות שקיימים אצל חלק מהאליטות המנהיגות בישראל מצמיחתן של מנהיגויות אלטרנטיביות. מה שהניע אותם היה לקטום את סיכוייה של הנהגה שאותה פירשו כמסוכנת'. הוא בן 47 עוד מעט, וצעירים ממנו, שדעתו עליהם הרבה פחות טובה מזו שיש לו על עצמו, כבר מזמן קיבלו את דרגת האלוף הנכספת. אחד מאלה הוא אלוף פיקוד צפון, גבי אשכנזי. כשאיתם היה מ"מ, אשכנזי היה רק מ"כ בפלוגה שלנו, שנים ארוכות הם קיימו יחסי יריבות, כמי שהאמין תמיד שעוד יהיה פעם רמטכ"ל, לא היה קל לאיתם לקבל את העובדה שנשאר מאחור. 'כמובן שלכל אחד מאיתנו יש סניף סמוי של יצר הרע שמתבטא בתחרות הזו להיות תמיד ראשון', הוא אומר. 'גם אני לא נקי מזה. העובדה שלא התקדמתי כפי שצפיתי היא חלק מהמחיר הצבאי ששילמתי שלא בצדק על כך שאני זה אני. אלה היו שיקולים שלא מן העניין, אבל היום, כשאני מתבונן על מה שקרה בהסתכלות יותר רחבה, אני יודע שדרגה זו או אחרת היא לא סוף של שום דרך, היא רק תחנה. אני למדתי להתייחס לעשייה עצמה כערך שהוא יותר רחב מן המירוץ. אני אולי נשמע כמו שועל שבגלל שהוא לא הצליח להיכנס לכרם אז נוח לו לומר 'מי בכלל אוהב ענבים', אבל יש לי למשל סיפוק עצום לקרוא לגבי אשכנזי 'האלוף'. אני מתכוון לזה בשיא הכנות, לי זה מסמל ניצחון על היהירות, על האגו של עצמי, זה לא היה לי פשוט לאלף את עצמי לכך. בשביל זה עברתי טירונות מפרכת ולפעמים קורה שזה גם יוצא משליטה. עכשיו הוא מפויס אבל היו זמנים שהשתולל מזעם על כך שעושים דברים כאלה לאפי פיין הגדול. 'אני הוא המפקד הדתי הבכיר ביותר שהיה בצה"ל מאז הקמתו, ידידי יעקב עמידרור שכבר קיבל אלוף הוא קצין מטה מקצועי מאוד מוכשר, אבל הוא אף פעם לא פיקד על גייסות ומעולם גם לא נחשב לדמות החותרת לתפקיד הרמטכ"ל. עצם זה שאני הייתי התקדים והסמל לעלייתו של כוח חדש בצה"ל עורר פחדים וסימני שאלה. זה היה פילוס דרך, ומי שהולך בחוד ועוד בג'ונגל כה סבוך מטבע הדברים שהוא נשרט והוא עולה על מטענים. במידה רבה פילסתי דרך לדור שלם מפקדים חובשי כיפה. היום יש עשרות מח"טים, מג"דים ומ"פים, יש גם תא"לים ובקרוב יהיו עוד, אבל אם ניקח 10 שנים לאחור קשה היה למצוא מח"ט דתי. אתה שואל אותי אם הייתי מודע לכל העניין הזה? בהחלט, אני גם מודה שאפשר היה לעשות את הדברים בפרופיל נמוך יותר וביתר ענוה, אבל אז זה לא הייתי אני. יכולתי כמובן לשבת ולילל עד מחר, עשו לי ככה ועשו לי ככה, אבל אפשר היה גם להתבונן אל תוך הדבר הזה ולהבין שזו בחירה, שאם לא קרתה פרשת אפי פיין אז אין אפי פיין'. איתם, אם מאזינים היטב למוסיקה, מדגיש פחות מבעבר את תחושת הקורבן שלו. גם הוא מאס בדמות המרטיר. הוא יודע היטב שמעבר לפרשת גבעתי גם הוא עצמו תרם לעיכוב קידומו, בהתנהגות הנונקונפורמיסטית ובהתבטאויות שלו, במקום שבו מצווה היתה עליו השתיקה. 'אני לא מצטער ואני לא מתחרט', הוא אומר, 'גם אסור שתכתוב שדפקו אותי בגלל שאני דתי. העניין הוא הרבה יותר עמוק. מעבר לצדקנות ולקנטרנות, אם אני מנסה ללמד סנגוריה על חלק מהאנשים האלה שיצאו נגדי, בכל זאת קיימת בעיה שראוי להתמודד איתה, והיא חובת הנאמנות הכפולה של אנשים כמוני למדינה ולתורה. זה לא יהיה נכון להתחיל את הדיון הזה מתוך הסד של 'מה תעשה אם עכשיו יתנו לך הוראה לפנות יישובים'. מתחייב כאן ליבון מאוד יסודי של השאלה איך לחבר את שני מקורות האמת האלה. לתפיסתי, הם לא נוגדים אלא משלימים. תורת ישראל במהותה לא יכולה להיות אנטי מדינת ישראל. להיפך. היא מחזקת אותה ונותנת לה עומק ואופק. בעתיד אם אגיע פעם להנהגה ציבורית יהיה לי קל יותר להביא לידי ביטוי את המחשבות שלי בנושא. זה לקח לי עשר שנים, חלק מזה בכפייה. בוקר אחד התעוררתי ואמרתי לאשתי 'התבגרתי'. היא שאלה מה זאת אומרת? עניתי לה שהיום אני כבר מוכן לקבל שעל הפסגה יש מקום לעוד מישהו מלבדי. אתה תופס מה זה בשבילי להודות בכך? היום יש לי סיפוק עצום שאני לא מריר ולא מתוסכל, האימון הזה לסבלנות, לצניעות ולאיפוק לאורך זמן יש לו ערך עצום לגבי ההתפתחות שלי, הרי על זה בדיוק אמר אלתרמן 'לזכור, לא רק לרע, ימי רעה'. הוא התכוון לזה שאפילו ממשבר אפשר להיבנות ולצמוח. מה שעבר עלי היה ניסיון מחסן'. למעט תוכנית קצרה בטלוויזיה שהיתה ביום העצמאות עם קובי מידן, לא התמסר איתם עד היום לשום ראיון עיתונאי מקיף. 'כל מה שנכתב עלי זה 'עיתונאים מתחרעים על'. מעודי לא פגשתי איש מהכותבים לשיחה בלתי אמצעית'. הפעם הסכים, בין השאר בגלל העבר המשותף שלנו בגולני, אבל בשל העיתוי הרגיש, ערב מינויו לאלוף, הוא זהיר יחסיתבהתבטאויותיו, ומנסה שלא למעוד כפי שקרה לידידו, האלוף יעקב עמידרור. 'בניגוד לו', איתם מפיג חששות, 'אני לא חושב שכחילוני העגלה שלך ריקה. אם יש לי ספקות מסוימים לגביה הם רק בתחום של עד כמה היא פרוצה לכל קש וגבבה בלי להבדיל בין טוב ורע, אמת ושקר, יפה ומכוער'.

אסור לסגת מלבנון

לתפקידו הנוכחי, מפקד אוגדת הגליל האחראית על גזרת לבנון, נכנס איתם בספטמבר בשנה שעברה, כשפעילות החיזבאללה היתה בשיא הצלחתה. יומיים קודם לכן אירע המארב שבו נהרגו 12 לוחמי השייטת. ביום שבו העביר לו תא"ל יום טוב סמיה את האחריות על הגזרה נפל במוצב דלעת קצין הנח"ל, אברהם יעקב בוק. גם החודשיים הבאים היו עקובים מדם, אלא שמאז הפתיחה הרועמת נרשמה תפנית דרמטית ביחסי הכוחות. מאזן האבדות של שנה 98' צפוי להיות הנמוך ביותר זה חמש שנים. פיין, כמו גם תא"ל ארז גרשטיין, מפקד עוצבת לבנון, הם מהשושבינים העיקריים של מגמה זו. אנחנו נפגשים במוצב גלגלית, שהנוף הנשקף ממנו הוא מהמרהיבים שיש ללבנון להציע. השיירה שיוצאת ממטולה נעה במהירות בין מטעי הזיתים של כפר כילא ושל דיר מימס, והעלייה המתונה לא רומזת על הצפוי להתגלות כשמגיעים למוצב. מהתצפית נשקף ערוץ הליטני כשהוא חותר בין מצוקים אדירים ובריכות המים שלאורכו זוהרות בשמש. מישהו, בעל נפש של יזם, מעיר שבעתיד, כשיפרוץ השלום, יקום פה רכבל ואולי אפילו מוזיאון משותף לצה"ל ולחיזבאללה לתולדות העימות. עוד סיפרו שם על ביקור שערך במוצב ראש אכ"א הטרי, יהודה שגב. הוא דרש להשתתף בשמירה אבל בלילה בהגיע תורו אפילו טלטולים עזים לא יכלו להעיר אותו מנחירותיו. האווירה היתה מבודחת ולולא שלט זיכרון קטן התלוי בכניסה, 'בעמדה זו נהרג ביולי 94' סגן שי וולשטיין', אפשר היה להתפתות למחשבה כי גלגלית היא בעצם בקתת הרים בשוויץ. אחר כך החלה הפגזה על מוצב הבופור שבסמוך וכולם ירדו לבונקרים. כשחדלה האש ועלה החושך הם נאספו בחדר התדריכים לשיחה עם מפקד העוצבה, תא"ל אפרים איתם. על הקיר כתובת המגדירה את המטרה, 'הגנה על גבולה הצפוני של מדינת ישראל', שינוי שנעשה רק לאחרונה לעומת הנוסח הקודם: 'הגנה על יישובי הצפון'. 'חשבנו', הסביר איתם, 'שזה לא יהיה נכון ליצור עומס נפשי ומוסרי כל כך כבד על התושבים כאן שבגללם כביכול נהרגים חיילים'.
'מה מטריד אתכם?' פתח איתם בשאלה ישירה ללוחמים. מאימת האוגדונר איש לא קם. 'אתה', הצביע איתם באקראי על רון דהאן, קשר, שנה בצנחנים, גדוד 'צפע'. לפני חודש וחצי איבדה מחלקה אחרת של הפלוגה הזו שניים מלוחמיה בתאונת הנגמ"ש. 'אנחנו ארבעה חודשים בקו ולא קרה הרבה', השיב לו דהאן, 'כלומר לא היה לנו שום מגע עם אויב. בתכל'ס מה שאני רוצה להגיד זה שאני לא רואה איפה זה מתבטא שאנחנו מנצחים אותם'. איתם, כמו הזמין את מכת ההגשה הזו, פותח מיד במונולוג רצוף בן חמישים דקות, ובטון אבהי הוא פורש בפני הלוחמים המנקרים את משנתו. זה הולך ככה: 'השקט הזה שמפריע לכם ומתיש את הכוננות שלכם הוא דווקא הישג גדול מאוד בשבילנו. גלגלית היא לבנה חשובה מאוד בחומה. משמעות הישיבה שלכם פה היא להגן על הגבול הצפוני של מדינת ישראל, לאפשר לתושבי נהריה וקרית שמונה לנהל אורח חיים שבו גורם הביטחון הוא מטרד שולי לעומת אפילו בעיות שיניים. הקריטריון המרכזי להצלחה הוא לא אם מעניין או משעמם לכם, אלא מה קורה במנרה ובהגושרים. המצב הוא שיש לנו כאן הישג נדיר בתולדות המלחמה של צבאות נגד ארגוני גרילה, לא הרוסים באפגניסטן, לא האמריקאים בווייטנאם, לא הצרפתים בהודו-סין ולא הבריטים בצפון אירלנד, אף אחד מאלה לא הצליח להגיע לתוצאה כמו שלנו. רק שלצערי אנחנו מתקשים להסביר זאת. במקומות אחרים שבהם צה"ל מופקד על ביטחון אזרחי ישראל איבדנו בארבע השנים האחרונות למעלה מ-200 אזרחים. בגבול הצפון נהרגו בתקופה המקבילה שלושה אזרחים בלבד. הסיבה היחידה שאתם כאן היא שאנחנו חושבים שמבחינה מקצועית זה הדבר הנכון ביותר לעשות כדי שבגבול הצפון יהיה שקט. כששואלים אותי איך אני יודע שחייבים להיות פה ולא מספיק להישאר רק על הגדר, התשובה שלי היא שאת הניסיון ההוא כבר עשינו בשנות ה-70 ולצערי צה"ל המפואר נכשל בו. אני אמנם זקן ושמן אבל יש דברים שלעולם אני לא שוכח. בוקר אחד בקיבוץ שמיר שלוש נשים פתחו את המכוורת לעבודה, ומחבלים רצחו אותן. בכפר יובל משפחת פצ'נגה ישבה לארוחת ערב, היתה דפיקה בדלת, הם פתחו אותה, וירו בהם. במעלות חיסלו כיתה שלמה של בית ספר, בנהריה רצחו את משפחת הרן, בראש הנקרה רצחו חבר קיבוץ, באביבים הרגו 21 תלמידים שנסעו באוטובוס ללימודים, במשגב עם השתלטו על בית תינוקות. ככה נראה הרעיון איך שומרים על גבול הצפון מהקו הבינלאומי. יחד עם זאת ברגע שנוכל להבטיח שמהמקום הזה לא תשוגר פעילות מהסוג שתיארתי לכם, גלגלית תימסר בשמחה רבה לריבון שיקבל אחריות מלאה על הביטחון באזור. עד אז בשום אופן לא נצא מלבנון. חיזבאללה הוא חוד החנית החמוש של המהפכה האיסלאמית העולמית, וגם אם מחר נצא מפה הם לא יהפכו פתאום לאמא תרזה. עכשיו בטח תשאלו אותי למה בשביל זה חיילים צריכים להיפגע. זה סדר הדורות של מדינה דמוקרטית, שיש בה ארגון שתפקידו לספק ביטחון. כמו שכשאתם הייתם בבית ספר מישהו שמר כאן בגלגלית כדי שתוכלו ללמוד, ככה זה יהיה גם כשאתם תשתחררו ותטיילו בדרום אמריקה. כעת הגיע תורכם לשאת באחריות גם במחיר של סיכון חיים. אני רוצה להעביר מסר מאוד ברור - אנחנו מצפים שכשיהיה לכם אויב מול העיניים אתם תנצחו. שום דבר פחות מזה לא מקובל. כל התקלות חייבת להסתיים בתוצאה חד משמעית, כל מי שבא מת. התפקיד שלכם הוא לגרום לחיזבאללה למות בעד ארצנו, תוך כדי זה לפעמים גם לכם יהיו אבדות. המלחמה הזאת עוד תימשך הרבה מאוד שנים, ינצח בה מי שיהיה יותר נחוש. כוח העמידה של החברה הישראלית תלוי מאוד בכמות הנפגעים. הרגישות הזו להרוגים מעידה על האיכות המוסרית שלנו, אבל היא גם נקודת תורפה. היא עלולה לגרום לנו לעשות טעויות מאוד קשות רק כדי להיפטר ממודעות על הרוגים בלבנון. הביטוי של זה הם הדיבורים על נסיגה חד צדדית ו'ארבע אמהות', שאין לי אליהן שום טענות. אם אני הייתי אמא ייתכן מאוד שגם אני הייתי מצטרף, כי אמא, מנהמת לבה, באופן הכי ספונטני, חרדה לבנה שרק יחזור הביתה בשלום. הדבר האחרון שהייתי רוצה זה שתהיה דה-לגיטימציה של הפן הזה. אבל לצבא שיקולים אחרים, לא זה מה שצריך להנחות אומה. לכן כמו שחובה לנצח, חובה לצמצם באופן דרסטי את כמות הנפגעים. עכשיו בטח תגידו לי, 'אפי אתה מורח אותנו, בשביל להרוג מחבלים הרי צריך להסתכן'. אתן לכם דוגמה שזה לאו דווקא סותר. אתמול למשל נפצע קשה חייל ב'כרכום' בגלל שהוא לא חבש קסדה, כעת הוא עיוור. צנחן לא יכול לעצור פצמ"ר, אבל הוא יכול להימנע מזה שפצמ"ר יהרוג אותו. הכלל אומר שאיפה שאתה יכול להתמודד תסתכן ותנצח, היכן שאתה לא יכול להתמודד המקצוענות שלך נמדדת בזה שתימנע מהיפגעות. אם יהיו לנו 100 הרוגים בשנה לחץ דעת הקהל יכריח אותנו לסגת מפה למרות שזאת שגיאה קשה, למרות שלא נדע לעשות את זה טוב יותר מגבול הצפון'. אחר כך, בשיחה אישית, הוא מרשה לעצמו להיות הרבה יותר חד משמעי בהתנגדותו לקריאות לסגת מלבנון: 'מאוד מקוממים אותי הדיבורים האלה על הילדים שהמדינה והצבא לקחו ולא החזירו. כשאני רואה את הגברים החסונים והמודעים לסכנות, את הדור הזה שעולה על זה שלנו בעשרות מונים, אף אחד מהם לא משרת בלבנון מתוקף חוק שירות הביטחון. הרי מי שלא רוצה דקה אחרי זה הוא לא שם. להציג אותם כעגלים חסרי אונים, כתינוקות שנישבו, הרי זה זילות של העניין. הלוחמים שנהרגים בלבנון נהרגים רובם בתחושה של סיפוק, לא מעצם מותם חלילה, אלא כי הם גאים בדרך שהם בחרו בה. לילה לילה הם יורדים לסלוקי לא כי הם טמבלים ולא כי הם מאצ'ו. הם הולכים לשם בהכרה מלאה שזה מה שנכון לעשות. 'מעליב אותי לא פחות הניסיון למצוא בחיק האין ברירה את הקרקע שמתוכה בלבד אדם יכול לצאת למלחמה. הנוסחה הזו, שאותה שמעתי מאסא כשר ומאחרים, בהחלט לא מקובלת עלי. כדי לגייס מוטיווציה לפעול אני לא בהכרח חייב להגיע לסיטואציה הישרדותית של שועל שיש לו מצוק מאחורה וטורף מקדימה. תמיד קיימת ברירה. חייל יכול לבחור להציל את נפשו, זה בהחלט לגיטימי בעיני, כי מה יותר עליון מערך החיים, אלא שקיימת גם אפשרות לקיומה של מערכת ערכים שבה יש חיים שהם גדולים וראויים אפילו מחיי הפרטיים'. בעת ההתפזרות מפתיע אותו דהאן, הצנחן שהציג לו את המועקה במוצב. 'אני הבן של יואל דהאן שבמלחמת יום כיפור היה סמל מחלקה שלך, אבא סיפר לנו הרבה עליך'. איתם, נרגש מהמחווה, מחבק את דהאן הצעיר. בהזדמנות חגיגית זו הוא מצביע עלי ומציג ללוחם הצעיר גם את המ"פ של אבא.

אוהב את המלחמה

הפעם הקודמת שהיינו יחד היתה לפני 25 שנה. אני נפצעתי בקרב בג'ובתא א-חשב, ואפי פיין גירש מעלי את הזבובים. את הפגישה המחודשת פתחנו לזכר הימים הרחוקים ההם, ביללת שועל ארוכה שבזמנו היתה סימן מוסכם בינינו. למרות שחלף כבר חצי יובל הקירבה חזרה מיד. בקלפי אנחנו חלוקים, תהום פעורה בינינו, אך לא בלבבות. פיין היה המ"מ הטוב ביותר שעבר בפלוגה שלי. מרגע שהגיע ידענו שיגיע רחוק. אני מכיר את כל צדדיו - את האיכויות ואת השטיקים, את הפרא שבו לצד התבונה והעומק, יש לי כלפיו המון סימפטיה והערכה, הוא קצין מעולה. בהרבה מובנים היינו ידידים, אבל מאז הובילו אותנו החיים איש איש למחוזות מנוגדים. בשבילו אני יאפי משינקין, התגלמות הסיטרא אחרא ('הייתי צריך לתת לך אז לדמם עד מוות', הוא צוחק). על סמך 24 השעות האינטנסיוויות לצידו אני מתרשם שהוא ממש אותו אפי פיין, הקיבוצניק מעין גב שהכרתי אז. השינוי החיצוני שחל בו, בעיקר הזקן והכיפה שנוספו, הוא באמת חיצוני בלבד. את הפגישה במחודשת פתחנו בחוויית היסוד של שנינו - מלחמת יום כיפור. עד כמה היתה זו מכרעת בחייו הוכיחה עצרת היובל של חטיבת גולני. איתם העדיף לבוא דווקא לשטח הכינוס של הפלוגה שאיתה עשה את המלחמה כסג"מ. על שאר התחנות בשירותו בחטיבה (מ"פ, מפקד סיירת גולני ומג"ד) הוא בחר לוותר. 'מקובל לדבר על מלחמת יום כיפור כטראומה' אומר לי איתם, 'רק שאני לא זוכר אותה ככזאת. במידה מסוימת אני מתבייש, אבל לי המלחמה גרמה להתעלות ולהתרוממות רוח. זאת היתה תקופה של פריחה עצומה, המלחמה וההתשה שאחריה הן עבורי סאגה מפוארת שהביאה אותי לשיא של התממשות כקצין, כישראלי וכאדם. הרגשתי שאני בדיוק במקום הנכון. יכול מאוד להיות שהיה בזה גם צעירות וילדותיות של קצין שרוצה כבר להגיע לקרב האולטימטיווי והנה זה קרה לו. אז איפה אני כן מגלה שהמלחמה הטביעה בי את חותמה? בביקורי ניחומים. כשאני מטפס במדרגות אני תמיד נזכר בביקור שהיה לי אחרי המלחמה בבית של חייל מהמחלקה שלי, יונה ליניק ז"ל. יונה היה תפארת של אדם ולוחם. גבוה, נאה, מנהיג טבעי, בחור שבוטח בעצמו, שבז לסכנות. באחד הקרבות שניהלנו במזרעת בית ג'אן נגד הקומנדו הסורי הוא חטף כדור בראש וממש צנח עלי. רק אחרי שעה וחצי הצלחנו בהסתערות להוציא את הגופה שלו ושל יגאל חדד ואלכס רוזנשטיין. בחיים לא אשכח את הכתובת, פרנקפורטר 23 פ"ת, קומה שלישית. איך שאבא של יונה ראה אותי הוא זעק בקול שכמוהו אף פעם לא יצא לי לשמוע. זה היה קורע לב, מצמרר ונואש, משהו שבין אנושי לבלתי אנושי. האבא שהיה ניצול שואה התריס כלפי שמה שהגרמנים לא גמרו אני גמרתי. הם ישר סילקו אותי. זאת היתה בעצם הפעם הראשונה שבתוך כל הזרימה ההרואית הזו של המלחמה גליתי את הפן האיום שלה. התמונה ההיא מלווה אותי עד היום. רגע לפני שאני מצלצל בפעמון של משפחה שכולה אני נושא תפילה קטנה שיאספו אותי אל ביתם פנימה, שיקבלו אותי, שרק לא יטרקו עלי את הדלת, שלא יגרשו אותי מעליהם בבושת פנים כמו אז. "ביום כיפור הייתי גם עד לתמותתן של כל ההיירכיות. אתה אושפזת בבית חולים, המג"ד נהרג, המח"ט נפצע, הרמטכ"ל הודח, הפסגות הגבוהות ביותר התגלו כמדרגות די שטוחות. עד היום אני זוכר את הכנס הגדול שהיה בכפר המכביה אחרי המלחמה, את אמיר דרורי מותקף קשות על החרמון, את עוזי יאירי מתייסר תוך תאור הקרב בחווה הסינית, את דדו שנראה שבור לגמרי. היו רגעים שממש ריחמתי עליהם איך פתאום הם כולם התגמדו. אחר כך כל חיי הצבאיים תמיד התעורר בי צורך עז לטלטל את המפקדים שלי ולהקשות עליהם כדי לוודא שהיתד יציב מספיק, שברגע של אמת העקוב לא יהפך לי שוב למישור. שום דבר לא קיבלתי יותר כמובן מאליו, גם לא בכירים ממני שנראים כריזמטיים או נשמעים כך. ההתנהגות הזו, אני חייב להודות, הפריעה לי בקריירה. יותר מדי פעמים היא התפרשה כחוצפה, כהתחכמות, כחוסר לויאליות, כעוינות ואפילו כחתירה. לא הייתי מודע לזה אז אבל מה שבאמת עמד ברקע היתה החלטה לא לסמוך על רמות ממונות באופן עיוור'. 'לכל זה אפשר גם לקשור את ההליכה שלי לישיבה שגם היא בעצם תגובה מאוחרת למלחמה. במקום האלילים שהכזיבו חיפשתי לי פסגה שלעולם לא תיכבש. הסכמתי לקבל עלי כללים מאוד נוקשים והגבלות רק ממי שאמר 'והיה עולם' לא פחות ממנו. בהקשר הזה, זה לא שעברתי מהפך, החזרה בתשובה שלי לא היתה מלווה בעקירת שורשים אובססיווית, לתפיסתי בניתי עוד קומה, הוספתי עוד נדבך. חשבתי ואני חושב גם עכשיו שמי שמוביל אנשים אל מותם ראוי שעולם החיים שלו יהיה יותר רחב. אני ממש לא מפעיל שיפוטיות. אני גם לא דן אותך על כך שבמלחמת יום הכיפורים כשטנקים סורים עלו על הגדרות של נאפח, באותה צומת גורלית שבה היינו שנינו לחוצים עם הגב אל עמק החולה, אתה החלטת להעדיף את הצלת הפלוגה ולכן נסוגת מנאפח. אני לעומתך בחרתי להישאר שם על מנת להציל את רמת הגולן. עשיתי את זה כי חשבתי שיש ערכים נעלים שראוי לו לאדם שחייו יימסרו על קיומם. בשבילי זאת היתה סיטואציה של ייהרג ובל יעבור, יילחם ובל יסוג מחפירות חייו. זה סיפור הצל"ש שלי והשאלה היא בכלל לא כמה מאסות השמדנו. מה שחשוב זה שברגע שנפגשו שאריות הרצון שלנו ושל הסורים לנו היתה עוד דקה של אוויר ועוד מילימטר של אומץ, שלהם כבר אזלו. העובדה היא שבנאפח נשברה המתקפה על מרכז רמת הגולן. זה לא היה קורה אם כולם היו עושים כמוך', הוא סוגר איתי חשבון. בשבוע שעבר נפגש פיין, בערב של מורשת קרב, עם צביקה גרינגולד מקיבוץ לוחמי הגטאות ובעל אות הגבורה. לראשונה מאז המלחמה הם הזדמנו לאותה במה כדי לשחזר מה התרחש באותם רגעים ממש בשני אגפים שונים של מחנה נאפח. על הצל"ש של פיין יש מי שעדיין מרימים גבה. אמיץ ונועז ככל שהיה, על כך אין חולק, העובדה שאיתם זכה בעיטור ולא ששת האחרים שהיו איתו בנאפח נתפסת בעיני רבים כהוכחה מובהקת לעוצמתה של הרטוריקה שלו. 'הוא הלך בגדוד ולא הפסיק לספר עשיתי ועשיתי, כשכל היתר שתקו', אומרים עליו ותיקי הגדוד.

יאנוש, בירן, שגיא ולוין

לפני 20 שנה חזר איתם בתשובה. 'אנשים שהיו איתי בצבא', הוא מספר, 'לא ממש הבינו את עומק התהליך שעובר עלי ולא את הסיבוכים הכרוכים בו. זאת לא היתה התנתקות אבל היה כאן סוג של לידה מחדש שחייבה אותי לארגן ולעבד חלק גדול מתכני חיי. התקופה ההיא היתה רצופה בלגנים, הייתי אז מאוד פגיע לסביבה שבצבא היתה לגמרי צינית כלפי. כדי להרגיש בכל זאת מוגן הקצנתי בהרבה מקרים אמירות ומעשים לא משום שבאופיי אני כזה אלא בגלל תחושות הסיעור שהתעוררו בי בעקבות הגילוי'. בתקופה זו של התגבשותו האישית והצבאית השפיעו עליו לדבריו אביגדור בן גל, אילן בירן ואורי שגיא. 'כשקודם דיברתי על פסגות שאותן ניסיתי לטלטל התכוונתי בעיקר לאורי שמינה אותי למ"פ הסיירת ולאילן שאצלו הייתי מג"ד. לצערי הם פירשו את מבחני מכון התקנים האלה לא כפי שצפיתי וחבל לי, כי אני מאוד אוהב אותם. בשבילי זה פספוס עצום. עם אילן יכולתי בפירוש להיות חבר, ובעניין של אורי, אני חושב שדור שלם של מפקדים בגולני יש בו עד היום הפנמה מאוד עמוקה של איכויות שהוא הטביע. בכל הנוגע לדוגמה אישית, למקצועיות ולתעוזה הוא היה המפקד האולטימטיווי. חבל רק שחלק מהדמויות האלה נמוגות כבועת סבון ברגע שהם פושטים מדים. 'הפרק הזה של גולני מבחינתי הוא מאוד מורכב. שנותי היפות ביותר היו בחטיבה, מצד שני אני האיש שלא היה מח"ט גולני למרות שחשבתי שאני יכול ושאני ראוי. אני מרגיש החמצה גדולה על כך שלא זכיתי'. הדואליות הזו מתבטאת בכומתה הסגולה שהוא חובש, זכר להיותו מח"ט גבעתי. על השמשה האחורית של הוולוו המשפחתי, לעומת זאת, יש סטיקר 'גולני שלי'. לצד הדמויות מהעבר הרחוק, איתם מודה באהבה מאוחרת גם לעמירם לוין, אלוף פיקוד צפון לשעבר. 'בניגוד לשלושת האחרים שאותם פגשתי בצעירותי, עם עמירם עבדתי בגיל שבו כולנו כבר ציניים. לפני זה לא יצא לנו להצטלב. בגילי ובוותק שלי כשכבר לא פוגשים בצבא את האנשים שאפשר ללכת שבי אחריהם, זכיתי לעבוד יחד עם עמירם. אני לא ראיתי עוד דוגמה של קצין כל כך בכיר ששימר ממד אדיר של אמיתיות, העדר גינונים כמעט מוחלט, איש שחף מכל אגו, שהתברך בכישרון מיוחד למבצעים של לוחמה זעירה וביכולת לצפות במדויק את הסיטואציה המבצעית שתיווצר. הגיבוי שהוא נתן למפקדים, התעוזה, התחושה שהכל אפשרי, ויחד עם זאת המון רגישות לאנשים. עמירם מסוגל לספר בדיחות גסות שאפילו האוזניים המחוספסות ביותר יעלו סומק אבל יש בו גם מידה נדירה של אנושיות. עזיבתו הותירה חלל גדול מאוד בפיקוד'. מי שרוצה עשוי למצוא בין השיטין עקיצה קלה לעבר האלוף הנוכחי, גבי אשכנזי. בפיקוד צפון מתגעגעים לאלוף היוצא ולתזזית המבצעית שהישרה. איתם, נאמן למפקד הטרי, מסנגר על ההנהלה החדשה הלומדת לדבריו את העסק ומתכוון לא רק לאלוף אלא גם לרמטכ"ל.

להתקיים ולשרוד

אחרי שחזר מגלגלית בעשר בלילה נסע איתם לטבריה לפגוש את עלית אשתו. הם יחד מגיל 13, נפגשו בטיול של 'הנוער העובד והלומד'. בזמן הארוחה התקבלה קריאה ממפקד הגזרה המערבית על כוח של גבעתי שמתעכב בביצוע משימה משום שאחד המפקדים נקע את רגלו. איתם מורה ליחידה לשוב מיד על עקבותיה. 'בלחימה בלבנון', הוא מנמק, 'אנחנו חייבים להיות מאוזנים. ישום פשטני של ערך הדבקות במטרה עלול לגרום אסון. אז יהיה מבצע אחד פחות, אבל לא נגיע לפינות שכבר הגענו אליהן כשאנשים חוזרים בבוקר עם אלונקות. מחר אני אדבר עם היחידה, אני משער שיהיה שם כעס גדול על זה שהחזרתי אותם. אני חייב שהם יבינו את השיקולים ויסמכו עליהם. פעולה יכולה להיות מבריקה ונחמדה ולייצר המון אדרנלין באיזו סיירת או טייסת, אבל אם מחר יפוצצו שגרירות בגללה זה יהיה ניצחון פירוס'. אחרי חצות, בחזרה למפקדת האוגדה, הוא החל להתפייט אל תוך הלילה באמצעות ציטוטים מ'עיר היונה' ומ'הטור השביעי' של נתן אלתרמן שאותו הוא מעריץ. 'אני רואה את עצמי כשילוב של משורר ומתאגרף', הוא מעיר. הוא מעדיף את השירים הנוגים על פני ההירואיים, אבל דווקא את 'הילדים של חורף 73'' שאני כל כך אוהב הוא מגנה. 'זה זיוף שמאוד מרגיז אותי. המנגינה היא נפלאה, אבל המלים - 'הבטחתם יונה/ עלה של זית/ הבטחתם שלום בבית/ הבטחתם אביב/ ופריחות/ הבטחתם לקיים הבטחות' - לכאורה, מה יותר מזה, אבל בעצם זאת מניפולציה במובן זה שבסופו של דבר לא הבטחנו כלום. אנחנו שואפים, אנחנו מתפללים, אנחנו משתדלים, אנחנו בהחלט מייחלים, אבל מעולם לא הבטחנו. מה בעצם אומר השיר? דעו לכם שאיכזבתם אותנו קשות. זה נשמע טוב, זה מתנגן נהדר, אבל זאת לא האמת. לא הבטחנו. יותר משהבטחנו לעשות שלום הבטחנו קודם כל לחיות כאן, להתקיים, לשרוד ולאפשר להם אולי להשיג יותר'.

פרשת גבעתי

תא"ל אפרים איתם נולד ב-1952 בקיבוץ עין גב. כיום הוא תושב נוב שברמת הגולן, נשוי לעלית, מפעילות ועד יישובי הגולן, ואב לשמונה ילדים. את שירותו החל בקומנדו הימי ולאחר שהודח עבר לגולני כמפקד מחלקה והתקדם עד לתפקיד מג"ד. במלחמת יום כיפור קיבל את עיטור המופת על חלקו בקרב ברמת הגולן. בשנת 78' החל בתהליך של חזרה בתשובה בישיבת מרכז הרב. בראשית האינתיפאדה בעת ששימש כמח"ט גבעתי, פרצה הפרשה הידועה בשם 'פרשת גבעתי ב'.' ארבעה מפקודיו של איתם, ביניהם מג"ד ומ"פ, הועמדו למשפט על חלקם באירוע שבו הוכה למוות תושב מחנה הפליטים אל בורג'. הנאשמים טענו להגנתם כי פעלו בהתאם להנחיות מפורשות של המח"ט איתם. בית המשפט הרשיע את הנאשמים ומתח ביקורת על הפיקוד הבכיר, החל באיתם וכלה באלוף פיקוד הדרום אז, יצחק מרדכי. בעקבות פסק הדין נפתח תיק חקירה נגד איתם. בסיום הבירורים שנמשכו ארבע שנים המליץ הפרקליט הצבאי אז, אילן שיף, לרמטכ"ל אהוד ברק, לנזוף באיתם ולעצור את קידומו. ברק החליט לאמץ רק מקצת ההמלצות. בצד הנזיפה המנהלתית הוא עיכב את דרגתו של איתם בשנה וחצי. בתום התקופה מינה אותו למפקד אוגדת מילואים והעלה אותו לדרגת תת אלוף. בקדנציה של אמנון ליפקין-שחק מונה איתם לראש חטיבת תכנון והתעצמות במפח"ש באישור שר הביטחון, יצחק רבין. על המינוי האחרון למפקד עוצבת הגליל, חתום שר הביטחון הנוכחי, יצחק מרדכי, שאיתם מוזכר כמקורבו." ("הארץ", 06.11.1998)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבתם של עמוס הראל ואלוף בן, "קראתי לזה סוג של אוטיזם", "הארץ" 08.10.2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

קראתי לזה סוג של אוטיזם\ מאת עמוס הראל ואלוף בן

מלחמת יום הכיפורים והשפעותיה שימשו כנקודת מוצא לשיחה עם האלוף דורון אלמוג. הוא לחם בסיני ושכל אח שנפל בגולן. בעקבות המלחמה חתם קבע. אלמוג פירסם כמה מאמרים ועבודות, שמתחו ביקורת קשה על תפקוד צה"ל בין 67' ל-73' וצלבו את מקבלי ההחלטות בשנים שלפני המלחמה. הפגישה עם אלמוג התקיימה ביום ביקורו של ח"כ אריאל שרון בהר הבית
"את אחד השיעורים הראשונים שלו על צבא, פוליטיקה ומגבלות הכוח, קיבל האלוף דורון אלמוג בסוף השבוע שקדם למלחמת לבנון. אלמוג היה אז מפקד כוח גדודי, שהורכב מסיירת הצנחנים ומיחידות ההנדסה והנ"ט של החטיבה. 'אחרי ניסיון ההתנקשות בשגריר ארגוב בלונדון זומנתי לתדריך אצל עמוס ירון (כיום, מנכ"ל משרד הביטחון), מפקד האוגדה שלנו. באותו תדריך הוא אמר שאנחנו הולכים לעשות סדר חדש בלבנון. כשבאתי לכוח שלי והתחלתי בתדריך אמרתי גם אני שהולכים לעשות כך וכך ובין השאר הזכרתי גם סדר חדש בלבנון. ואז קם אחד הסמלים אצלי, בחורצ'יק מרמת יוחנן, ואומר לי: ומה אחר כך? נלך להחליף את השלטון בטורקיה?' דורון אלמוג הוא בן 49 ומשמש כיום כמפקד גיס. בעוד שבוע הוא אמור להתמנות לאלוף פיקוד הדרום. ייתכן שהחילופים בינו לבין אלוף הפיקוד הנוכחי, יום-טוב סמיה, יתעכבו בשל הקרבות בשטחים. אלמוג הוא בוגר הפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה והתגייס לצנחנים בשנת 69'. הוא השתתף במבצע אנטבה כמפקד סיירת הצנחנים ומאוחר יותר היה מפקד יחידת שלדג ומפקד חטיבת הצנחנים הסדירה, קצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, וראש חטיבת התורה וההדרכה במטה הכללי. הפגישה עם אלמוג התקיימה ביום ביקורו של ח"כ אריאל שרון בהר הבית. מלחמת יום הכיפורים והשפעותיה שימשו כנקודת המוצא לראיון. זו המלחמה שבה שירת כמפקד פלוגת צנחנים צעיר בסיני, שבה איבד את אחיו הצעיר ממנו בשנתיים, ערן, מפקד מחלקת טנקים. זו גם המלחמה שבעקבותיה בחר להישאר בשירות קבע בצה"ל. אלמוג, כמו כמה מהאלופים היותר ותיקים במטה הכללי, הוא בן דור המלחמה מ-73'. מלחמת יום הכיפורים מעסיקה אותו מטבע הדברים. בשני מאמרים שפירסם בשנתיים האחרונות בביטאון הצבאי-אסטרטגי 'מערכות' מתח אלמוג ביקורת נוקבת על תפקוד צה"ל בתקופה שבין 67' ו-73'. בעיניו, אווירה של שיכרון ניצחון, כשלים מובנים בתורת הלחימה של צה"ל כמו העדר תורה אסטרטגית וכן חוסר הפקה שיטתית של לקחים - גרמו משבר חריף בהתפתחות תורת הלחימה ובסופו של דבר תרמו לכישלון במלחמה. במאמרים הוא טוען שחלק מהסממנים של המשבר ההוא עדיין מצויים בצה"ל היום. אלמוג אומר שצה"ל לא הפיק למעשה לקחים מבצעיים מששת הימים. הוא מנתח מסמך צבאי פנימי שעניינו לקחי מלחמת ששת הימים ומגלה ששום לקח לא הוגדר ברמה האסטרטגית או האופרטיווית וכי גם לקחים טקטיים רבים לא יושמו. סיכום הרמטכ"ל חיים בר-לב ב-68', בכנס שעסק בהבקעה, העביר מסר כפול: ישראל לא תיזום מלחמה כוללת אלא הערבים 'ואז יום הלחימה המכריע יהיה קרב ההגנה. נשבור מהר מאוד את תנופת ההתקפה שלהם וייווצרו נתונים למעבר להתקפה'. כלומר, למרות ההתרחבות המשמעותית של הגבולות, צה"ל עדיין חשב במונחי טרום 67'. המציאות החדשה איפשרה ויתור זמני על שטח בעת לחימה, אבל צה"ל לא התכונן לנהל באמת קרב הגנה. יתרה מזאת, צה"ל לא ניהל אפילו משחק מלחמה אחד, שבו האויב מפתיע בפתיחת מלחמה. צה"ל, אומר אלמוג, התעלם משילובם המדורג של טילי נ"מ ונ"ט במארבים המצריים במלחמת ההתשה וקפא בשיתוק מחשבתי. בבוטות שאינה מאפיינת חיבורים צבאיים, אוסף אלמוג מבחר ציטוטים מצמררים המביעים את דעתו האמיתית על התנהגות מקבלי ההחלטות בשנים שלפני המלחמה. כמו הקדמה שכתב קצין חיל האוויר יפתח ספקטור לספר שחיבר טייס קרב אמריקאי על ניסיונו בוייטנאם. 'אילו היה סיפורו של ג'ק ברוטון מוכר לנו ב-1970... היתה יכולה להיות (לכך) השפעה על רבים מטייסי מלחמת יום הכיפורים. הוא יכול היה לסייע להם לקלוט את העובדה שהמלחמה היא מלחמה מתמשכת, שאיננה מתנהלת ב'זבנג וגמרנו'. אנו, שהתרגלנו לראות את עצמנו במשקפיים של הערצה עצמית, נטינו לראות באופן שבו ניהלו האמריקאים את מלחמת וייטנאם עניין של אוזלת יד צבאית'. בולטת במיוחד אמירתו של אל"מ אורי רום בכנס ההבקעה: 'האופי הערבי... בעוד דור אחד הם לא ישתנו הרבה... אנחנו יותר חכמים מהם ויותר מסוגלים לאלתורים... וגם האנשים שלנו יותר מאומנים ויותר אינטליגנטיים". אבל האויב שפגשו אלמוג וחייליו בחולות סיני היה הרבה יותר מתוחכם מזה שחזה להם רום. 'הטנקיסט, התותחן, חייל החי"ר - כולם הופתעו. הופתענו מעצם האומץ שהיה להם לפתוח במלחמה, מההישגים שהיו להם כבר בתחילת המלחמה, כיבוש החרמון ורמת הגולן, חציית התעלה. אחר כך הופתענו בשדה הקרב עצמו, מכמות טילי הסאגר והאר-פי-ג'י, מהמוגבלות של השריון שלנו. קראתי לזה סוג של אוטיזם', הוא אומר על הגישה הישראלית לפני המלחמה ומזכיר תופעה פסיכולוגית שנחקרה דווקא בתחום הספורט: שיכרון הניצחון. 'אנחנו לקינו באותו סימפטום. יש לך הצלחה ואז אתה מסוחרר. זה סימפטום שמאפיין קבוצות שיש להן הישג מאוד מפתיע ואחרי זה באה שקיעה'. כשהשתתף בפעולה באי שדואן, נתקל בלוחם מצרי שסירב להיכנע במשך שעות ולחם לבדו בכוח הישראלי, תוך שהוא משליך רימונים ויורה לעבר החיילים, עד שנהרג. 'אז הבנתי שיש גיבורים גם בצד השני'.

חלמנו להקים חוות סוסים

מלחמת יום הכיפורים שינתה את מסלול חייו. 'יש לי קודם כל רגשות אשם עצומים על זה שלא חילצתי את ערן, אחי. הוא שכב שבוע ימים בשטח, מדמם, ואני לא חילצתי אותו, לא נלחמתי לצדו. אני הייתי בסיני והוא בגולן, אבל זה לא משנה: יש לי תחושה שאם הייתי שם יכולתי להציל אותו. זה בלי ספק השפיע על החלטתי להישאר בצבא וגם על תחושת האשמה שהיתה לי בכל פעם שאיבדתי חייל. זה גם הביא אותי לבחור דרך שקשורה בעשייה הביטחונית דווקא כדי לנסות לעשות הכל כדי לא להגיע למלחמה, כדי למנוע. העבודה שכתבתי על ההרתעה מוקדשת לזכרו'. על קיר הסלון של אלמוג, בבית המשפחה בנס ציונה, תלויה תמונה ישנה, בשחור-לבן: דורון וערן רוכבים על סוסים. לפני המלחמה, הוא אומר, היו לי חלומות אחרים. 'דיברנו שנינו על הקמת חוות סוסים בגליל. רצינו להשתחרר מהצבא ולהקים את החווה. היו לנו חלומות על חיים טובים. לא חשבנו על הישארות בצבא, לא הוא ולא אני. החתימה לשירות קבע היתה תפנית. כמו שג'ון לנון אמר: החיים הם משהו שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות'. למרות הדרך שבה הסתיימה המלחמה ('בסופו של דבר, מלחמת יום כיפור היתה ניצחון אדיר, בתנאי הפתעה מאוד קשים'), רואה אלמוג במלחמת יום הכיפורים קו שבר בהרתעה הישראלית. תורת הביטחון הישראלית גיבשה, כתורה שבעל-פה, את תפישת ההרתעה המצטברת, שלפיה זוכה צה"ל בנקודות הרתעה כל עוד הוא מנצח וכל ניצחון מגדיל את אפקט ההרתעה. אבל אם כך, איך קרה שהניצחון הגדול בששת הימים הוליד דווקא התקפה מצרית-סורית ביום הכיפורים? אלמוג מסיק שניצחון, גדול ככל שיהיה, אינו ערובה לכך שהצד האחר יימנע מנקיטת פעולה נגד המנצח. להיפך, הרצון לנקום עשוי להגדיל את המוטיווציה לעימות חוזר. דווקא ההתפכחות הערבית מחלום השמדת ישראל, בעקבות 67', יצרה תפישה ריאלית יותר שמטרתה ניצחון בנקודות, במלחמה מוגבלת. זו התבטאה בהצהרתו של אנואר סאדאת ב-71' למפקדי צבאו: 'אני רוצה שנתכנן במסגרת יכולתנו הצבאית. לא יותר מכך. חצו את התעלה והחזיקו אפילו בעשרה סנטימטרים מסיני... והדבר יהווה עבורי סיוע עצום וישנה לחלוטין את המצב הפוליטי'. אלמוג חושב שכישלון ההרתעה ב-73' נבע מעומס יתר שהטילה המדינה על צה"ל בתפישת ההרתעה. התפישה אחרי 67' גרסה שדי בכוחו של צה"ל כדי להרתיע ואין צורך בהסכמים מדיניים. המסקנה שלו: מי שיבנה את תפישת ההרתעה הישראלית אך ורק על עוצמת צה"ל, בלי לסייע בתהליכים מדיניים, עלול להביא לקריסת ההרתעה הישראלית. אין לבסס את ההרתעה באופן בלעדי על צה"ל, הוא סבור. תביעה קטיגורית של הדרג המדיני מצה"ל להשיג הכרעה מהירה ומוחצת על ידי השמדת מסגרות צבאיות רבות ככל האפשר של האויב, עשויה לתרום ליצירת צבא מנצח, אך לא אפקטיווי. בתנאים של א-סימטריה מול הערבים, צריכה ישראל לשאוף למקסימום הישגים אסטרטגיים במינימום מהלכים צבאיים. 'ב-87' כתבתי מאמר על אחריות הדרג המדיני כלפי הצבא. זה היה מאמר מאוד נוקב ואנשים אמרו לי: אתה תישאר סגן אלוף. המאמר הזה בא מתוך כאב גדול של מפקד בשטח. לכוח שלי בלבנון דווקא היו הישגים גדולים: נחתנו באוואלי והלכנו ברגל עד ביירות, 70 קילומטרים. במהלך הלחימה היבשתית הזו השמדנו שני גדודי קומנדו סורים והרגנו עשרות מחבלים. אבל התסכול שלי נבע בין השאר מכך שאנחנו לא היינו שותפים לחשיבה ברמה האסטרטגית: מה מאחורי הדברים? למה באמת אנו רוצים להגיע? האימון (לקראת המלחמה) נעשה בלי להבין את המטרה. אם אתה רוצה להוציא תפוקות גבוהות יותר מלוחמים ומפקדים, אני חושב שבדרגים מסוימים חייבת להיות שותפות להבנת הרעיון האסטרטגי'.

עוצמתו של החלש

אלמוג נכנס לטריטוריה קשה לתנועה, שרבים מעמיתיו מתרחקים ממנה כמו מאש. הוא סבור שצה"ל חייב להקדיש מחשבה - ולומר את דברו - בשאלה מתי ובאילו נסיבות מותר להפעיל כוח צבאי, כמובן תוך קבלת מרותו של הדרג המדיני. יחסי צבא-חברה ויחסי צה"ל עם הדרג המדיני תופסים יותר ויותר מקום בשיח הצבאי. בעיני אלמוג, נדרשת הבנה בסיסית של המטרות, המשימות וצדקת הדרך - גם אצל החייל מהשורה. זה נכון ערכית וחשוב גם לתוצאות המערכה. נראה שעמדתו הופכת רלוונטית במיוחד על רקע העימות בשטחים, שבו יחסי הכוחות בין הצדדים לגמרי לא מאוזנים ובכל זאת יש לצד הפלשתיני לא מעט יתרונות, דווקא בשל 'עוצמתו של החלש'. 'במשך שנים הערבים טענו שהם רוצים להגיע לאיזון אסטרטגי עם ישראל', הוא אומר. 'אבל אין דבר כזה, איזון אסטרטגי. החיים לא נשארים בסטטוס קוו. המציאות משתנה כל הזמן ואף פעם לא תהיה סימטריה בין הצדדים. לא יכול להיות איזון אסטרטגי בין שני כוחות. גם באולימפיאדה, רץ אחד תמיד יגיע מאית שנייה לפני המתחרה. משמעות הטיעון שלהם על הגעה לאיזון היא בעצם רצון להגיע ליתרון עלינו. מבחינתנו, חשוב שיהיה לנו יתרון אסטרטגי כדי להרתיע ולמנוע בעצם את ההתמודדות האלימה. הבעיה בעניין הזה היא שהיתרון שלך יוצר מתח אצל הצד השני, יוצר מוטיווציה לעימות. הניצחון הגדול של 67' בעצם היה אמור לבוא ולומר לערבים: ההישג הישראלי בשדה הקרב כל כך אדיר, שכביכול אין סיכוי להתמודד אתם. למעשה, הוא הביא אותם לעיצוב תפישה כוללת חדשה, שתתאים להם. אפשר לראות את זה גם אצל אסד בדרום לבנון, על רקע לקחי 82'. הוא מבין שבמלחמה כוללת סיכוייו מאוד נמוכים ולכן אין לו מה לשחק בשדה הקרב הזה. כדאי לו ללכת לגרילה ושם יכולה להיות שחיקה (ישראלית) יותר גדולה, בצד השפעה על החברה הישראלית'.

אשתי אומרת שאנחנו נמצאים כאן באופן זמני

אלמוג אינו קצין שגרתי. השיחה אתו רוויה ציטוטים מספרי מחקר ואזכורים היסטוריים. לאורך כל שנותיו בצבא, פיתח במקביל קריירה אקדמית (כעת הוא כותב עבודת דוקטורט). אבל לסוגיות שמעסיקות אותו בחשיבה ובמחקר יש קשר הדוק למציאות שבה הוא פועל כקצין בכיר. 'כשנכנסתי לתפקיד (הקודם) של רח"ט תורה והדרכה, השאלה הראשונה שבאמת שאלתי את עצמי היתה מה משמעות התורה ביחס לעתיד. התשובה הראשונה שנתתי היא, שלתורה יש משמעות אך ורק ביחס להכנת הצבא לעתיד. לכן, בעצם, ביקשתי לבחון מה קרה בעבר. לאנשים הרי יש הרגשה שמתכוננים למלחמות שהיו. יש לא מעט ביקורת על צה"ל גם בהקשר להתמודדות עם דרום לבנון או האינתיפאדה. אני מאמין שמאחורי עשייה נכונה בשטח צריכה להיות תיאוריה טובה. השאלה בהקשר הזה היא איך ליצור תיאוריה, שבאמת לא תישאר על המדפים אלא תנחה את הכוח ובסופו של דבר גם את שדרת הפיקוד בצה"ל. יש לא מעט אנשים, שמבחינתם הדבר העיקרי הוא ניתוח כל מה שהיה. זו חשיבה ליניארית. כלומר, כל מה שהיה כנראה יחזור על עצמו באיזו שהיא צורה ולכן הלקחים יתאימו. בהיבט הזה, קרבות חניבעל וקרבות יהושע בן-נון וקרבות נפוליאון כולם רלוונטיים והכל נכון וכביכול כבר הכל נאמר. אני מאלו שסבורים שצריך לעשות מאמץ גם ללמוד תפישות חדשניות, כדי שבסופו של דבר תוכל להחליט מה רלוונטי ומה לא'. אלמוג מודה שדיון על לקחים במבט לעתיד הוא 'בעייתי ביותר ובמידה מסוימת אף יומרני'. תקפותו של לקח למלחמה עתידית היא מוגבלת, משום ש"ניתן להניח שהמציאות לא תזמן לנו אירוע זהה. בשבוע שעבר שמעתי הרצאה של ד"ר דוד פסיג. הוא עתידן. פסיג הציג מטאפורה שמאוד מצאה חן בעיני ביחס להתכוננות שלנו לעתיד. הוא טוען שאנחנו לא יודעים שום דבר על מה שיהיה בעוד שלוש דקות ועל אחת כמה וכמה מה יהיה בעוד עשר שנים או חמישים שנה. כמה אנשים יחיו פה במדינת ישראל? כמה יהודים? כמה ערבים? למה הדבר דומה, לנסיעה במכונית כשבעצם השמשה הקדמית אטומה לחלוטין ואתה לא רואה קדימה שום דבר. כל מה שאתה בעצם רואה זה מה שמופיע לך במראות הצד ויש לך גם את המראה האמצעית כדי להסתכל אחורה. אתה מתבונן אחורה ומנסה להבין משהו על מה שהיה, כדי להשליך קדימה. והוא אומר: מה שאני עושה בתור עתידן זה קודח חורים בקוטר של מילימטרים בשמשה הקדמית כדי להתבונן קדימה ומתוך החורים הללו, שאנו משקיפים דרכם אל העתיד, אנחנו מנסים ליצור איזה שהן תובנות ביחס למה נכון לעשות. אני אומר שחשוב מאוד שנייגע את מוחותינו וננסה לברר לעצמנו איזו מציאות אסטרטגית חדשה תתהווה, האם היא תהיה טובה יותר או יציבה יותר. אני לא זורק את האחריות על הדרג המדיני. לכל צד במערכת הזו יש אחריות וחייב להיות דו-שיח ובירור מאוד משמעותי. אחד האתגרים הגדולים של מטה כללי הוא בעצם לקחת רעיונות מופשטים ולברר את המשמעות האופרטיווית שלהם והטאקטית עד רמת הטנקיסט והטייס. לבוא ולהגיד: מה אני יכול לעשות כצבא? איזה אפקטים אני יכול ליצור? מה הסיכוי ליצור הישג צבאי מסוים, שישרת באמת את המצב האסטרטגי החדש? כי המצב בשום פנים ואופן לא נשאר כמו שהוא. המציאות משתנה כל הזמן. תמיד שאלתי את עצמי שאלות קשות ותמיד הייתי מתוסכל כיוון שלא היו לי תשובות. אשתי אומרת שאנחנו נמצאים כאן באופן זמני. החיים בסך הכל הם די קצרים. אפשר לנסות להתמודד עם השאלות הללו כל יום בעשייה שלך, החל מהדברים הקטנטנים, מההשכמה בבוקר, ועד הדברים הגדולים: לאן אנחנו הולכים ומה אנחנו רוצים מעצמנו, מה אנחנו רוצים לעשות כאן על האוטובוס הזה שקוראים לו חיים. מה באמת משמעותי בשבילנו ומה חסר ערך. אני חושב שזה נכון לכל אדם באשר הוא: לנסות לברר את הדברים המהותיים בכל המערכות שהוא חי בתוכן. אחרת, אני חושב שהחיים הם הרבה יותר ריקים ובעייתיים. השאלה צריכה להיות תמיד: איך לעשות את הדבר הנכון - נכון. בכל תחום'."
("הארץ" 08.10.2000)

מומלץ אגב לקרוא את הראיון הישן עם אלמוג המופיע באשכול הזה.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבתו של אביחי בקר, "אלוף המקרה", "הארץ" 20.05.1998
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

אלוף המקרה\ מאת אביחי בקר

המרוויח הגדול מהקרב על הרמטכ"לות הוא גבי אשכנזי, הצעיר באלופי המטכ"ל, בקרוב אלוף פיקוד צפון

"לפני שנתיים, כשרק קיבל את דרגת האלוף ומונה לעוזר ראש אג"ם, כבר סימן לעצמו גבי אשכנזי, קצין שאפתן, את היעד הבא לכיבוש - אלוף פיקוד צפון. השבוע התברר לו כי תוכנית האב עלתה יפה, למרות החששות האמיתיים שהיחסים המתוחים עם שר הביטחון ישבשו אותה. המתיחות בין השניים הגיעה לשיאה בתקרית שפרצה כשיצחק מרדכי היה אלוף פיקוד צפון ואשכנזי תת אלוף, מפקד יחידת הקישור ללבנון. הרקע לעימות היה מבצע שעלה בהרוג אחד. מרדכי טען: לא אישרתי. אשכנזי מצדו עמד על דעתו שכן. בבירור שנערך אז אצל הרמטכ"ל, אהוד ברק, אמר אשכנזי על האלוף שלו שהוא משקר. כשנכנס יצחק מרדכי למשרד הביטחון נוצר הרושם שהוא 'תקע' את אשכנזי בגלל משקעי העבר. בהווי הצה"לי דובר עליו כחבר ב'רגון נפגעי איציק' מועדון שכיכב בו מתן וילנאי. אחרי שמרדכי סילק את וילנאי מסביבתו - העניין העיקרי שהטריד אותו - נטרפו הקלפים לחלוטין. אשכנזי, שבמקור יועד לפיקוד מרכז, קודם ברגע האחרון ממש לפיקוד צפון על חשבונו של משה יעלון, שהיה בטוח שהמינוי כבר בכיסו. הנימוק הרשמי למהלך המפתיע היה: לנוכח ניסיונם, אשכנזי מכיר לעומק את סוגיית לבנון ויעלון את הבעייתיות שביהודה ובשומרון. אלא שבזאת לא נגמר הסיפור. ברקע ההצלבה בין יעלון לאשכנזי היה גם תרגיל תדמיתי של שר הביטחון, שמטרתו להוכיח כי אינו נקמן כפי שנחשף בפרשת וילנאי. את מחיר המהלך משלם יעלון. המרוויח הגדול הוא אשכנזי, שיקבל בקרוב, צחוק הגורל, את התפקיד הנכסף שאליו לא זכו להגיע מוריו הרוחניים, האלופים (במיל') אורי שגיא ואילן בירן. לשניים אלה חלק ניכר במטען שהוא נושא אתו. מבירן, אמר אשכנזי בראיון לפני שנתיים, הוא ספג את עקרונות התכנון ארוך הטווח, את היכולת להפריד בין עיקר לטפל ואת הידע כיצד לטפח מפקדים. שגיא שימש השראה למקצועיות, 'לא רק איך עושים דברים, אלא גם למה, מעומקי הטכנוטקטיקה ועד מרומי האסטרטגיה'. עוד למד משגיא, והפעם הפוך על הפוך - על כך חזר באוזני ידידים בתקופת ההמתנה לתפקיד - איך לא להשתחרר מצה"ל אם יחוש שלא חפצים ביקרו. את קטעי הביזוי ומלחמת העצבים הוא יחסוך מעצמו אם וכאשר, אותו לא יחזיקו בן ערובה - כך התחייב בתקופת אי הבהירות לקראת הסבב הנוכחי. בפועל הוא לקח את כל הקופה.

הוא בן 44, הצעיר באלופי המטכ"ל, נשוי ואב לשניים, הבכור בדרך לאגוז. אמו הוברחה לארץ מחאלב שבסוריה בהיותה בת 10, אביו הגיע מבולגריה ישר לקרבות לטרון. כשנישאו היו בין מייסדי מושב חגור שבדרום השרון, אז יישוב ספר קשה יום. מפחד המסתננים גם הלילות לא היו שקטים. לעומת זאת, זכורים לו קשרים חמים עם ג'לג'וליה השכנה. גלי ההתלהבות אחרי מלחמת ששת הימים, קרע במשפחה וחיפוש אחר חוויות הוליכו אותו בשנת 68' לפנימייה הצבאית בתל אביב, שהיתה מסונפת לגימנסיה הרצליה. כאן לראשונה הוא נחשף לעיר, לאגף הצפוני שבה. לנער מחגור זה היה הלם. להנאתו הוא שיחק כדורגל בקבוצת הנוער של מכבי רמת עמידר. אתו בחוד היה ויקי פרץ. 27 חניכים סיימו את מחזור ד', שהיה חדור תחושת שליחות. אשכנזי, מהבולטים שבהם, ביקש קורס טיס, נדחה, ניסה סיירת גולני, לא התקבל. כשהגיע לגדוד 12 להיות מ"כ של רובאים כבר היו לו גינונים של אלוף. העובדה שהגיע למטכ"ל לא מפתיעה איש מאלה שפגשו בו אז. זה היה תסריט ידוע מראש. במלחמת יום כיפור הוא היה צוער בבה"ד 1. הגדוד שנבנה מסג"מים שבדרך השתייך לאוגדת שרון ופעל באזור האגם המר הקטן ובחיץ החקלאי, כשהוא מסתפק בקרבות קטנים. לעומק המערכה הם לא הוטלו. הוא היה החניך המצטיין של הקורס, את סיכת המ"מ העניק לו הרמטכ"ל אז, דוד אלעזר. אשכנזי היה מ"פ בגדוד של בירן כששגיא היה המח"ט. הוא היה באנטבה, במסגרת נבחרת מצומצמת מגולני שצורפה למבצע ככוח משני. חוויה קרבית ממש הוא לא עבר שם. 'הפשיטה הראשונה שלי כמ"פ, שהיתה בפתחלנד למרגלות כפר שובא, למרות שלא קרה בה כלום, משמעותית בעיני יותר מאנטבה, שהגיבורים האמיתיים שלה הם לא הלוחמים אלא אלה שאישרו את המבצע. היום אני מבין את עוצמת האחריות, אני תופש מה הם לקחו על עצמם. אז לא הייתי מודע לזה. מה שכן ריגש באנטבה זו התחושה של שליח מצווה'. אחר כך הוא היה קמב"צ חטיבה לצדו של שגיא. כשסיים תפקיד סמג"ד, במהלכו נפצע קל במבצע ליטני, הוא החליט לפרוש למרות החיזורים. 'די נמאס לי אז, הרגשתי שבע, לא שהיו לי תוכניות במקום אחר, אבל כירסם בי ספק אם זה באמת הכיוון'.

תקופה קצרה של בירור עצמי הסתיימה בקריאה דחופה מבירן, אז ראש לשכת הרמטכ"ל רפאל איתן, לבוא לקריה לראיון. השיחה עם איתן החזירה את אשכנזי למדים, תחילה לבית הספר לפיקוד ומטה. צה"ל, הוא הופתע לגלות שם, זה לא רק ריצה בתעלה בתרגיל יעד מבוצר. גם את פו"ם הוא סיים כחניך מצטיין. כשבירן נבחר למח"ט גולני הוא מינה את אשכנזי למג"ד. שם, לראשונה, הדברים כבר לא באו לכוכב בקלות. 'נדרשו ממני תעצומות נפש להיות מג"ד טוב, לא ב'טופ 10' אלא משהו סביר. לקח לי הרבה זמן להגיע לרמה'. לא מעט מבצעים איפיינו את התקופה ההיא, שתוביל למלחמת לבנון - שבה, כסמח"ט, הוא קנה את עולמו. לסמח"ט גולני הוא מונה ללא חפיפה, ממש ערב מלחמת לבנון. בתוכניות המבצע פוצלה החטיבה לשני צירים, באותו סדר כוחות, האחד בפיקוד המח"ט ארוין לביא והשני בפיקודו של אשכנזי. בשלב הפתיחה הוביל אשכנזי את הסיירת, את פלוגת החה"נ, ואת גדוד 51, שעליו פיקד עד זה לא כבר, לנבטיה ולבופור. צמוד אליו היה גוני הרניק, שבמקום להתייצב בבקו"ם ולהשתחרר הגיע לשטח הכינוס ודרש: קחו אותי. כשמפקד הסיירת נפצע, אשכנזי שלח את הרניק. 'גוני דיווח לי שהוא התהפך, שהוא ממשיך ברגל, כשהוא הגיע לחבר'ה הוא ביקש ממני לעשות שינוי מסוים בתוכנית, אישרתי לו, איחלתי לו בהצלחה, בעשר הוא הודיע לי שהוא מוכן, באחת עשרה הוא נהרג'. הרניק, אמיר מיטל, שהיה מג"ד בגולני, וראובן בריננברג, בן מחזור מפנימיית חיפה, הם מתי המלחמות שזכרם מלווה אותו. 'את ראובן אהבתי אהבת נפש, מצאתי בו דברים שלא היו בי'. בהמשך מהלכי מלחמת לבנון לחם הכוח שבפיקוד אשכנזי בג'זין ובאזור ג'בל ברוך. הוא נעצר מדרום לכביש ביירות דמשק, ובכך נשלם חלקו העצמאי. בהפסקת האש הוא חבר לחטיבה בשדה התעופה של ביירות והשתתף בקרבות על בחמדון. 'הבתולים שלי נקרעו אחרי של"ג', אמר פעם בראיון, כשהוא רומז לאי נחת שחש לנוכח הפער בין מטרות המבצע למשימות.

התחנה הבאה במסלול הקידום המהיר היתה מפקד החטיבה המזרחית בעוצבת הגליל, וממנה, ב-1987, למרות גילו הצעיר, הוא מונה למח"ט גולני. במוסף מיוחד שהוציא אז 'מעריב' תחת הכותרת 'אנשי 2000' - תחזית על דמויות במגוון תחומים שראוי לעקוב אחריהן - הוא מסומן כהבטחה גדולה. מבחינה זו הוא מימש את הציפיות אחת לאחת. הוא אינו מתמסר באופיו, את דעתו - הנחרצת תמיד - הוא מקפיד לומר לממונים עליו גם אם היא נגד הרוח. באינתיפאדה, כשכולם ברחו מאחריות וטענו שלא היתה הוראה מגבוה להכות 'מפירי סדר', אשכנזי היה נחרץ שהיתה פקודה כזאת. לראיה הוא הציג סיכומי דיונים אצל מפקד אוגדת עזה, יעקב 'מנדי' אור. למותר לציין שאלוף פיקוד הדרום אז, יצחק מרדכי, לא היה שבע רצון מדבריו של אשכנזי. גם לא אפי פיין, שהיה אז מח"ט גבעתי. הוא השתלם בקוונטיקו, הפו"ם של המרינס, היה מפקד אוגדת מילואים משוריינת בצפון, מפקד יחידת הקישור ללבנון, רח"ט מבצעים. בעבר ניהל תחרות סמויה עם גיורא ענבר, שלאחרונה הודיע על פרישתו מצה"ל. הוא סמכותי, מודע לערך עצמו, אבל בהבדל ממוקיריו בירן ושגיא, הוא ישיר ולא פתלתל. לאשכנזי, שצמח בגולני, אין את התדמית של אאוטסיידר רב תחכום, שחלק ניכר מיוצאי החטיבה לוקים בה ואחר כך מוצאים עצמם מחוץ למערכת בטרם עת. הוא, שלא כמותם, משתלב יפה. לצרכיו הוא מניפולטור לא קטן, על איכויותיו כמפקד נחרץ אין חולק. 'כשגבי קופץ לריבאונד, הוא לא עושה חשבון לאף אחד באזור הצבע', כך הגדיר אותו ידיד. מקטרגים טוענים, כי הוא אגואיסט. אלוף (במיל') יוסי פלד, שהיה אלוף פיקוד צפון כשאשכנזי היה קצין אג"ם של הפיקוד, הכליל אותו בחמישייה הפותחת שלו: 'כאלה שאני מוכן ללכת ביער חשוך בלילה כשהם מאחורי'. בחמישייה הזאת נכלל גם שאול מופז. הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק זיהה בו את הפוטנציאל לשמש בעמדות מפתח, ומינה אותו לעוזר ראש אג"ם - תפקיד שבמסגרתו גיבש בין השאר רפורמה מקיפה להטבת התנאים של המשרתים במילואים. בעניינו של אשכנזי לא נאמרה המלה האחרונה. צירוף של כישורים וגיל בהחלט משחק לטובתו כשמנסים לצפות קדימה מעבר לפיקוד צפון. בדור שכבר אין בו אגדות, אשכנזי הוא אלוף מהדגם החדש." ("הארץ", 20.05.1998)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבתו של אביחי בקר, "עולים ללבנון", "הארץ" 10.02.1998
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

עולים ללבנון\ מאת אביחי בקר

בצוות שנתקל בשבת היו שלושה רוסים. אחד מהם, ניקולאי רפופורט, נהרג. המח"ט אומר ש"מה שמאפיין אותם זוהי משמעת אחרת, מקצועיות, שקט נפשי". העולים מתגייסים לגבעתי
"זה קרה בעבר לפלוגת ההנדסה של הנח"ל, לסיירת צנחנים, לאגוז ולקומנדו הימי; הם יצאו כולם להפתיע והופתעו בעצמם. הפעם זה קרה בגבעתי. חמישה כלימגורים בשני מוקדים הופעלו בו זמנית בשבת לפנות בוקר על הכוח של סגן אודי מגדוד רותם. אלה מטענים קטלניים שאינם מותירים סיכוי רב למי שנמצא ברדיוס הפיצוץ; מאות כדוריות פלדה טסות באוויר. בגבעתי מגיבים על המארב ב'יצאנו בזול'. העובדה כי סמל ניקולאי רפופורט היה היחיד שנהרג בהיתקלות היא תוצאה סבירה מבחינה צבאית. לולא הקפידו על רווחים גדולים והגיבו כראוי, מספר האבידות היה גדול יותר, כפי שכבר אירע ליחידות איכותיות מהם. 'התגובה שלהם ראויה, לא רק לדעתי, לתעודות הערכה. למרות הנפגעים הרבים שהיו להם הם התעשתו מהר', אומר מח"ט גבעתי אל"מ אייל שליין, 'הרגו חיזבאללה אחד, פצעו לפחות מחבל נוסף. הם טיפלו בפצועים תחת אש בלתי פוסקת והתקפלו חזרה רק שבע שעות אחרי ההיתקלות. מדובר בחיילים צעירים שנמצאים עדיין באמצע המסלול, מחזור מארס 97'. למפקד המחלקה זה היה מארב ראשון. דיברתי אתם מיד כשהם חזרו, הם נראו לי חזקים. היה להם עצוב, אבל הם שאבו עידוד עצום מזה שהם עמדו יפה במשימה'. במרדף שהתפתח אחר החוליה הנוספת, שהיתה שותפה למארב, נהרגו שני אנשי חיזבאללה על ידי כוח שהוביל מג"ד רותם, סא"ל אבי. בגבעתי חשו סיפוק רב מתוצאות הקרב על שני פרקיו. ההיתקלות מצפון למושב זרעית היתה בגזרה בעלת היסטוריה ארוכה של תקריות. באוגוסט 96' נפל במוצב כרכום גם החלל האחרון של גבעתי בלבנון עד לאירוע בשבת, סמ"ר אמיתי אלמדון. לאל"מ שליין, חצי שנה בתפקיד, היה זה האירוע הראשון כמח"ט גבעתי. כשקיבל עליו את הפיקוד הוא הציב לעצמו יעד ליישר קו עם חטיבות החי"ר הוותיקות ולמחוק מהלקסיקון, אחת ולתמיד, את התירוץ השחוק של חטיבה צעירה (היא כבר בת 14). כשהגיע, אסף את הקצינים ופרש לפניהם את האני מאמין שלו: 'הגולנצ'יקים שכבשו את החרמון ואת הבופור כבר מזמן בבית... מורשת זה חשוב, אבל לא האגדות זה העיקר, אלא הקבלות בהווה. אין שום סיבה בעולם שנהיה פחות מהם... מה שכן, לעניין המורשת יש תפקיד מאוד חיוני... היא עוזרת למשוך מתגייסים צעירים. אם להיות לגמרי כנה, הרי פה אנחנו במצב חלש. בתחום הביקוש גבעתי מדורגת לא טוב. אני, לדוגמה, מוכן להתחלף עם גולני באחוזי ההתנדבות שיש להם, אבל לא בשום נושא אחר. את האווירה ששוררת שם אני לא קונה. על תרבות של 'אחי, יהיה בסדר' לא בונים צבא'. להבדיל, על דימויה אצל אוכלוסיית העולים אין גבעתי צריכה להיאבק. זה שנים שיש לה אצלם שם טוב שעבר מפה לאוזן. התופעה מוכרת: חבר מביא חבר. בקרב הרוסים והאתיופים נוצרה כבר מסורת של הליכה לגבעתי, לכומתה הסגולה. אך סמלי הוא שמפקד בסיס הטירונים של גבעתי עצמו, סא"ל שלמה, עלה מברית המועצות לשעבר. 'כשאנו מצליחים לנטרל את בעיות הת"ש (תנאי שירות) העצומות שהם משאירים בבית, אנחנו מקבלים חיילים מעולים. המון מזה זה חינוך. מה שמאפיין אותם זה סוג של משמעת אחרת, מקצועיות. הם מאוד רציניים, יש בהם שקט נפשי, לגמרי לא במקרה הם הצלפים והקלעים הכי טובים שיש לי בחטיבה. כל אמצעי לחימה חדש, הם הראשונים להתחבר אליו ולהתמקצע בו. התופעה הזאת מאוד בולטת. מצד שני חוסר השליטה של חלק גדול מהם בשפה מונע בעדנו לשלוח אותם לדוגמה לקורס קצינים. זה לא שאין להם את היכולת, זה רק הדיבור שחסר להם. עניין אחר שפוגע באפשרות שלהם להתקדם הוא בעיות סוציאליות חמורות. כמעט 20% מהחיילים שלי עונים להגדרה עולים חדשים", מספר סגן שי בלאיש, מפקד הפלוגה שנתקלה. בעת האירוע הוא היה בבית בחופשה והוזעק צפונה. הוא לא סולח לעצמו את ההחמצה. 'שלושה מחיילי המארב היו רוסים. ניקולאי שהוא מאגיסט ועוד קלע ונגביסט. מדובר בכלים שהם הכי חשובים, מה שמעיד על המון מוטיווציה. מי שמחזיק אותם מקבל הרבה כבוד. זה לא שהצברים הם לא כאלה, אבל העולים החדשים, למרות בעיות הקליטה, בהכללה, הם השיא. מה שהישראלים איבדו, הם הביאו'. סיפור חייו ומותו של רפופורט העלה לתודעת הציבור את התנאים הקשים שבהם חיים העולים. בגבעתי יש עוד רבים כמותו. אגפי הת"ש משתדלים לסייע, אך אין בכך כדי לפתור את מצוקתם הקשה. 'אנחנו כל כך עסוקים בשגרה שאנחנו לא מתארים לעצמנו עד כמה הבעיות של החבר'ה האלה הן חריפות. אף פעם הם לא מספרים', אומר בלאיש. 'עם ניקולאי היו לי הרבה שיחות שנועדו לבדוק מה מצבו ואיך הוא מרגיש בפלוגה. 'הכל טוב, הכל בסדר, אני רוצה לתרום'. מעבר לזה הוא לא פירט כלום. הדבר היחיד שלא הפסיק להטריד אותו זה אנשים שמשתמטים. הוא פשוט לא קלט איך ילידי הארץ מרימים ידיים'.

העולים מהווים חלק מרכזי בלוח הזמנים של שליין. עניין כאוב אחר שמעסיק אותו הוא איכות הקצונה הזוטרה בגבעתי. שליין הציב לו יעד ליצור מהפיכה גם בעניין זה. הישגים כבר נראים בעין. 'אני מאוד לא הייתי מרוצה, לא ממספר האנשים שיצאו לבה"ד 1, לא מהמספר שסיים ולא מאיך שהם גמרו'. לנוכח הממצאים העגומים, הוא נעשה מעורב מעבר למקובל במיון ובהכנה של המועמדים לקצונה ואף רשם לעצמו הישג ראשון. 'במחזור האחרון אף לא אחד מגבעתי נכשל בבוחן הכניסה', הוא אומר. 'בנקודה הזאת היינו לפני הצנחנים, לפני גולני ולפני הנח"ל. צריך להבין מה התרחש פה. עד לא מזמן היו לנו בשלב זה כמעט 20% נפלו. זה נתון נוראי'. תוכנית אחרת שהוא מריץ נועדה לבנות את עתודת מפקדי הפלוגות של החטיבה. הוא סימן מראש 12 לוחמים שסיימו את המסלול והכין לחבורה אקסקלוסיווית זו, שאותה הוא מטפח אישית, תוכנית הכשרה ייחודית בת חצי שנה משובצת צ'ופרים והעשרות החל בקורס צניחה וכלה בקורסים בווינגייט. אומרים על שליין כי הוא עוד יהפוך את גבעתי ליחידה מיוחדת נוסח המקומות שבהם צמח. הרף שהציב הוא בהחלט עץ גבוה לטפס עליו. הוא עצמו התגייס ב-1978 והתנדב לסיירת מטכ"ל. בעת ששירת שם פיקדו על היחידה נחמיה תמרי ועוזי דיין. 'לא התמוגגתי מהייעוד של היחידה. זאת היתה חוויה, אבל ההילה סביב הסיירת היא לא בהכרח מוצדקת. גם היום הייתי בוחר את הכיוון הזה, רק שצריך להודות שהיו גם תקופות של חוסר מעש לא קטן'. את הביקורת שהיתה לו גם אז לא היסס להביע בפומבי. "מטכ"ל מאוד מקצועיים בתחומים המסוימים שלהם, למשל בנושא טרור. אך היה לנו הרבה מה ללמוד בתחום של לחימת חי"ר קלאסית, בזה היו חולשות". בתחילה לא האמינו אפילו ששליין יגמור מסלול. בבוטות ששידר היה חריג בנוף יפי הבלורית והטוהר, הבחורים מנהלל ומכפר יהושע. הוא היה אגרסיווי, פחות דיבר יותר עשה. שיא שירותו במטכ"ל היה הפריצה לבית הילדים במשגב עם. הוא היה בחוליה שעל פי התכנון נועדה להיכנס ראשונה. הם השתלשלו מהגג, אלא שבשל כשל מודיעיני במקום חלון הם פגשו בקיר - עיכוב קל שמנע מהם את הבכורה. בכבוד זכתה חוליה אחרת. יותר משלוש שנים הוא היה לוחם במטכ"ל. כשנהיה קצין הלך לשלדג, זהו בית היוצר שבו התפתח ועמו הוא גם מזוהה. בשלדג הוא כונה 'המג"בניק', כי אצל אייל, צחקו, אין חוכמות, בחיים כמו בצבא, ישר נבוט. הוא לחם בשל"ג, בג'בל ברוך ובעלי; כשצה"ל עזב את ביירות הוא היה במאסף. בשלדג הוא התחיל כמפקד צוות וסיים כמפקד היחידה. קבלת הפנים שקידמה אותו בהגיעו לשם כמפקד היחידה היתה יותר מצוננת. נרתעו שם ממשמעת הברזל, החספוס. ותיקי שלדג רצו מישהו נחמד בעל כריזמה ולא ראש קשה. אך כשנפרדו ממנו כשסיים את התפקיד אמרו לו 'היית גדול, אנחנו טעינו'. בהיסטוריה של שלדג הוא מדורג בשלישייה הפותחת. מחממת שלדג היה יוצא מדי פעם בפעם לגיחות בחי"ר הרגיל, לפגוש את עם ישראל. הוא היה מפקד סיירת גבעתי, מג"ד בחטיבה. בין לבין חווה קצת אזרחות. הוא פתח בית קפה, ניהל מפעל תעשייתי לבטון. אחרי שנה התפתה לחזור למדים ולתפקידים הקורצים שהציעו לו. הוא יליד דרום תל אביב, בן 37. הוא גדל במושב שדה דב, שם הוא מתגורר עד היום עם משפחתו. כנער שיחק במכבי תל אביב. על המגרש כמו בחיים הוא היה פלאח עיקש. שנתיים בעזה קדמו למינויו למח"ט גבעתי. הוא היה מפקד החטיבה המרכזית וכשזו בוטלה הוא קיבל את החטיבה הדרומית. באירועי מנהרת הכותל הוא היה מחוץ לגזרה, ממתין לתפקיד הבא. חופשתו נקטעה כשהוזעק למלא את מקומו של מי שהחליף אותו בפיקוד על החטיבה הדרומית, אל"מ אסף שביט שנפצע קשה ליד חאן יונס. חודש וחצי אחר כך הוא קיבל מינוי לסגן מפקד אוגדת עזה, תפקיד שבמקורו יועד לאל"מ נבי מרעי, שנהרג באירועי מנהרת הכותל. 'ממש לא רציתי את התפקיד, אבל הבנתי את הסיטואציה'. התחנה הבאה, חטיבת גבעתי, היתה משאת נפשו. אתמול בטקס האשכבה בתל השומר הוא נפרד מההרוג הראשון שנפל בתקופתו." ("הארץ", 10.02.1998)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

סגן אלוף לימור לוי היא המפקדת הראשונה בתולדות מרכז המזון של צה"ל. עכשיו היא פורשת מהתפקיד ומספרת מה הייתה רוצה לשנות בתפריט הצבאי

http://www.nrg.co.il/online/54/ART2...4&cat=871&loc=6

כתבתו של עמוס הראל, "ביתו ומבצרו", "הארץ" 16.06.2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

ביתו ומבצרו\ מאת עמוס הראל

ביוני 82', כמפקדה הטרי של סיירת גולני, נפצע משה קפלינסקי בתחילת הקרב על הבופור ופינה את מקומו לגוני הרניק, שנהרג בתוך המבצר. 18 שנה אחר כך, כמפקד עוצבת הגליל וממפקדי הנסיגה מלבנון, הוא שמח לגלות שאין נסיגות שמחות. ביציאה הצלחנו יותר מאשר בכניסה, הוא אומר
"על הרצפה, שעונה על קיר חדר הכניסה ללשכתו של מפקד עוצבת הגליל, תת-אלוף משה קפלינסקי (קפלן), מונחת תמונה גדולה, מכוסה בעטיפה של מתנה. מי שיסיט את העטיפה ממקומה יגלה תצלום אוויר ענק, ממוסגר, מסוג המתנות שיחידות צבאיות נוהגות להעניק למפקדיהן. התצלום, המנציח את מוצב הבופור וסביבתו, הוא מזכרת מסגן-אלוף אורן אבמן, המפקד האחרון של רכס הבופור. 'לתא"ל קפלינסקי', רשם אבמן על ההקדשה 'הקצין שפיקד על כיבוש הבופור ב-82' וניהל את המערכה לפינויו ב-2000'. בינתיים, התמונה ממתינה להיתלות על קיר הלשכה. אולי קפלינסקי לא הספיק. ייתכן שהשבחים שנרשמו לצדה ('האיש הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון') הביכו אותו במקצת ואולי פשוט לא ידע מה לעשות במתנה המנציחה נסיגה, גם אם זו מתוארת כ'מערכה לפינוי'. גם אם היא הסתיימה, כפי שבכירי פיקוד הצפון אוהבים להדגיש בשבועות האחרונים, 'בלי שאף חייל נשרט'. 'היו לי קצת פרפרים בבטן כשמג"ד הרכס דיווח שהוא עוזב בפעם האחרונה את הבופור. זה נשמע לי קצת מוזר', הוא אומר. אבמן לא דייק לגמרי בהקדשה. קפלינסקי, אז מפקדה הטרי של סיירת גולני, נפצע קשה בשלב הראשון של הקרב על הבופור ב-82'. רב-סרן גוני הרניק, המפקד הקודם של הסיירת, נטל את הפיקוד על הכוח ונהרג בתוך המבצר. קפלינסקי: 'אני מחובר לבופור הרבה שנים, ובעיקר להרבה אנשים שנפלו שם. הבופור העסיק אותי הרבה. שישה מהחיילים שלי נהרגו שם, ביניהם גוני שהחליף אותי. הבופור לא נגמר ב-82' מבחינתי. יצא לי להיות שם הרבה מאוד פעמים מאז. כל פעם שנכנסתי למוצב, האנשים האלה חזרו אלי. איבדתי חיילים כמח"ט גולני, כמח"ט הגזרה וגם בתפקיד הזה. זה לא המקום היחיד. כל נקודה באזור הביטחון מתקשרת אצלי לאנשים. לבנון לא תחסר לי, אבל אני בהחלט מתגעגע לאנשים האלה. כשהודיעו לי שיצאנו מעיישיה וריחן, זה ישר התקשר אצלי לארז (גרשטיין). אבל גם הבופור - שנינו חולצנו משם, פצועים באותו מסוק. כרכום מזכיר לי את אמיר מי-טל (שנהרג בפעולת נועיימה ב-88') ואת יואב סקל, שנהרג במבצע של הסיירת שבו השתתפתי כמג"ד. רכס רמים מתקשר להרבה אנשים, אבל בעיקר לעאמר חוסיין, המג"ד מגולני שנהרג שם אחרי שעזבתי את תפקיד המח"ט. אני מיניתי אותו'. שילמנו חתיכת מחיר בלבנון, הוא הודה. זו היתה הפעם היחידה בזמן הראיון שבה נראה נבוך. פתאום גילה עניין במגירות שולחנו, שנפתחו ונסגרו בזו אחר זו.

תחושה של הישג

קפלינסקי, בן 43, מתגורר במושבה גדרה, בבית שבקושי הספיק לראות במשך השנה (כמעט) שבה הוא משמש כמפקד עוצבת הגליל. הוא נשוי לפנינה ואב לשני ילדים, שהגדול מביניהם חייל בשירות סדיר. קפלינסקי התגייס לגולני שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים, היה מפקד הסיירת החטיבתית במלחמת לבנון, מפקד גדוד בגולני, מפקד גזרה בגבול הצפון ומח"ט גולני. רוב שנות שירותו עברו עליו בלבנון. תפקידו הקודם, פיקוד על עוצבת צנחנים מובחרת, סיפק הפוגה מסוימת ממשימות הביטחון השוטף. הוא איש גדל גוף, עם כריזמה שקטה ומבע פנים קבוע של 'אני רק בחור פשוט מגולני'. נחום ברנע קרא לזה 'קסם דובי'. זו חזות מטעה, כמובן - מסיכה שהוא לובש ופושט כרצונו. מאחוריה מסתתר קצין מתוחכם שיודע לתכנן היטב את צעדיו. את התקשורת, שאליה נחשף רק מעט בתפקידיו הקודמים, הספיק ללמוד במהירות שיא. בחודשים שקדמו לנסיגה למדו מפקדיו שקפלינסקי, כמו עמיתו, מפקד יחידת הקישור ללבנון תא"ל בני גנץ, הוא אחד הדוברים הרהוטים ביותר העומדים לרשותם. הוא מרואיין זהיר, שתשובותיו, ככל שיהיו ישירות וגלויות, נאמרות לאט ותוך בחירה קפדנית של הניסוחים. שלא כמו חלק מעמיתיו, קשה להניח שקפלינסקי ייכשל בפליטות פה. בפתחו של מסלול קידום שנראה מבטיח (מהלשכה בבירנית יצאו רמטכ"ל אחד, שאול מופז, וחמישה אלופים), אין לו שום דחף להסתבך. דווקא שבחים שחלק לו אמנון אברמוביץ' בערוץ 1, למחרת הנסיגה, גרמו לו אי נעימות קלה. 'בפיקוד צפון משרת תא"ל בשם קפלינסקי', אמר אברמוביץ'. 'מעולם לא היה רב-אלוף במילואים, כמו אהוד ברק, חייב כל-כך הרבה לתא"ל בשירות סדיר, כפי שהוא חייב לקפלינסקי'. אחרי יומיים תיקן אברמוביץ' והוסיף לרשימת הצל"שים של רשות השידור גם את גנץ, ובכל זאת, יש להניח שהיו בין הקצינים הבכירים בצה"ל מי שהסתייגו מכך שהקרדיטים הורדו דווקא עד שכבת התא"לים. בראיון, שמתקיים שבועיים לאחר הפינוי, קפלינסקי, שבהייררכיית המבצע היו הוא וגנץ שניים לאלוף הפיקוד אשכנזי, כבר נזהר מאמירות כמו 'זה יהיה מהלך שיילמד בכל בתי הספר הצבאיים', שרווחו בפיקוד צפון מיד לאחר מבצע 'אורך רוח'. אבל בהחלט יש לו תחושה של הישג, למרות הביקורת שהושמעה בתקשורת ולא פחות מכך בפיקודים ובאגפים במטכ"ל שלא היו שותפים לביצוע הנסיגה. 'אני לא שומע את הקולות הללו', הוא טוען. 'זה פחות מטריד אותי. אין לי זמן לעסוק בכך. אני מניח שיש צלילים שנובעים מכך שאין נסיגות שמחות, בטח כשזה לא נעשה בהסכם ובתהלוכת ניצחון', הוא ממשיך. 'גלי הביקורת נובעים מחוסר ידע, ומסתמכים על תמונות שפורסמו בתקשורת שבאמת עוררו סימני שאלה. ברור שאף איש צבא לא יכול להיות שמח מתמונות של ציוד צבאי נבזז. אני לא חושב שהנסיגה היתה הישג כמו כיבוש הכותל או החרמון. לא היו כאן גיבורים. אבל ראינו אצל הדור הצעיר, אלה שאנחנו תמיד מוטרדים איך יחזיקו מעמד, הרבה דבקות במשימה. החיילים האלה ראויים להערכה'. זה היה, הוא אומר, 'מהלך קשה, מסובך ומורכב שבסך הכל עמדנו בו יפה'. חלק מההישג של צורת הנסיגה, הוא אומר, טמון בעובדה שצה"ל לא הביא עמו את האש לגבול הצפון בנסיגתו. 'אם היינו עושים טעות וחיזבאללה היה מזנב בנו, לא היה שקט כמו עכשיו. היינו עלולים לחטוף קטיושות בצפון, כבר באותו לילה'. עם זאת הוא מוכן להודות שנעשו שגיאות. 'היו שגיאות מקומיות, בתזמון קבלת ההחלטות, בהשארת חלק מהציוד. אולי היינו צריכים להתעקש על עוד 24 שעות הכנות לפינוי. אני גם לא נערכתי מראש לתהלוכות האזרחיות שהוביל חיזבאללה. דרך השימוש באזרחים לניתוץ צד"ל, לפחות אותי, הפתיעה. לא נתתי לזה תשובות בתרחישים. לעומת זאת, הניסיון לשבור את צד"ל, ההתמקדות בגדוד 70 השיעי, לא הפתיעו אותנו'. הוא אינו סבור שצה"ל נטש את צד"ל. 'בשום מקום לא נסוגנו לפניהם. זו לא היתה הבעיה. מה שגרם לסימני השאלה אצלם היה חוסר הוודאות באשר לעתידם. את זה לא ידענו לתת להם כל עוד לא התגבשה תפיסה כוללת ברמה המדינית'.

משפחת הבופור

לא כולם התפעלו, כאמור, מהדרך שבה בוצעה הנסיגה, למרות העדר הנפגעים. חבטה אחת באה מכיוון מעט לא צפוי, ובשל כך כאבה יותר. 'טוב, טוב מאוד שיצאנו מלבנון. מוטב היה שלא נכנסו אליה בכלל', כתבה רעיה הרניק, אמו של גוני, ב'מעריב'. 'אבל בדרך שבה יצאנו בגדנו בערכים שעליהם נפלו יובל, איתן, אמיר, ארז וחבריהם. זה לא הגיע להם. גם לא לנו. ומי יתנדב להיות 'החלל הראשון' שיקרא 'הסתער', אם וכאשר יהיה בכך צורך בפעם הבאה?' הרניק ייחלה לפינוי 'מכובד, מסודר יותר' ודיברה על חשיבותם של סמלים ודגלים. בלי לנקוב בשמותיהם, הזכירה גם את קפלינסקי ואת בנה. 'המ"פ שכב אז פצוע בשדה. מישהו אחר לקח את הפיקוד ומישהו אחר נפל במקומו. פעם היו קוראים לזה: 'הרים את הדגל השמוט'.'

'אני יכול לנסות להבין את התחושות של רעיה, אבל אני לא חושב שמעלנו בערכים של גוני', אומר קפלינסקי. 'גם תכנון היציאה מלבנון, בדיוק כמו הלחימה בכניסה, התבסס על דוגמה אישית של מפקדים, על הקפדה בשאלות כמו מי פינה אחרון את המוצב, איפה היו המפקדים, איך דאגו לחיילים. היה ניסיון לנקוט בכל אמצעי הזהירות כדי להקטין את כמות הנפגעים. ביציאה הצלחנו יותר מאשר בכניסה, כי שם המחיר היה טראגי'. אין לקפלינסקי שום כוונה לשחזר עכשיו, באוזני עיתונאי, את מה שהתחולל בבופור ביום הראשון של מלחמת לבנון. 'בנסיבות המבצעיות שהתפתחו בשטח היה זה קרב שצה"ל היה צריך להימנע ממנו, או לפחות לדחותו עד למחרת', כתבו זאב שיף ואהוד יערי בספרם 'מלחמת שולל'. 'האוגדות של צה"ל חצו את הגבול והשאירו עד מהרה את הבופור הרחק מאחוריהן... תוך יום אחד היתה המצודה הופכת ממילא למובלעת זעירה ובלתי מטרידה מאחור'. אבל ההוראה לעכב את כיבוש המבצר לא הגיע ליעדה ולוחמי סיירת גולני שעלו אליו נתקלו בהתנגדות קשה של אנשי אש"ף. כשהחל הקרב, 'סמח"ט גולני, ג' קיבל הודעה כי גם מפקד הסיירת, קפלינסקי, ספג כדור בחזהו... בנגמ"ש של ג' ישב כנלווה גוני הרניק, מי שהיה מפקד הסיירת הקודם. ערב לפני כן ערכו לגוני מסיבה לרגל שחרורו מצה"ל. במסיבה זו שמע כי הסיירת הוזעקה צפונה... חבריו יצאו לקרב והוא לא רצה להישאר מאחור'. הוא לא דיבר באחרונה עם הרניק, אבל טילפן לחלק מהמשפחות השכולות שבניהן נפלו תחת פיקודו, לאחר הנסיגה. 'זו היתה קבוצה של אנשים שייצגה הרבה מאוד מעם ישראל, מהרוח שלו', הוא אומר על ששת הרוגי הסיירת בקרב על כיבוש הבופור. הוא קרא את ספרו של רוביק רוזנטל, 'משפחת הבופור' על שש המשפחות, שמרביתן נטלו חלק במאבק הפוליטי המר נגד המלחמה והספר נגע ללבו, 'אם כי לא מצאתי את עצמי מזדהה עם כל מה שכתוב שם'.

עבודה טוטאלית

שלושה ממפקדי סיירת גולני נהרגו בלבנון: הרניק, סגן-אלוף מי-טל ותא"ל גרשטיין, שנהרג בפיצוץ מטען ליד חצבאיה במארס אשתקד. שלושה מפקדים אחרים של היחידה עדיין משרתים בגבול הצפון: קפלינסקי ושני המח"טים שלו, אל"מ משה (צ'יקו) תמיר ואל"מ דרור רופא. ג', מפקד הכוח שמוזכר אצל שיף ויערי, הוא גבי אשכנזי, היום אלוף פיקוד הצפון. 'גבי פיקד עלי בבופור וגם עכשיו, ביציאה', אומר קפלינסקי. 'רק התפקידים שלנו השתנו קצת. בסוף אתה מסתכל ימינה ושמאלה ואתה רואה את אותם אנשים על אותן גבעות, בתפקידים אחרים, עם שורות חסרות. השורות החסרות - זה מציק לי. זה הקשר היחיד שלי לאדמה הזאת, ללבנון'. האם עוד חמש שנים, בהנחה שהגבול יהיה שקט, לא ישאל את עצמו מדוע לא יצאנו קודם מלבנון? 'יכול להיות', הוא אומר. 'אני מקווה שבאמת יהיה שקט. לא חשתי ככה כשהיינו שם. אנחנו ניסינו לעשות את המשימה הכי נכון, תוך הקטנת מספר הנפגעים. את רוב הנופלים בשנים האחרונות אני מכיר אישית. המחיר היה חלק מהמשימה. אני גם לא יודע איך אפשר להילחם בלי נפגעים בכלל. אם היה פטנט כזה, אני מניח שמזמן היינו ממציאים אותו'. הוא טוען שקלט את החשיבות של הרגע רק למחרת הנסיגה, כשנפגש עם צ'יקו. 'חילופי המבטים בינינו - זו הפעם הראשונה שהבנתי את התהליך ההיסטורי שהיה כאן. לא היה לי זמן להתעסק עם זה קודם. אלה (תפקידי הקצינים בלבנון) תפקידים מאוד שוחקים. הבעיה העיקרית היא שלא אתה מכתיב את לוחות הזמנים ואת סדרי העדיפויות, אלא האירועים. המח"טים הם אבות לילדים צעירים ותמיד האירוע קורה ביום ההולדת של הבן בגן או ביום הנישואין. זו עבודה טוטאלית. זה נכון כבר מרמת המ"פ. אתה רואה אותם אדומי עיניים על גדר המערכת היום, כי הם מודעים לכובד המשימה ולא מוכנים לוותר על הפרטים הקטנים. הם מבינים שצריך להשקיע הרבה בהכנות ובתרגולים. היום בקו, למרות השקט, לא עובדים יותר קל'. השקט החדש בגבול קצת מפחיד אותו, בגלל מה שהוא טומן בחובו לעתיד. 'מעולם לא התמודדנו בלבנון עם שאלות כמו איך לשמור רמת דריכות גבוהה אצל החיילים. פה היתה מלחמה בלתי פוסקת. אני לא צריך להזכיר לך את כמות האירועים שהיו כאן. חיילים עלו לתעסוקות בלבנון כשהם מאוד דרוכים. 'גם נוספו לנו בעיות מבצעיות. יש פרק זמן קצר מאוד מחציית הגדר (בידי חוליית מחבלים) ועד להגעה ליישוב. מחיר הטעות גדול. אם פיספסתי על הגדר, אין לי יותר מערכת שלמה של קווי עצירה. כדי לערער את הביטחון אצל התושבים, מספיק אירוע אחד בחודש ואז אנשים לא יבואו לצימרים בצפון. די באירוע אחד בארבעה חודשים כדי שאף אחד לא יסכים להשקיע בתעשייה כאן. זו הבעיה האמיתית שלנו'. אחד מקציני המטה שלו מעיד ש'ככל שהשקט יותר חזק, ככה התחת שלנו מתכווץ יותר'. למרות ההכנות המפורטות, כללי הלחימה החדשה, אם תהיה, ברורים בעיקר על הנייר. המצב בשטח גורם לאי ודאות. בשבוע שעבר, במפגש עם קציני מילואים מהעוצבה, טען אחד מהם, תושב לימן בגליל המערבי: 'אני לא מבין דבר אחד - איך אתם ישנים בלילה?' 'האזרחים כאן חוששים', אומר קפלינסקי. 'הם רואים את דגלי חיזבאללה בצד השני ובחלק מהמקומות מרגישים את האבנים. חלקם התעוררו למציאות שלא הבינו שהולכת להתרחש. היתה לי שיחה קשה עם תושבי שלומית, השכונה הצפונית של שלומי. אלה לא אנשים שגדלו כאן. הם בנו וילות בשביל איכות חיים וגילו בוקר אחד שהגבול עובר להם 300 מטר מהבית. היו שם תחושות של חרדה ומצוקה. אני אומר להם: בכל מקום נשים צבא בין האיום הפוטנציאלי לבין האזרח. נעשה הכל כדי שהאזרח לא יהיה קו ההגנה הראשון. אבל אני לא מוכר להם תחזית שהכל יהיה טוב. אנחנו לא יודעים להבטיח הגנה של 100%". את התחזית שלו לחודשים הקרובים אפשר להגדיר כפסימיות זהירה. 'חלק מהארגונים, כל זכות הקיום שלהם היא ביצוע פיגועים. יהיו עדיין אירועים, כל עוד ממשלת לבנון לא תיקח אחריות על השטח. ההערכות שלנו (לפני הנסיגה) לא היו קודרות מדי. אף אחד מאתנו לא דיבר על כך שלמחרת הנסיגה יירו על משגב-עם'. בהר דב הוא רואה פוטנציאל לעימות. 'זה נוח לחיזבאללה, גם בנימוק אידיאולוגי, כי הם לא קיבלו את חוות שבעא וגם כי השטח מאפשר לחימת גרילה, שמוכרת לחיזבאללה. מצדי, הלוואי שאם יהיה עימות, שם באמת יהיה מוקד המריבה - הר דב רחוק מהיישובים. נדע להתמודד עם זה'. הוא מביא בחשבון עוד תקריות עם אזרחים לבנונים, אבל אינו חושב ש'המוצבים בגדר יופגזו פעמיים ביום כמו דלעת וריחן. אני כן חושב שנצטרך להיות מוכנים לחוליות שיגיעו לגדר. אני בטוח שכאשר תהיה עילה בידי חיזבאללה או גורם אחר, הם ישתמשו במערך הצבאי שעומד לרשותם. הם לא מפרקים אותו. אנחנו צריכים להיות ערוכים גם לזה'. עימות מקומי, להערכתו, עלול לפרוץ תוך שבועות. 'זה לא קורה היום כי כולם יושבים עכשיו על הגדר, מחכים לאו"ם'.

הבן של אמא שלו

קפלינסקי מרגיש עכשיו כמו מנהל עבודה, עם 40 אתרי בנייה תחת פיקוחו לאורך גדר הגבול החדשה. המג"דים בשטח אומרים שהמהומה עדיין רבה. רבים מהמוצבים ארעיים ואופי הפעילות מתבהר רק בהדרגה. העימותים עם הערבים הישראלים ליד הכפר ערב אל-ערמשה הפתיעו את צה"ל. עכשיו שוקלים להכניס למקום את אנשי משמר הגבול. 'יש בעיות שמולן יש למג"ב יתרון יחסי. אני לא פוסל שום רעיון כזה', אומר מפקד העוצבה. האם התעוררה אצלו תחושה שכושר העמידה של החברה הישראלית נחלש, על רקע האירועים שקדמו לנסיגה? 'בוודאי. אני חושב שהחברה עברה שינוי מהותי בגישה שלה לצבא בכלל ולנפגעים בפרט. אחד התפקידים שלנו היה להמשיך ולהוביל אנשים להילחם על מה שחשבנו שהוא נכון, למרות הביקורת הציבורית. בניגוד לחלק מחברי, אני חשבתי תמיד שהיא לגיטימית. חלק מהתפקידים של צבא זה לדעת לעשות את המשימה למרות הביקורת והתקשורת'. אבל קיפול הדגל מהבופור לא מותיר אצלו תחושה של תבוסה. 'להיפך, אולי אפילו יש פה תחושת עוצמה: להגיד היום - אני יודע להגן על האינטרסים שלי מקו אחר. אני לא צריך את אזור הביטחון כדי לדעת לתת ביטחון. יש פה אמירה של עוצמה מצד ממשלת ישראל, עוצמה מדינית'. קצת לפני שמונה לפקד על עוצבת הגליל החל בנו הבכור, אור, את מסלול ההכשרה הארוך כחייל צעיר בסיירת גולני, שעליה פיקד בעבר אביו. לא פעם כבש האב דחף קל להרים טלפון למפקדי החטיבה ולהעיר על החלטה זו או אחרת שהתקבלה ביחידה של הבן. לפני הנסיגה הספיק הצוות של קפלינסקי הצעיר לעלות לתעסוקה מבצעית קצרה בדרום לבנון, בגזרה שבפיקודו של אביו. האם הוא שמח שהנטל הזה, דאגה לשלום הבן הנכנס ללבנון, יורד ממנו? 'לא התפניתי לחשוב על העניין הזה', הוא רוטן. 'אני אחראי לכל האנשים שפעלו בלבנון ותמיד קשה לשלוח אנשים למשימות. אבל לאמא שלו בטח יותר קל עכשיו'. כעבור רגע הוא מחייך. 'אתה מכיר את הבדיחה על ההוא שהולך לרופא ואומר: 'לחבר שלי יש בעיה?'... אז אני אומר: לאמא שלו יותר קל'."
("הארץ", 16.06.2000)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

"ההר זוכר הכל: הפצע מהבופור עדיין מדמם"\ מאת חן קוטס בר

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/375/348.html

מפגש טעון, שלושים שנה אחרי המלחמה השנויה במחלוקת, בין האם השכולה שהפכה לסמל, מפקד הסיירת שנפצע והסמח"ט שאיבד את חברו

"מצדה האחד יושב הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי. מצדה השני סגן הרמטכ"ל לשעבר האלוף משה קפלן (קפלינסקי). 'בהיררכיה של הגיל והדרגות גוני היה אמור להיות בין גבי לקפלן', אומרת רעיה הרניק. 'תמיד הקדים מעט את קפלן ותמיד פיגר קצת אחרי גבי'. בשבוע שעבר ציינה שלושה עשורים למותו של בנה, רס"ן גיורא הרניק (שכולם קראו לו גוּני, בשורוק), מפקד סיירת גולני, בקרב על הבופור, ולמה שהיא מכנה נחרצות 'המלחמה שהושכחה'. הקדימה את האזכרה בכמה ימים, 'שלא יהיה עומס בבית הקברות'. אחר כך ארגנו לזכר גוני פיקניק בהרי ירושלים. 'שיזכרו אותו כבחור צעיר ואוהב חיים'. את שלושים השנים מאז נפל מתמצתת רעיה במילים: 'סוג של דימום פנימי'. אשכנזי היה במלחמת לבנון הראשונה סגן מפקד חטיבת גולני. וגם חבר קרוב של גוני. שנים אחר כך יכתוב על גוני, ש'אהבתי אותו אהבת נפש'. קפלן היה מפקד סיירת גולני. שבועיים קודם החליף את הרניק בתפקיד. גוני ישב עם אשכנזי בחפ"ק כשקפלן נפצע קשה למרגלות הבופור, ואחר כך איבד את ההכרה. אשכנזי שלח את גוני להחליף אותו בפיקוד על הסיירת. זאת הייתה שנייה שבה נגזרו גורלות. כמה שעות אחר כך, בכיבוש הבופור, בקרב שהפך לסמל של אותה מלחמה, גוני נהרג. יחד איתו נהרגו עוד חמישה מלוחמי הסיירת. 'אף פעם לא חשבתי מה היה אילו', אמרה השבוע הרניק לשניהם - זה שנפצע וזה ששלח את בנה במקומו. גם היא עצמה הפכה סמל, דמות מרכזית בתנועת המחאה נגד מלחמת לבנון. 'אני בטוחה שגוני היה מאושר כשגבי אמר לו ללכת. אני אחראית. המוות של גוני היה כישלון שלי'. בשנה הבאה ימלאו לה שמונים. לא מזמן, סיפרה, שאל אותה מישהו על הצלחות וכישלונות בחייה. 'אמרתי לו, 'בטח המוות של גוני היה הכישלון הכי גדול בחיים שלי'. כשנולד תינוק, נותנים לך אותו בידיים פעם ראשונה, מה את מבטיחה לו? שתאהבי אותו ותשמרי עליו ותגני עליו. בכל הדברים האלה, חוץ מעניין האהבה, אני לא עמדתי. לא הגנתי עליו'. אשכנזי: 'מפקד אחד שוכב פצוע, אז באופן טבעי שולחים את גוני. זה הפתרון הכי טוב שאפשר. לשלוח חזרה, תוך דקות ספורות, את מי שפיקד על היחידה עד לפני כמה שבועות. לא חשבתי, אני צריך להיות הגון עם עצמי, במונחים של 'אני מסכן עכשיו את גוני'. אנחנו בתוך לחימה. זאת מכונה של פתרונות כל הזמן. זה לא משחק מלחמה. אתה בסערת קרב, יש חיילים, יורים, אתה כמו מכונת החלטות. היה לי פתרון טוב, ככה חשבתי, היה לי פתרון נכון. אחר כך זה מלווה אותך, כשהדברים שוככים. אם אפשר היה לעשות ככה או אחרת. אלה התחבטויות פנימיות. בתנועות הארוכות, ממקום למקום, כשהולכים לישון, כשקמים. אתה חי עם זה'. קפלן: 'תמיד אתה חושב מה היה אם. כמה ימים אחרי הקרב חשבתי, כן. אבל לא התעסקתי בזה אחרי זה. לא'. הרניק : 'יש שיר של אלתרמן: 'ואתה אל תאמר, יסודך מעפר, יסודך מן המת שנפל תחתיך'. זה לא אני אמרתי. זה אלתרמן אמר. למרות שגם קפלן לא אשם בשום דבר. הוא לא אשם שהוא נפצע. הוא לא אשם שהוא מונה למפקד סיירת שבועיים קודם. בשום אופן אין פה אשמה'.

היו יכולים להיות לו כבר ארבעה ילדים

לקפלן כבר יש נכדה. אשכנזי יחתן בקיץ הקרוב את הבן. מאז השתחררו שניהם מהצבא הם עושים חיל גם באזרחות. 'לו גוני היה חי', אמרו להרניק, 'הוא יכול היה להיות רמטכ"ל'. 'פספוס שלא ראיתי אותו רמטכ"ל', השיבה הרניק, 'אבל אני מודדת את ההחמצה בזה שלא היו לו ילדים. אני בטוחה שאם גוני היה מגיע לגיל הזה (עכשיו היה אמור לחגוג חמישים ושש - חק"ב), היו לו לפחות ארבעה ילדים. שלושה כבר היו אולי גומרים צבא. אולי נשואים. זה שאין היום עוד ארבעה ילדים שלו, נכדים שתמיד חסרים לי - זה בשבילי השבר הגדול. בטח שזה עובר לי בראש', המשיכה אחרי שקפלינסקי ואשכנזי הלכו, 'הבן שלי יכול היה להיות פה, בגילם. הנה הם התקדמו, והוא איננו. הם מחתנים כבר את הילדים, ולגוני אין. אבל זה מסוג הדברים שאסור להגיד. מה, הם לא יודעים את זה? אני מפרגנת לחברים של גוני. אני שמחה בשבילם. אם אני אגיד דבר כזה, אני אהיה בן אדם בודד מאוד מאוד. שלושים שנה למדתי לשים סביבי בולמי זעזועים, מכל הכיוונים. אני כנראה משתמשת בהם כבר באופן אוטומטי ולא מודע. כי כמה את יכולה לספוג על הבשר החשוף? זה כמו בן אדם עם כווייה, שמוכרח לשים סביבו עוד ועוד תחבושות. לא להיתקל בפינה כואבת. אחרי כמה זמן את כבר לא מודעת לזה שאת חבושה'. הם לא זוכרים מתי, אם בכלל, ישבו לשיחה משותפת, מאז המלחמה. אשכנזי וקפלן והיא, אמא של גוני. כן נפגשו בנפרד. לכן זה מפגש נדיר. 'אני לא מאמינה בעולם הבא', אמרה רעיה, 'אבל אילו היה, אני יודעת שגוני היה שמח שמפגש כזה מתקיים'.
מה הוא היה אומר?
'גוני? 'וואללה? באמת?'.'

היעד: לוחמי הסיירת רצו את ההר

סיירת גולני התכוננה לכיבוש הבופור שלוש שנים. 'הבופור היה של סיירת גולני', מאשר הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי. במידה מסוימת גם הסיירת הייתה של הבופור. מבצר בראש הר, שריד למסעי הצלב, יעד יפה, נחשק, אסטרטגי. לפני המלחמה ירו ממנו המחבלים קטיושות על הגליל. לוחמי הסיירת רצו את ההר. 'תכננו את כיבוש הבופור בוורסיות כאלה ואחרות, אפילו לא כחלק ממלחמה כוללת, אלא כדי שיהיה לנו משהו בארסנל, אם יצטרכו', אומר קפלן. סרן גוני הרניק היה אז מפקד היחידה, הוא קמב"ץ חטיבת גולני, ואשכנזי מפקד גדוד 51 של החטיבה. בין השאר עשו מודל בקלעת נמרוד. מבצע משותף עם חיל האוויר. 'היעד היה ברור', אומר קפלן, 'ולשם היינו מכוונים. אני מדבר על מה שהיה בידיים שלנו', ממשיך קפלן, 'במקרה של גבי, כסמח"ט גולני, בידיים שלי, כמפקד סיירת. אני חושב שגם אז מאוד האמנו במשימה הזאת. מאוד האמנו בצורך. נכון שדברים השתבשו לנו, ונכון שלא הכל עבד לפי התוכנית. אבל זה טיבן של מלחמות. לא אני המצאתי את הביטוי 'המלחמה היא ממלכת אי הוודאות'.'
אשכנזי: 'כולם חשבו שנכון ללכת להילחם על זה שיפסיקו לירות על הגליל. כולל גוני. היו לנו שיחות על זה. דיברנו כולנו על הדברים האלה, ואני חושב שקפלן מבטא את מה שאנחנו חשבנו. לא היינו מודעים לכל המהלכים אחרי זה, בהמשך. אבל במשימה הישירה - ללכת לכבוש את הבופור שממנו יורים, שממנו מפעילים תותחים על אצבע הגליל, מבחינתנו זה היה במידה רבה כמו ב' עופרת יצוקה'. כמה אפשר לספוג את המציאות, שמפנים עיר שלמה באוטובוסים בגלל שיורים עליה? צריך לטפל בזה. יש מצבים שאי אפשר לטפל בהם באמצעים אחרים אלא בהפעלת הכוח הצבאי. סיירת גולני הכירה את הבופור לפני ולפנים. לי אין ספק שבקרב מחר, אם הייתי צריך לשלוח יחידה, הייתי רוצה שהיחידה הזאת תכיר את היעד שלה, ותהיה מוכנה, כמו שהסיירת הייתה מוכנה אז'. אחר כך שירתו שניהם, קפלן ואשכנזי, עוד שמונה עשר שנים מלאות בלבנון. הבופור היה יריית הפתיחה. 'הבופור הוא אחת מאבני הדרך של ההיסטוריה הקולקטיבית שלנו', אומר קפלן. 'בחלק משלושים השנים שעברו מאז, גבי ואני המשכנו לעשות אותו דבר. אני יכול להגיד שאפילו באותם מקומות, על אותן גבעות, רק כל פעם עם פחות אנשים. אנחנו קבוצה של קצינים, שעשינו את רוב שנות שירותנו לאורך הגדר של לבנון, משני צדיה, והרבה שנים בתוך לבנון. שם התפתחנו. אלה אירועים שהיו מזמן, והם מלווים אותנו כל הזמן. הם השפיעו, לפחות אצלי, על תפיסת העולם הפיקודית שלי, אחר כך הניהולית, על הקשר שלי עם אנשים'.
אשכנזי: 'אנחנו במידה רבה 'דור לבנון'. כשמסתכלים על זה בפרספקטיבה, אתה רואה שגדלת בלבנון. לבנון שינתה אותך. היא לא השתנתה מהותית. קפלן אמר שזאת אותה חבורה על אותן גבעות רק כל פעם פחות אנשים? אני לא יכול לא לחשוב על גוני והאחרים. זה גם השפיע עלי. הלקח שלי מהמלחמה -לא בהקשר של הלחימה הטקטית, אלא הלקח המקצועי מכל הלחימה עד ביירות - בא רק אחר כך. אחרי המלחמה הפריע לי שלא עסקתי במה עשיתי אלא באיך. זאת אומרת: מה המטרה של המלחמה הזאת? ואני, את הלקח הזה לא שכחתי. מאז למדתי לחשוב הפוך, מהסוף להתחלה. גם לימים, כרמטכ"ל'.
רעיה: 'אז מה המסקנה שלך? בשביל מה הייתה המלחמה הזאת?'.
אשכנזי: 'המסקנה שלי, ששימוש בכוח הוא אמצעי להשיג מטרה, אבל שימוש בכוח לא יכול להשיג כל דבר. יש גם מגבלות להפעלה של כוח, יש גם תשלומים להפעלה של כוח. אני לא מתייחס רק לרכיב הנפגעים. לכן אני חושב שהדרך לבחון את זה היא 'מה אנחנו רוצים', 'איזו מציאות אנחנו רוצים לייצר בסוף על ידי הפעלת הכוח'. הצד של המטרה, המשימה במונחים הצבאיים, מה זה בא לשרת. בדיאלוג שלי אחר כך עם דרגים מדיניים, ממש על דברים קונקרטיים, הרגשתי יותר מחויב להבהיר לעצמי וגם לממונים עלי, אלה שסמכותם להורות על הפעלת הכוח הצבאי במדינת ישראל, שיהיה ברור מה אפשר ומה אי אפשר להשיג בהפעלת הכוח. ואני חושב שזה בא משם. לבנון נורא חידדה אצלי את הצד הזה'.

הקרב: טיהור התעלה האחרונה

ביום ראשון, 6 ביוני, נכנס צה"ל ללבנון. גוני הרניק היה אז בחופשת שחרור. הוא עזב את הצבא אחרי שסיים לפקד על הסיירת ותכנן ללמוד חקלאות. אמו, אשכנזי וקפלן בטוחים שבסופו של דבר, אחרי שנה, היה חוזר לצבא. ביום שישי חגג במסיבת שחרור. רקד עד אור הבוקר בבית בירושלים. בשבת כבר עלה צפונה אל שטחי הכינוס. חברתו נסעה איתו לצפון. צלצלה לרעיה ואמרה לה ש'גוני עם גבי' וש'הוא שמח'. זאת הייתה הפעם הראשונה שרעיה שמעה על אשכנזי. על קפלן שמעה, 'בגלל החפיפה בסיירת'. היא ידעה שלגוני אין שום תפקיד רשמי. 'יחסית', היא אומרת, 'הייתי רגועה'. התקדמו פנימה. 'הייתה לנו שיחה מעניינת, לי ולגוני', אומר אשכנזי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שגוני הצטרף לכוח מן החוץ. ב'מבצע ליטני' נפצע מפקד פלוגה, גוני היה אז בין תפקידים, והוא תפס את מקומו. 'אני זוכר שבדרך לבופור הוא אומר לי, ככה, בחיוך, בהומור,'גבי, הפעם, אני לא מחליף מ"פ. שלא יקרה כלום, אבל הפעם, זה מהסיירת ומעלה'. שנינו לא ידענו אז ששבע-שמונה שעות אחרי זה, זה מה שיהיה'. קפלן נפצע, כאמור, בשלב הראשון של הקרב, הרבה לפני שהסיירת טיפסה על הבופור. עד היום לא ברור אם הכדור שפגע בו (כדור שנמצא עדיין אצלו בגב ושעליו צוחק שהוא 'מרופד טוב בניקוטין'), היה מאש כוחותינו או מאש המחבלים. 'מה זה חשוב', הוא מבטל היום. הוא חיכה שעות עד לפינוי, מחוסר הכרה. 'אני זוכר רק שדיברתי בקשר עם גבי ועם אחד הקצינים של הסיירת. אמרתי להם מה צריך לעשות ושימשיכו. זהו'.
מה הרגשת?
'תסכול. החמצה. אתה מתכונן למשהו כל כך הרבה זמן. פתאום אתה נפצע'.
הבנת שגוני יחליף אותך?
'לא היה לי שמץ של מושג'.
וכשהודיעו לך שהוא נהרג?
'שוב, תסכול ענק. על גוני, גם על ההרוגים האחרים. ואני שוכב בבית חולים, ואני לא יכול לעשות כלום'. אשכנזי: 'אני התרגזתי. התרגזתי זאת לא מילה נכונה. דאגתי, גם לקפלן, הוא היה פצוע קשה והיה צריך לייצב את מצבו, וגם למשימה. קפלן אמר לי שהוא פצוע, והוא לא יוכל להמשיך לפקד. היה ברור שצריך להחליף אותו. הוא היה מפקד כוח הבופור, שכלל לא רק את הסיירת, גם את פלוגת ההנדסה החטיבתית, חלק מפלוגת העורב וכוח טנקים. הפתרון היה פשוט. לתת לגוני כלי, נגמ"ש, שייסע קילומטר ומשהו דרומה, שטח שהוא מכיר בעל פה, יחבור לכוח, יתארגן, יסדר את המצב, וימשיך במשימה. את זה עשינו בשיחה בעל פה, אני וגוני. גוני הבין את גודל האחריות. ראיתי אותו מיד מרצין ומסדר את הציוד'.

קרב שנוי במחלוקת

בארנון, למרגלות הבופור, הנגמ"ש של גוני התהפך. גוני נפצע קל והמשיך לבד, בריצה, עד שחבר לכוח. 'השלב הבא שגוני ואני משוחחים, זה לפני שהכוח עולה למעלה', אומר אשכנזי. 'גוני הגיע, ואמר לי שהוא רוצה לעשות מספר שינויים. הוא ביקש אישור. חשבתי שהשינויים נכונים. אישרתי לו. אמרתי לו בהצלחה. זהו. זאת הייתה הפעם האחרונה שדיברנו'. גוני הרניק נהרג במהלך טיהור התעלה האחרונה על ההר. לאחר מותו קיבל את צל"ש מפקד האוגדה. על מה שהיה בקרב על הבופור כבר נכתב הרבה. השאלה מדוע בוצע הקרב בדרך שבוצע - בהסתערות רגלית, בלילה - נשארה פתוחה. גם הפצע. קרב מר עם מחיר דמים כבד שנחיצותו שנויה במחלוקת. 'לפחות חמישים אחוז ממשפחות הבופור', אומרת רעיה - ומתכוונת למשפחות השכולות שבניהן נהרגו בקרב – 'יגידו לך שמדובר בפאשלה. מלחמה שהיא טעות וקרב שהוא פאשלה. אני מתעסקת בפאשלה כל הזמן. ממקום אופרטיבי. אבל בהיבט המטאפיזי, אני במקום אחר', היא מסייגת. 'אם יש גורל וגוני היה צריך להיהרג, אין מקום שהיה מתאים לו יותר מאשר הבופור. יש אמא אחת, אני לא אגיד את שמה, שהבן שלה גם נהרג שם. והוא כנראה היה בחור מוצלח באופן יוצא מן הכלל. כל מה שהוא עשה תמיד הצליח. היא אומרת, 'כל כך לא התאים לו להיהרג בפאשלה. תמיד, איפה שהוא היה, הכל היה בסדר'. אני אומרת, 'לגוני, אם הוא היה צריך להיהרג, התאים לו מאוד להיהרג במצודת צלבנים עתיקה'.'
קפלן: 'אני לא חושב שזאת הייתה פאשלה. נכון, שילמנו מחיר כבד. אבל בסופו של דבר, למרות שהתוכניות השתנו והשתבשו והיו לנו נפגעים, סיירת גולני, עם המנהיגות של המפקדים שלה, והדבקות במשימה של החיילים שלה, עשתה את המשימה. פאשלה זה אם זה לא היה קורה, והיו צריכים להביא לשם כוחות אחרים. אני מסתכל על הצד המקצועי, אובייקטיבית, אני כבר לא הייתי שם, ואני חושב שהמושג פאשלה, שהודבק, אין לו בסיס. להגיד שזאת פאשלה? אין בזה אמת'. סיפור הפציעה של קפלן נטמע בהרבה סיפורים אחרים. הוא שכב שבוע בבית החולים, ואז חזר ללחימה. הסיירת, בינתיים, המשיכה להילחם, התקדמה צפונה וספגה עוד הרוגים. קפלן חבר אל הלוחמים כשכבר היו בפאתי ביירות. הוא היה צריך לבנות מחדש את הכוח ואת הלכידות. גם אם היו חיבוטי נפש, לא היה להם זמן. 'זה חלק מהחיים שלנו', אומר אשכנזי על פציעות ומוות ולחימה. 'יש בני מזל, וכל מיני כאלה שמציגים את עצמם כבני סמכא. אם הם רוצים לעשות 'באדי קאונט', אני מוכן לעשות איתם. כולל שרי ביטחון לשעבר. הם לא עברו את ההתבוססות הזאת בדם שאנחנו עברנו. אנחנו, שומרי החומות. לא רק במלחמות, אלא גם בין המלחמות. על הגדרות של מדינת ישראל, ועל הגבולות שלה. עסקנו הרבה, עסקנו? חיינו בתוך הדבר הזה. כל הזמן. גם אני, וגם קפלן. קפלן היה מח"ט 769, מח "ט גולני', ממשיך אשכנזי. 'לא היו לו נפגעים והרוגים? לא היו מחבלים? כשהוא היה מפקד אוגדה 91, תשאלי אותו כמה נפגעים היו לו, ושיירות ומטענים ובופור (הכוונה לתקופה האחרונה של צה"ל בלבנון, כשקפלן היה מפקד אוגדה ואשכנזי אלוף הפיקוד - חק"ב). היה לנו שבוע שחבר'ה של חיזבאללה פשוט הורידו לנו חיילים עם טילי נ"ט. זה היה כבר לקראת הסוף. אני לא אשכח את השבת הזאת, כשנהרג החייל האחרון בבופור, צחי איטח (ההרוג האחרון בלבנון - חק"ב). אנחנו יושבים, אני אומר להם, 'חברים, אנחנו הכי מקצוענים במזרח התיכון. לא ייתכן שאנחנו לא מוצאים פתרון'. ונסענו לבופור. כי חיילים פחדו לעלות לעמדות. זה העולם שלנו. אנחנו כל היום בחזית המדממת. אנחנו על התפר המדמם כל הזמן. מי היה שם? היחידות המיוחדות לא היו שם. פשיטה פה פשיטה שם. אבל אנחנו גדלנו שם. מה זה הסיפור של לבנון? זה קשר מדמם שעל התפר שלו יושבים כל הזמן החיילים האלה'.

הבשורה: אנחנו מול הדרג הבכיר

רק ביום שלישי בבוקר, בשבע וחצי, הודיעו לרעיה הרניק, שגוני נהרג. היא כבר הייתה אז אלמנה. בעלה, מאיר הרניק, מוזיקאי ועורך רדיו, נהרג ב-1972 בתאונה. ערב קודם ראתה בטלוויזיה את הביקור של בגין ושרון על הבופור בטלוויזיה. אשכנזי זוכר שהודיעו להם ש'מישהו חשוב מגיע'. הוא ביקש מקצין הסיירת הצעיר, תמיר מסד (שנהרג אחר כך בפיגוע באריאל - חק"ב), להסביר מה קרה שם. בגין, מנותק, שאל את הקצין הנבוך 'אם היו למחבלים שם מכונות ירייה'. בטלוויזיה דווח שבקרב על הבופור לא היו נפגעים. זאת הייתה תמצית האיוולת. 'טמטום ורמאות', אומרת הרניק גם שלושים שנה אחרי. 'באו שכנים', היא נזכרת, 'חברים שלי, בחורה יחסית צעירה, אני חושבת קצינה מקצין העיר, ואיזשהו רופא. אני חושבת רוסי. לא היה צריך להגיד לי. הבנתי מיד. אמרתי להם'גוני נהרג על הבופור'. זה הפתיע אפילו אותי. איך ידעתי? הרי גוני כבר לא היה בסיירת, ואמרו שלא היו הרוגים. אבל הייתה לי הרגשה. אחר כך באה נועה, הבת שלי, שעוד ישנה. 'הרגו לנו את גוני', אמרתי לה. וממש לא התכוונתי אז למחבלים'. שבועיים אחרי המלחמה יצא אשכנזי לראשונה לחופשה. הוא עשה את דרכו לבית של רעיה בירושלים. אז כבר פורסם שאמרה על ראש הממשלה המנוח בגין, אביר הסמרטוטים של המלחמה ההיא, ש'הייתי הורגת אותו'. אלה דברים שאמרה לעיתונאית בסוף ראיון שלא לציטוט, היא אומרת עכשיו. ממילא מעולם לא התכוונה להרוג איש. כן הפכה סמל המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה. כתבה שירים והוציאה ספרים. 'המפגש עם רעיה היה טעון מבחינתי', אומר אשכנזי. 'אני יודע שאני הולך לפגוש אם שכולה, והיא מאוד כועסת. מצד שני, באתי עם האמת שלי. סיפרתי לה כל מה שידעתי'.
הרניק: 'ואני לא התנפלתי עליך'.
אשכנזי: 'ממש לא. היא רצתה לדעת. איך הוא הגיע בשבת, על מה דיברנו, מה גוני אמר. היא לא אישה שמביעה רגשות, היא יקית. אבל אי אפשר היה לטעות בה. איך כתוב בתנ"ך? 'ולא ידעה את נפשה'. והיא עשתה אבחנה ברורה בינינו, נניח, לבין הדרג הבכיר'.
קפלן: 'אני גם שמעתי את רעיה מדברת. גם אני שמעתי בקולה את הכאב הלאומי, ולא רק את הכאב האישי. זה היה די מפחיד, אבל אני לא חושב שמשהו מזה בא לידי ביטוי בפגישה שלי איתה, אצלה בבית. לא הרגשתי שהמחאה שלה הייתה נגדנו'.
הרניק: 'אף פעם לא הייתה לי מחאה נגד הצבא'.
מה הרגשת כשראית את קפלן?
'אני יודעת שהוא בא אלי כבר במהלך השלושים, אבל אני לא זוכרת על מה דיברנו. אני כן זוכרת שאני הצעתי, כשאמרו לי שהוא פצוע ושוכב בבית חולים, ללכת לבקר אותו. לא הכרתי אותו, אבל הייתה לי באותה תקופה הרגשה, ממש מוטעית, שאני צריכה לעשות כל מיני דברים שגוני היה עושה. מאותו דחף בא העניין הזה, ש'מישהו צריך לבקר את קפלן'. שיידע שאני לא מאשימה אותו בשום דבר. הייתה מלחמה. הוא נפצע. אבל אמרו לי שזה רעיון לא טוב'. לדנה , אחותו של גוני, שהייתה פקידה בסיירת - של גוני ואחר כך של קפלן - הודיע ארז גרשטיין, אז קצין צעיר ולימים תא"ל, מפקד יק"ל, שנהרג בלבנון. ארז היה פצוע קל בעצמו בבית החולים. דנה באה לבקר את הפצועים. גם את קפלן. בין השאר, חיפשה את גוני. 'תפסיקי לחפש', אמר לה גרשטיין. 'גוני נהרג'.

הנסיגה: החג האחרון על ההר

שמונה עשרה שנה אחרי הקרב ההוא, נסוג צה"ל מלבנון ופוצץ את הבופור. אשכנזי היה אז אלוף פיקוד הצפון. קפלן מפקד אוגדה 91 שהיה אחראי, בין השאר, על פינוי הבופור. בפסח, החג האחרון שחגגו על ההר, היה עם הלוחמים במוצב. זאת סצנה ששוחזרה אחר כך בסרט של יוסי סידר ורון לשם 'בופור': 'החיילים ישבו על הספסלים, כשמתחת לזה היו המוקשים שאיתם היינו צריכים לפוצץ את המבצר', הוא מספר. 'באמצע קריאת ההגדה קם חייל, הייתה שם פלוגה של הנח"ל, והתחיל להקריא מתוך הספר של 'משפחת הבופור' (מאת רוביק רוזנטל - חק"ב). 'קפלן נפגעת?', ככה זה כתוב בספר. הוא מרים אלי עיניים ואומר, 'פה כתוב והגדת לבנך, אז הגדת לבנך גם את זה, תספר לנו מה היה ב-1982'. אם את רוצה שאני אסמן נקודה שבשבילי היא הכי משמעותית בשלושים השנה האלה, מאז הכניסה ללבנון, זה הלילה של היציאה מהבופור', הוא אומר. אורן אבמן, שהיה מפקד המוצב, הביא לו תמונה של המבצר, שתלויה אצלו בבית גם היום. 'זה היה הרגע בו חשבתי על כל האנשים שאיבדנו שם. כשאבמן אמר לי, 'אני יוצא ואני סוגר את השער', יותר מאשר בפיצוץ, רצו לי פלאשים ומחשבות משמונה עשרה שנה אחורה. בעיקר מחשבות על אלה שהשארנו על ההר. בקרב ההוא ואחר כך'.
אשכנזי: 'אני לא יכול להגיד שחשבתי דווקא על הבופור. הייתי טרוד בהוצאת כלל הכוחות והיו דברים מורכבים. אבל כן ראיתי בפיצוץ הבופור, בעזיבתו, סוג של סגירת מעגל'. דווקא הרניק כתבה אז נגד הנסיגה. היא חשבה שבדרך שבה יצאנו מלבנון, בגדנו בסמלים שעליהם הקריבו הבנים, גם גוני, את חייהם. 'אני שמעתי שעוזבים את הבופור וצלצלתי למלון במטולה', היא אומרת. 'ביקשתי מהם שישמרו לי מקום ברגע שישמעו שהנסיגה מתחילה'. בסופו של דבר, הנסיגה נעשתה בהפתעה, כשהייתה בחו"ל. 'סוף שבוע בדוברובניק', היא אומרת בסארקזם. 'ראיתי את צה"ל עוזב את לבנון דרך הסי-אן-אן. זה היה נורא. לא הייתי שם כשהם נכנסו, ולא הייתי כשהם יצאו. כשקורה משהו לילד שלך, אז את רוצה להיות שם. גם אם את לא יכולה לעשות שום דבר, את רוצה להיות. בשום נסיגה אין כבוד. זה לא מעמד מכובד. אבל אפשר לסגת בצורה מאורגנת, מסודרת, ואפשר לברוח עם הזנב בין הרגליים, שזה מה שקרה'.

האובדן: ברווח, בין השורות

קפלן חזר שוב ללבנון במלחמת לבנון השנייה. 'זה לא פייר להגיד', הוא אומר, 'אבל זה כמעט הבית השני שלי, לבנון'. אז, כשנקרא לסייע לאלוף פיקוד הצפון אודי אדם ביצירת המהלך הקרקעי הגדול, כבר לא חשב על הבופור. 'החברה הישראלית השתנתה', הוא אומר ומתכוון לתקופה שעברה בין הנסיגה מלבנון לבין המלחמה. 'אני חושב שזה השפיע עלינו במלחמה האחרונה לא בצורה טובה. חלק מהדברים לא עשינו כי חששנו מנפגעים, מהרוגים. זה השפיע לדעתי על כל שדירת הפיקוד'. בעקבות אותה מלחמה מונה אשכנזי לרמטכ"ל. הוא מעדיף לא להתייחס למלחמה עצמה. הרניק אומרת ש'הרגשתי איך אותו טמטום עומד להתרחש עוד פעם'. 'רעיה היא הביטוי הכי מוחשי לאובדן', אומר אשכנזי. לפני ארבע שנים עזבה את הדירה שבה התגוררה יותר מארבעים שנה . בדירה הזאת גדל גוני. את המתגים החשמליים שהתקין, הפוך, מעולם לא תיקנה. היום היא מתגוררת בדיור מוגן. היא כבר לא בוטה כמו פעם. הנימה הלוחמנית פינתה מקומה בעיקר לכאב. 'אני כבר אישה זקנה ועייפה', היא אומרת. 'הסיבות האובייקטיביות לכעס שלי קיימות עד היום. זה לא ששיניתי את עמדתי אחרי שנתיים ואמרתי, 'רעיה, תחשבי בהיגיון ותראי שזה לא ככה. את טועה'. אבל יש אנשים שנמלטים לבכי, בוחרים לשכב, סימבולית, במיטה, להוריד את התריסים ולישון. אני יכולה להגיד היום שלפני שלושים שנה אני נמלטתי לכיוון של הכעס ושל העשייה. אני פחות כועסת לא כי עברו שלושים שנה, אלא כי אני כמעט בת שמונים. הלהבות קצת שככו. 'הגיל חושף אותך יותר ויותר לדברים שניסית להסתיר כל החיים. כמו למשל, הכאב. באופן מטאפורי לגמרי, נאמר שבן אדם בונה סביבו חומה מבטון, והיא מצליחה במידה כזאת או אחרת לתת לו לעבור דרך החיים. אני חושבת שהחומה הזאת מתחילה להיסדק עם הגיל. אני מרגישה את זה מאוד'. כבר בשבעה על גוני הבטיחה לעצמה 'להנציח אותו ככל שתוכל'. 'יש משפט שאמרו בגטו ורשה, שהם רוצים 'לפחות לכתוב שורה בספר ההיסטוריה של העם היהודי'. אני ידעתי מיד שזה לא בפרופורציות. מרד גטו ורשה זה לא הבן שלי על הבופור. אבל אמרתי לעצמי, 'אני רוצה שהוא יהיה מוזכר ברווח בין השורות'. אם אי אפשר שורה, וזה באמת נראה לי מוגזם לצפות ששורה, אז לפחות ברווח, שמשהו יישאר. זה מה שאני עושה. שלושים שנה'.
זה הדבר הכי חשוב בחייך?
'לא עשיתי את זה מטרת חיי, אבל משהו חשוב מאוד בחיים שלי. אמרתי שיש אופציה להתקפל, מה שבעצם הילדים שלי היו רוצים. הם אומרים, 'זה אסון פרטי שלנו וזה לא עסק להמונים'. אני אמרתי 'לא', אני חושבת שזה כן עסק להמונים, ואני רוצה שאם לא גוני, אז שהזיכרון שלו יישאר. ואנשים כועסים. אני יודעת שאנשים כועסים. אני בטוחה שיש איזו דמות פיקטיבית, שאני יצרתי בדמיוני, של גברת כהן שגרה ברמתיים נגיד, והבן שלה היה הכי מוצלח והכי יפה והכי טוב ואמיץ בעולם, ואף אחד לא זוכר אותו, אפילו שהוא נהרג. וכל פעם שמופיעה בטלוויזיה או בעיתון התמונה של גוני היא מתקפלת. למה שוב פעם הוא ולמה לא הבן שלה. אבל אני לא יכולה לדאוג לה, עם כל הרצון הטוב. באופן מדעי הדנ"א שלי הכי קרוב לדנ"א של גוני. וכל זמן שאני חיה, אז משהו ממנו נשאר. לא רק בזיכרון. גם עובדתית'.
את יכולה לדמיין איך הוא היה נראה עכשיו?
'מבחינה מסוימת, אני תמיד חשבתי שגבי וגוני מאוד דומים. לא קו לקו. אבל שניהם טיפוסים כהים. לשניהם - וכשגבי היה צעיר עוד יותר - היו תנועות דומות. קל לי מאוד לדמיין את גוני - פחות או יותר כמו גבי. איזושהי צורה כללית של תנועות ידיים וגוף של גבי שמאוד מזכירה לי את גוני. מצד שני, אנחנו גם עושים אידאליזציה של דברים. מי אמר לי שגוני לא היה מקריח ומגדל כרס? אני לא יודעת'.

'אנשים זוכרים'

גם אחרי שלושים שנה היא קוראת למלחמת לבנון 'המלחמה שהושכחה'. כל זעמה עצור בתוך הביטוי הזה. זה מה שנשאר. 'אוהבים ניצחונות ולא פאשלות, אז אף אחד לא רוצה לזכור את זה', היא אומרת. 'אפשר להגיד על הנחיצות של מלחמת לבנון ככה או אחרת, אבל היא הסתיימה בנסיגה, ובעצם בלי שום הישג שאפשר לשים אותו על השולחן. מה עוד שלמלחמה הזאת גם היה תאריך גרוע. 6 ביוני, בזיכרון הקולקטיבי שלנו, שייך למלחמת ששת הימים. אנחנו מעדיפים לזכור מלחמה מוצלחת, קצרה, ניצחנו, חד משמעית, כולם היו גיבורים, גבעת התחמושת, מאשר לזכור את ההתבוססות הזאת בלבנון'.
קפלן: 'אני חושב קצת הפוך מרעיה. אני לא חושב, בטח לא ברמה הצבאית - ואני מרשה לעצמי לחזור כמה שנים אחורה, לכובע הצבאי שלי - ששכחו את המלחמה ההיא. להפך. בצבא בכלל, ובחטיבת גולני בפרט, אין שום ניסיון הדחקה. כלובש מדים לאורך הרבה שנים, אני חושב שניסינו לשנות ולתקן הרבה דברים שהיו במלחמה ההיא. דרך תחקירים, הטמעה של תהליכים, הטמעה של מהלכים. לא הכל מושלם, וראינו את זה במלחמה הבאה, שהיינו צריכים לעשות יותר טוב. אבל בטח לא בצבא - ואני לא חושב שבזיכרון הקולקטיבי של המדינה הזאת - מישהו טאטא את מלחמת לבנון הראשונה הצדה'.
אשכנזי: 'באופן כללי, בטח בממסד הצבאי, מלחמת לבנון הראשונה לא נשכחה. אני מסכים עם רעיה שמלחמות כמו ששת הימים, אנשים באמת יותר מתחברים אליהן. פה המלחמה הייתה בעייתית. היא לא נפסקה אלא נמשכה, וזה נושא טעון. אבל אני לא חושב שזאת החלטה של הקולקטיב, של החברה, 'בואו נשים רגע את המלחמה הזאת בצד'. את יכולה להגיד את זה, למשל, על מלחמת ההתשה. ההתשה לא זכתה להכרה ראויה. גם המהלכים שעשינו היום, כמו לתת לה אות ולהכיר בה כמלחמה, לא מחזירים אותה בעיני מי שהיו שם למעמד הראוי לה. אני לא מומחה לחקר החברה, אבל בהרגשה האישית שלי, אני לא יודע אם אפשר להגיד על מלחמת לבנון הראשונה 'נשתכחה'. בטח שהאורך והמשך שלה לא תרמו. אבל אני חושב שחלק גדול מהאנשים יודעים. אנשים זוכרים'."
("מעריב", 10.06.2012)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

הכתבה המלאה של הקדימון הנ"ל:

יש לי כוח אדיר, לא יהיו לי תירוצים\ מאת אלכס פישמן ואריאלה רינגל-הופמן

"ארבע שנים של שתיקה ושנתיים כאלוף פיקוד צפון, גדי אייזנקוט מוכן לדבר. בין היתר כדי להציג לחיזבאללה את "דוקטרינת א-דאחיה". "כל כפר שיירו ממנו לעבר ישראל, נפעיל עליו כוח לא פרופורציונלי ונגרום הרס אדיר". האם הוא יבצע את העבודה טוב יותר מאשר ביולי 2006? "התשובה היא כן", עונה אלוף פיקוד הצפון, שמתאמץ לא לעקוץ יותר מדי את קודמיו.
'למה אתם קוראים לזה דוקטרינת פוטין', הוא אומר די בכעס, 'אני קורא לזה דוקטרינת א-דאחיה. מה שהיה ברובע א-דאחיה בביירות ב-2006 יקרה בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל. נפעיל עליו כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו לא מדובר בכפרים אזרחיים אלא בבסיסים צבאיים'.
זו ההמלצה שלך למטה הכללי ולדרג המדיני: לירות בכל הכוח על כל כפר שיירו ממנו?
'זו לא המלצה, זו התוכנית, והיא כבר אושרה'. כך, במילים ברורות, בטון ענייני, רגוע, חף מהתלהמות, מציג אלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, את אחד הלקחים המרכזיים של מלחמת לבנון השנייה, בראיון ראשון אחרי ארבע שנים. 'לא עוד ציד משגרים. זאת שטות מוחלטת. כשיש בצד השני אלפי טילים ורקטות, אין לך אפשרת לצוד אותם. אפשר יהיה אולי להתפעל ממבצע כזה או אחר, אבל העורף יחטוף'. במלחמת לבנון השנייה שימש אייזנקוט ראש אגף המבצעים במטכ"ל, ובשנתיים שחלפו מאז החליף את האלוף הפורש אודי אדם הוא עוסק בתיקון הטעויות המרות שעשה צה"ל במשך שנים – לפני המלחמה ובעיקר במהלכה. מבחינתו, היו לנו שני כשלים מרכזיים: 'האחד, שלא קיצרנו את המלחמה, והשני שאיפשרנו, במשך 33 ימים, מתקפת טילים על ישראל, וירי בהיקף הגדול ביותר מאז מלחמת העצמאות'. והמסקנה שלו: המלחמה הבאה, אם וכאשר תפרוץ, צריכה להיות מוכרעת במהירות, בעוצמה, בלי קריצות לדעת הקהל העולמית. 'יש לנו היכולת לעשות את זה. יש לי כוח אדיר ביחס למה שהיה. אין לי תירוץ לאי השגת היעדים שיוטלו עליי'.
האמירה הזו נכונה גם לגבי הסורים?
'כן. בסוריה מבינים היטב, שמה שידענו לעשות בא-דאחיה אנחנו יודעים לעשות גם אצלם. כל מה שאמרתי על חיזבאללה לגבי ענישה ופגיעה קשה נכון שבעתיים מול מדינה שיש לה מרכזי כוח'.
בוטלה דוקטרינת השלבים. מהרגע הראשון מכים בכל העוצמה?
'כן, זו התשובה. בשורה התחתונה, בעברית: אם יבצעו ירי מתוך הכפרים השיעיים בלבנון, זו התוכנית הפיקודית: ירי אגרסיבי מאוד'.
כבר ניסינו את זה ב'דין וחשבון', ב'ענבי זעם', במלחמה האחרונה.
'דפוס הפעולה ב'דין וחשבון וב'ענבי זעם' היה אחר לחלוטין: לא היה ירי מסיבי לתוך הכפרים, אלא לפאתי הכפרים, כדי להבריח את האוכלוסייה. במלחמת לבנון השנייה הפעלנו היקפי אש גדולים. איך נהרסו 120,000 בתים?'.
ועדיין הם המשיכו לירות.
'חיזבאללה מבין היטב שהירי שלו מתוך הכפרים יביא לחורבנם. לפני שנסראללה ייתן הוראה לירות לעבר ישראל, הוא יצטרך לחשוב 38 פעם אם הוא רוצה להחריב את בסיס התמיכה שלו בכפרים. זה לא עניין תיאורטי אצלו. האפשרות של פגיעה באוכלוסייה היא המרסן העיקרי של נסראללה והסיבה לשקט בשנתיים האחרונות'.

סבירות גבוהה לסיבוב נוסף

ביום שבו מתקיים הראיון, במפקדת פיקוד צפון ותוך כדי סיור על הגבול, מתפרסמות בעיתונות בביירות ידיעות על תגבור כוחות צבא סוריים על הגבול הלבנוני. הנשיא אסד מצטלם, לבוש מדים בתרגיל ברמת הגולן. 'אילו תמונות ישנות, מתרגילים קודמים', מפטיר אייזנקוט, 'הסורים מתאמנים באופן סדיר, על פי תוכנית עבודה שנתית, אין משהו חריג'.
מה באשר לריכוז הכוחות הסוריים של הימים האחרונים על גבול לבנון?
'מדובר בכוח שנועד למנוע הברחות מלבנון לסוריה. זהו שסתום חד-כיווני, ומבחינתנו – לא בכיוון הנכון. לא מדובר במאמץ למנוע הברחות נשק לחיזבאללה, אלא לבלום הברחת סמים וסחורות לסוריה ולעצור מעבר של אנשי הג'יהאד העולמי מלבנון, כי זה גורם לסורים כאב ראש'. אייזנקוט, 48, יליד טבריה שגדל באילת, התגייס לגולני ב-1978, עבר את כל מסלול הפיקוד בחטיבה, ו-20 שנה אחרי כן הפך למפקדה. 30 שנה הוא בצבא, מתוכן כמעט 20 בצפון, ולמרות כל אלה הוא לא יודע להמליץ אפילו על מסעדה טובה באזור. חזותו החיצונית מטעה. חייכני, חביב, מדבר בשקט, אבל בה בעת אתה מרגיש את הריחוק, את הדיסטאנס. הוא לא מסתחבק. אין אצלו צ'פחות. אפילו הלשכה המשודרגת שהותיר לו קודמו מביכה אותו, הוא מרגיש צורך להתנצל על 'הפאר הצבאי' הזה. חלקו במלחמת לבנון לא פגע במעמדו בהיררכיה הצבאית. גם היום הוא נתפס כמועמד לרמטכ"לות, אם לא בסיבוב הקרוב – בזה שיבוא אחריו. בינתיים המנדט שלו הוא להבטיח שאם יהיה עוד סיבוב בלבנון, הפיאסקו של 2006 לא יחזור על עצמו. משני צידי הגבול מדברים על אופציה לסיבוב נוסף, האם זה הולך לקרות בקרוב, אנחנו שואלים אותו. 'האינטרס המשותף לישראל, לחיזבאללה, לסורים ולאיראן – נכון להיום – הוא להרוויח זמן ושקט, אבל אנחנו כצבא מסתכלים לא רק על הכוונות, אלא גם על היכולות של הצד השני. כי יכול להיות אירוע שיביא לגל ניפוץ'. כאן חוזר אייזנקוט שנתיים וחודשיים לאחור. 'גם את הבוקר של 12 ביולי 2006 התחלנו בהערכת מצב מטכ"לית, אחרי תקיפה שעשינו בעזה על ראשי החמאס. מוחמד דף נפצע קשה, נהרגו כמה אנשים, ובצפון – שקט מוחלט. זה היה ב7:30 בבוקר, ב- 9:35 התרחש אירוע החטיפה שחולל את התפנית הדרמטית'.
בוקר כזה הוא הסיוט שלך?
אייזנקוט לא אוהב את המונח. 'לא מדובר בסיוט, מדובר הנחת עבודה האומרת: הסבירות לסיבוב נוסף גבוהה, שכן פיגוע יכול להתרחש בהפתעה מוחלטת, בלי מודיעין, נכון, זו גישה צבאית צרה, שעלולה להכניס את כולם להיסטריה ותזזית, ויש כאן אוכלוסייה שחיה את חייה. גם את זה צריך לקחת בחשבון'.
מה תהיה אותה פעולת נקם שהם מתכננים על הגדר בתגובה לחיסולו של עימאד מורניה?
'אין לנו כרגע התרעה קונקרטית. הנחת העבודה שלי, בלי קשר למה שהם אומרים, היא התמודדות עם סדרה של איומים קבועים'.
חטיפת חייל?
'מבחינתי, האיומים היותר גדולים הם חדירה ליישוב ופגיעה באזרחים'.
מי החליף את מורניה?
'מהיכרותי את חיזבאללה, אין אחד שיכול להחליף אותו. זו הייתה פגיעה אדירה. לדעתי, הם נמצאים מאז במקום אחר לגמרי'.

חמושים פי 100

הצד הלבנוני של הגדר שינה את פניו מאז המלחמה, לא עוד 'שמורות טבע' של חיזבאללה – מעתה אמור 'כפרי רק"ק' (רקטות קרקע-קרקע). כך מגדיר אייזנקוט את 160 הכפרים השיעיים מדרום ללטיני, ועוד עשרות כפרים ועיירות מצפון לו. 'כל אחד מהכפרים השיעיים הוא אתר צבאי, עם מפקדה, מרכז מודיעין ומרכז קשר. עשרות רקטות מוטמנות בבתים, במרתפים, בעליות הגג, ואת הכפר מנהלים אנשי חיזבאללה. בכל כפר, על פי גודלו, יש עשרות פעילים, התושבים המקומיים, ולצידם לוחמים מבחוץ, והכל ערוך ומתוכנן הן לקרב הגנה והן לירי טילים על ישראל. ביום פקודה הם יבצעו ירי בתפוצה רחבה יותר מאשר במלחמה האחרונה. אתה יכול לראות ביום את הקירות שמאחוריהם מוסתרות הרקטות, כשהן מוכנות לשיגור. ברגע האמת הקירות יופלו – והרקטות ישוגרו. כל המערך הזה מגובה באופן משמעותי על ידי איראן, שמשקיעה שם מאות מליוני דולרים בשנה: בציוד, בהדרכה ובפיקוד ישיר. אנחנו יכולים לראות אנשי צבא איראנים מסתובבים בשטח, מאשרים תוכניות מבצעיות. בשנתיים האחרונות חיזבאללה ביצע אימוני יחידות, שלח אנשים לקורסים באיראן, הם משפרים את יכולת הפיקוד, ובהחלט מפיקים לקחים ושואלים שאלות. מצד שני היום יש לנו תמונת מודיעין הרבה יותר טובה עליהם מזו שהייתה לנו ב-2006'.
מה יש לנו עכשיו שלא היה אז?
'העתקנו חלק גדול מהמשאבים לזירה הלבנונית. אנחנו מבצעים איסוף יותר משמעותי, והכיסוי הרבה יותר רציני. זה אחד הלקחים שלמדנו בדרך הקשה'.
אבל בזמן שחיזבאללה בר ל'כפרי רק"ק' אנחנו ממשיכים להתאמן על 'שמורות טבע'. שוב אנחנו מתאמנים לקראת המלחמה שהייתה?
'בהחלט לא. אנחנו מתאמנים בדיוק על מה שקיים. סעו לאליקים, תראו שקם שם יישוב חדש: בנינו שם כפר לבנוני מדויק, ועליו אנחנו מאמנים את האנשים'.
נסראללה טוען שהוא קיבל מערכות רקטיות חדשות, שיפתיעו את ישראל.
אייזנקוט עוקף את השאלה. הוא מוכן לאשר רק שחיזבאללה קיבל מערכת רקטית שלא הייתה לו בעבר. 'לנו', הוא מוסיף, 'יש היקף חימוש גדול פי מאה'.
אז למה אנחנו מחכים? שהכלים בצד השני יחלידו?
אייזנקוט מבליע חיוך. 'השאלה הזו שייכת לראיון אחר. בתקופה אחרת. עם איש אחר. מה שאתם שואלים הוא האם נכון להמליץ על מתקפה מקדימה על חיזבאללה. מאחר שאנחנו עוסקים בסוגיה הזו כל הזמן, הייתי מעדיף לא לענות עליה. אני יכול לומר שאנחנו בצבא יודעים להרתיע את הצד השני מלפעול, אבל מתקשים להרתיע אותו מלהתעצם. בגבול הצפוני פועל מולנו ציר איראן-סוריה-חיזבאללה, שמאפשר הכנסה של ציוד. אין שום בלם. למעשה, הסורים נהנים מכל העולמות: הם סידרו את הדימוי הבינלאומי שלהם, מקיימים פגישות עם ישראל מאפשרים לחיזבאללה להמשיך להתעצם'.
חיזבאללה ממשיך בעצם להכתיב את כללי המשחק?
'במשך שנים הצליח חיזבאללה לבנות דפוס פעולה, שיצר הרתעה כלפי ישראל: הוא כתב את התסריט, בים אותו והחליט מתי זה מתחיל ומתי זה מסתיים. היה לו שוט של ארסנל רקטות, שיודע לגרום נזק גדול בעורף הישראלי. המציאות השתנתה מאז: צבא לבנון פרוס עד הגדר, ויש לו אחריות של המדינה הלבנונית. יש שם 12,000 אירופים חמושים, שחלקם פועלים ברמה מקצועית גבוהה וחלקם לא'.

האינסטינקטים של נסראללה

אנחנו עומדים במעבר תורמוס על גדר המערכת וצופים על הנוף הפסטורלי לעת שקיעה. הסיפור הלבנוני נפרש לרגלינו במערומיו. באותו שטח מסתובבים שלושה סוגי כוחות: על הציר המרכזי, לאורך הגדר, עומדים שני רכבים של האו"ם. מחסום דרכים, כביכול במרחק שלושה ק"מ משם עמדה של צבא לבנון, ובה שישה חיילים הצופים לעבר ישראל. עמוק יותר, כפרים שיעיים שהם מאחזי חיזבאללה, שלא צבא לבנון ולא האו"ם יכולים להיכנס לתוכם או להטיל עליהם את מרותם. שלא בטובתנו, כל אלה למדו לחיות בהרמוניה, ולא מפריעים זה לזה. גם אלוף הפיקוד, עם כל הערכתו לגנרל האיטלקי קלאודיו גרציאנו, מפקד כוחות יוניפי"ל שישב איתו על ספסל הלימודים במכללה הצבאית הגבוהה בארה"ב, יודע שהכוח הרב-לאומי לא עצר אפילו רקטה אחת בדרכה. פה ושם טיפלו חיילי האו"ם במצבורי נשק בשטחים פתוחים, אבל למסה הגדולה הם לא מתקרבים. וצבא לבנון כפוף לממשלת פרו-סורית, ששליש משריה הם אנשי חיזבאללה. במלחמת לבנון השנייה יצרו הדרג המדיני בישראל והממשל האמריקאי בידול יעדים בין יעדים של ממשלת לבנון ליעדי חיזבאללה ומנעו מצה"ל לתקוף מטרות שלטוניות. 'היום', קובע אייזנקוט, 'אין בידול ואין התלבטות. המשמעות האופרטיבית היא שממשלת לבנון אחראית לכל פעילות המתבצעת מגבולה. זה בא לביטוי גם באופי ההכנות שלנו למצב של הידרדרות'.
טיסות חיל האוויר בשמי לבנון מהוות היום את אחת מנקודות החיכוך מול חיזבאללה, שרוצה נשק נ"מ מתקדם, אז למה להמשיך לטוס?
'חיזבאללה בונה מולנו יכולות שעומדות בניגוד להסכם שחתמה ממשלת לבנון בסיום המלחמה', אומר אייזנקוט, 'ולכן יש לגיטימציה להמשך הטיסות מעל דרום לבנון ומעל לבנון בכלל. הטיסות הללו הן כלי חיוני לבניית תמונת המודיעין. אי אפשר בלעדיהן'.
ואם חיזבאללה יכניס לזירה טילי נ"מ מתקדמים?
'גם אז לא ייפסקו הטיסות. חיל האוויר יידע להתמודד גם עם המציאות הזאת'.
יש קשר הדוק, צבאי ופוליטי, בין הסורים לחיזבאללה.
'העברת הציוד ואמצעי הלחימה מסוריה לחיזבאללה התעצמה מאז המלחמה, ויש ביניהם חיבור די הדוק, אבל ברמת האינטרסים יש גם הרבה דברים שמפרידים ביניהם'.
הסורים יכולים לישון בשקט אם חיזבאללה יתחיל לירות לעברנו רקטות?
'לא. הם בהחלט צריכים להיות מודאגים כשהם זורקים אבנים לעבר ישראל מתוך בית הזכוכית שלהם. אנחנו עדים ל'חיזבאלליזציה' של הצבא הסורי ולאימוץ דפוסי הלחימה של המלחמה האחרונה. לכן הסורים מגדילים את סד"כ הנ"ט, את סד"כ הנ"מ ואת סד"כ הטילים בכלל. הם מעמיקים את יכולת ההתבצרות וההגנה. זה לא נובע מרצון לתקוף, למרות שמי שבונה יכולת הגנתית יכול להסב אותה ליכולת התקפית'. לפני שבוע כינס אייזנקוט את אלופי פיקוד הצפון לדורותיהם, לרגל צאת ספרו של האלוף במיל' אורי שמחוני על פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, 'לאלוף פיקוד צפון במלחמה, חקה (יצחק חופי), היו שת אוגדות', אומר אייזנקוט. 'לי יש היום פי כמה אוגדות, פי כמה כוחות ויכולות שהוא לא חלם עליהן'.
אז איך זה שנסראללה יצא מהמחבוא וממשיך לאיים?
'הוא מופיע על פלזמה, מתוך בונקר, ונואם לאנשיו. הוא יצא לפגוש את סמיר קונטאר, הראה את עצמו לשתי דקות וברח, כי הוא פוחד'.
הוא לא פוחד. הוא נזהר. שישראל לא תפגע בו. יש לו ממה לחשוש? אנחנו עדיין רוצים לחסל אותו?
'אלה דברים שלא נכון לדבר עליהם. אבל אפשר להגיד שהאינסטינקטים שלו בריאים'. לאייזנקוט יש ביקורת על החשיפה שזוכה לה מנהיג החיזבאללה בישראל. 'לתקשורת יש משקל גדול, גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. אני לא מצפה לתקשורת מטעם, אבל אני דורש מהתקשורת להיות אחראית ולא לשחק לידיים של אוייבינו. להראות את השטויות של נסראללה ולהפוך אותן לאייטם – בעיניי זה מגוחך. לא צריך להראות אותו. מה זה נותן? זה יוצר איזון בין צד א' לצד ב', וזה טיפשי. ארה"ב היא דמוקרטיה גדולה, ולא משדרים שם את בן לאדן מדבר לקהל האמריקאי'.
דיברת על העוצמה של פיקוד הצפון, על השינויים שחלו אצלכם בשנתיים האחרונות, אז איך אתה מסביר את הביקורת שהטיחו לאחרונה שני קצינים בכירים לשעבר במוכנות של הפיקוד ובצבא בכלל? האלוף משה עברי סוקניק, שהיה עד לא מזמן מפקד הגיס הצפוני שלך, טוען שמערך האימונים לא רציני. הרי אתה רצית בו, אתה הבאת אותו, ועל פי בקשתך הוא בנה מחדש את הגיס הצפוני. והשני, הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון, שאמר בראיון ל'ידיעות אחרונות': 'אני לא ישן טוב בלילה'.
אייזנקוט נבוך. הוא מתפתל. מדובר בשני קצינים מצוינים בעיניו. הם משקרים, אנחנו שואלים אותו. 'לא. הם לא משקרים' , הוא משיב. 'אני מוטרד יותר משניהם, כי אני נושא באחריות. אבל אני גם יכול לומר לכם, שאין שבוע שאני לא רואה תרגילים גדודיים וחטיבתיים. כל הפיקוד כבר התאמן. שני הגייסות התאמנו. יש לנו תוכניות אופרטיביות תקפות, מוכרות, שמהן נגזרות תוכניות האימון בשתי החזיתות, הלבנונית והסורית. ויש עדיין לאן להתקדם. גם אני הייתי שמח אם היו משקיעים בכוחות היבשה יותר, אבל לאורך השנים המטכ"לים החליטו לתעדף את אמ"ן ואת חיל האוויר. יחד עם זה, אני מציע לכולנו להיות הרבה יותר אחראים למה שאנחנו אומרים. גם אם כועסים, לספור עד חמש'.
על מי הם כועסים?
'לא יודע. אני לא מדבר כרגע על איש. אני מדבר על התופעה'.
אולי הבעיה היא שלפני כן חסרו האנשים שיגידו את זה. אולי הדברים היו נראים אחר, אילו מישהו דיבר כמו סוקניק ויעלון לפני המלחמה האחרונה.
'היו כאלה שאמרו את זה גם אז, ועדיין אני חושב שצריך להיזהר. דיבורים כאלה מייצרים כותרות ראשיות, ונסראללה, יומיים אחרי כן, כבר ציטט חלק מהדברים'.

המלצתי לעצור

אחת הבעיות המרכזיות שנחשפו במלחמה הייתה הקשר בין המטכ"ל לפיקוד הצפון. אז היה אייזנקוט שם, במטכ"ל, והיום הוא כאן, בצפון. האם במלחמה הבאה זה ייראה אחרת, אנחנו שואלים אותו. 'גם במלחמה האחרונה היו אנשים מעולים: אודים אדם, דן חלוץ ואחרים. הבעיה היא ששיח מפקדות ויח מפקדים נבנה בדיונים, תרגיליפ ותוכניות אופרטיביות. וזה היה חסר. היום יש שינוי מהותי בתחום. ועם כל זה תמיד יהיו אנשים עם אופי שונה ותמיד יהיו מערכות מורכבות של קשרים ויחסי אמון. בסוף, תמיד תישאר השאלה: מי האנשים שאתה ממנה לתפקידי מפתח'. באופן לא מפתיע, אייזנקוט, כמו רבים בצבא, גורס שהמלחמה לא הייתה כישלון מוחלט. לדעתו, אין לנו פרספקטיבה של זמן כדי להעריך את הישגיה ואת המשמעויות של הסכם 1701. הוא עדיין חושב שמוקדם להספיד אותו. 'אפילו נסראללה מבין זאת', אומר אייזנקוט, 'טוב יותר מכמה פרשנים בישראל. פקודה מספר 1 במלחמה דיברה על שישה יעדים מוגבלים, ועל תקיפה של ארבעה עד שישה ימים ועצירה. בפועל זה התנהל אחרת, והכל כתוב בשני כרכים (וינוגרד), אבל אני לא מקבל את האמירה, שמופיעה שם בצורה בולטת, שאין קשר נסיבתי בין הפעלת הכוח לבין ההישגים המדיניים. זה מגוחך'.
איך המלחמה התגלגלה ל-33 ימים?
'זה התארך מסיבות שונות. בכל מקרה, למרות שהמשאבים לא הופנו לצפון אפשר היה לצפות מהצבא לביצועים הרבה יותר טובים'.
תמכת במהלך האחרון?
'תלוי. אני עושה הפרדה בין ההחלטה שהתקבלה ביום שישי לצאת למהלך, שנראתה לי לגיטימית לגמרי. וזה לא עניין של תמכתי או לא: הרמטכ"ל אמר שיוצאים למבצע, ולא התפתח דיון. לאחר מכן, בשלוש לפנות בוקר של יום שבת התקבלה ההחלטה באו"ם, ובהערכת המצב שקיימנו חשבתי שאין טעם להמשך המבצע. יצא המקרה, שאת הדיון הזה במטכ"ל אני הובלתי, כי הרמטכ"ל וסגנו היו בפיקוד הצפון, הרמטכ"ל שמע את המלצתנו, התייעץ עם אחרים, והחליט בכל זאת להמשיך במבצע'.
ובדיעבד אתה חושב שלא היה צריך להמשיך?
'נכון. כמפקדים יש לנו זכות מוסרית לשלוח חיילים למשימות ולסכן את חייהם, כשיש מטרה. לאחר שהמטרה הושגה, נראה לי בעייתי להמשיך לשלוח אותם'.

האינסטינקטים של חלוץ

איך אתה מתיחס לאמירה שכל המבצע האחרון היה ספין, כדי ללחוץ לקבלת ההחלטה באו"ם?
'אני לא מקבל את זה. הייתה מחשבה, מקצועית, אמיתית, שהמבצע יתרום להעצמת הישגי המלחמה'.
יעלון, בספרו החדש, מדבר על מלחמה אווירית שהוביל רמטכ"ל מאוד כריזמטי, עם מטכ"ל שלא ידע לעמוד בפרץ ולתקן טעויות במקום שזה נדרש.
'אני לא זוכר שראיתי את בוגי בסביבה', אומר אייזנקוט בציניות.
אתה יודע שדיוני המטכ"ל במלחמה הם כבר מזמן לא סוד.
'יש פער אדיר בין התיאורים שפורסמו לבין המציאות. אני לא שירתתי עם דן חלוץ באותו נגמ"ש ולא גדלנו באותה מחלקה. אני חושב שהוא איש אמיץ מאוד, פטריוט, שרצה ורוצה את טובת המדינה. הוא איש פתוח לביקורת, שאפשר להתווכח איתו על כל דבר. אבל בסוף הצבא הוא גוף היררכי. חלוץ קיבל החלטות, ועכשיו אפשר להתווכח אם הן היו טובות או רעות'.
הוא קיבל החלטות טובות או רעות?
'בחלק מהדברים הוא קיבל החלטות באינסטינקט טוב יותר משל כולנו. למשל, להגיב בעוצמה לא פרופורציונלית אחרי החטיפה'.
בפעם הבאה זה ייראה אחרת?
'אני חושב שכן'.
בטוח שכן?
'אני לא בטוח'.
למה? אתה הרי צריך להיות בטוח.
'כולנו הפכנו קצת ספקנים. אולי עדיף להשתמש במילים שהן בדרגה אחת מתחת למה שאנחנו חושבים'.
נשאל זאת אחרת: ביום פקודה אתה תדע לעשות זאת טוב יותר ממה שנעשה ב-12 ביולי 2006?
'התשובה היא כן'."
("ידיעות אחרונות", "המוסף לשבת", 03.10.2008, עמודים 4-7.)

נ.ב

שווה בהקשר למאמר לקרוא גם את הראיון הנ"ל עם אייזנקוט. כמה אמירות שלו בה שוות בעיני איזכור מחודש:
* "הוא היה פגוע, אבל אודי הוא קצין מקצועי, ג'נטלמן אמיתי, והוא העביר אלי את הפיקוד בצורה ראויה להערכה. יחד עם זאת הייתה תחושה מאוד קשה. אנשים שילמו מחירים כבדים והיה דיון נוקב לגביהם. זה נכון לגבי אודי ובעיקר לגבי גל הירש. אני ראיתי אותו במלחמה, ובניגוד לתיאורים אני יודע שהוא היה מקצועי מאוד, נחוש מאוד, ביצע את המשימה, למד מאירוע לאירוע. אני חושב שמפקדים שפיקדו על כוחות בלחימה, גם אם עשו שגיאות, היה צריך לעשות כל מאמץ כדי להשאיר אותם ולאפשר להם לעשות תיקון ולהתקדם. לא הייתי רוצה להיות בצבא שמעלים בו על המוקד קצינים ששוגים. אנחנו צריכים להעלות על המוקד קצינים רשלניים. קצינים ששוגים, בוודאי בתוך לחימה, לא נכון להעלות על המוקד. איבדנו אז פרופורציה." (מתוך הכתבה "דו"ח איזנקוט", ראיון שערכו עמו יוסי יהושע ואמירה לם, "ידיעות אחרונות", 15 ביולי 2011)
* "התוצאות שלה יותר מורכבות ויותר טובות מהשיח שיש בציבור. מלחמות צריך לבחון בפרספקטיבה של שנים. אנחנו לא עמדנו בציפיות של עצמנו, אבל חזבאללה הפסיד במלחמה באופן חד־משמעי." (מתוך הכתבה "דו"ח איזנקוט", ראיון שערכו עמו יוסי יהושע ואמירה לם, "ידיעות אחרונות", 15 ביולי 2011)

ואת מאמרו "השתנות האיום? המענה בזירה הצפונית " (מתוך "צבא ואסטרטגיה", הוצאת "המכון למחקרי ביטחון לאומי", כרך 2, גיליון 1, יוני 2010.), כמו גם את המאמר מאת עמוס הראל והמאמר מאת ד"ר גבי סיבוני: תפיסת המענה לאור מלחמת לבנון השניה: מהלומה לא פרופורציונאלית ("מבט על" 74, 1 באוקטובר 2008. )

בספרו כתב רא"K במיל' דני חלוץ על האלוף אייזנקוט:
* "במלחמה זו שימש האלוף גדי אייזנקוט כראש אגף המבצעים. בתוקף תפקידו זה התהדקו היחסים בינינו, ונדמה לי שנכון יהיה לומר כי הוא היה האיש הכי קרוב אלי במהלך המלחמה. את רוב שירותו הצבאי עשה גדי בחטיבת גולני, שבה התחיל כטירון וסיים כמח"ט, אך הוא מילא שורה של תפקידים גם ביחידות אחרות, ביניהם מפקד אוגדת 'עמוד האש' ואוגדת איו"ש. אפשר להגיד עליו שמעטים הם האנשים המכירים את כוחות היבשה של צה"ל באופן כה יסודי ומעמיק כגדי אייזנקוט." (מתוך הספר "בגובה העיניים", מאת דני חלוץ, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2010, עמוד 320.)
* "גדי נתפס בעיני כאדם בעל קו מחשבה מקורי שאומר את אשר הוא חושב ואינו נרתע מלהיות בודד בעמדתו." (מתוך הספר "בגובה העיניים", מאת דני חלוץ, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2010, עמוד 405.)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבתו של אביחי בקר, "בגלל המלחמה ההיא", "הארץ" 28.01.2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

בגלל המלחמה ההיא\ מאת אביחי בקר

האם השבץ המוחי שתקף את האלוף במיל' ישראל טל קשור לעימות הסוער שהיה לו שעתיים קודם לכן עם האלוף דורון אלמוג? פרשה מביכה שמתחילה במלחמת יום כיפור
"מסך כבד של שתיקה אופף את נסיבות האירוע המוחי הקשה שפקד את אלוף במיל' ישראל טל, בן 76, הוגה טנק המרכבה, ומהבולטים שבמגבשי תורת הביטחון של ישראל. בשבוע שעבר חשפה בתו, פנינה בר, במוסף זה את דבר מחלתו ואשפוזו המתמשך בבית לוינשטיין. הבת המתגוררת עתה בבנארס שבהודו, חזרה לארץ במיוחד כדי להיות לצד אביה. את תהליך התאוששותו מהניתוח היא הגדירה כ'נס רפואי' ותיארה את גילויי האהדה מ'כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותו ומוכנים לעשות המון למענו'. הרבה אנשים לא שוללים על הסף את האפשרות שהתרחשויות שחווה טל באותו יום שני, 11 בנובמבר 99', תרמו תרומה מסוימת לשבץ המוחי שתקף אותו באותו יום. הפרשה מביכה את צמרת צה"ל ומשתתפיה לא ששים לדבר עליה. 'רד מזה', הם מייעצים, 'זה לא מוסיף כבוד לאף אחד'. כמו הרבה טראומות, גם זו מתחילה במלחמת יום הכיפורים, פצע שמסרב להגליד. 27 שנה אחרי המלחמה ההיא יזם פורום מטכ"ל מפגש של אלופי 99' עם כמה מאלופי אוקטובר 73' שכותרתו היתה 'מוצב הפיקוד העליון במלחמה' ועניינו מפגש בין-דורי, טעון מתחים פוטנציאליים מפרים. הכינוס התקיים, מה יותר סמלי מזה, באולם 'בית דדו' בבסיס פו"ם. מול המ"פים, המ"מים והצוערים של מלחמת ים כיפור שהפכו מאז לאלופים, התייצבו האלופים במיל' טל, אז סגן הרמטכ"ל, אלי זעירא, אז ראש אמ"ן, בנימין פלד, אז מפקד חיל האוויר, יצחק חופי, אז אלוף פיקוד צפון, צבי זמיר, אז ראש המוסד ובנימין תלם, אז מפקד חיל הים. חלקו הראשון והעיקרי של הכנס הוקדש להרצאות של אלופי 73' ולא היה בו דבר שיבשר על מה שעתיד להתרחש. הדוברים הציגו את תפישותיהם על פרוץ המלחמה ודרכי ניהולה, בדרך כלל בנימה חיובית. לפי העדויות, הרצאתו של זעירא היתה המרשימה ביותר. הוא אמנם לא הכה על חטא אבל ערך חשבון נפש בגילוי לב שאינו אופייני בפורום כזה. עניין רב היה גם בדבריו של פלד, שחשפו חילוקי דעות מהותיים בינו לבין עמיתיו למטכ"ל 73' באשר לתמונת המלחמה. 'דיון טוב', הסכימו הכל כשיצאו להפסקה. אחרי שחזרו הנוכחים מההפסקה קם האלוף דורון אלמוג ובלי התראה מוקדמת נשא דברים קשים שהפרו בבת אחת את האווירה הפסטורלית, המנומסת, הכמו אקדמית ששררה באולם. אלמוג מתח ביקורת חריפה על דברים שאמרו קודמיו, ביניהם הטענה 'המדהימה', כדבריו, שבדרג המטכ"ל לא היתה כלל הפתעה, תאוריה שבעיני אלמוג סותרת לחלוטין את המציאות העגומה שבה נתקל בהיותו סגן בגדוד 202 בזירת סיני. לפתע פרץ כל המתח הסמוי בין שני הדורות. שוב התברר כי הגנרלים של יום כיפור מדברים על המלחמה בשפה אחרת לגמרי מהקצינים הזוטרים של אז. אלמוג גם דחה במפגיע את הניקוד הגבוה שהעניקו לעצמם נציגי מטכ"ל 73' באשר לאופן ניהול המערכה. 'עם כל הכבוד', אמר, 'לא לכם לתת ציונים. הייתי מצפה שאת השיפוט תשאירו לחיילים'. אלמוג לא נקב בשם מפורש, אבל ברוב דבריו התייחס להרצאתו של טל שההיסטוריה שכחה לו משום מה את חלקו במחדל. 'דורון היה בוטה, הוא נהג בחוסר טקט ובילדותיות', מקטרג עליו אלוף מהמטכ"ל הנוכחי. לעומתו טוען אחד מאלופי יום כיפור, שנכח באולם, כי 'אלמוג דיבר בשקט, מתון אך נוקב, ההערות שלו היו ענייניות ומנומקות'. בסוף דברי אלמוג, לשעבר מח"ט הצנחנים, קצח"ר ומפקד אוגדת עזה, ביקש טל לחזור לדוכן לסיבוב נוסף, לא מתוכנן. הוא היה נסער מאוד, יצא להגנת בני דורו והעלבון ניכר היטב בדבריו. 'התגובה שלו היתה נסערת', אומר אחד מחברי המטכ"ל הנוכחי, 'זה היה גם הרגע שבו עלה לראשונה שמו של דדו. זה היה מאוד מוזר, דנו שם שעות במלחמה אבל הרמטכ"ל דוד אלעזר אפילו לא הוזכר. כשהתקרבו אליו הלכו תמיד סחור סחור. הדברים של טליק היו נוגעים ללב, מכובדים, אותי הם מאוד שיכנעו. הוא הגיע אפילו עד קרב סן סימון במלחמת העצמאות והזכיר לכולנו שהודות לדמויות כמו דדו המדינה קיימת, שהאנשים שאותם אנחנו הצעירים מאשימים הם בעצם הנדבכים שעליהם נבנה צה"ל'. גרסאות אחרות משרטטות תמונה אחרת לגמרי. 'טליק ממש השתולל', אומר אחד מאלופי 73'. 'הוא צרח על דורון, 'אתה חצוף, מי אתה בכלל שתבקר את המטה הכללי של אז'. אפילו אני, שיצא לי לא מעט להכיר את הגסות שבה טליק הודף מתנגדים לו, לא נתקלתי מעולם בתגובה כל כך חריפה מצידו. כשהקשבתי לו אמרתי לעצמי שזה עוד יגמר חלילה בהתקף לב'. המשתתפים חיכו בקוצר רוח שהסיוט יעבור. הרמטכ"ל, שאול מופז, קם לאזן ולהרגיע ולדברי הנוכחים 'הוא העיר בעדינות לדורון'. הכינוס התפזר בתחושה של טעם רע, ריקנות והחמצה גדולה, אם כי גם כאן ההתרשמויות חלוקות. 'זה לא היה עד כדי כך דרמטי', מבקש אחד לתקן את הרושם. 'כולנו יצאנו מבוזים', מכריז אחר. בדיוק שעתיים אחר כך נתקף טל בשבץ מוחי, תוצאה של קריש דם במוח. העיתוי הזה גרם לרבים לזקוף את האירוע לחובת הוויכוח הלוהט עם אלמוג. אלא שבתו של טל דוחה בשמו את הפרשנות הזאת. בר מסרה בשם המשפחה את התגובה הזאת: 'מדובר באירוע רפואי שאף אחד אינו מוסמך לקבוע מה גרם לו. אנחנו על כל פנים לא רואים קשר כלשהו בין השבץ לבין מה שקדם לו. זה רק יד המקרה. דבר דומה עלול היה לפרוץ גם בנסיבות פחות דרמטיות. כשהרמטכ"ל ביקר את אבא בבית החולים אמא אמרה לו בפירוש שאין לנו טענות למערכת הצבאית וודאי שלא לדמות זו או אחרת מתוכה'." ("הארץ", 28.01.2000)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

הקצין שגדל במקלטים של עמק הירדן המופגז פיקד על חבריו בסיירת בלי לעבור קורס קצינים, השתחרר שלוש פעמים מהצבא, הרים ג'יפים עם הרגליים ומבלה את האפטרים עם נטלי עטיה. טל רוסו: פרופיל

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875

לכתבה אין "בשר". אין שום הישג או ביצוע שמוסבר ואמור להראות תובנה של רוסו. לעומת זאת יש הרבה זבל על רמבו שמרים ג'יפ לבד, שלא צריך קורס קצינים (מענין אם עבר קורסים אחרים אח"כ), שרכב ב.מ.ו נופל עליו ולא קורה לרוסו מאומה. לדעתי זו לא כתבה אלא פרסומת לרוסו שפונה ליצרים הנמוכים של הקהל.

יהודה

תנו לרוסו לנצח\ מאת אהרל'ה ויסברג

http://www.israelhayom.co.il/site/n...le.php?id=23801
"בוא'נה, זה עוד יהיה רמטכ"ל", אמר עליו המ"כ בטירונות · בלבנון הוא פיקד על מבצעים נועזים, את יחידת העילית מגלן הרים מאשפתות, וגם כשטעה - לא התבייש לקחת אחריות · הוא כבר עזב פעמיים את הצבא, שיקם את היחסים עם הציונות הדתית ובין לבין הספיק להפוך לרווק מבוקש · והוא אפילו לא עבר קורס קצינים · תכירו את אלוף פיקוד הדרום, טל רוסו, אחד האישים המרכזיים מאחורי מבצע "עמוד ענן"
"'אני צייד', היה הדבר הראשון שטל רוסו סיפר על עצמו לפני הגיוס לצה"ל. 34 שנים חלפו מאז התייצב הנער הצעיר מקיבוץ חולתה שבגליל העליון בגיבוש ליחידת שלדג. שם, על חולות וינגייט, בזמן שחבריו הסתבכו בתפעול רובי עוזי פשוטים, רוסו פירק והרכיב מקלעי מאג ללא קושי. מפקדיו התקשו להסתיר את התפעלותם, והוא הסביר להם בתמימות: 'אני רגיל לדברים האלה מהבית, כי אני אוהב לצאת לצוד'.....

...טל רוסו נולד ב-1959, לאם שהיתה בפלמ"ח ולאב ששירת בתפקידי ביטחון שונים. הוריו נפרדו כשהיה בן 11. ללמוד הוא לא ממש למד, אבל כנער היה כדורסלן מצטיין, ועד היום מדברים עליו כעל "הבטחה שלא התממשה" בתחום הזה. הוא היה קומונר במחנות העולים בקריית ביאליק; לאחד מחניכיו קראו אביב כוכבי - כיום הוא משרת לצידו, כראש אמ"ן. רוסו, 187 סנטימטרים, הוא המאצ'ו הישראלי הטיפוסי. מפקדיו, עמיתיו ופקודיו נהגו לכנותו 'רמבו', ואגדות אורבניות נרקמו סביב חוסנו הגופני. אלא שהאנשים שמספרים אותן נשבעים שהן אמת לאמיתה. באחד המקרים נוצר תקר בגלגל של אחד הג'יפים בשלדג, ובמקום לא היה 'ג'ק'. רוסו, כך על פי העדים, הרים בעצמו את הרכב, והחזיק אותו עד שהפנצ'ר תוקן. 'יש לנו תמונה שלו עושה את זה', מתעקש אחד מחבריו. 'הוא יכול להישמע לפעמים לא מהוקצע, אבל הוא יודע לגעת באנשים', מספר קצין ששירת תחת פיקודו. 'הפקודים שלו תמיד מסתכלים עליו בהערצה - וזה לא משנה בכלל אם מדובר בטירונים או במג"דים'. שמו החל ללכת לפניו כבר כשהיה כטוראי צעיר. עפר פדן, המפקד שלו בגיבוש ובטירונות היחידה בשלדג, מספר כי 'בזמן ששאר החבר'ה היו שבורים, לא הצליחו לתפקד והגיעו לקצה גבול היכולת, רוסו תמיד דיבר ברוגע וביצע משימות לא הגיוניות. פעם שלחנו את החיילים להסתווּת יחידים. למרות הממדים שלו, הוא היחיד שהצליח'. תמיר גל, אחד המ"כים של רוסו בטירונות בשלדג, אמר בימים ההם לאחד מחבריו: 'בוא'נה, זה עוד יהיה רמטכ"ל'. הנקודה הכי משמעותית בקריירה הצבאית של רוסו נרשמה דווקא במקום שבו לא היה - בה"ד 1. באופן לא רגיל הוא מונה למפקד צוות בשלדג כבר כשהיה חייל סדיר בדרגת סמ"ר, אף שהמשבצת היתה שמורה לקצין. לקורס הקצינים סירב לצאת, וב-1981 השתחרר ויצא לאזרחות. פדן הבין כבר אז שצה"ל מפספס טאלנט. 'דיברנו בינינו ביחידה שהוא מבוזבז. הוא תמיד היה זה שסוחב את כלי הנשק של כולם. ניסינו לא פעם לשבור אותו, אבל זה היה בלתי אפשרי. כשהשתחרר אמרנו שהוא היה יכול לטפס בסולם הדרגות ולהגיע לגדולות. הוא הלך לעבוד בספריית וידיאו, ולא ממש מצא את עצמו'.

'החיילים היו פורעי חוק'

במלחמת לבנון הראשונה חזר רוסו לשלדג והוביל מבצעים הרואיים רבים. אחד מהם התרחש במרכז ביירות ב-1982, כשהוטלה עליו משימה לכבוש את מבנה המוזיאון, שממנו נורתה אש בלתי פוסקת לעבר כוחותינו. עשרות מחבלים התבצרו בפנים, ורוסו פיקד על ארבעה צוותים שחדרו למוזיאון. 'פשטנו על המבנה מכמה כיוונים', מספר אחד החיילים שהשתתף במבצע. 'חלק מהלוחמים השתלשלו דרך הגג וזרקו רימונים. אחרים, ורוסו בראשם, באו ממבנה סמוך של הספרייה הלאומית - פוצצו את הקיר ונכנסו דרכו. המחבלים כל כך נבהלו מעוצמת האש, שהם פשוט לקחו את הרגליים וברחו משם'. לאות הערכה על תפקודו במלחמה קיבל רוסו דרגת סרן, באופן חריג ובלתי מקובל. הוא שימש מפקד פלוגת המילואים בשלדג, וב-1985 עזב אותה ועבר לסיירת מטכ"ל, כסגנו של משה (בוגי) יעלון, אז מפקד היחידה. ב-1987 הוא שוב החליט לעזוב את צה"ל, אבל שוב לא הצליח להשתלב בחיים האזרחיים. כעבור שנתיים התגייס מחדש בפעם השלישית - ומשם דרכו לצמרת הפיקוד היתה סלולה. בתחילה פיקד על גדוד רותם בגבעתי ועל מגלן - היחידה המיוחדת, שמתמחה בפעילויות בעומק שטח האויב ונחשבת לאחת היוקרתיות בצה"ל. כשקיבל את הפיקוד עליה, לפני 20 שנים, היתה היחידה במצב שונה בתכלית. 'החיילים ביחידה היו פורעי חוק', מעיד קצין במילואים. 'רוסו הכניס בה סדר ומשמעת והעלה אותה לגדולה. עד עכשיו הוא נחשב למפקד הכי משמעותי שהיה בה'. 'היחידה היתה על הקרשים, היא אפילו לא נחשבה קרבית, ובצבא לא סמכו על היכולת המבצעית שלה', נזכר נפתלי בנט, יו"ר מפלגת הבית היהודי, שגויס למגלן על ידי המפקד החדש כמפקד צוות צעיר, שהגיע מסיירת מטכ"ל. 'רוסו ישב איתנו על אי תנועה ליד תחנת רכבת מרכז בתל אביב, ופרש את החזון שלו ליחידה. עד אז, אפילו כשמגלן כבר יצאה לאיזשהו מבצע - תמיד היה כוח אחר שקיבל את ההובלה, בדרך כלל סיירת באחת מחטיבות החי"ר. אבל לאט לאט התחלנו לעשות מבצעים ייחודיים. בתקופתו פותחה כל תורת הלחימה של מגלן. עשרות מחבלים חוסלו בשיטות חדשות ומקוריות, ואפילו חיזבאללה הופתע ולא ידע איך להתמודד איתנו. כשרוסו עזב, היחידה כבר היתה במקום אחר'. בנט השתתף בפעולות רבות שעליהן פיקד רוסו, בין היתר במבצע 'ענבי זעם' ב-1996. 'יצא לי לפקד על מבצעי עומק רבים בלבנון, וזהות החפ"ק שעומד מאחוריך היא קריטית. יש כאלה שאתה מרגיש איתם זרוק בשטח לבד, ויש את רוסו. הוא ידע להשיג בשבילך כל מה שצריך, גם אם צריך לחתוך דרך הביורוקרטיה ולקצר אותה'. רוסו עוד הספיק לפקד על חטיבת מילואים של הצנחנים לפני שעשה את הקפיצה הגדולה למים העמוקים בשנת 1998, עם מינויו למח"ט הנח"ל. הוא אף נשאר בתפקיד מעבר לזמן הרגיל בגלל הנסיגה מלבנון ב-2000, ומהכומתה הירוקה המשיך לכל צומתי המפתח: כתת-אלוף פיקד על שתי אוגדות מילואים (98 ו-162), ובמלחמת לבנון השנייה 'הוקפץ' לשמש עוזר למבצעים מיוחדים של גדי אייזנקוט, ראש אגף המבצעים דאז. כי מבצעים מיוחדים הם הרי מה שרוסו אוהב יותר מכל: זה מה שהוא עשה בשלדג, בסיירת מטכ"ל ובמגלן. 'מחדר קטן בלשכת ראש אמ"ץ רוסו הביא שינוי עצום', מעיד קצין בכיר. הוא תיכנן פעולות רבות בעומק השטח, ובראשן מבצע 'חד וחלק', שהיה אחד המוצלחים של צה"ל במלחמה ושבמהלכו חוסלו 19 מחבלים בבעל בק..." ("ישראל היום", 23.11.2012)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://digital-edition.israelhayom....F2012%2F11%2F30

כתבתו של אביחי בקר, "בצל הדובדבן", "הארץ" 08.09.2000 העוסקת בתא"לים שלמה אורן ובמיקי אדלשטיין (הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

בצל הדובדבן\ מאת אביחי בקר

עדי אישה התגייסה לדובדבן למרות שאחיה נהרג מאש חבריו. היא לא תיתן לאף אחד להשמיץ את היחידה . מצוקתו של המפקד, סא"ל מיקי. הכישלון הצפוי מראש של מפקד כוחות צה"ל בגדה. לוחם לשעבר חושף את האתוס הבעייתי של היחידה. ארבעה סיפורים על דובדבן

1. עדי אישה

"עד לפני חודשיים היא היתה פקידה פלוגתית בדובדבן. מאז שהשתחררה ('אני עוד לא סגורה על עצמי') היא חולמת כמו כולם על טיול ארוך בדרום אמריקה ועסוקה בהכנות למבחן הפסיכומטרי. היא רוצה ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת הנגב ולכן היא צריכה לשפר את ציוני הבגרות. את שלושת הרוגי דובדבן, לירון שרביט, ניב יעקבי ורועי אבן-פילשטיינר היא הכירה, כמובן, מקרוב. ביום העלייה לקבר, במלאות שבעה למותם מאש חבריהם, שגם אותם היא מכירה מצוין, היא חשבה לבקר שוב אצל כל המשפחות. אבל בבוקר, כשהתעוררה, היא חשה שדי, אין לה כוח יותר, הספיק לה הסיוט של השבוע הקודם. היא לא יכולה יותר עם השכול. עדי אישה נמצאת בעמדה יוצאת דופן: מצד אחד, היא שירתה בדובדבן ומזדהה עם היחידה. מצד שני, היא אחותו הצעירה של סמ"ר אלי אישה, לוחם דובדבן שנהרג מאש חבריו בכפר ברטעה, יולי 92', במהלך מבצע ללכידת המבוקש איברהים סבעה קאסם. אם יש למישהו ספק מה היא מרגישה בעקבות מות שלושת הלוחמים היא מסלקת אותו מיד: 'לאיזה כיוון הולכת הכתבה הזאת? אם יש משהו שעכשיו מרגיז אותי אלה ההכפשות על דובדבן. אין להן שום צידוק. אני מוכנה לדבר איתך רק אם הכתבה בעד היחידה'. אחיה, אלי אישה, היה בן 19 במותו. במהלך המבצע הורה לו מפקד היחידה, סא"ל ע', לקום מהמארב ולהצטרף לכוח סמוך שלא קיבל דיווח מבעוד מועד על בואו. מבלי לדעת צעד אלי אישה אל מותו. לוחמי הכוח זיהו אותו בטעות כמחבל חמוש, פתחו לעברו בירי מדויק והרגו אותו. כדי לוודא את חיסולו הם אף ירו בו שני כדורים בגולגולת. בעקבות המקרה הודח סא"ל ע' מתפקידו. תביעתו של האב מבג"ץ שיחייב את הפרקליט הצבאי הראשי להעמיד לדין פלילי את המפקד בעוון גרימת מוות ברשלנות נדחתה על ידי השופטים שלמה לוין, מישאל חשין ודליה דורנר. שש שנים אחרי האסון התגייסה עדי, בת הזקונים של יהודית ונסים אישה לצה"ל. למה בחרה לשרת דווקא בדובדבן? מבחינתה זו לא היתה חזרה למקום הפשע, אלא דווקא מסע גילוי, מין צורך לפענח את מותו של אחיה במקום היחיד שיכול לספק תשובה. היה לה גם הדחף לראות איפה שירת, להלך באותם שבילים, לשבת באותו חדר אוכל, לחוות עד תום, בדרכה שלה, את כל מה שהאח הנערץ לא הספיק למצות. במלים שלה: 'לראות מה הם עושים'. עדי אישה: 'נשארנו ארבע אחיות, אני הקטנה. כשאלי נהרג הייתי בת 12, צעירה ממנו כמעט בשבע שנים. הוא היה תפארת המשפחה. ביום שנחתה עלינו הבשורה ישנתי אצל בת דודה כך שנחסך ממני הרגע הכי איום, כשבאו אלינו בחצות מקצין העיר. לפחות זה'. בחדרו של אלי, בבית משפחת אישה בשכונת רמות בבאר שבע, לא הוזז אף פריט ממקומו. החדר נותר בדיוק כפי שהיה כשיצא ממנו חזרה לצבא בסיום חופשה רגילה. 'התמונה האחרונה שלנו היא ממוצאי שבת, ארבעה ימים לפני שהוא נהרג', מספרת עדי. זה היה החופש הגדול. מבין האחים נשארנו בבית רק אלי ואני. אמא הכינה לנו פיצה ואנחנו ישבנו לראות בטלוויזיה את 'שתיקת הכבשים'. זה היה די מפחיד, אלי אפילו צעק עלי שזה לא סרט בשבילי ועדיף שאני אלך'. האבל על האח ליווה את כל נעוריה ובעקבותיו גם המערכה המשפטית המתישה שהוביל האב למען מיצוי ההליכים עם האשמים. 'לא הסתירו ממני דבר, ידעתי בדיוק איך אלי מת. בציבור אולי התקבל אז הרושם שאנחנו כמשפחה תוקפים את דובדבן אבל בפירוש לא זה היה המצב. המאבק שניהלנו היה אך ורק נגד המפקד שהיה אחראי ישירות להרג, מעבר לו לא היתה שום עוינות. ההוכחה לכך היא שלאורך השנים שמרנו על קשר טוב עם היחידה, הם הקפידו להזמין אותנו לאירועים ולטקסים, היפה הוא שגם בשעות קשות הם לא התייאשו מאיתנו. אנחנו אוהבים את היחידה ויש לנו איתה קשר חם'. ההחלטה, טעונה ככל שהיתה, התבשלה אמנם אט אט אבל מרגע שעלתה על הפרק שאלת הגיוס לעדי לא היה ספק באשר לכתובת. היא כמו חשה שכדי להיטהר היא מוכרחה לגעת בפצע. 'כשקבלתי זימונים לקד"צ זה ממש לא עניין אותי. רציתי להיות איפה שאלי שירת'. כשסיפרה זאת לחברים בתיכון מקיף ז' אמרו לה אחדים 'ניפגש שם'. מקצתם אכן עמדו במלתם. אם חששה לתגובת ההורים מהפצצה שהיא עומדת להטיל היא התבדתה. 'תעשי מה שאת מבינה' אמרו לה. הם לא עודדו אך גם לא עמדו בדרכה. מאחר שלא השתמע מדבריהם ולו ברמז שהיא עומדת לחצות קו אדום היא לא נעצרה. 'אם הייתי מגיעה לבקו"ם חצי שנה אחרי שאלי נהרג כמובן שלא הייתי מעיזה להתקרב לדובדבן, צריך היה שיעבור מספיק זמן כדי לעשות את הצעד בלב שלם'. קצינת הנפגעים של דובדבן שסידרה לה את ההצבה ביחידה חקרה אותה בפעם המי יודע כמה 'את בטוחה באלף אחוזים שזה מה שאת צריכה?'. עדי השיבה 'אני חייבת'. בספטמבר 98' היא הוצבה בדובדבן. המפקד אז היה סא"ל ר', בהמשך החליף אותו מיקי. רק רס"ר הבסיס נשאר מהדור שהכיר את אחיה - מלבדו אין עקבות ולא זכר אלא בפינת ההנצחה. היא לא הרגישה שמהלכים לצידה על בהונות, אך לפחות בהתחלה, כשהיתה מתבוננת בחייליה בריצת בוקר או ביציאה לאימונים פניו של האח היו עולים תמיד מול עיניה כאילו הוא ביניהם. 'אלה מחשבות שלא נגמרות. נרדמתי אלי, התעוררתי אלי, השאלה הגדולה היא מה עושים עם זה. אפשר כמובן לשקוע, אני בחרתי להיבנות'. כשאחד מחברי הצוות של אישה הופיע למילואים ביחידה והיא חשה מחוזקת מספיק היא אפילו ביקשה שיערוך איתה סיור, שיוליך אותה בין תחנות חייו של אלי. היא גם יזמה ערב מורשת לזיכרו שבו חברי הצוות של אישה, למעט השניים שירו בו - סג"מ ג' וסמל א' - שאותם מעולם לא פגשה, שיחזרו את האירוע במעמד כל היחידה. זה היה חזק וקשה. 'נהניתי מכל רגע בדובדבן. נפגשתי עם אנשים מדהימים. בשבילי זו היתה תקופה שאני יכולה להגדיר אותה כמושלמת'. ביוני היא יצאה לאזרחות. תוך שהיא מגששת עדיין את דרכה נחתה המכה. 'זה היה פה בבית, לילה ארוך ונורא, הגיעו טלפונים מקוטעים מאנשים מהיחידה, מתוך השמועות לא בדיוק ידעתי על מי ומה מדובר, הבנתי שאיזושהי פעולה שלנו נכשלה אבל לרגע לא תיארתי לעצמי ששוב קרה מה שקרה לאחי. כששמעתי שיש הרוגים כל מי שאני מכירה עבר לי במחשבות, מדובר ברבים רבים, התרכזתי בחיוכים שלהם, התפללתי שזה לא הם, למרבה הכאב זה היו הם'. העובדה שמדובר באירוע הדומה במאפיניו לזה שבמהלכו נהרג אחיה התבררה לה רק מתוך החדשות. למחרת היא היתה בהלוויות, נסעה לבקר בבסיס היחידה, עברה אצל המשפחות השכולות וחוזר חלילה. לשניים מהביקורים הצטרפו גם הוריה. 'אני מבולבלת. אני יודעת בדיוק מי ירה ואני לא מסוגלת לכעוס או להאשים. הם לא בני אדם רעים. הרי באותה מידה הם יכלו להיות גם ההרוגים. אלה סך הכל ילדים נהדרים שנקלעו למקום הלא הנכון בזמן הלא נכון. מאוד עצוב לי שצריך היה לקרות אסון כדי שמשהו בשנאה שלי לאנשים שהרגו את אחי יתרכך. היא כבר לא עזה כפי שהיא היתה רק עד לפני שבועיים. הזוית שבה אני נמצאת כעת נותנת לי לבחון את הדברים בצורה קצת שונה.

2. סא"ל מיקי

'ההילה הגדולה שלנו אינה שאיננו נופלים לעולם, אלא שאנחנו מצליחים להתרומם בכל פעם שאנו נופלים'. ציטוט זה, מתורת קונפוציוס, מאפיין היטב את תוכנם של עשרות מכתבי הזדהות שזרמו לביתו של סא"ל מיקי, מפקד 'דובדבן', לאחר המבצע הכושל שגבה את חייהם של שלושה לוחמים. בשבת שאחרי הטרגדיה הזמינו ידידים את סא"ל מיקי ואשתו לארוחת בוקר במסעדת 'ביקס' שבמרינה בתל אביב. היו שם, כדי לתת כתף, אורי הירשמן, המאמץ של דובדבן, סא"ל ר', מפקדה של היחידה עד לפני שנה, אורי בר-לב, מייסדה והיום מפקד מרחב הירקון, וכן צ' מקיבוץ חמדיה, יוזם האיגרת שהעבירו לרמטכ"ל 200 יוצאי 'שלדג', היחידה שבה צמח מיקי. 'דוגמה ומופת, מפקד ערכי בעל יכולת מנהיגות טבעית, מקצוען ויסודי עד אין קץ', הם העידו עליו. ההתרשמות של הנוכחים היתה שהוא מתלבט קשות באשר להמשך צעדיו, אבל כל עוד יהיה העניין תלוי בו בלבד, הוא ימשיך בתפקיד עד לשוך הסערה. בשלב הבא, כך העריכו, כשיחלפו מספר חודשים והשטח יתייצב ויירגע, אז יקום ויפרוש. ממפגש הבוקר, אתנחתא קצרה במהומה שאחרי, המשיך מיקי ישירות לראיון עם אלוף פיקוד מרכז, יצחק איתן. 'תגיד לחברים שלך שלטובתך עדיף שינמיכו פרופיל בתקשורת', הבהיר האלוף. 'האופן המאוד חיובי שבו אתה מתואר הוא כאן לצנינים בעיני רבים'. מאותו רגע התקפד הלובי הציבורי שנרתם למענו במלוא המרץ ולמעשה התפרק. בסיטואציה המסובכת שנוצרה, העריך ועד הפעולה, השבחים אכן עלולים לשמש כבומרנג נגד מיקי. גם כך יש קונסנזוס של פרגון לקצין, על אף שמעולם לא נחשב לסופר-סטאר בצבא, לא כריזמה מהלכת, לא אינטלקטואל מזהיר וגם לא בעל שובל של אגדות ומעללים. לא הרבה ידוע על מפקד 'דובדבן', האיש שהעסיק בשבועיים האחרונים את כל מהדורות החדשות. הוא בן 34, יליד עומר שליד באר שבע, שני מארבעה אחים. אביו עבד בקריה למחקר גרעיני בדימונה, אמו רוקחת. כנער היה פעיל מרכזי בצופים, מסור, אכפתי, תמיד ראש גדול. לא פלא שנבחר לייצג את התנועה במסע 'הקרוואן' לארה"ב. כבוגר בית הספר החקלאי 'אשל הנשיא' שהצטיין בלימודיו, היה היחיד בשכבה שלו שטרם חיולו יצא לשנת שירות. מטעמים ציוניים, הלך במסגרת גרעין 'עודד' לרמת אליהו, השכונה הכי קשה של ראשון לציון. חטא הנעורים היחיד שזוקפים בני המחזור לחובתו זו חברותו בלהקת המחול של עומר. כך המאצ'ואיסטים. הבנות לעומת זאת הוקסמו מהשקט, מהעדינות ומהרגישות. בפברואר 86' התגייס לשלדג. הוא היה מהצנועים ובלט מלכתחילה בקפדנותו הייקית, 'פדנט עד קצה החוט'. באיבזור האפוד לבדו היה משקיע שלוש שעות ביום; המסדרים שערך כמפקד צוות היו חריגים בירידה לדקויות. בהתחלה זה עיצבן את הפקודים, בהמשך התקבל בהערכה ניכרת. 'צוות מיקי' הפך למושג בתולדות שלדג. שלד הפיקוד הנוכחי של היחידה מושתת על בוגריו של הצוות, אחרים פרושים בנקודות מפתח בצה"ל. שיעור החתימה של בוגרי היחידה לקבע הוא מעל למקובל וכמעט כל מי שהשתחרר חזר. הנוגעים בדבר מפרשים את התופעה לזכות הסטנדרטים שנטע בהם מיקי. מכאן גם הפליאה איך זה קרה דווקא לו, זה שתמיד דאג לקשור מבעוד מועד את כל הקצוות. דוגמאות לא חסרות: בעוד שאר הצוותים מחופרים בין השמיכות בלילות של כפור וגשם נהג מיקי להוציא את חייליו לניווטים בדיונות. בקו הסיום, להבדיל, נהג לקדם אותם בלחמניות חמות שהביא מהמאפייה הקרובה. זה סוג המנהיגות שלו - קשוח אך קרוב, מפקד שמעדיף לשכנע, לפנות להיגיון, ולאו דווקא להנחית פקודות שרירותיות. הוא איש רציני, לא מרבה לחייך, מתלבט, שקול בתגובותיו, בן אדם שמאמין בתהליכים, לא בשליפות. הוא משקיען גדול, גם בעיקר וגם בזוטות, ותמיד יתן מעצמו 110%. בשלדג הוא התקדם לתפקיד מפקד פלוגת הלוחמים, ממנה יצא לשנת חופשה ללא תשלום בדרום אמריקה. אחר כך קיבל תפקיד סמג"ד בחטיבת גבעתי. בבוחן סוציומטרי שנערך בחטיבה הוא דורג בצמרת, תופעה שאינה מאפיינת קצינים בתפקידי סגן. לדובדבן הוא נקרא אחרי שהשלים תואר ראשון במשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה. הוא כבר היה סגור אז על תפקיד מג"ד בגבעתי, העדפתו הראשונה, אבל קיבל את דין הצבא. הוא אב לבן, יואב, ואשתו משרתת במודיעין. לפני כחמש שנים התגלה אצלו גידול ממאיר והוא נותח פעמיים, בארה"ב ובתל השומר. השיקום נמשך כשנה ולתקופת הביניים הוא עבר לקריה לשרת במפקדת הכוחות המיוחדים של חיל האוויר. כל אותו זמן התעקש שלא יורידו לו את הפרופיל וכשהחלים חזר לפעילות קרבית מלאה.

3. תא"ל אורן

שמות ידועים הם לא בהכרח ערובה להצלחה, אבל במארס, כשמונה תא"ל שלמה אורן למפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, הרבה מאוד גבות הורמו בצה"ל. אורן אף פעם לא נמנה על השורה הראשונה של הדרג הלוחם, ומעולם לא היה מח"ט סדיר. תהום פעורה בין הרקורד שלו לבין זה של שלושת קודמיו, שאול מופז, גבי אופיר ויצחק איתן, שכיהנו באותו תפקיד כאלופים. לא פלא שאחרי הכישלון של דובדבן אומרים כל אלה שהסתייגו מהמינוי המפתיע 'אמרנו לכם'. איתן הגיע לתפקיד הרגיש אחרי שבסיבוב קודם היה מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה. אופיר ומופז כיהנו בתפקיד אחרי ששימשו כמפקדי עוצבת הגליל שנשאה בעיקר הנטל בדרום לבנון. אורן, לעומתם, התנסה באוגדה דרומית הרחוקה כשנות אור ממוקד האירועים. אף אחד לא יודה בכך, אבל ברקע ההחלטה למנותו היו גם שיקולים שלא ממין העניין. הבחירה באורן ביטאה רצון מפורש של הרמטכ"ל לחסוך תקן של אלוף. זה מכבר חשב צה"ל איך להחזיר את הגלגל לאחור ולהציב במפקדת האוגדה תת אלוף, בדיוק כפי שהיה נהוג עד קיץ 93'. השיבה לנוסחה הישנה נועדה לקבע את מעמדו הבכיר של אלוף הפיקוד ולמנוע את המצב ששני אלופים סובבו במקביל בשטח, לעתים תוך חיכוך שיצר מתיחויות. אורן, חרוץ אך חף מיומרות, היה הפתרון ההולם. הציפיות ממנו עם כניסתו לתפקיד לא היו גבוהות אבל אורן הפתיע. תוך זמן קצר הוא ביסס את מנהיגותו גם אצל הספקנים שבין מפקדי החטיבות המרחביות. בשעות הקשות של מהומות יום ה'נכבה' הוא ניהל את המשבר בכישרון ומאז כבר לא נתפס יותר אך ורק כקצין מטה מעולה. יחד עם זאת חדי העין יכלו להבחין שבכל הנוגע למבצעים מיוחדים הוא לא הצטיין במיוחד. פה התגלתה נקודת תורפה ובמבצע שניהל בעצירה א-שימאלייה היא התפוצצה לו בפנים. עכשיו, בעקבות בקשתו של אורן לשחרר אותו מהתפקיד, הרמטכ"ל עומד לשגר לזירה את אחד מתותחי העל שלו. בין המועמדים, לפחות על הנייר, אפשר למנות את האלוף שי אביטל והתא"לים יואב גלנט, בני גנץ ואלי אמיתי. אחרי שנכווה ברותחין ירד עניין התקן מעל הפרק. מופז יודע שגם אם ימנה את אחד התא"לים, איש מהם לא יסתפק בדרגתו לאורך זמן. יחד עם המבצע נכשל גם הניסוי המיותר והיקר מדי שערך רא"ל מופז.

4. עדותו של א"א

על האתוס המכונן של דובדבן אפשר ללמוד מעדות שמסר א"א, לוחם ביחידה, לחוקרי 'בצלם' ב-1994 במסגרת איסוף עדויות על פעילות צה"ל באינתיפאדה. מלבד קיצורים הכרחיים, היא מובאת כאן כלשונה. אמר א"א: 'טוהר הנשק הוא ערך עליון בצבא. אני בהחלט מסכים איתו. זה מה שמבדיל אותנו מהאויבים שלנו, שמפציצים את היישובים בצפון ואת התחנה המרכזית בחדרה. אנחנו לא פועלים ככה, וזה מה שעושה אותנו טובים יותר. אם אני אומר שאני אצטרך לדרוך על עשרה ילדים, אז אני מתכוון לעשרה ילדים שהיו בדרך שלי, ולא עשרה ילדים שיתחשק לי לדרוך עליהם כי הם היו בסביבה. אם מחבל נמצא בבית, ואני צריך להיכנס לבית הזה ולהוציא אותו משם וזה כרוך בכל מיני דברים, אז את הדברים שבהם זה כרוך אני אבצע. גם אם זה ילד קטן, גם אם זה אשה. אני לא אומר שאני אהרוג אותם, זה לא קרה. ילדים ונשים, זה קורה בסיטואציות אחרות, אבל לא בסיטואציה הספציפית שאני מדבר עליה עכשיו. אבל זה בהחלט יכול להפר את שלוותם, הדברים שאני אבצע שם, ואני אהיה לגמרי שלם עם זה, כי זה מה שאני צריך לעשות כדי לבצע את המשימה, ואני יודע מה המשמעות של לא לבצע את המשימה במקרה הזה. אני יודע טוב מאוד. זה חיי אדם. לא קרה שביצעתי משימה ולא נפגעו בה אנשים. ניזוקו בצורה זו או אחרת. זה לא אומר נהרגו, זה לא אומר אפילו נפצעו מירי. זה מתחיל מזה שנשברו להם רהיטים בבית, וכלה בזה שביתם פוצץ. והדברים האלה קורים כל יום, ואין דרך אחרת. במקום שבו חוטבים עצים, עפים שבבים. זה לא אני המצאתי. בתקופתי כמעט לא התבצע ירי טילי נ"ט על בית. בשנה האחרונה זה התחיל להיות יותר שכיח. וזה שוב נושא של טוהר הנשק. אני לא יודע לשים את האצבע על הרגע שבו חל השינוי הזה בגישה, אבל... בזמנו אני חושב שהיינו נוטים יותר לסכן את עצמנו, ולהיכנס למקומות שאולי היום פחות כבר נוטים להיכנס אליהם. אני לא עסקתי בהריסות בתים. זה לא ענייני. כשמפוצצים בתים זה לא ענייני. כשמפוצצים בתים, לפעמים זה עונש. בשנה או בשנתיים האחרונות השימוש של המחבלים בנשק חם גדול בהרבה מאוד. ובהתאם לכך, הצבא עשה איזשהן החלטות, והחליט ולהכניס חיילים לבית שבו מסתתרים מחבלים חמושים, וידוע שהם חמושים והם יורים גם החוצה, ושיש איתם גם חילופי אש, זה דבר שהוא סיכון מיותר, ובהתאם לזה משתמשים באמצעים האחרים שיש לנו, כמו ירי נ"ט לתוך הבית, שהיה מאוד נדיר בעבר, אבל היום זה הכרחי בשביל לשמור על חיי החיילים שלנו. ועד כמה שאני יודע מקפידים עד כמה שאפשר שהבית יהיה פנוי מכל מי שלא צריך להיפגע. שוב, זה במידה שאפשר: קוראים להם לצאת, מוודאים שהם יצאו ומבצעים את הלחימה. אין דרך אחרת, אנחנו מתעסקים עם אויבים. אני לא אגיד שזה לא היה מפחיד, אבל אני גם לא אגיד שלא נהניתי מזה. זה כמו אופנוען שנוסע מאתיים ארבעים, מאתיים שישים בכביש ירושלים-תל אביב. משחק מחשב בחיים. הוא מפחד פחד מוות, אבל גם נהנה מכל רגע. זה בדיוק אותו דבר. זה לא מתחלק, שלוש דקות אתה מפחד ואחרי זה אתה נהנה, או להיפך. אתה מפחד מהתחלה. ואתה נהנה עד הסוף. לפחות אני. אני בטוח שיש אנשים שמרגישים אחרת. גם חברים שלי ביחידה הרגישו ככה. אני יודע גם משיחות, וגם מזה שאני יודע שחברים שלי מתגעגעים לתקופה הזאת. גם אני. אני לא יכול להגיד שלא. זה מכניס אותי לאיזושהי אווירה, לא הפעולה עצמה, אלא גם כל מה שמסביב, האדרנלין ודברים כאלה, שכולנו אוהבים בסך הכל. ואני לא יכול לספור אפילו את הרגעים מאז השחרור שלי שחשתי געגועים עזים לתקופת השירות. בהחלט כן, אני יכול להגיד שמאוד נהניתי מהשירות. וזה בלי להיות אדם רע, אני באמת לא אדם רע. בוא נגיד שהיתי מעדיף שהעולם יהיה טוב, ולא הייתי צריך לעשות דברים כאלה. הייתי מצביע מרצ, אבל אני מסתייג מההגדרה של שמאלן. אבל אני בנאדם טוב, אני רוצה שיהיה שלום, ושכולנו נחיה באחווה ובשלמות כולם ביחד, שאף אחד לא יצטרך לשאת אקדח או אפילו לעשות מטווח בחיים שלו. זה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לקוות לו, אבל זה לא המצב, והיינו צריכים להיות חיילים והיינו צריכים לעשות עבודה כלשהי, ובהינתן תנאי ההתחלה האלה, אני שמח שנפל בחלקי לבצע פעילות מהסוג הזה, ולא פעילות מסוג אחר. אני שמחתי כשמבצע הסתיים בהצלחה. שהמשימה שקיבלנו התבצעה. וזה לא צריך להסתיים בהרג או אפילו בפציעה, העיקר שזה מסתיים בהצלחה. התוצאות הנלוות לביצוע יכולות להיות לא נעימות, וזה כבר דבר שלכל אחד יש גישה שונה אליו. יש אנשים שאם נפצע אדם חף מפשע הם לוקחים את זה בצורה אחת, אולי זה מעציב אותם יותר, ויש אנשים שכשנפצע אדם חף מפשע, או נהרג אפילו, זה לא עושה להם כלום, והם יכולים לחגוג את הצלחת המבצע ולצאת לאפטר או לצאת לרגילה בדיוק באותה שמחה. בכל גדוד של גבעתי קורה שפעם בחודש חייל מפזר הפגנה והורג ילד, או ילדה. בכל מקום נפגעים גם אנשים חפים מפשע. ולכל אחד יש את הגישה האישית שלו לנושא הזה. אבל לגבי הצלחת המבצע, בין אם הוא מסתיים בלי טיפה אחת של דם שנשפך ובין אם הוא מסתיים במוות, זה תמיד מביא סיפוק. אני הייתי יחסית רגיש לנושא הזה. כשאדם חף מפשע היה נפגע זה היה מעציב אותי. זה לא רק אני, זה גם האנשים שהיו סביבי. והיו כאלה, שעליהם זה לא היה משפיע באותה דרך. אחרי שאדם חף מפשע נהרג, וכמובן שאף פעם זה לא נעשה בזדון או בכוונה, זה תמיד בשגגה וזה חלק מהשבבים שעפים, ואותו אדם שגרם למוות של אדם חף מפשע הוא אף פעם לא מרגיש טוב עם זה. יש אנשים שמרגישים טוב עם זה שגרמו למוות של אדם שהיה צריך להיענש. אולי לא במוות, אבל אדם שהוא תכלית הביצוע הזה. אבל כשנפגע אדם חף מפשע, אני לא מכיר אף אחד שמרגיש טוב עם זה. תמיד זה מעיק ותמיד זה חבל. אולי פשוט בגלל שאנחנו בני אדם, זה לא דבר טבעי וזה לא דבר שאנחנו נהנים לעשות אותו. כשזה קרה, היו לנו שיחות בינינו. אנחנו מדברים ואנחנו עצובים וכואבים את מה שקרה. אני יכול להגיד שבצוות שלי, רמת המוסר היתה מהגבוהות שני מכיר. באמת. בלי להשתחצן ובלי להגזים. ראיתי הרבה צוותים בפעולה, ואני יכול להעיד שבצוות שלי רמת המוסר היתה מהגבוהות שאני מכיר. אחרי כל ביצוע יש תחקיר ברמה זו או אחרת. אני הייתי מעורב בארבעה-חמישה ביצועים שנהרגו אנשים חפים מפשע. באים, מדברים, מספרים מה היה ובזה זה נגמר. אני לא קובע מדיניות. אני קובע אך ורק את המדיניות שלי, ומשפיע קצת על המדיניות של החברים שלי. אבל באופן כללי אני חושב שזאת הגישה הנכונה: כל עוד אנחנו לא פראי אדם, אנחנו לא קלים על ההדק ואנחנו לא גורמים למוות של אנשים חפים מפשע מתוך התרשלות או מתוך קלות דעת ופזיזות, אז אתה לא יכול לבוא בטענות אל חייל שטעה. אין מה לעשות. מי שלא עושה לא טועה. מי שעושה טועה. בהגדרה. ואתה לא יכול לבוא בטענות אל חייל על זה שהוא בנאדם. הייתי לפעמים חולם חלומות בלילה ולפעמים לא הייתי יכול לישון או להירדם. אבל זה לא בגלל שדברים בעבר השחור שלי הפריעו לי ולא יכולתי להתמודד איתם. זה זיכרונות כאלה, זה אירועים שפחדתי מאוד. פעם אחת, בטעות גדולה מאוד, שהיתה יכולה להיות הטעות הכי גדולה בחיים שלי, כמעט שהרגתי שני חברים שלי. מהצוות. וזה היה יכול להסתיים באסון. וזה לא הסתיים בכלום. אבל הדבר הזה רודף אותי עד היום. וזה ימשיך לרדוף אותי הרבה זמן. כי אני ראיתי איך על חוט השערה, אני הייתי יכול לגמור חיים של שני אנשים, ואת החיים שלי להרוס עד היסוד לכל החיים. וזה דבר שבהחלט רודף אותי עד היום, אני לא יכול להגיד שהשתחררתי מזה, ואני לא מאמין שאני אשתחרר מזה עוד הרבה זמן. אבל זאת הרמה של הדברים: זה לא שראיתי ילדים נשחטים או דברים נוראים נוסח וייטנאם ואני לא יכול להשתחרר מזה. זה לא ראיתי. האם אנשים נורים גם כשהם על הרצפה? באופן כללי לא. זה דבר שהוא לא מקובל, לא ככה מלמדים אותנו. לפעמים זה צריך להיעשות, כן. אם אדם חמוש נופל זה עדיין לא אומר שהוא מת, זה עדיין לא אומר שהוא לא מסכן אותך, אתה נלחם בו עד שהוא מפסיק לסכן אותך. זה הרעיון, שאתה בטוח שהוא מפסיק לסכן אותך. אני לא לוקח סיכונים, לא על החיים שלי ולא על החיים של החברים שלי. אין שום סיבה שאני אקח סיכון. ואם זה אומר להרוג בנאדם, אפילו שהוא כבר איבד את ההכרה, נניח, או שהוא לא מסכן אותי, אבל אני לא בטוח בזה אז כן. האנשים האלה בחרו את הגורל שלהם. זה לא שיום בהיר אחד נפל עליהם קלצ'ניקוב באמצע הרחוב וצוות נתקל בהם. זה אנשים שיודעים מה הם עושים, הם קוראים לעצמם לוחמים, או לוחמי חופש או מה שהם רוצים, והם רוצחים בדם קר, גם ערבים וגם יהודים, גם ילדים וגם נשים וגם גברים, ושום דבר לא עוצר אותם, ואני לא אחשוב פעמיים אפילו לסכן את עצמי או מישהו שהחיים שלו כן שווים משהו, בשבילו. אני לא אהרוג אותו סתם, אבל אם הוא קיבל שלושה כדורים ונפל, ועדיין הקלצ'ניקוב או האקדח או הרימון אצלו ביד, אז אני אוודא שהוא מת לפני שאני אתקרב אליו עוד צעד. זה הכול. זה היגיון קר. לי לא הוגדרה אף פעם משימה של חיסול. אני לא שופט ואני לא חרצתי בעצמי את דינו של אף אחד, ואם נהרג מישהו בפעילות שלנו, זאת היתה בחירה שלו. באופן כללי יכול להיות שבאותו רגע זאת לא היתה הבחירה שלו, אבל באופן כללי, אף אחד מאיתנו לא היה שופט בשטח, וכל אחד, אם הוא היה זורק את הנשק ומרים ידיים, היה מגיע לאן שהיה מגיע חי ושלם. לפעמים, יש אנשים שהם מאוד מסוכנים, אבל בהחלט מתחשבים בזה שהם יותר מסוכנים מאחרים. ובהתאם לזה גם פועלים. אתה יכול לקרוא לזה אפילו הגנה עצמית. התפקידים שלנו רבים ומגוונים, ואני לא רוצה לדבר עליהם. אבל התפקיד שלנו הוא לא לחסל אנשים, את זה אני אומר. השאיפה היא להביא אדם למשפט לפי החוק. זה לא ברמה שלי להתייחס לשאלה למה הפלשתינאים לא אוהבים אותי, אני יכול להגיד לך למה אני לא אוהב אותם. אני לא אוהב אותם... אולי בגלל כמה טעויות שנעשו בהיסטוריה, אבל נכון להיום, הערבים, הפלשתינאים, הם אנשים עם רמת מוסר ששואפת לאפס. לא אגיד שהערכים שלהם שואפים לאפס, אבל הם שונים לגמרי, ב-180 מעלות, מהערכים שלי ושל כל אדם נאור לדעתי. אנשים אכזרים מאוד, מאוד אכזרים, בצורה שקשה לי לתאר. זה מאוד מאוד מראה על המנטאליות שלהם, אני חושב. הם ההיפך הגמור מכל מה שאני מנסה להיות. אם אני בתור הודי הייתי בא לכאן ורואה ששוחטים פרות, אז הייתי רואה גם ששחיטה של פרות נעשית בצורה כשרה, ובצורה אנושית, אם אפשר להגיד את שתי המלים האלה באותו משפט. זאת אומרת, שחיטה אנושית. זה אומר הכול. זה נורא... אמרתי, שחיטה אנושית. כמובן שזאת סתירה עצומה, אבל אין דרך אחרת להגיד את זה. בצוות שלי איש לא נהרג, היו כמה שנפצעו קל, מאש שלנו. נהרג אחד לא מהצוות שלי מאש מחבלים, ונפצעו עוד בערך ארבעה, בכל התקופה שאני הייתי בצבא. באותה תקופה הרגנו בטח כמה עשרות אויבים. כמה פצענו קשה להעריך. מרמת הכדור ברגל ועד לרמת הפצועים שנהרגים אחר כך, זה גם קורה הרבה. מתים מהפצעים שלהם, לא שהולכים לחנוק אותם בבית חולים אחר כך. הם נפטרים. אני לא רוצה להגיד מספרים, אבל יש. יש מספר. מה המשמעות של מספרים פה בכלל? מה זה משנה אם זה עשר או מאה? אני לא רואה שום משמעות במספרים. אני לא מכיר במשמעות כזו. אם היו אומרים לי לחסל מישהו, הייתי עושה את זה. לא היתה לי בעיה עם זה. כמו שלא היתה לי בעיה עם אנשים שנהרגו, אם הם היו צריכים להיהרג. זאת אומרת, אם הם לא היו חפים מפשע, והיו הקריטריונים, במרכאות כפולות, לזה שהם ייהרגו, אז הם לא הפריע לי. בכלל לא הפריע לי. הקריטריונים היו, שיש להם דם על הידיים, יש להם דם יהודי על הידיים, אז על אחת כמה וכמה. אם הם חמושים, זאת עדיין לא עילה לחסל אותם, אנחנו מדינה שאפילו לא מנהיגה עונש מוות. אנחנו לא מחסלים, אבל אם הם נהרגו... זה לא נראה לי רצח. הקם להורגך השכם להורגו. אתה יכול לקרוא לכל סיטואציה שבה אדם אחד לוקח את החיים של אדם אחר 'רצח'. אתה יכול לקרוא לזה גם הגנה עצמית, אתה יכול לקרוא לזה חיסול, ואתה יכול לקרוא לזה 'הקם להורגך השכם להורגו'. זה לא משנה איזה מלים אתה מדביק לפעולה הזאת. השאלה היא מה הקונטקסט, באיזה מסגרת זה מתבצע, באיזה נסיבות זה מתבצע. אם הסיבה שזה מתבצע היא שזה דבר שבאופן חד משמעי ימנע הרג של יהודים. של אנשים חפים מפשע, או של מישהו, שלצורך העניין, החיים שלו יותר חשובים מהחיים של אותו אדם שהורגים, ואני בהחלט שם משקל שונה לחיים של אנשים שונים, של אוכלוסיות שונות או של פרטים שונים אז אם זה המצב שקיים, אז כן. אני בתור חייל, שמקבל פקודה כזאת, מניח שמי שנתן את הפקודה הזאת שקל אותה בכובד ראש, ולא משנה איזו פקודה זאת, אבל בעיקר אם זאת פקודה כזו. וזה עבר אי אילו הליכים, אני לא יודע מאיזה דרג זה יורד. יכול להיות שזה ירד משר הביטחון, מראש הממשלה, ויכול להיות שזה ירד ממפקד היחידה. זה לא מעניין אותי בכלל. אני מוכן להרוג אם אני משוכנע בעובדה שזה נחוץ, שזה הכרחי'." ("הארץ", 08.09.2000)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מפקד ואדם חושב ומוכשר מאוד.

מינוי איזנקוט: האופן המגושם והמכעיס לעשות מעשה ראוי\ מאת אמיר אורן

מינוי האלוף איזנקוט לסגן הרמטכ"ל, בדרך לתפקיד הרמטכ"ל ה-21, יכול לסייע לתיקון היחסים בין הממשלה והמטכ"ל ולהציב את הצבא במקום הנכון בתהליך המדיני
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1885706

"דוד בן-גוריון, שהתפטר בדצמבר 1953 מהתפקיד הכפול של ראש הממשלה ושר הביטחון, מינה ברגע האחרון את אנשיו לשתי העמדות החשובות ביותר במערכת הביטחון – משה דיין לרמטכ"ל ושמעון פרס למנכ"ל משרד הביטחון. "מטעני צד", כביטוי החביב על אהוד ברק, לראש הממשלה משה שרת ולשר הביטחון פנחס לבון. פרס מינה את דני יתום לראש המוסד ערב הבחירות ב-1996, שהסתיימו בהפסד שלו לבנימין נתניהו. מזכירו הצבאי החדש של נתניהו, אייל זמיר, מונה לתפקיד לפני שבועות מעטים, בתקופת מערכת הבחירות. כקודמיו בעשור האחרון ובניגוד להמלצת מבקר המדינה, שאין מתייחסים אליה ברצינות, זמיר הועלה לדרגת אלוף. עם תקדימים אלה ואחרים לא היתה סיבה אמיתית להיטפל למינויו של האלוף גדי איזנקוט לסגן הרמטכ"ל. אבל כדוגמה אופיינית לכשלים בניהול מערכת הביטחון בתקופת ברק, בלטה ההתעקשות למרר את חיי המועמד ולהכביד על הרמטכ"ל שהמליץ עליו, למתוח את החבל עד סף קריעה ולבסוף לעשות את הדבר הנכון באופן מגושם ומכעיס. ההערה שספג מהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, היתה אמורה להזכיר לברק איך טירפד היועץ לפני שנתיים את חתירתו הנפתלת למינוי האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל. ברק גם שילם על מנהגו לעקוף את היועץ המשפטי של מערכת הביטחון, אחז בן-ארי, ולפנות לסגנו, בני כהן, כדי להשיג ממנו חוות דעת שיתמכו בעמדותיו במאבקו נגד הרמטכ"ל הקודם, גבי אשכנזי. בן-ארי ראה בהקפאת המינויים שעליה ציווה וינשטיין פקפוק בכשרות מינויו של אייזנקוט. הכל, כמובן, היה נמנע אילו פעל ברק בעוד מועד, לפני הקדמת הבחירות ובטרם הודיע שלא יתמודד בהן. אבל הוא, כדרכו, התחכם וביקש לשמור בידו את עוצמתו של מאשר המינוי עד לרגע האחרון.

תקופת חסד

בתווך, על לא עוול בכפו, נמצא איזנקוט. בתולדות צה"ל נדיר שמתגבשת הסכמה רחבה כל כך על בכורתו של אחד האלופים כמועמד להתמנות לרמטכ"ל הבא. יגאל ידין היה כזה, אך לא דיין, ששרת ואחרים בדרג המדיני הסתייגו ממנו אך אולצו לקבל את התכתיב של בן-גוריון. יצחק רבין היה מועמד מובהק, לאחר חמש שנים כמספר שתיים. אחריו היתה רבע מאה של התמודדויות עד לאמנון ליפקין-שחק, שהיה למעשה מועמד יחיד, ומאז שוב התרחשו התמודדויות מתוחות. זה לא יקרה בשנה הקרובה, עד להכרזה על הרמטכ"ל ה-21, מפני שאיזנקוט יהיה בעליל הבולט באלופי המטכ"ל. זו תהיה, לפיכך, תקופת חסד לצה"ל. היא תתאפיין ביחסים טובים ורבי התאמה בין הרמטכ"ל לבין סגנו המועדף ויורשו המיועד, שני קצינים נוחי מזג, שהתקדמו בארגון הכוחני המתקרא צה"ל, אף שבניגוד למי מעמיתיהם לא פיעמה בהם שאפתנות תחרותית, חשדנית וחורשת מזימות. בעמדה קדומנית זו, כמטחווי סגירת מעגל מלשכת הרמטכ"ל, יהיה איזנקוט הנציג הראשון של ילידי שנות ה-60. גנץ, אשכנזי ומשה יעלון נולדו עשור קודם לכן, דן חלוץ, שאול מופז, ליפקין-שחק וברק בשנות ה-40. כמה מתכונותיו של איזנקוט, כמו ידע היסטורי והבנת תהליכים חברתיים, מזכירות את הדור הקודם ומבטיחות המשכיות. גם אם יהיה חדשן, במיוחד לנוכח קושי תקציבי שיכריח אותו לחתוך (למשל, בטייסת השנייה של מטוס הקרב אף-35), לא צפוי שיהיה מהפכן. הוא ירצה, למשל, לשים דגש על פיקוד העומק, שבראשו יעמוד אלוף חדש, אולי גל הירש; אבל המציאות יכולה להכתיב לו אילוצים אחרים לאורך הגבולות, בסדר שונה מבעבר – בגולן, בעזה, בסיני, בערבה, בקו התפר ובגליל. בין האלופים של גנץ יהיו שיתבקשו להסתפק בתפקיד אחד ולפרוש מהמטכ"ל של איזנקוט. יתרונו הגדול של איזנקוט הוא בקיאותו בתחום הרגיש של יחסי הדרג הצבאי והדרג המדיני. הוא היה המזכיר הצבאי של ברק ושל אריאל שרון בתקופה של משא ומתן עם יאסר ערפאת וחאפז אסד, נסיגה מלבנון והתנגשות אלימה עם הפלסטינים; מפקד אוגדת יהודה ושומרון בשנתיים של חידוש השליטה בגדה המערבית לאחר מבצע חומת מגן (והקפיד לשבח את הישגי קודמו באוגדה, גרשון 'ג'רי' יצחק); ראש אגף המבצעים במטכ"ל הלבנוני של חלוץ; וקרוב לחמש שנים אלוף פיקוד הצפון. בכל התפקידים הללו, וגם לפניהם, עוד כמפקד פלוגת הנ"ט בגולני שהתעמת עם מפקד החטיבה, בלט כדעתן שאינו ירא להטיח את דברו גם במפקדים השולטים בעתידו הצבאי. כקצין המבצעים של פיקוד הצפון התוודע לרמות הבכירות בצבא וייצג בדיפלומטיות מפייסת את מפקדו מצפת שזעף על תל אביב המתנכלת לפיקוד. כמפקד חטיבת אפרים בשנות תהליך אוסלו למד לתמרן בין משרד ראש הממשלה ללשכת הרמטכ"ל, מפקד האוגדה ואלוף הפיקוד, אגף התכנון ומתאם הפעולות בשטחים, השב"כ – ואש"ף; וגם 50 אלף מתנחלים ב-25 התנחלויות, בקרב 200 אלף פלסטינים.

יחסים קרובים

המשימה העיקרית אז היתה 'קשת צבעים' – תוכנית העברת הערים, בגזרה שתחת פיקודו היו אלה טול כרם וקלקיליה, לרשות הפלסטינית. המימוש הגיע לשיאו בדצמבר 1995, כחודש לאחר רצח רבין, ונותר ממנו מסמך שאיזנקוט חיבר לעצמו, 'חפיפה והעברת סמכויות'. לאחר כשנה, בהיותו חניך במכללה למלחמה של זרוע היבשה האמריקאית בקרלייל בפנסילווניה, חלק איזנקוט את לקחיו עם קולונל קנת לינוונד, קצין דת אמריקאי דובר עברית, 'בעלה של ברכה ואביה של טליה'. לינוונד השתית את עבודת המחקר שכתב במכללה על סיפור יישומו של הסכם הביניים עם אש"ף, בחטיבת אפרים ובידי המח"ט איזנקוט. 'המשימה בוצעה ללא רבב', התפעל הרב-הקולונל. ואלה ששת לקחי איזנקוט, בגרסה שהופצה לצבא האמריקאי. ממנה אפשר ללמוד משהו על עמדותיו, אם בשנים הבאות ייקלע לצומת הכרעות בסוגיות השלום והשטחים:

- אל לצבא להתערב בהחלטות מדיניות. צה"ל נשאר מחוץ לתהליך הפוליטי של קבלת ההחלטות בגזרת רבין-ערפאת (וביל קלינטון).

- יישום הסכם הביניים עם אש"ף חייב פתרונות צבאיים לבעיות ביטחון סבוכות ולכן גם יחסים קרובים עם המתכננים בכל הדרגים, במשרד ראש הממשלה ובמשרד הביטחון, במטכ"ל ובפיקוד; ובהמשך גם עם פקידי הרשות הפלסטינית וקציניה. בסביבה רוויית טרור, תקשורת ומחלוקות פוליטיות, על הקברניטים האסטרטגיים להיות קשובים מאוד למצב הטקטי ולהבין שפקודה שגרתית של קצין זוטר, מפקד מחלקה, עלולה לשבש הכרעות אסטרטגיות (בכך הקדים איזנקוט בשנתיים-שלוש את מפקד המארינס צ'רלס קרולאק, שטבע באותו הקשר את המונח 'הרב"ט האסטרטגי').

- להצלחה נחוצה הכנה קפדנית – סדנאות, כתיבת תורה ונהלים, תרגילים.

- חיוני ללמוד לעומקם אירועים קודמים, כשלבים בתהליך זה.

- ההדרכה של חיילי צה"ל צריכה לכלול ימי עיון שיעסקו בתולדות הפלסטינים, תרבותם, דתם ושאיפותיהם הלאומיות. בניית אמון תלויה בהכרת הצד השני.

- נחוצה יצירת מנגנונים יעילים לפיקוד ושליטה ולתיאום הדדי – מפות, לוחות זמנים, נוהל תקשורת, צירים, תגובה מהירה.

מכאן, שאם ברק אובמה יחליט להקדיש חלק מהונו הפוליטי ללחץ על נתניהו ועל מחמוד עבאס להשגת הסדר ישראלי-פלסטיני, צה"ל בתקופת גנץ ואיזנקוט לא יחבל בתהליך, באמצעות קריצה למתנחלים. הוא יידע להלך על הגבול הדק שבין הצבאי והמדיני. אחת השגיאות הגדולות של השנתיים האחרונות, בעבודת מבקר המדינה בפרשת יחסי ברק-אשכנזי, היא השטחיות בהבנת הרקמה המורכבת של יחסי הממשלה עם צה"ל. הממשלה, ולא רק שר הביטחון, כי יסוד חשוב בשיטת הבלמים והאיזונים הוא דווקא מיקומו של הגוף הצבאי-המקצועי בראשות הרמטכ"ל, כמשקל-נגד לפוליטיקאי, אחד מחברי הממשלה, המחזיק בתיק הביטחון. מובן מאליו שהדרג האזרחי מפקח על הצבא, אבל בה במידה השרים אינם מניחים לעמיתם, שר הביטחון, לפעול כאוות נפשו מול הרמטכ"ל. מתח זה הגיע לאחד משיאיו הראשונים ברגע קשה במלחמת 1948, עם פיטוריו של ישראל גלילי ששימש חוליה מקשרת בין שר הביטחון והמטכ"ל. ידין ועוד ארבעה ראשי אגפים התפטרו במחאה. אף שבן-גוריון היה גם ראש הממשלה ולא רק שר הביטחון, הוא נאלץ לקבל את דין הממשלה, שהגבילה אותו לאישור מינויים צבאיים מדרגת סגן אלוף (מפקד חטיבה, אחר כך אלוף משנה) ומעלה. בן-גוריון רצה בכוח וטו פוליטי על מינוי כל קצין, גם בדרגת סגן משנה. הממשלה היתה ועודנה המפקדת העליונה של הצבא, אבל שר הביטחון פועל מטעמה, נושא באחריות כלפיה ואינו מפקדו של הרמטכ"ל. ברק אינו הדרג המדיני בה"א הידיעה; הוא חלק ממנו. בתכסיסיו בפרשת מינוי גלנט ובעיכוב מינויים של מאות קצינים, כדי לכפות את רצונו, מעל באמון הממשלה שסמכה עליו. בית המשפט העליון גינה השבוע בחריפות, בדחותו ערעור על הרשעה, תרגיל דומה של עיכוב מינוי סמנכ"לים ברשות המסים, עד שייעשה רצונו של הממנה. לפחות שלוש פעמים ויתר עד כה איזנקוט על סגנות הרמטכ"ל. בקיץ 2009, כדי לפתור את התיקו שבין ברק ואשכנזי; בתחילת 2010, כאשר גלנט הציע לו בהתנשאות להשלים עם ודאות מינויו לרמטכ"ל ולהסתפק בסגנות; בסתיו 2010, כשמינוי גלנט אושר, גנץ פרש מהסגנות ומהצבא וההצעה הוגשה לאיזנקוט רשמית. אילו בלע אז איזנקוט את רוקו והסכים, היה מקבל על טס את כהונת הרמטכ"ל בפברואר 2011, לאחר פסילת גלנט. איזנקוט, שאינו איש תככים, חשבונות ותכססנות, המשיך לסרב והגדיל לעשות בהעניקו את תפקיד הרמטכ"ל לגנץ, לאחר שנתניהו – צרוב התבוסה עם גלנט – הפקיע מברק את בלעדיות ההמלצה על המועמד והגיש לאייזנקוט הצעה משותפת. אף שחיצונית הם זהים כמו אותם תאומים ידועים, ארנולד שוורצנגר ודני דה-ויטו, גנץ ואיזנקוט דומים בתכונתם הבסיסית – הם אינם אנשי שררה וכוחניות. אצל גנץ יש לכך לעתים ביטוי קיצוני, המתפרש כהתבטלות לפני הממונה עליו, למשל בנכונותו לגרום עוול לאלוף משנה ארז וינר, שהיה עוזרו של אשכנזי, כדי לרצות את ברק; הוא מן הסתם מנמק זאת לעצמו בהקרבת היחיד למען עניין כללי, גדול יותר. איזנקוט מצפוני יותר; הוא מהמצטערים גם על עוולות שלא היו בשליטתו. עומד להתקיים בו הפסוק מתהילים, 'ענווים יירשו ארץ'; ובעזרתו יגדל הסיכוי להתגשמות החצי השני, 'והתענגו על רוב שלום'." ("הארץ", 14.12.12)

שווה גם לקרוא את הכתבה הנ"ל:

בני גנץ מסדר את המטכ"ל, בשקט\ מאת עמוס הראל

בלי קטטות מתוקשרות, בלי מאבקי אגו מיותרים, הרמטכ"ל מצליח להעביר את רוב המינויים שהוא מעוניין בהם. כך השכיל להעביר גם את מינוי איזנקוט
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1885782

גנץ, אייזנקוט וברק ב-2010.

("הארץ", 14.12.12)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

אלוף גדי שמני: "היחסים הביטחוניים עם ארה"ב הדוקים"\ מאת יואב לימור

http://www.israelhayom.co.il/site/n...le.php?id=25926

"כשנפגשנו השבוע שאלתי אותו אם הוא מתוסכל מכך שלא הגיע לקצה הפירמידה. 'לא', השיב, 'ולא רק שלא, אני גאה במה שעשיתי ומודה על מה שקיבלתי ב-35 שנות שירות'. תסכול, הוסיף, לא נמצא בתוכנית העבודה שלו. מה כן? כרגע לימודים, ובהמשך עבודה חדשה, שתשלב בין המגזר עסקי עם המשך התרומה למדינה.
תתגעגע?
'לאנשים, בעיקר. למקומות שנגעו בי, למשפחות השכולות של חברים ושל פקודים'. גילוי נאות: שמני ואני חברים כבר קרוב לשלושה עשורים. כשהכרנו הוא היה מפקד סיירת צנחנים, ואני - כתב 'במחנה'. באותה תקופה, ימי השיא של הלחימה בלבנון, הוא כמעט נהרג בפעם הראשונה. שמני הוביל אז מבצע מדרום לכאוכבה, כ-20 ק"מ מחוץ לאזור הביטחון, ונקלע לקרב עם מחבלים. צלף של חיזבאללה ירה בו, והכדור חדר את הקסדה. 'זה העיף אותי בעוצמה אדירה', הוא מספר. 'צעקתי 'נפגעתי', הורדתי את הקסדה ונגעתי בראש והיה דם, ואז חבר שהיה איתי אמר לי 'זה שטחי'. שמתי שוב את הקסדה, המשכנו להסתער והרגנו חמישה מששת המחבלים שהיו שם, וגם הבאנו איתנו בחזרה את נשק הצלפים שפגע בי'. קסדת המזל המחוררת, אגב, שמורה עד היום בביתו. כמה שנים אחר כך, כששמני כבר היה מג"ד 890, הגיע הכמעט-מוות השני שלו. הגדוד שלו היה אז בקו בגבול הצפון שעה שהגיעה אינדיקציה על ניסיון חדירה. שמני עלה על הג'יפ וטס למקום, ובאחד מעיקולי הדרך הרכב הידרדר לתהום. נהגו נהרג במקום, והוא נפצע אנושות. אלמלא הנחיה ישירה של אלוף הפיקוד, איציק מרדכי, שלא להמתין לרופא ולהזניק מייד מסוק חילוץ, הוא היה מת במקום. למזלו, הרופא של 669 שהגיע במסוק, ד"ר אורי דרייפוס, ניתח אותו בשטח והציל את חייו. כשהוא מחוסר הכרה, מתנדנד בין חיים ומוות, פונה שמני לבית החולים. שמונה ימים נאבקו הרופאים, עד שחזר להכרה. כשיצא מכלל סכנה, הועבר לשיקום בבית לוינשטיין. 'זה היה אירוני, כי כשהיינו בקו היו לנו המון תאונות דרכים, והחלטתי לקחת את כל הנהגים לסיור בבית לוינשטיין, שיראו מה קורה למי שלא נזהר. בסוף אני הגעתי לשם'. שמני שכב בקומה החמישית והיה מושבת מפעילות. הוא אמנם אמר לבוגי יעלון, שהיה אז מפקד החטיבה, שלא ימנה לו מחליף כי הוא חוזר, אבל הסיכוי לכך היה אפסי: הוא לא דיבר, בקושי תיפקד. חבר, מדריך כושר קרבי, שהגיע לבקר אותו, אמר לו שייקח את עצמו בידיים ויילחם. שמני אימץ את העצה, ובניגוד לדעת רופאיו החליט לעזוב את השיקום. אחרי כמה ימים בבית הוא לבש מדים, וחזר לגדוד: 'שם, מול החיילים שלי, כבר לא יכולתי להתפנק, אז הייתי צריך לחזור לתפקד'.
הפציעה מגבילה אותך במשהו?
'בכלום. חזרתי לגמרי. בתקופתי במטכ"ל אפילו הייתי האלוף הכי מהיר בצה"ל'.

"תלויים באמריקנים"

שמני (בן 53, נשוי להדס ואב לשלוש בנות ולבן) התגייס לצבא בנובמבר 1977. המחזור שלו מלא בדמויות מוכרות: ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, ניצב (בדימוס) דודו צור, עו"ד אליעד שרגא, ח"כ איתן כבל והעיתונאי עפר שלח. את כל המסלול עשה שמני בצנחנים, עד שהגיע לפקד על החטיבה. בדרך הוא היה מח"ט חברון, ובהמשך - קצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש חטיבת המבצעים. אחר כך היה מזכירם הצבאי של ראשי הממשלה שרון ואולמרט, אלוף פיקוד המרכז ונספח צה"ל בארה"ב. מוושינגטון היתה לו הזדמנות לעקוב מקרוב אחר היחסים בין המדינות. ברמה המדינית, הוא אומר, אין ספק שהיחסים המתוחים בין המנהיגים מקרינים על הפעילות ועל האווירה, אבל ברמה הביטחונית היחסים הדוקים מאוד. 'אנחנו לא קרובים אליהם כמו בריטניה או קנדה, אבל יותר קרובים מכל מדינה אחרת', מבהיר שמני. 'היחסים שלנו עם האמריקנים באמת עמוקים, והם באים מתוך בסיס רחב מאוד של תמיכה בנו בארה"ב. אני משוכנע שבכל מקרה בהקשרים הביטחוניים - בסיוע ובשמירה על היתרון האיכותי שלנו - המגמה הזאת תימשך'.
התעסקת הרבה מאוד בעניין האיראני. האם אנחנו יכולים לסמוך על האמריקנים כשהם אומרים שלא ייתנו לאיראן להיות גרעינית?
'אין לנו ברירה אלא לקחת את האמריקנים ברצינות. אנחנו תלויים בהם אסטרטגית, ואין אף אחד שיכול להחליף את מה שהם בשבילנו'.
ואתה מאמין שהם יתקפו?
'זאת החלטה מדינית, אבל לצבא האמריקני יש את היכולת, והוא יודע לעשות את זה ומוכן לעשות את זה. האמריקנים מכירים היטב באיום האיראני וסובלים ממנו, ואני משוכנע שהם לא יצטערו אם איראן תחטוף מכה קשה'.
כמה הם הטרידו אותך עם החשש שלהם שאנחנו נתקוף?
'היו תקופות שהם היו מאוד עצבניים ותקופות שפחות, אבל הם כל הזמן עם עין פקוחה על העניין הזה. המאמץ שלנו היה לנסות לתאם איתם מדיניות, כחלק מהיחסים האסטרטגיים בינינו לבינם'. השנים בוושינגטון גם חידדו אצל שמני את ההבנה שישראל חייבת להגיע להסכמות עם הפלשתינים. כאלוף פיקוד מרכז הוא השקיע רבות בבנייה ובהידוק הקשרים עם מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, שבהם הוא רואה 'פרטנר לכל דבר', ושבלעדיהם 'החיים שלנו בשטח היו נראים אחרת לגמרי'. הפלשתינים, הוא אומר, מנהלים את הביטחון השוטף, ומאפשרים לצה"ל להתעסק בסיכול טרור נטו. 'זה מוריד את רמת החיכוך במאות אחוזים', הוא קובע.
ואתה מאמין שאפשר להגיע עם הפלשתינים לדו-קיום?
'אני חושב שאין לנו ברירה וחייבים להגיע לפתרון כי גם הם וגם אנחנו כאן לתמיד'. האירועים האחרונים של בריחת חיילים מהמון פלשתיני מטרידים אותו, ולא פחות - התגברות מקרי האלימות מצד הימין הקיצוני. כאלוף הפיקוד הוא דרש מהחיילים להיות נחושים, אבל הוגנים. 'כשבאתי לפיקוד חיפשתי משפט אחד, מילה אחת, שתתמצת להם את המציאות הכל כך מורכבת בשטח', הוא אומר, 'והמשהו הזה היה 'הוגנות'. תהיה הוגן, וששני הצדדים ירגישו שאתה הוגן. אם היהודים צודקים - תהיה הוגן, וכך גם אם הפלשתינים צודקים. כל מקרה לגופו, ביושר. לא לעגל פינות, לא לקרוץ'. שמני לא משתמש סתם במלה 'לקרוץ'. עפר שלח כתב עליו פעם, בהגדרה קולעת, שהוא 'קצין ששריר הקריצה לא עובד בעין שלו'. זה היה נכון מול החיילים שלו בחטיבה (כמח"ט הצנחנים הוא נלחם בתופעת הטרטורים עד שהפסיק אותה כליל), מול פעילי הימין ביו"ש (שהפגינו מול ביתו והטרידו את משפחתו בניסיון להפחידו) והדוגמה הבולטת ביותר לכך היתה בתקופה ששימש מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, והתברר לו שחיים רמון, אז שר בממשלה, נישק את ה', חיילת ששירתה בלשכתו." ("ישראל היום", 18.01.2013)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מפקד אגוז: "נהיה הראשונים לצעוד בסבך הלבנוני"\ מאת: אמיר בוחבוט

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2608415

סא"ל פנחס מספר על הדרך שעברה היחידה מאז המכה שחטפה במלחמת לבנון השנייה: "היינו שבויים בקונספט של פעולות רק בלילה". היום המצב שונה: "יש לנו תרופה לכל מחלה"
"יחידת 'אגוז', בפיקודו של אלוף-משנה מרדכי כהנא, הוזעקה במלחמת לבנון השנייה על ידי תת-אלוף (במיל') גל הירש לסייע לגדוד הסיור של חטיבת הצנחנים שנקלע לצרות בכפר מרון א-ראס שבדרום לבנון. ה"מומחים" לחיזבאללה מיהרו להיכנס פנימה לעומק השטח, לאור יום, בדרך הקצרה ביותר, כשלפתע שוגרו לעברם טילי נ"ט מתקדמים. חמישה לוחמים נהרגו במקום, ביניהם מפקד הפלוגה בנג'י הילמן. אחד הלוחמים הוכרז כנעדר, ורק לאחר סריקות שנמשכו ימים אחדים אותרה גופתו תחת ההריסות. 'אגוז' חטפה מכה קשה, וחיצי הביקורת של מפקדיה נשלחו לכל עבר – פרט לעצמם. כמעט שבע שנים אחרי, מספר היום מפקד היחידה, סגן-אלוף פנחס (פיני), אז סגן מפקד היחידה, את האמת מהצד שלו. 'יחידת 'אגוז' הייתה שקועה באיו"ש בימים שלפני מלחמת לבנון השנייה', הוא אומר. 'היא עשתה שם בעיקר פעילות לילית עם השב"כ. כניסות חשאיות, התנגבות לתוך כפרים כדי לאסוף מודיעין ולבצע מעצרים קשים. כמעט ולא התאמנו על פעילות ביום. ראשונים להיכנס למרון א-ראס היו סיירת הצנחנים. פתאום ביקשו מאיתנו להיכנס באור יום לכפר לסייע. לאור הערכת המצב של מפקד חטיבה 300 (אלוף-משנה חן לבני, א.ב) הוחלט שכדי להכריע את קו הרכס, צריך להכניס עוד יחידה. הקונספט פתאום היה להיכנס ביום בסדר תנועה שקוף לאויב. אתה לא רגיל לזה. לא עשינו את זה. בדיעבד זה היה קונספט שגוי, אבל זו קודם כל בעיה שלי. אנחנו היינו שבויים בקונספט של פעולות רק בלילה. פעולה ביום הייתה מוגדרת אז מחוץ לתחום. פשוט לא הבנו אז שמדובר במלחמה, ולא היינו רגילים לזה'.

הראשונים לצעוד בסבך

מאז המלחמה ההיא השתתפה היחידה בסדרה ארוכה של מבצעים, ביניהם מבצע 'עופרת יצוקה' במהלכו הרגו את בנו של בכיר חמאס מחמוד א-זהאר וכן מבצעים מיוחדים שעדיין מוקדם לכתוב עליהם. כיום מוגדרת 'אגוז' כיחידה סמי-מטכ"לית שפותרת גם את כאבי הראש של מפקדי האוגדות המרחביות בעוצבות אדום, עזה, איו"ש, גבול לבנון, גבול סוריה ואפילו סביב הבולענים באזור ים המלח. 'המטרה של 'אגוז' היא לא לכוון לפעילות אל מעבר להרי האופל, אלא להיות רלוונטי במקומות שבהם אני חזק ומטבע הדברים ובמסגרת האיומים, כשתיפתח הרעה בצפון – אנחנו נהיה הראשונים לצעוד בסבך'. סגן-אלוף פנחס החל את שירותו הצבאי ביחידת המסתערבים 'שמשון' שפעלה ברצועת עזה. לאחר הפסקת הפעילות המסוערבת ופירוק היחידה, הגיע ל'אגוז', שהוקמה כמענה לחיזבאללה שהוגדר אז כארגון גרילה. פיני, התקדם בתוך היחידה ומילא תפקידים בגולני, אך חזר ל'אגוז' לפני מלחמת לבנון השנייה כסגנו של אלוף-משנה כהנא. מאוחר יותר שירת כקצין האג"ם של חטיבת גולני תחת פיקודו של תת-אלוף תמיר ידעי, וקיבל את הפיקוד על גדוד 12 בחטיבה לפני מבצע 'עופרת יצוקה'. כמעט שנתיים שהוא מפקד על 'אגוז'. 'מבחינה היסטורית, היחידה הוקמה כדי להתמודד מול חיזבאללה מאז שנת 1996. משנת 2000, כשצה"ל יצא מלבנון, הטמיעה היחידה את מרכיב השינוי הגנטי באופי שלה, כשבתת-מודע אנחנו מכוונים לזירה הצפונית'. מה שלא עושה הזמן, עושה הניסיון – ולא בכדי מזכיר פנחס את הספר 'הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא' מאת נורמן דיקסון, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת לונדון שטען כי את הגורם העיקרי לתבוסה בקרב יש לחפש במבנהו הנפשי של המצביא. יש בתיאוריה הזו כדי לגלות מדוע נכשלו יחידות צבאיות בעבר וכיצד עליהן להשתפר בעתיד. 'יחידת אגוז של השנים האחרונות נבנתה כמו סירת מרוץ', מסביר פנחס, כשלצדו מפקד בית הספר, רב-סרן יאיר, המכונה 'פאלי', ומפקד פלוגת ההכשרות, רב-סרן גורדון. 'היא מסובבת את ההגה ימינה ושמאלה בצורה מאוד מהירה. זה קל בגלל איכות הלוחמים והמפקדים. הם יודעים שמשימה יכולה להשתנות בכל שנייה'.
ניתן למצוא היום את "אגוז" בכל הגזרות. אנחנו לא חוזרים שוב לטעות שקדמה לשנת 2006?
'אנחנו מכוונים לפיקוד צפון. משם תיפתח הרעה. אני בונה כשירויות בסיס חזקות מאוד מול האיום הצפוני, אבל אנחנו יודעים להילחם גם בגזרות האחרות, כולל החולות בעזה והמרחבים העצומים של גבול ישראל-מצרים. אני יודע לעלות על מסוק ולהתנגב, אני יודע לעשות פעולה חשאית בטווח רחוק, כולל שהייה ממושכת בשטח. תשאל מה המחלה ונגיד לך לרוב מה התרופה. זו חשיבה שמתחילה ברמת מפקד הצוות והלוחמים. מאוד יפה לראות את זה. רוב החיילים אצלי חלמו על שייטת או מטכ"ל, נשרו והגיעו ל'אגוז'. זה טוב מאוד. יש כאלה שהגיעו לכאן דרך גיבוש גולני. יש לי את המפק"צים הכי טובים. לפני כן הם היו בגדודים והבינו מה זה קושי. מ"פים? מגיעים לכאן אחרי ניסיון עשיר בגדודים. זו אמירה איכותית שמתחילה אצל מח"ט גולני'.
מאחורי הקלעים בצה"ל דנים באפשרות של הרחבת יחידות העלית או הרחבתן של היחידות הקיימות בשל העומס המבצעי. איך זה בא לידי ביטוי ב"אגוז" לאורך השנים?
'יחידת אגוז של היום עומדת לפי התקן של יחידת אגוז משנת 95'. רק הזיזו את השקדים במרק. אני מקבל את אותה כמות שקדים, ובמקום להתפצל לשלושה חלקים, אני מתפצל ליותר. לכן אנחנו צריכים להיות מאוד גמישים, וגם מי שמפעיל אותנו חייב להיות מאוד קשוב למה שקורה בשטח'.

"לא היינו מספיק טובים, זו הייתה בעיה שלי"

מסלול ההכשרה של לוחם ב"אגוז", שאורכו 64 שבועות, מניח דגש מרכזי על הסוואה ולחימה, בנוסף למקצועות הנוספים שנלמדים בשטח. למרות זאת, במלחמת לבנון השנייה לא התנסתה היחידה בלחימה בסבך שכולל את הצמחייה העבותה של דרום לבנון המקיפה את הכפרים. מפקד היחידה מנסה להסביר מה התרחש במלחמה, שהייתה הכי קרובה למתאר הייחוס של היחידה. 'אחרי האירוע של 'מגלן' במבצע בתחילת המלחמה (מבצע 'הכל בדולר', א.ב) בתוך 'שמורת טבע', היו להם שני הרוגים, ועקב כך יצאה אמירה שלא נכנסים לשמורות טבע. 33 ימים (כל ימי המלחמה, א.ב) לא נכנסו לשמורות טבע. אני מעיר את ההערה אליי. כל מי שכתב את הטכניקה הקרבית זו יחידת 'אגוז' לפני מלחמת לבנון השנייה. החוברת נכתבה כאן. למה לא עשינו? אני הייתי סגן, ואני יכול לומר שלא יזמנו. לא היינו מספיק טובים. זו הייתה בעיה שלי'.
נניח שמחר פורצת מלחמה. מי הראשונים לחצות את הגדר ולהיכנס לסבך?
'''אגוז'. באופן ברור. יחידת 'סמור' (מתמחה במנהרות, א.ב) לא ייכנסו לתת-קרקע ללא 'אגוז', ואם בתוך הסבך (צמחייה עבותה, א.ב) הזה יהיה תת-קרקע, 'אגוז' תביא את יחידת 'סמור' לנקודה. הסבך הוא פלטפורמה לכל השאר. אם תדע להילחם בו, אתה יודע לחימה בשטח בנוי, יעד מבוצר ועוד. הטכניקה הקרבית מאוד דומה'.
הסבך יהיה הבטן הרכה של המלחמה הבאה?
'זה אף פעם לא רק שטח סבוך. הוא תמיד כולל ואדי וגם שטח בנוי ופתוח. מרחבי הלחימה של חיזבאללה בגדלים השונים כוללים את כל המרכיבים הללו, ואנחנו צריכים להיערך אליהם – כולל לחימה במנהרות'.

"במלחמה אני מרחם על לוחמי חיזבאללה"

מפקד פלוגת ההכשרות, רב-סרן גורדון, מצטרף לשיחה ומוסיף שתחום הלוחמה בסבך הוא היתרון היחסי של 'אגוז' על פני שאר היחידות המיוחדות. 'היכולת של לוחם 'אגוז' לנוע בסבך היא גבוהה', הוא מסביר. 'כוח לא מיומן יתנתק בגלל הקושי לראות שני מטרים קדימה. אתה גם רוצה לחצות את הצמחייה, לא להתגלות ולעמוד בלוחות זמנים. תחשוב שעם ציוד במשקל 45% ממשקל הגוף אתה נדרש לחצות את הסבך ופתאום 'בום' אנחנו מפילים לך חמישה פצועים. איך אתה מרים אותם בסבך? איך נלחמים? איך אתה לא יורה לחבר שלך בגב? והנה מפק"צ נהרג. לוחם 'אגוז' מקצוען בתחום הזה. אנחנו בונים אותו אגרסיבי, עם ביטחון עצמי גבוה. כשהוא ירוץ בסבך וייתקל במכשול, הוא לא יעצור'." (אתר "וואלה", 19 בינואר 2013)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבה מאת אלון בן דוד מגיליון "בלייזר" ינואר 2013, אודות סגן הרמטכ"ל, האלוף גדי אייזנקוט:

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מבחן החצי של גנץ\ מאת יואב לימור

http://www.israelhayom.co.il/site/n...le.php?id=26175

בני גנץ התבגר בתוך תפקיד הרמטכ"ל · הוא לא מת על הפעלת כוח כל עוד אפשר למצוא חלופות אחרות, אבל כשצריך, הוא משתדל לא להיות צמחוני · הוא החזיר לצה"ל את השקט אחרי הזעזועים בתקופת קודמו, אבל המבחן האמיתי עוד לפניו · בקרוב הוא יידרש לחנוך שר ביטחון חדש וקבינט חדש, שיהיו חתומים על התוכניות המבצעיות העתידיות של צה"ל · האיש הנערץ עליו, אמנון שחק ז"ל, אמר לו לפני מותו: אל תוותר לרגע, אל תתקפל, תהיה הקול השפוי ותמיד תעמוד על שלך, גם ברגעים הכי מטלטלים

"... באחד מתחקירי הסיכום של 'עמוד ענן' אמר גנץ ש'אם אנחנו יכולים לעשות כאן הפקת לקחים בלי צל כבד של ועדת חקירה פנימית או בינלאומית - דיינו'. לכאורה מובן מאליו, אבל מלחמת לבנון השנייה, שהולידה את ועדת וינוגרד, ומבצע 'עופרת יצוקה', שהביא בעקבותיו את דו"ח גולדסטון, הותירו אחריהם צלקת עמוקה בצבא, ומהבחינה הזאת, מבצע שנגמר בלי ועדות והדחות הוא בשורה טובה לכולם. אבל אסור להתבלבל: למרות השקט המרשים ששורר כבר חודשיים בגבול הרצועה, למרות ההרתעה המשמעותית שהושגה מול ארגוני הטרור, למרות גיבוש קואליציה אמריקנית-מצרית שהתחייבה להילחם לכאורה בהברחות - 'עמוד ענן' לא היה מבחן אמיתי לצה"ל. לרגע לא היה סימן שאלה ביחסי הכוחות או אצל מי נמצאת השליטה, מרגע החיסול ועד רגע הסיום. השילוב של הכנה מדוקדקת, מודיעין מדויק ופיקוד ענייני וצנוע, בדרג המדיני והצבאי, הולידו מבצע מוצלח יחסית, אבל לא כזה שיכול להעיד על מה שמצפה לנו במבחן האמיתי, באיראן או בלבנון. חלקו של גנץ במבצע גדול, לא בלעדי. אם צריך לבחור נקודה אחת שבה השפיע משמעותית, אפשר ללכת דווקא למהלך הפתיחה. הדרג המדיני אישר לו רשימת מטרות, לבחירתו, שאותן אפשר 'לערוף' כמהלך פתיחה. בעת ההיא, אחמד ג'עברי עוד שהה במחתרת, מסתתר מחשש שיחוסל, וקצינים רבים דחקו ברמטכ"ל לבחור יעד אחר, אטרקטיבי פחות, אבל כזה שאפשר לפגוע בו כאן ועכשיו כדי להתחיל לגלגל את המבצע. גנץ סירב לאשר. היו אז שטענו (חלקם טוענים כך גם היום) שזאת עדות להססנותו, אבל בשורה התחתונה, ההמתנה השתלמה. ג'עברי עשה טעות ויצא, אותר וחוסל. בדקות האלה גנץ שהה בלשכה, מייד אחר כך ירד לבור, כשהוא מציע לאייזנקוט להצטרף אליו למעקב מקרוב אחר הפגיעה במשגרי רקטות הפאג'ר ובמערך כלי הטיס הבלתי מאוישים של חמאס. כשפגש מכר, בקצה המעלית בואכה מכוניתו שהסיעה אותו לחטיבת המבצעים, אמר בפנים רציניות: 'ההצגה רק התחילה'. בעולם של דימויים, גנץ היה מודע היטב לתפקידו במבצע הזה. הוא מיעט לדבר, הירבה להצטלם עם חיילים, תמיד בשטח, תמיד על מדי ב'. שמונה ימים הוא לא יצא הביתה (חוץ מלילה אחד, לשעתיים), והקפיד לשדר הרמוניה כלפי מעלה, לממשלה, וכלפי מטה, למטכ"ל - ההפך ממלחמות הקרדיט שניהל אשכנזי עם ברק ועם יואב גלנט ב'עופרת יצוקה'. אגב ההשוואה לאשכנזי, פיסת רכילות: הלשונות טוענות ששני הרמטכ"לים, המכהן וקודמו, כבר לא כתמול-שלשום; שגנץ לא אהב את מה שקרא בדו"ח מבקר המדינה, ואילו אשכנזי, מצידו, לא אהב את העובדה שהוא ומקורבו ארז וינר לא מקבלים גב מלשכת הרמטכ"ל. אם מוסיפים לזה כמה פרסומים שליליים שכל צד ייחס לאחר, מקבלים פוטנציאל לסכסוכון. גנץ התגלגל סביב מבצע 'עמוד ענן' כמו אופיו: נמנע מעימות כל עוד אפשר, בוחר בהפעלת כוח כאופציה אחרונה. לאורך רוב הקריירה שלו פירשו את העניין הזה אצלו כחוסר החלטיות שמוּנע מחשש מובנה לקבל החלטות. עכשיו, כרמטכ"ל, רוב פקודיו מעדיפים להסתכל על זה כשיקול דעת בוגר וענייני. אפשר לומר שגנץ התבגר בתוך הרמטכ"לות. הוא עדיין לא מת על הפעלת כוח, ועדיין מעדיף להימנע ממנו כל עוד אפשר למצוא חלופות אחרות (ע"ע איראן), אבל כשצריך, הוא משתדל לא להיות צמחוני. אפשר להתווכח על מידת הקרניבוריות שגילה בעזה, ועד כמה היה נבון מצידו להוביל את מהלך הסרק של גיוס עשרות אלפי חיילי המילואים, אבל בשורה התחתונה, קשה לא להסכים שאם השקט שב לדרום, במחיר סביר ותוך כדי הימנעות מתסבוכת צבאית ובינלאומית, מדובר במבצע מוצלח למדי...

...אילו נשאל גנץ לאיזה רמטכ"ל היה רוצה להידמות, סביר להניח שהיה משיב 'אמנון ליפקין-שחק'. השניים לא היו קרובים במיוחד (גנץ היה יותר בן טיפוחיו של שאול מופז), אבל בשנתיים האחרונות גילה גנץ בשחק את מה שגילו בו רבים לפניו - יועץ שקט, חכם ודיסקרטי, אמיץ אבל מפוכח, לא נרתע ממלחמה אבל מחפש תמיד את השלום. את הצוואה הזאת הוריש שחק לגנץ באופן אישי. שלושה ימים לפני שנפטר קיבל שחק את גנץ בחדרו בבית החולים הדסה בירושלים. גנץ כבר כתב על הפגישה הזאת בטור אישי מאוד, רגיש מאוד, שפורסם בעיתונים בבוקר ההלוויה, ובו סיפר כי חתם את ביקורו אצל שחק במילים 'דרך צלחה'. מה שלא סופר על הפגישה ההיא, שהתנהלה בארבע עיניים (רעייתו של שחק, טלי, יצאה מהחדר והניחה להם לדבר ביחידות במשך קצת יותר מחצי שעה), הוא ששחק אמר לגנץ: אל תוותר לרגע, אל תתקפל, תהיה הקול השפוי, ותמיד תעמוד על שלך, בגב זקוף, גם ברגעים הכי מטלטלים. המסר היה ברור: המפורש - אל תתפתה להרפתקאות ואל תוותר על התקווה; והמשתמע - איראן והפלשתינים. גנץ לקח את מותו של שחק קשה. כשיצא מבית החולים ביטל את לוח הזמנים שלו והתיישב, מכונס בעצמו, בשולחן פינתי במסעדה קטנה בשכונת עין כרם בירושלים. למי שצפה בו מהצד הוא נראה כאטלס שמחזיק את העולם על כתפיו. סביר להניח שבדקות ההן, אחרי הפרידה ולפני המוות, חשב גנץ על הצוואה הזאת. החודשים הקרובים יוכיחו עד כמה הוא נאמן לדרכו של שחק לא רק במראה - רמטכ"ל גבוה, צנחן כסוף שיער, מבטו חודר אבל מרוחק - אלא גם במעש, באומץ וביושרה המקצועית והאישית. בסביבתו של גנץ נשבעים שכך היה וכך יהיה: המציאות הסבוכה שיצרו הבחירות השבוע - יחד עם הבלאגן האזורי והקשיים הגוברים בזירה הבינלאומית - יחייבו אותו לגלות בעצמו קצת יותר אסרטיביות, שאולי תקל על הדרג המדיני לקבל החלטות משמעותיות. בהקשר הזה, גנץ ייהנה מרוח גב משמעותית מבית. המטכ"ל שלו לא רק נאמן לו מאוד, אלא גם תמים דעים איתו ברוב הנושאים. אפשר להסתכל על זה כמתכון לא ממש בריא בארגון שחייב פלורליזם מחשבתי, אבל האמת היא שהוא דווקא מעודד מחשבה אחרת משלו. אמנם באחרונה הוא הפך קצת קצר רוח ביחסו לטרחנים (גנץ דופק עם העט על השולחן כשהוא מאבד סבלנות) - ועדיין, כל קצין יכול לומר דעה אחרת משלו, לנסות לשכנע ולשנות. אגב, גם גנץ מבקש תמיד לוודא שלא טעה; לא אחת - גם בעניינים הרי-גורל, לרבות בסוגיה האיראנית - הוא ממנה צוותים שיאתגרו את החלטותיו ואת עמדותיו הפיקודיות. ועדיין, מה שהיה הוא כסף קטן לעומת מה שיהיה. חוסר היציבות הפוליטית, נוסף על חוסר היציבות האזורי, יחייבו את הרמטכ"ל לאחריות יתר, עוד מעבר לזאת שנובעת מתפקידו כרמטכ"ל. היחסים עם האמריקנים, למשל, נתונים בשנים האחרונות לטלטלה קשה ברמה המדינית, אבל ידעו עדנה מרשימה ברמה הביטחונית, פועל יוצא של קשרים בין-מערכתיים ובין-אישיים הדוקים שהובילו ברק ואשכנזי, ושגנץ טיפח. תחת ממשל חדש בוושינגטון ושר הגנה שמסתמן כפחות אוהד לישראל, יהיה על הרמטכ"ל לוודא באופן יום-יומי כמעט שהקשר האסטרטגי, החיוני, בין ישראל לארה"ב לא נפגע, בכל הרמות - מחילופי המידע, דרך ההצטיידות והפרויקטים ועד שותפות הגורל. בתפקידו כשומר הסף עלול גנץ להיקלע לעימותים עם הדרג המדיני, אבל לא רק שם. להבדיל, גם עניין גיוס האברכים, שעמד בלב מערכת הבחירות האחרונה, עלול לגרור אותו למערבולת הפוליטית. גם כאן, טוב יעשה אם יציג עמדה ברורה, בלתי מתפשרת, שתיזום ולא תיגרר. זה עשוי להיות לא רק רגע משמעותי ברמה הלאומית אלא גם אירוע מכונן - ה-אירוע - בקדנציה של גנץ כרמטכ"ל. יותר מכל מבצע או מלחמה, שאפשר ולא תהיה, יותר מכל מבצע חשאי שלעולם אי אפשר יהיה לנכס אותו - דווקא כאן יוכל גנץ לעשות את השינוי "שלו", זה שיירשם על שמו וייתן צבע ברור לרמטכ"לותו. ביום השנה לרצח יצחק רבין, במחצית דרכו כרמטכ"ל, נשא אמנון שחק את נאום חייו, כשדיבר על החברה הישראלית המשתנה, ולא לטובה. הנאום המקביל של גנץ טרם נכתב." ("ישראל היום", 25.01.2013)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.israeldefense.com/?Categ...&ArticleID=1164

Colonel Shlomo Nissim, head of the IAF’s Aircraft Engineering Department, says, “Our goal is to be at the forefront of technology. We have outstanding people with brilliant ideas, whose professionalism is their calling. Their dedication is expressed in achievements in every field.”

מדובר במג"ד 603 ובמג"ד 9 החדשים

http://digital-edition.israelhayom....F2013%2F02%2F01

בתוך הגעש הסוער במדינה בתחום החברתי, המדיני, הביטחוני יש מי שבהשקט ובבטחה נערך לפורענות, אם תבוא. אחד מהם הוא אל"ם עודד בסיוק, מפקד חטיבה 7 המהוללת, המצר על כך שאנו נמצאים בתקופה שה"אני" הפרטי חשוב יותר מן ה"אני" של הכלל והחברה, ופועל לשנות זאת

סא"ל (במיל') דוד כספי (הכתבה הופיעה לראשונה בגיליון "שריון" 40, פברואר 2012)

http://www.yadlashiryon.com/show_it...3862&itemType=0

מח"ט 401: "בזכות האמצעים ויכולות הטנק- יכולים להגיע יותר עמוק ומהר" - מפקד חטיבת הטנקים המתקדמת 401, אל"ם סער צור, מספר אודות האימון הייחודי של החטיבה ברמת הגולן במתאר הצפוני, ועל ההצלחות והאתגרים של היחידה שיכולה לירי הנ"ט. ראיון בלעדי

http://www.idf.il/1133-18219-he/Dover.aspx

שימו לב לפסקה האחרונה, בה תנ"צ לוי מספר על הקרב בו נפל אלי אברהם ז"ל

"מג"דים ומפקדי פלוגות יפעילו את מטוסי הקרב בסמוך לכוח הקרקעי"\ מאת אור הלר

http://www.israeldefense.co.il/?Cat...&ArticleID=4054
אור הלר הצטרף למח"ט צנחנים, אל"מ אמיר ברעם, בתרגיל החטיבתי הגדול, ודיבר אתו על שילוב מוגבר של כוחות האוויר והקרקע ועל הלקחים ממבצע "עמוד ענן" בעזה
"הפנים של אמיר ברעם צבועות בצבעי הסוואה - ירוק וחום - אבל העיניים אדומות, כמו הכומתה והנעליים. עם ציוד משופצר, הליכה נמרצת וחזות נערית משהו, הוא נראה צעיר יותר מ-44 שנותיו. אל"מ אמיר ברעם קצת מזכיר מפקד פלוגת מסלול או לכל היותר מפקד גדוד סיור, אבל מדובר במפקד חטיבת הצנחנים, שהוביל בתחילת ינואר 2013 את ההתקפה החטיבתית בתרגיל הגדול שהתנהל בבקעת הירדן החורפית. גם הסערה והגשם שירד בתחילת ינואר השאירו עדיין את הבקעה צהובה וחשופה. השיפועים והמצוקים מקשים על החיילים הנושאים משקלים עצומים. מלחמה, כבר אמרנו. מנסים שיהיה כמה שיותר קרוב לדבר האמיתי. אנחנו מצטרפים לברעם בתרגיל. הוא 'אדום' מאז גיל 18: בעברו היה מ"פ ה'עורב' (הפלוגה המתמחה בירי טילי נ"ט), מפקד הסיירת, מג"ד 890, ומפקד יחידת מגלן. בקיץ יועלה לדרגת תא"ל ויקבל את הפיקוד על עוצבת הצנחנים במילואים - 'עוצבת האש'. לברעם הרבה שנות לבנון בעברו, הרבה שנות שטחים באינתיפדה השנייה כולל מבצע 'חומת מגן' (2002). ברעם נחשב לאחד המוחות המבריקים בקרב קציני השדה בצה"ל. ראש גדול וחובב היסטוריה צבאית, בעיקר בריטית. רבים מנבאים לו שיגיע לפחות למטה הכללי. 'העיסוק שלי זה גם התחביב שלי', הוא נוהג לומר בחיוך על הפיקוד על חטיבה 35, הצנחנים.
אתם מתרגלים כאן בבקעה מלחמה שתתרחש במקביל - בסוריה ובחיזבאללה?
'המזרח התיכון נמצא בהליך של שינוי ואיתו גם האיומים והעוצמה שלהם והכיוונים הלא צפויים שמהם זה יכול לבוא, ולכן אחד התרחישים שאנו עוסקים בהם הוא צפוני. כל המרחב הצפוני רלוונטי לעניין הזה. אנחנו נערכים ומתכוננים ללחימה בארגון מסודר שיש לו מסגרות מאורגנות וקבועות מצד אחד, ומצד שני ללחימה בלתי סדורה נגד אוייב מפוזר ומבוזר שיכול להיות גם בשטח בנוי גם בשטח ותת קרקעי או שטח סבוך וקשה מאד לפעולה. זה יכול להיות גם בצפון וגם בצפון מזרח'.
העליתם כוננות בצנחנים נוכח קריסה אפשרית של משטר אסד והאפשרות שהנשק הכימי הסורי העצום ייפול לידי המורדים או לידי חיזבאללה?
'לא הייתי רוצה לתת הערכות לגבי הנשק הכימי שנמצא בסוריה'.
היו קולות בדרג הטקטי בצבא שסברו שזו הייתה שגיאה לדרוך את הקפיץ היבשתי ב'עמוד ענן' (נובמבר 2012) באמצעות גיוס עשרות אלפי חיילים מבלי להפעיל אותם. איך התחושות בצנחנים?
'התחושות בחטיבה הן מצויינות, על אף שהחטיבה לא הופעלה בסופו של דבר. החטיבה התכוננה והתאמנה ונערכה לתרחיש הזה לפני המבצע וגם תוך כדי התנהלותו מן האוויר. ואני חושב שזה אך לגיטימי ואפילו חובה מבחינתו של הדרג המדיני להתלבט ולבחון אופציות נוספות ולבדוק את כל הדפאו"ת (דפוסי פעולה אפשריים) השונות, לפני שמחליטים על פעולה קרקעית. לוחמי חטיבה 35 ומפקדיה, ואני מקבלים בברכה את הכל. אנחנו מקבלים בברכה המתנה, אנחנו מקבלים בברכה שינויים ואנחנו נקבל בברכה החלטה לפעול צבאית, בין שזה יהיה בגיזרה כזו או בגיזרה אחרת. אנחנו תפקידנו להיות מוכנים וערוכים ותפקיד הדרג המדיני והדרג הצבאי האסטרטגי להתלבט ולבחור את דרכי הפעולה השונות. אנחנו לא מאוכזבים ואין לנו עם זה שום בעייה. ואתה יודע - זה המזרח התיכון. לא היום, אז מחר. ואם לא מחר אז מחרתיים. אני חושב שנצטרך לפעול גם מהאוויר וגם דרך הקרקע ולצערי בכל הגזרות'.
האם ניתן לראות בעמוד ענן נסיגה מסויימת מהדביקות של צה"ל בתימרון היבשתי כפי שבאה לידי ביטוי מאז סיום מלחמת לבנון השנייה? האם צה"ל שוב חושב שמה שאפשר לפתור מהאוויר צריך לפתור מהאוויר?
'אני חושב שהוויכוח הישן נושן בין האש לתימרון הוא לא משהו ששהוכרע ב'עמוד ענן'. זה ויכוח ישן בין דוקטרינות שונות. בתשיהן יש היגיון. אני חושב שהפיתרון הצבאי לסיטואציות מורכבות הוא פיתרון מורכב שלא יכול להיפתר כבאבחה אחת של מכה, ובין אם שזה באמצעות האוויר ולא משנה אם זה באמצעות הקרקע. אגב, בעיניי המנצחת הגדולה של 'עמוד ענן' זה לא חיל האוויר והאש מנגד, ולא כוחות הקרקע. המלכה האמיתית זו מערכת ההגנה האקטיבית 'כיפת ברזל'.'
לקחים שאתה לוקח מ'עמוד ענן'?
'אני חושב שצה"ל יצטרך כמו בעבר גם בעתיד להשקיע יותר ויותר בלחימה בשטח בנוי בלחימה בתווך תת קרקעי בלחימה עם אמצעי חבלה כאלה ואחרים, ולטייב את המגע בקרב כדי לעשות אותו עוצמתי ועדיין לאבחן בין מי שצריך לפגוע בו לבין מי שלא צריך לפגוע בו'.

הפעלת מטוסים מהשטח

גדוד הסיור, הגדס"ר, שחגג בתרגיל עשר שנים להקמתו ציין ביום ההולדת חזרה למקורות: לראשונה מאז מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, הצנחנים 'הורידו למטה' את היכולת לקרוא לסיוע אווירי קרוב של מטוס קרב. מפקד גדוד הסיור, סא"ל נמרוד, מדבר ישירות עם טייס אפ 16 שחג מעליו, ומסביר לו בדיוק איפה הוא רוצה שיטיל את הפצצה. 'יש המון דברים חדשים שלא ניתן לדבר עליהם, אבל מה שבוודאי נכון לומר זה שעשינו תרגיל חטיבתי באש, בלילה, עם שילוב של טנקים מטוסי קרב מסוקי קרב תותחים ומרגמות', מספר ברעם. 'מדובר בתרגיל קשה מאוד ומורכב בלילה. החטיבה הזו מתמחה גם בעבודה בלילה ולכן לראשונה הפעלנו מטוסי קרב בסיוע קרוב. לא רק יחידה מיוחדת תפעיל את מטוסי הקרב אלא מגד"ים ומ"פים שמדברים עם מטוס קרב ומפעילים אותו כמה מאות מטרים מהכוח המתמרן כדי להשיג סיוע קרוב. זו קפיצת מדרגה נוספת בשילוב בין כוחות בצה"ל'.
מה הרעיון? להוריד את היכולת למטה?
'בסוף חטיבה 35 עשוייה לפעול במתארים מיוחדים. היא תצטרך הרבה מאוד סיוע באש והרעיון הוא לתת לה את הכלים שלה שיש לה בצה"ל כדי שהיא תבצע את משימתה היטב'." ("ישראל דיפנס", 08.02.2013 )

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

"נסראללה וכל צמרת חיזבאללה בני חיסול"\ מאת אמיר בוחבוט

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2620962
האלוף סמי תורג'מן תמך בכניסה לעזה ב"עמוד ענן", אך אינו מכה על חטא: "קיבלו החלטה שקולה". רגע לפני שהוא נוטל את המושכות בפיקוד הדרום, הוא מבטיח: בקרוב - מג"דית ביבשה
"בשבוע שעבר, הגיש האלוף סמי תורג'מן לרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ מסמך בן 19 עמודים, בו הוא מסכם שלוש שנים וחצי שבהן עמד בראש זרוע היבשה. במסמך מתאר תורג'מן, בקפדנות האופיינית לשריונרים, את מצבה של זרוע היבשה ואת אתגרי העתיד של כוחות היבשה – רגע לפני שהוא מתמנה לאלוף פיקוד הדרום. בראיון מיוחד לוואלה! חדשות, כמה שבועות לפני כניסתו לתפקיד החדש, חושף תורג'מן לראשונה את עמדותיו בשאלות שמעוררות ויכוח במטה הכללי: מיהו לוחם בצה"ל? האם כדאי להקים יחידות חדשות ללוחמים חרדים? כיצד ייראה העימות הבא עם החמאס? האם נסראללה הוא יעד לחיסול, כיצד יש להיערך להתפוררות צבא סוריה ואיך מתכוננים לתרחיש קיצון במצרים?
תורג'מן הוא האלוף היחידי במטה הכללי שלא נולד בישראל. כשהיה בן שנה, עלה עם הוריו ממרקש שבמרוקו. הוא החל את שירותו בחיל השריון והתקדם עד לתפקיד קצין השריון הראשי. לאחר מכן פיקד על אוגדת מילואים ולקראת מלחמת לבנון השנייה מונה לראש חטיבת המבצעים במטה הכללי. הרמטכ"ל דאז, רא"ל דן חלוץ, שיבח את תפקודו במלחמה והגדיר אותו קצין מצטיין. אחרי המלחמה, הוא הוזעק לפקד על עוצבת געש (אוגדה 36) בפיקוד הצפון במסגרת תהליך השיקום של צה"ל והחזרתו למסלול האימונים. שביעות הרצון מהתהליך שעברו יחידות הסדיר והמילואים תחת פיקודו, הקפיצו אותו לדרגת אלוף והוא מונה למפקד זרוע היבשה, במקומו של האלוף אבי מזרחי.
עם אילו תובנות הגעת לזרוע היבשה, אחרי התפקיד באוגדה 36 שיחידותיה, ובהן חטיבת גולני, פזורות בכל זירות הלחימה?
'הגעתי עם מטען של הבנה טובה מה הצורך המבצעי הצה"לי בכוחות היבשה, ומצד שני מה המצב של היחידות. יש מפקדים שמחפשים פערים. אני חיפשתי את החוזק. לא התחלתי מאפס - קיבלתי זרוע רצינית מאבי מזרחי. הדבר הראשון שהצבתי לעצמי כמטרה הוא להבטיח מוכנות של היבשה למלחמה. לא רק מוכנות של יחידות אלא גם של מפקדים. לתת להם את התחושה שהם מסוגלים. אני חושב שעמדתי בזה'.
הגשת מסמך לרמטכ"ל, בו הצגת את פועלה של זרוע היבשה בשנים האחרונות: 15 עמודים על העשייה ועוד ארבעה עמודים על האתגרים. מה אתה משאיר מאחוריך?
'המסמך שכתבתי לא בא לטפוח למישהו על השכם. הוא שם מול העיניים את העשייה לצד האתגרים, כדי שמפקד הזרוע הנכנס יוכל לקבל את הניסיון שלי ולהבין כמה דברים עיקריים שצריך לעסוק בהם. השארתי לו תשתית חזקה מאוד לקבל החלטות. אפשר לדעת מה מצב הכשירות של היחידות ומה הפערים ולנסות דרך זה לשים את התכנית לשנים הבאות. כשאתה בא ליחידה יבשתית המבחן הוא לא טכנולוגי. זה לא מכ"ם או מערכת. הדבר הראשון שאני בודק הוא מה איכות המפקדים. יחידה יבשתית מושפעת מאוד מרוח היחידה שהמפקד מצליח להכניס. יש יחידות עם יכולת טכנולוגית גבוהה ביותר, אבל הרוח לא מספיק חזקה. ואז לא יעזור לך כלום. שמתי דגש על הנושא הזה'.
איפה הצלחת להשפיע?
'העלינו את ערך המקצועיות בכל שרשרת הפיקוד. השפענו על בה"ד 1. מי יגיע וכמה יגיעו, התכנים שהם לומדים. כבר לא מדובר רק בתיאוריה אלא בפרקטיקה, זה מתמקד במה צריך מפקד המחלקה לדעת בלחימה. הצוערים באים עם מטען משמעותי מקורס מ"כים. השפענו על האקדמיה לפיקוד. יש מיון קפדני. רק מצוינים מגיעים לשם. הצבנו רף גבוה ולא 'מי פנוי באלנבי'.'
איך נראה היום צבא היבשה? האם הוא מוכן למלחמה בכמה חזיתות?
'מוכנות זה כשירות של מפקדים ויחידות. עברנו מערכת אימונים קשה, מאתגרת, שמדמה את המציאות. היום צבא היבשה קטלני יותר והוא משולב עם מודיעין, חיל האוויר, לוגיסטיקה, שנשענים על מוכנות ותחושת מסוגלות. לא קונים את ההישג הזה בדיונים ולא בחשיבה אלא בתרגילי פרט, חוליה, מחלקה וכן הלאה; בלילה, ביום, בקיץ, ובחורף. בתרגיל מתוכנן ובתרגיל מלא הפתעות. אני מנחה להעלות את הרף ולהקשות באימונים. המאמץ הזה לעולם לא מסתיים. מה עם מערך המילואים? השקענו רבות באימוני המילואים, בכשירות הימ"חים, ובסוף ראינו ברכה בעמלנו במבצע עמוד ענן. פגשנו איכות פיקוד גבוה ויחידות מוכנות'.
אתה היית בעד תמרון קרקעי ב"עמוד ענן". מה היה קורה אילו הוא היה יוצא אל הפועל?
'חשבתי שצריך לתמרן, אבל כשראינו שיש הישגים מבצעיים זה כבר לא היה רלוונטי. אני חושב שהייתה שם מערכת שיקולים והחלטות מאוד מאוזנת. מפקד צריך לדעת מתי להפעיל את הכוח ומתי לא. ואני חושב שקיבלו שם החלטות שקולות בהחלט. אם הגלגל הענק הזה היה נכנס לעזה היינו רואים עוצמה גדולה מאוד. הוא היה מצמצם שיגורים לעורף, אבל היה לו מחיר גם לכוחותינו. הוא היה גם גובה מחיר כבד יותר מהחמאס ומהג'יהאד, פוגע ביכולות של הארגונים האלה, בלוחמים שלהם, באמצעים ובתשתיות. אם היינו נכנסים פנימה אז היינו נכנסים עם המפקדות המתקדמות ביותר שצה"ל העמיד אי-פעם. כולן מרושתות, עם מערכות שליטה ובקרה, בשונה מכל מה שהיה פעם. בכל פרמטר היינו טובים יותר מאשר בעבר'." ("וואלה", 01.03.2013)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://mazi.idf.il/7006-11074-HE/IGF.aspx

עם סיום תפקידו של אלוף שלמה (סמי) תורג'מן כמפקד זרוע היבשה, הוא מדבר על מה שנעשה בתקופת כהונתו, ועל מה שעוד ייעשה בהמשך * על השינוי ביבשה מאז מלחמת לבנון השנייה ובפרט בשנתיים האחרונות עם פרוץ הטלטלה האזורית * על העבודה שלמרכיב האנושי, רוח הלחימה והמקצועיות, יש עדיין את היתרון על הטכנולוגיה, מתקדמת ככל שתהייה * על

סיום כהונת הרמטכ"ל גבי אשכנזי –הערכה\ מאת גיורא איילנד

http://cdn.www.inss.org.il.reblazecdn.net/upload/(FILE)1297958448.pdf

"העימות המתוקשר בין שר הביטחון והרמטכ"ל וכן הדרמה סביב קביעת מחליפו של הרמטכ"ל הסיטו את תשומת הלב משאלה חשובה לא פחות והיא מצבו של צה"ל כיום בהשוואה למצבו לפני ארבע שנים. חמישה נושאים עיקריים ראויים לציון בהקשר זה. ראשית, ארבע השנים האחרונות היו מהשקטות שידענו. גם גבול הצפון, גם יהודה ושומרון ובעצם כל גבולות המדינה – אפילו אזור עזה מאז 'עופרת יצוקה' – היו גזרות רגועות עם מיעוט אירועים. נכון שישנם גם הסברים 'חיצוניים' לשקט הזה אך אין ספק, כי גם איכות הפעילות של צה"ל והמשמעת המבצעית תרמו לכך. שנית, שופרה מאד מוכנות הצבא. הדבר נכון כמעט בכל פרמטר. המילואים מתאמנים יותר והאימון שלהם איכותי יותר, התבצעו מהלכי הצטיידות גדולים, גדלה התדירות בה התבצעו תרגילים לרמות הגבהות והתכניות האופרטיביות, שהיו מוזנחות בחלקן ערב מלחמת לבנון השנייה, רועננו, עודכנו ונמצאות זמינות לשימוש. שלישית, תכנית העבודה החמש שנתית של צה"ל - 'תפן' - נכנסת עכשיו לשנתה הרביעית, ובניגוד לעבר היא מתממשת על פי התכנון (והתקציב). תרמו לכך, ללא ספק, אימוץ המלצת ועדת ברודט והגדלת תקציב הביטחון, אך גם ניהול מושכל של תקציב הביטחון, הגדול מבין תקציבי משרדי הממשלה. רביעית, הפעולות המבצעיות של צה"ל היו מוצלחות (ככל הידוע). מבצע 'עופרת יצוקה' היה מבצע צבאי מוצלח, תקיפת הכור בסוריה – אם אכן נעשתה ע"י צה"ל – הייתה מבצע מרשים. לא ידוע על תקלות מבצעיות רבות או רבות נפגעים ואפילו המבצע להשתלטות על המשט התורכי – שגרם אמנם נזק מדיני והסברתי לא קטן – לא היה כל כך רע לפי מבחן התוצאה הן הצבאית הן האסטרטגית (בעובדה,ישראל לא אותגרה מאז על ידי שום משט אחר). חמישית, תחושת הביטחון והמוראל בציבור בכלל ובצה"ל בפרט, כפי שמתבטאים, בין היתר, בגידול ברמת ההתנדבות ליחידות קרביות, הינם גבוהים. את ההישגים המרשימים הלל ונכון לאזן עם שני הנושאים הבאים:

ראשית, המוכנות האמיתית של הצבא בעצם לא ידועה. מוכנות נמדדת בדיעבד לאור התנהלות המלחמות. מוכנות אינה מושג אובייקטיבי וכמותי אלא תלוית הקשר. בתורת הלחימה אין סעיף המעריך את ה'נטו' – את הכוח שלנו, אלא יש סעיף שנקרא 'יחסי עוצמה', המעריך את הכוח שלנו מול אויב נתון בתרחיש נתון. אחרי מלחמת לבנון השנייה והכשלים שהתגלו, בעיקר בלחימת היבשה, החליט הרמטכ"ל אשכנזי, כי יש 'לחזור למקורות' ולתת תשומת לב גבוהה לשיפור יכולת התמרון של מסגרות יבשתיות גדולות. מי אומר כיזה מה שחשוב? אפילו אם ניקח את אותה זירה- לבנון, הרי שנכון כי לו במלחמת לבנון השנייה היו מבצעים בימים הראשונים מבצע רב אוגדתי מהיר עד קו הליטני, היינו פוגעים בעיקר כוחו של חזבאללה. לעומת זאת, אם בעימות הבא מול חזבאללה נבצע מהלך דומה, ייתכן והוא לא יהיה אפקטיבי היות ורוב משגרי הרקטות נמצאים מצפון לליטני. המבחן אינו אפוא רמת המוכנות בעלמא, אלא המוכנות כפי שתבוא לביטוי באירועים שיקרו, ואותה ניתן יהיה להעריך בעיקר בדיעבד. שנית, האווירה שקיימת בצבא, בעיקר ברמות הגבוהות. נכון, המוראל והביטחון העצמי עלו. עם זאת, האווירה הקיימת ברמות הגבהות היא לא כזו שמשדרת עידוד לביקורת ולחדשנות. נכון פעל הרמטכ"ל בשנתיים הראשונות לתפקידו, שבהן שיקום הצבא חייב דגש רב למשמעת ומקום קטן יותר לריבוי דעות. נראה, כי בשנתיים האחרונות היה מקום ליתר פתיחות וזו לא התקיימה. אחד הסיכונים הגדולים לצבא (ובעיקר למטה הכללי) הוא 'חשיבה קבוצתית' ונראה, כי פחות מדי תשומת לב ניתנה למימד זה.

לסיכום: צה"ל עבר שינוי מרשים לטובה בארבע השנים האחרונות. לא הכול בזכות הרמטכ"ל, אך כמי שיודע לקחת אחריות לדברים הרעים ('זה קרה במשמרת שלי') נכון לתת לרמטכ"ל היוצא הרבה קרדיט גם לדברים הטובים והרבים. במסגרת הקרדיט שניתן לרמטכ"ל יש פרט חשוב נוסף שראוי להזכיר. לטקס החלפת הרמטכ"ל הגיע גם האדמירל מאלן, ראש המטות המשולבים של צבא ארצות הברית. זוהי מחווה יפה אך היא רק דוגמה אחת לקשרים היוצאים מן הכלל שיצר רב- אלוף אשכנזי עם ראשי מטה כללי רבים, באזור (מצרים, ירדן) ובאירופה. חשיבות קשרים אלה – המבוססים על אמון והערכה – גבוהה גם בימים כתיקונם יותר מכפי שהעין משגת, אך השפעתם של קשרים אלה בעת משבר היא עצומה. במובן זה הוכיח הרמטכ"ל, כי הוא לא רק 'חייל' אלא גם בעל יכולות גבוהות בתחום המדיני." (גיורא איילנד , סיום כהונת הרמטכ"ל גבי אשכנזי – הערכה, "מבט על" ביטאון המכון למחקרי ביטחון לאומי, גיליון 242, ‏ 17.02.2011).

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבה ישנה על חגי פלג. ז' המוזכר בה הוא ניצב זוהר דביר.

כתבתו של אביחי בקר "ח' ועונשם", "הארץ" 15.10.1999
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

ח' ועונשם\ מאת אביחי בקר

שתי הפתעות, רעה וטובה, חיכו למפקד הימ"מ, ניצב משנה ח', בדרכו לדיכוי המרד ביחידה: הרעה היתה התנהגותו של תומכו לשעבר, ניצב אליק רון; הטובה היתה התנהגותו של המפכ"ל, יהודה וילק. ח' לא סולח גם כשהוא מנצח. קווים לדמותו
"לפני כשבעה חודשים, כשמפקד הימ"מ הקודם, ניצב משנה דוד בן סימול, עמד לסיים את תפקידו, הופנו כל העיניים לניצב אליק רון, מפקד המחוז הצפוני של המשטרה. ביחידה ללוחמה בטרור יש לרון מעמד מיוחד, שנולד בתקופה שעמד בראשה. הקדנציה שלו, השנים 87' ו-91', נחשבת לתקופת שיא בתולדות היחידה. גם בתחנותיו הבאות במסגרת משטרת ישראל המשיך לשמור על קשר הדוק עם היחידה ולוחמיה ויזם מבצעים משותפים כעניין שבשגרה. היחידה ששה לעבוד איתו ולוחמיה רואים בו מעין אב רוחני. היה ברור שאי אפשר למנות מפקד ליחידה בלי שרון ייתן לכך את ברכתו. ואמנם, הרעיון למנות את סא"ל ח', מפקד סיירת אגוז, למפקד הימ"מ נזקף לזכותו של אליק רון. השדכן הראשון היה קצין צה"ל ששירת בעבר כסגנו של רון ב'שלדג' ולאחר מכן כ מפקדו של ח' בסיירת מטכ"ל. ניצב רון, שלא הכיר את ח' לפני כן מקרוב, לא תלה תקוות רבות בנכונות של צה"ל לשחרר למשטרה את הקצין המצליח מגולני, שסומן תמיד בתור הבטחה גדולה לעתיד. הוא גם לא האמין שח' עצמו יסכים לחצות את הקווים. למרבה הפתעתו ח' לא שלל לגמרי את האפשרות. אני אחשוב על זה, אמר לרון בשיחתם. רון מצידו שלח המלצות חמות למפכ"ל יהודה וילק. בינתיים התמנה ח' למפקד סיירת אגוז ואז נוכח לדעת כי הקידום שציפה לו נמנע ממנו. היתה לו הבנה עם מפקד המפח"ש שיקבל בהקדם חטיבה מרחבית בעוצבת הגליל פלוס דרגת אל"מ, אלא שלרמטכ"ל היו תוכניות אחרות. הוא חשב שהקידום של ח' מואץ מדי וגם הלחצים הכבדים שהפעילו למענו האלופים משה יעלון, גבי אשכנזי ומשה סוקניק לא עזרו. ח' הלך פעמיים לראיון אצל שאול מופז ופעמיים נענה בשלילה. התגובה שלו היתה אופיינית: אני לא חלק מהמשחקים שלכם. אם אין קידום אני הולך הביתה. מופז ניסה להרגיע. שורת הקצינים שעשו להם עוול נמשכת מהקריה עד תל השומר, הוא אמר לו. ח' השיב שמצידו היא יכולה להתפרס עד פתח תקוה. אחרי שיצא מלשכת הרמטכ"ל התקשר למפכ"ל וילק והודיע לו שהוא מוכן לעבור למשטרה ו לפקד על הימ"מ. בצה"ל לא ידעו איך לעכל את הפרישה הרועמת שלא נעדרו ממנה סממני מחאה. רבים רואים בה מחדל של הפיקוד הבכיר. אחרים מפרשים אותה כצעד נחפז מדי מצידו של ח'. באמצע חודש מארס מסר ח' את הפיקוד על אגוז לסא"ל חגי מהצנחנים והתייצב בימ"מ. המתיחות בינו לבין הלוחמים החלה מיד עם היכנסו לתפקיד. ותיקי היחידה חשו שהמפקד החדש מערער על סדרי בראשית ובצר להם פנו אל פטרונם אליק רון. תפקידו של רון בפרשה שהחוללה לאחר מכן נתון לפרשנויות שונות. לפחות בסביבתו של ח' שמעו ממנו את המשפט 'יש לי תחושה קשה שאליק חותר תחתי'. זה נראה להם מוזר, אולי אפילו פרנואידי. מפקד המחוז הצפוני נחשב לתומכו ולמכתירו של ח'. כשפנה ידיד של השניים לברר מה בעצם קורה הוא למד מתגובתו הסוערת של רון שלפחות בעיניו סר חינו של המפקד החדש. המסקנה שלו היתה שרון התייצב לצד הלוחמים הוותיקים במאבקם נגד המפקד החדש שהוא עצמו המליץ עליו. כל זה התרחש שבועיים לפני הפיצוץ בימ"מ. ח' השאיר הודעות לרון ולא נענה. 'גם אם אליק לא היה מעורב ישירות, החוטים הוליכו אליו', משוכנע אדם המקורב לח'. 'הקושרים בימ"מ הבינו שאליק תומך בהם. זה היה מארב מתוכנן היטב'. ניצב רון מסר באמצעות דוברו שאינו מוכן להתייחס לנושא.

המרד

מה באמת קרה במפגש בין ח' לבין לוחמי הימ"מ? ח', כמנהגו, לא הגיע ליחידה כדי להשתלב במציאות שהיו בה לא מעט גילויי שאננות, אלא כדי לשנות אותה. הוא לא שעה ליועצים שאמרו לו להירגע ולתת לעניינים לזרום במסלולם. קודם כל החליט לתגבר את מערך הפיקוד. הוא העביר מתפקידם את סגן מפקד היחידה ואת קצין האג"ם וגייס את ז', מפקד סיירת גולני לשעבר, להיות מפקד פלגה. ז' הוא קצין שמח"טים רבים חיזרו אחריו, אך הוא סירב לכולם כדי לעבוד עם ח' בימ"מ. מטבע הדברים התעוררה תסיסה עקב השינויים הארגוניים והפרסונליים. בתחילה היא היתה כבושה, אבל לפני כחודש, כשהדיח ח' ארבעה לוחמים שהשתוללו וזרעו הרס בעת חיפוש בביתו של גנב רכב בכפר שוויקה ושהיו גם מעורבים במעשה התעללות שבו רוצץ ראשו של חתול, פרצה המחאה החוצה. 'אני לא רוצה פה פסיכופטים', הכריז ח', 'מי שמרוצץ ראש של חתול צריך טיפול'. ח' פגע במחלקה שהכתיבה את הנורמות השליליות של היחידה, שהיתה הגרעין הקשה שלה. מברית הניזוקים צמח הקשר נגדו. ח' היה ערוך לקראת האירועים. הוא ידע שקריאת התיגר הפו מבית תהיה בעת ביקור המפכ"ל, הוא גם שיער מי יהיו הדוברים, הוא רק לא תיאר לעצמו את עוצמת הזעם. כשהציעו לו מלשכתו של וילק לדחות את סיור המפכ"ל בשבוע כדי להרגיע קצת את הרוחות, הוא דחה את האפשרות. הוא רצה שפעם אחת ולתמיד ייצא כל הרפש החוצה. מי שנכח בשיחה של היחידה עם המפכ"ל, שבה הוטחו טענות חריפות, התרשם כי ח' נותר קר רוח. יחד עם זאת הוא לא שיער בעצמו עד כמה גורף יהיה הגיבוי שנתן לו המפכ"ל. בעת המרד בגולני, כאשר ההורים התארגנו למחאה נגד המפקדים, ניסה עמירם לוין, אז אלוף פיקוד צפון, לבדוק אצל המח"ט, גדי אייזנקוט אפשרות לחון את הנידונים. ח' הופתע לגלות שבניגוד ללוין, וילק היה נחוש לתמוך בו. ח' ציפה להצהרה יותר מאופקת, משהו בנוסח: 'יש לי במפקד אמון מלא אבל נבדוק את הנושא'. אבל המפכ"ל היה חד משמעי: 'מי שלא מתאים לו שיעזוב', פסק. בניסיון לשחזר את השתלשלות האירועים הבין ח' שלמורדים היה ברור שהניצחון מובטח להם, ולכן הירשו לעצמם להשתלח בו ללא עכבות. הם הרגישו שהמשחק מכור. תגובת המפכ"ל הממה אותם וטרפה להם את הקלפים. ח' נשאר בתפקידו, ראשי המורדים הודחו, והעניינים ימשיכו להתנהל בדרכו התוב ענית האופיינית של ח'.

לוחם

ח' הוא יליד מושב דבורה שבאזור תענך. הוא בן 35, נשוי לסיגל מתל עדשים ואב לשתי בנות - גל ומעיין. הוריו נולדו במרקש שבמרוקו והגיעו לישראל בשנת 56' במסגרת תנועת 'הבונים'. ח' בוגר בית הספר החקלאי 'ניר העמק' בעפולה. הוא זכור כדמות בולטת בחברת התלמידים, סוס הפרא של בית הספר. בבוקר הוא אירגן את המקהלה ובצהריים ניפץ מנורות. כשרצו להעיף אותו בשל התנהגותו, התייצב תמיד המורה הוותיק נחום כהן שח' רואה בו מורה לחיים, לגונן עליו. לכהן היה משפט קבוע שנהג לומר לתלמיד הפרוע ח' במהלך התיכון: 'מה אני עושה איתך ואני כל כך אוהב אותך'. לפני שהתגייס עשה ח' שנת שירות ביישוב אדרת שבחבל עדולם והתייצב בבקו"ם באוגוסט 83'. אחרי טיול קצר בקורס טיס הוא נבחר לסיירת מטכ"ל. ביחידה המובחרת הזאת היה ח' לוחם, מפקד צוות, מפל"ג אימונים ופרויקטור (מצביא בשפת היחידה). את שירותו בסיירת מטכ"ל הוא סיים בדרגת רס"ן בשנת 94', כשמאחוריו שורה ארוכה של מבצעים נועזים שעל אחד מהם אף עוטר בצל"ש רמטכ"ל. ח' מאופיין כלוחם בכל רמ"ח אבריו, אחד שהשתתף בפעולות החשאיות והמסוכנות ביותר של סיירת מטכ"ל. בתק ופה שבוגי יעלון היה מפקד היחידה ח' נחשב ללוחם המועדף עליו. 'ביכולת שלו לעשות את המעבר החריף מאירוע שמתנהל בחשאיות מלאה, לפי תכנון המוקדם ובהתאם ללוח הזמנים שנקבע מראש, ולצאת בפתאומיות לעין סערה, לעבור משלוות נפש למבצע רועש ותוקפני, בזה הוא אחד הפנטסטיים שיצא לי להכיר', מעיד על ח' קצין בכיר בצה"ל, מבוגרי היחידה. 'גם אצל הגיבורים בינינו בהחלט קיים ההלם והשיתוק הראשוני, אפילו אם זה לוקח עשירית השנייה. אצל ח' לא. זמן התגובה שלו הוא תופעה מדהימה. מהבחינה הזאת הוא חיה. הוא לא איש שנבהל'. באוסף התגובות של בני דורו בסיירת מטכ"ל חוזרות ונשנות ההגדרות 'ישר כמו סרגל', 'יודע להפריד בין עיקר לטפל', 'אינטליגנטי', 'עקרוני', 'אמיץ לב' ו'בעל כושר מנהיגות סוחף'. אחד מחבריו ליחידה אומר: 'הוא אף פעם לא חשש מעימותים, לא כלפי מעלה, לא כלפי מטה ולא הצידה. כשהיתה פעם פאשלה ביחידה שנטו לעבור עליה לסדר היום הוא העמיד את הדברים כך שזה הוא או הם. הענין טופל והקצין הודח'. ח' הוא אדם בוטה, אימפולסיווי, תובעני, לא סלחן, ערמומי. לאליטיסטים בסיירת מטכ"ל היתה בעיה עם החספוס שלו. כשהיה בקורס מ"פים מצאו אותו המדריכים שונה משאר החניכים האחרים שהגיעו מסיירת מטכ"ל. 'הוא לא התנשא כמוהם, היתה בו בעצם נשמה של גולנצ'יק', אומר אחד מהם. כזאת היתה גם התרשמותו של ראש אמ"ן אז, אורי שגיא. לימים המליץ שגיא על ח' לפני מח"ט גולני משה קפלינסקי, היום מפקד עוצבת הגליל. 'לך עליו', יעץ לו שגיא אחרי שח' חזר מחו"ל בתום שנת חופשה ללא תשלום שבמסגרתה עשה במקסיקו בשירות חברה לסחר בינלאומי. לקראת אותה נסיעה הוא גם עיברת את שם המשפחה כדי לטשטש את הקשר למבצעים שבהם השתתף בסיירת מטכ"ל. עם זאת התחייב לפני חברים שאם יזכה להיות למח"ט גולני יחזור לשם נעוריו המקורי. סיפור מהתקופה הסטודנטיאלית של ח' יכול לאפיין את האישיות המקורית והיצירתית שלו. על פי התקנות נדרש כל קצין היוצא ללימודים לתת שבוע של שמירה באחד מבסיסי צה"ל. במסגרת זו ירד ח' לסוף שבוע במחנה הגדנ"ע שבשדה בוקר ומצא אותו עזוב. כדי שלא ישתעמם הוא התחיל לשנות לו את העיצוב. את התרנגולות בפינת החי שיחרר לחופשי (הן נראו לו עצובות בלול) ואת התותח שבשער הבסיס הוא הוביל אל מול לשכת המפקד והשחיל את הקנה דרך החלון. כשאנשי הסגל חזרו ביום ראשון הם לא הכירו את הבסיס .

מפקד

כשאורי שגיא פנה אליו לראשונה בהצעה להיות מג"ד בגולני בלי לעבור את הדרך המתסכלת של תפקידי ביניים הוא לא גילה עניין. זה נשמע לו זר, לא רלוונטי, מה גם שבדיוק התחיל ללמוד לתואר שני במדיניות ציבורית במסגרת פו"ם. אלא שהמח"ט קפלינסקי לא היה מוכן לוותר בקלות. הוא הבין שכדי לגייס את ח' דרושה יותר משיחה לבבית. לפיכך הזמין אותו לבלות איתו יחד שלושה ימים בתרגיל גדודי. זאת היתה נקודת השבירה של ח'. הוא הוקסם ובסיום התרגיל הודיע לקפלינסקי: 'יש לי מה לעשות כאן, זה מדבר אלי, יש הרבה דברים שאני יכול לקבל פה, אני מצטרף'. קפלינסקי זרע, ואת הפירות קטף המח"ט שבא בעקבותיו, ארז גרשטיין. הנסיבות שבהן הוזעק ח' להיות מפקד גדוד 'ברק' היו טרגיות. זה קרה במארס 96' בעקבות התפוצצות מטען ברצועת הביטחון ממזרח לקיבוץ מנרה, שבה נהרג מפקד הגדוד סא"ל חוסיין עמיר עלי עמר ועוד שלושה לוחמים. ח' נכנס לתפקיד במצב של משבר, ללא חפיפה מסודרת ובלי היכרות מוקדמת עם המציאות בגולני. הוא נחת מטושטש ביום ערפל במוצב ציפורן. גרשטיין, טיפוס ססגוני לא פחות, קיבל את פניו במשל. 'יש מג"דים, והם הרוב, שמכניסים את שתי הידיים לבוץ כדי להגיע לבטון. רק מעטים, שהם המוכשרים באמת, יודעים שאין בטון ולכן לא מכניסים את הידיים'. זאת כל התורה על רגל אחת, אמר גרשטיין למג"ד החדש, ונעלם. חלפו רק שבועיים מאז התחיל בתפקיד והגדוד ספג חלל נוסף - סרן סאלח כאמל זיידאן, מ"פ המפקדה. הוא נפגע כשמתאבד פוצץ עצמו ליד שיירת אספקה. ח' הדהים את כולם במהירות שבה הסתגל למציאות החדשה, שהפוכה במהותה לאורח החיים הסטרילי שהורגל אליו בחממה של סיירת מטכ"ל. כל אלה שחששו מפני הצנחתו של 'סנוב' למערכת התבדו. בימים הראשונים סייע לו קפלינסקי שהתפנה לשם כך מהלימודים באוניברסיטה. הם הסתובבו יחד בין המוצבים שבגזרת רכס רמים כשהמח"ט לשעבר משמש כנהג. בסוף השבוע ח' כבר לא היה זקוק יותר לחונך. הוא ניהל את הגדוד כאילו נולד בו. הפתיחות ללמוד, הכישרון שלו לזהות את נקודות התורפה והחוזק, האופן שבו החליק אל התפקיד, היו מעל ומעבר לאופטימיות שבתחזיות. כשהגדוד גמר את פרק התעסוקה בלבנון יצא ח' למסע הכומתה המסורתי של הטירונים. הוא הלך איתם 95 ק"מ, תמונה שלא זכורה בגולני. באימון, בסוף תרגיל גדודי מתיש ברמת הגולן, אפשר היה למצוא אותו זרוק בתוך ערימה ש ל רובאים ישנים. קשה היה להבדיל מי המג"ד ומי הרובאים. ח' זכה מיד לתהילת נצח המסתכמת בגולני במשפט – 'מג"ד חבל על הזמן'. הגדוד העריץ אותו בשל קרבת אמת שפיתח עם החיילים. הוא נלחם בשבילם בין שהיה מדובר בהקצאת שטחי אש, ובין שהיה מדובר בארגון מקלחות ויתר תנאי מחיה הולמים לפלוגות. מבין המג"דים הוא היה התובעני ביותר כלפי מטה החטיבה. כשזה לא הלך בטוב הוא לא היסס להפעיל את לשונו הבוטה. הסמח"ט עבד אצלו שעות נוספות. גם למח"ט, ארז גרשטיין, הוא לא עשה חיים קלים. הוויכוחים ביניהם קרעו את יריעות הברזנט של לשכת המח"ט. ח' לא שם מחסום לפה, היה חד ומצליף, והחיילים אהבו את הסגנון שלו. 'הוא ידע יפה לנצל את הכריזמה שלו', מספר קולגה מגולני, 'כדי שדברים יזוזו בהרבה מקרים הוא צריך היה רק לעמוד'. בהיבט המבצעי הוא קפדן מאין כמוהו. אירועים בלבנון שתחקירים של בכירים ממנו עברו עליהם לסדר היום, ספגו אצלו ביקורת נוקבת. כשלים וליקויים במהלך פעילות של כוחות מהגדוד ברצועת הביטחון, גם אם לא עלו בנפגעים, זכו אצלו לגובות חמורות. 'השנה בגדוד ברק', הוא נפרד מהרובאים, 'היתה גולת הכותרת של השירות שלי'. ממג"ד הוא קודם להיות סמח"ט גולני, תפקיד שמאוד לא אהב. כשפרץ המרד המפורסם במסייעת של גדוד ברק שלח אותו המח"ט גדי אייזנקוט לנסות להרגיע את הרוחות. ח', שזמן קצר לפני כן עוד היה המג"ד, הכיר היטב את הנפשות הפועלות. הוא היה המפקד היחיד במערכת שפלוגת 'סוסי הפרא' היתה מוכנה להאזין לו. אם מישהו היה מסוגל לשמש סכר בפני הפורענות זה רק הוא. המקום היה אום דרג' שבמדבר יהודה, השעה היתה שתיים בלילה. ח' מצא את המורדים צועדים חמומים לעבר סוכת השין-גימל עם כל הציוד עליהם. 'אני בא איתכם', הוא הפשיר מיד את הקרח. אחר כך הושיב אותם והרצה להם על כומתה, תג וכבוד. הגה לא נשמע. בסיום השיחה אספה הפלוגה את הקיטבגים ובדדמה חזרה לאוהלים. לבקשתם הוא התחייב לשוב לשוחח איתם בבוקר. אלא שבשעות הלילה הוא נעדר מהמקום ומפקדים פחות מוכשרים ורגישים פגעו באמון הלוחמים. את פרץ ההשתוללות אי אפשר היה כבר להפסיק. לפני יותר משנה פנה אליו המח"ט אייזנקוט והציע לו לעבור לפקד על סיירת אגוז 'כפרויקט לשלושה חודשים' עד שיימצא לה מפקד חדש. ח' שמוקיר מאוד את אייזנקוט, הסכים בו במקום למרות שלא היה מדובר בקידום. הוא ויתר על משחקי כבוד ונרתם למשימה. שלושת החודשים, כדרכו של כל דבר זמני בצה"ל, התארכו לשמונה חודשים, והפרויקט הזמני נהפך למצב של קבע. מהבחינה המבצעית המאזן של הקדנציה הקצרה שלו באגוז הוא מושלם. שבעה אנשי חיזבאללה הרוגים, ביניהם,שניים עתירי פיגועים מהכוח המיוחד של הארגון שנהרגו במארב ליד טלוסה. בקרב לוחמי אגוז אף אחד לא נשרט. ביחסי מפקד-פקודים זאת היתה הצלחה מסחררת פחות. בכל זאת, בין מאות התגובות המעודדות שקיבל אחרי שהתפוצצה פרשת הימ"מ היתה אחת גם מצוות אגוז שאמר לו: 'רק תגיד ואנחנו הולכים מחר לטלוויזיה לספר איזה תותח אתה'. אבל לרמטכ"ל כאמור היו תוכניות משלו. הוא לא חשב שלח' מגיע קידום כל כך מהיר וח' היה לניצב משנה בימ"מ. בניגוד לעצות, היעד הראשון שהציב לעצמו היה להחזיר ליחידה את הכשירות המבצעית. מלכתחילה הוא זיהה תופעות של מחנאות, של תרבות שאין בה תחקירים ודיווח בנוסח שהורגל לו בצה"ל, של מריחה. הימ"מ, הוא איבחן מיד, הוא ארגון קפוא שחי על הנוסטלגיה. על הצורך הדחוף בטלטלה הצביע כבר דו"ח פנימי חריף של ועדה שהקים עוד המפכ"ל לשעבר, אסף חפץ. ח' ראה את עצמו כאיש שיעשה את הטלטלה הנדרשת. הוא לא בנוי לפשרות. אחרי הפגישה הדרמטית עם המפכ"ל, שקטעה את המרד באיבו, הלך ח' למשרדו ואז החלה אליו עלייה לרגל. נציג של לוחמי היחידה התייצב וביקש סליחה. 'אין סליחה, הכדור נורה', דחה ח' את הפנייה. למחרת אסף את היחידה לשיחה. הוא סיפר להם על מסע של 120 ק"מ שעבר בסיירת מטכ"ל. בשל נעליים לא מתאימות נהפכו כפות הרגלים שלו בהדרגה לשלפוחיות מדממות ולקו בזיהום. בכל זאת לא הפסיק את המסע. 'אני אמות לפני שאפסיק ללכת', הכריז. רק כשעברו את קו הסיום הוא התמוטט, נלקח לבית חולים ואושפז לעשרה ימים. 'גם הפעם', אמר ח', 'אני אמות אבל אתקע את הדגל. אני לא מפחד מכלום'."

("הארץ", 15.10.1999)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבה ישנה על ליאור לוטן
כתבתו של אביחי בקר "נחטף ישראלי מה עושים?", "הארץ" 09.02.2001
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

נחטף ישראלי מה עושים?\ מאת אביחי בקר

בכל פעם שמתעורר חשד לחטיפת ישראלי מקפיץ ל' את אנשיו ויוצא לשטח בראש הצוות המיוחד המתמחה במשא ומתן עם חוטפים. את השיעור הראשון בתחום למד על בשרו במהלך ניסיון החילוץ הכושל של נחשון וקסמן שעליו קיבל צל"ש
בנובמבר 2000 נחת בשדה התעופה "עובדה" שבנגב מטוס חברת "אייר דגסטן" שנחטף בדרכו ממחצ'קלה למוסקווה. במערכת הביטחון התקבלה התראה על חוליית טרור צ'צ'נית, נחושה ואכזרית, הפועלת בשירות המאבק הפלשתיני. את השיחות עם החוטף, אלו שבהן התברר כי אין הוא טרוריסט בעל אידיאולוגיה אלא אדם מבולבל, הוביל צוות המשא ומתן המיוחד בראשות ל', שפועל במערכת הביטחון. פרשת עובדה נגמרה אמנם בחיוך, אך ההתראות הנוכחיות על אפשרות של פיגוע מיקוח רציניות הרבה יותר. מאז תחילת האינתיפאדה הנוכחית, לפחות פעמיים היה חשש שפיגוע כזה אכן התממש: פעם אחת כשנעלם הנער מאשקלון אופיר רחום, קורבן קשר האינטרנט, ובפעם השנייה כשנעלם רוני צאלח בשטחי החממות של כפר ים ברצועת עזה. שניהם נרצחו. אבל בסולם האיו מים על צה"ל, נורא ככל שזה נשמע, חטיפה חמורה ממוות. "בחטיפה קיים ממד אסטרטגי", אומר קצין בכיר בדימוס, מומחה לענייני טרור. "זו הדרך הקלה והפשוטה ביותר להעמיד את מדינת ישראל על הרגליים, ללחוץ עליה ולהתיש אותה". רק בחודש שעבר סוכל ניסיון לחטוף קצין חיל אוויר מתחנת הסעה ליד נמל התעופה בן גוריון. חברי כמה חוליות פלשתיניות שנתפסו לאחרונה סיפרו בחקירתם בשב"כ כי ניסו לחטוף חיילים. ההנחה הרווחת היא שמשהו גדול מתבשל; אם יתממש חלילה אחד מתסריטי האימה, ל' יהיה שם כדי לנסות להביא סוף טוב.

תשובות לא מתוחכמות

זה כארבע שנים הוא מופקד על הצוות המתמחה בניהול מצבי משבר. האדם עם המגאפון הנושא ונותן עם החוטפים הוא רק קצה החוט של המערכת. באוקטובר 94', להבדיל, בהיותו סרן בסיירת מטכ"ל הוא היה שותף לפריצה לווילה המבודדת בביר נבאללה שבה הוחזק החייל החטוף נחשון וקסמן. בתום הקרב, שרוע על אלונקה בנקודת פינוי נפגעים, היה ברור לו "שזאת תקלה. לא יכול להיות שבסוף נגיע למצב של לחימה אחד על אחד. אפילו שאישית הייתי גאה מאוד בחלק שלי בקרב, לגמרי לא הסתדר לי שהתשובות של מדינת ישראל הן עד כדי כך לא מתוחכמות. ביני לבין עצמי שמחתי שעמדתי במבחן האש, רק שבשום אופן לא יכולתי לקבל מצב שבו אומץ לב עילאי הוא הכלי העיקרי המצוי בידי צה"ל כשהוא יוצא לחלץ בני ערובה. אסור שנסתפק בחיילים שבאים עם שכפ"צים וקסדות". מחשבות בנוסח זה הוא חלק גם עם אנשי הימ"מ (יחידת משטרה מיוחדת) בהרצאה שנשא לפניהם לא מכבר. האכזבה העמוקה מתוצאות הפעולה, שליוותה אותו תקופה ארוכה - "התסכול על איך שבמקום להשקיע מחשבה נגררנו שוב לתוצאה דומה לזאת של אירוע מעלות שהתרחש עשרים שנה קודם" - ממנה נגזר עיסוקו הנוכחי. בפעולת החילוץ ההיא נהרג סרן ניר פורז. שלושת אנשי החמאס שהחזיקו בוקסמן נהרגו, אבל גופת החטוף נמצאה כשהיא מנוקבת כדורים ורסיסים. חודשיים וחצי לאחר מעשה, ביום האחרון לכהונתו של הרמטכ"ל אהוד ברק, הוא העניק ציונים לשבח לל' ולמשפחתו של פורז. בכתב הצל"ש, שפורסם בספר "בעוז רוחם", נכתב על ל' כי חרף העובדה שנפגע פעמיים בפריצה הוא המשיך לפעול תוך "דבקות במטרה, תושייה, מקצועיות, שליטה עצמית ואומץ לב יוצא דופן". דובר צה"ל לא התיר לראיין את ל'. סיפור הקרב מפיו לקוח בעיקרו מתוך דברים שסיפר בימ"מ. מעל הקתדרה הוא דבק בגרסתו שהת וכנית המבצעית לא היתה הרפתקנית, כפי שבזמנו טענו המבקרים. "העובדה שניר הגיע למגע אחרי שניות היא הישג אדיר. הפעולה בפירוש יכלה להצליח, בתמחור של סיכון מול סיכוי ההחלטה היתה ראויה. כל המרכיבים של פעולת ההשתלטות עלו יפה עד לשלב האחרון, שנכשל באופן דרמטי". הוא בן 36, גרוש ואב לבן. אתוס הגבורה ריתק אותו מילדות, כך זוכרים אותו החברים מרחובות. הוא שינן בעל פה את ספר הצל"שים של מלחמת יום כיפור, לבר מצווה קיבל על פי בקשתו את סדרת הספרים "צה"ל בחילו", בכיתה ט' קנה נעליים אדומות ואפילו תפר לו חגור. יחד עם זאת, כשהתגייס לסיירת מטכ"ל בשנת 83' הוא היה משוכנע שלא ירחיק לכת. כשסיים טירונות התפלא איך לא הודח וגם בהמשך, בפתיחת כל פרק חדש הוא אמר לאבא שלו שזהו, הפעם הוא עף. כשהשתחרר בשנת 88' הוא למד משפטים באוניברסיטת בר-אילן ובאותו זמן גם הצטרף לשב"כ. בשנת 93', כשהוצע לו לחזור ליחידה לסיבוב שני, הפעם לתפקיד מפל"ג פח"ע, האחראי על הלחימה בטרור, הוא לא היסס. חצי שנה לפני חטיפת וקסמן, הפעם 80 ק"מ צפונית לגבול ישראל-לבנון, הוא היה בין הפושטים על ביתו של בכיר אמל לשעבר מוסטפה דיראני, מבצע חטיפה שמ טרתו היתה השגת מידע מעודכן על גורלו של הנווט השבוי רון ארד. השעה היתה שלוש לפנות בוקר כשאת דיראני הנם בשלווה בכפרו קסר-נבא העיר קנה אקדח שהוצמד לרקה. בספרו של משה זונדר "סיירת מטכ"ל" נכתב כי סרן נ' העיר את דיראני; בעלי הגרסה החלופית מתעקשים כי ל' הוא שראוי לקרדיט על ההשכמה המוקדמת.

הייתי ממש באופוריה

מבצע דיראני נראה כמו מתנת פרידה מוצלחת מסיירת מטכ"ל. רגל אחת של ל' היתה למעשה כבר בחוץ, הוא התרוצץ בין שתי משרות, ביום עשה את הסטאז' כעורך דין, בלילה קפץ ליחידה לנקות את השולחן, וכשהוא מחליף מדים בחליפה וחוזר חלילה נחטף נחשון וקסמן. ביום שישי, 14 באוקטובר 94', דיווח השב"כ שהחוטפים ובן הערובה נמצאים בביר נבאללה ולא ברצועת עזה, כפי שנטען עד אז. לוחמי היחידה, שהוזעקו מאזור כיסופים, לא הבינו מיד את מידת הדחיפות ולפיכך עצרו כמיטב המסורת בצומת קסטינה כדי להצטייד במעדן החביב עליהם, חביתה בלחמנייה. רק בהגיעם לנקודת הכינוס התברר שלוח הזמנים דחוק מששיערו. שעון החול האוזל במהירות חייב פשרות שהותירו טעם מר אצל היוצאים. בעוד המפקדים עברו תדרוך מדוקדק לקראת המבצע, שאר הלוחמים לא הכירו א ת היעד ביסודיות הדרושה ולפיכך נאמר להם לפעול בהתאם לעקרון החיקוי. ל', למשל, שממש ברגע האחרון החליף את כלי הנשק שלו ("לקחתי עלי מיקרו-עוזי מושתק ולא אם-16, כדי שאם נחשון חס וחלילה יחטוף ממני בטעות איזה כדור, מוטב שזה לא יהיה 5.56 מ"מ, שזאת תחמושת קטלנית, אלא קליע 9 מ"מ חלש"), לא הספיק לטעון בעצמו את המחסניות, טקס שמקצוען לעולם לא יוותר עליו. בלית ברירה הוא ביקש מאחד המש"קים שיעשה זאת בשבילו. הוא גם ניסה לצלצל לאשתו, שהיתה בחודש השמיני להריונה, לפייס אותה על כך שלא יבוא הביתה; הקו היה תפוס. מדי שנה ביום הזיכרון מופיע ל' לפני תלמידי תיכון רוטברג ברמת השרון, בית הספר שניר פורז נמנה עם בוגריו. על הקשר ביניהם הוא לא פוסח. "חיבקתי את ניר, שכמוני הגיע מהבית. כילד שגדל על הסיפורים של סבנה, משגב עם וסבוי, הייתי ממש באופוריה. לזכותו של ניר, הוא לא נסחף בהתלהבות. שלא כמוני הוא היה מאופק וענייני". בשעה שבע בערב נגע הכוח בגדר האבן המקיפה את הבית המבודד שבפאתי ביר נבאללה. 20 מטר בלבד הפרידו ביניהם לבין המבנה החשוך והדומם שבמורד. הם התגנבו דרך החצר אל הפינה הדרום-מערבית של הבית ובהגיעם הת פצלו לשלושה צוותים, אחרי שפורז ול' נפרדו בטפיחת אגרופים אופיינית, סימן לאיחולי הצלחה. על פי התכנון, נ' נועד לפרוץ מהגג, ל' מהכניסה הראשית ופורז ממרפסת המטבח. כיוון שלא נחשפו עד לאותו רגע ההרגשה היתה אופטימית, אלא שאז, בעודם מתקדמים חרישית אל הפתחים, הם קיבלו בקשר הוראת "עצור". אל הבית התקרבה מכונית מרצדס, נהגה ירד ממנה וצעד לעבר המבנה. המתגנבים קפאו במקומם והשפילו מבט, לפי הכלל "אדם שאתה מביט בו, הוא מיד מרגיש בך". הם לא נחשפו. אחרי שיצא מהבית נתפס האיש על ידי השב"כ ובחקירה גילה שהביא אוכל לחוטפים ושוקסמן בריא ושלם. הם קיבלו בקשר הודעה, "הכל בסדר, ממשיכים כרגיל, נחשון בחיים". הם הניחו שאם יתגלו לפני הזמן, החטוף אבוד. בהגיעו לדלת הברזל שבעדה נועד לפרוץ לבית, בדק ל' תחילה אם שפר מזלו והיא אינה סגורה. הוא לחץ בעדינות את הידית כלפי מטה, לא חזק מדי, כדי לא להרעיש, אך לא חלש מדי, שמא יפספס את העובדה שהדלת אינה נעולה: "במצבים כאלה אתה פועל בשיא הזהירות, אין פה סערה גדולה, אתה משקיע את מלוא תשומת הלב בדברים הכי בנאליים". לדאבונו, אך כצפוי, הדלת היתה נעולה. שלושת הכוחות היו אמורים להפעיל את מטעני הפריצה באותה שנייה, אבל בפועל נוצרו פערים קלים בתזמון. השעה היתה 19:45, מעבר לדלת שנפערה לבסוף גילה ל' דלת נוספת נעולה. "יריתי במנעול, היא לא נפתחה, פתאום חלף דרכה מטח שבא מבפנים, הרסיסים פצעו אותי בראש ובאוזן, לאחר מעשה התברר שזה היה מאש כוחותינו. הרגשתי רפיון ואפיסת כוחות, האבק, הרעש והריח שהיו שם לא היו דומים בכלום לתרגילים שעברנו ביחידה. כשנחזור", הוא אפילו ציין לעצמו, "אנחנו חייבים לתרגל את זה יותר". הכוח של פורז היה הראשון שפרץ פנימה. אחד מאנשי החמאס שפיטרל במסדרון ירה צרור ארוך לעבר פורז והצוות שאיתו, ואחר כך נפתחה אש גם מתוך החדר. הם כולם נפצעו ונגררו למרפסת וההתקפה מאגף זה נשברה למעשה.

בתרגילים זה פעל יופי

אפלה מוחלטת, ל' לא ידע מה קרה בינתיים בתוך הבית. הוא התעשת ואף שהיה פצוע התגבר על הדלת באמצעות מטען והגיע לפתח שעליו נעצרה ההתקפה של פורז. "אני יורה לחדר דרך הדלת, מהחדר יורים לכיוון שלי, אני צועק בערבית 'פתח את הדלת', קול עונה לנו בעברית 'תסתלקו מפה או שאני הורג את החייל'. הוא נשמע מאוד רגוע, אני לעומתו הייתי ברתיחה". "רק תן את החייל ונגמור את זה בשלום", קראו החיילים. "אני לא מפחד למות", באה התשובה. "גם אני לא מפחד למות ועכשיו תפתח את הדלת", צרח ל' נרגז. חייל אחר ניסה טון מתון יותר, "בוא נגמור את זה בשלום", הציע למתבצר. מתוך החדר הנצור נורה מטח אל הדלת. מהירי נפגע ל' באפוד הקרמי שלבש, עף מההדף ונחת על מיטה שניצבה במסדרון, כמה מצלעותיו נשברו אך על פניו התפשט משום מה חיוך. כשהתאושש הוא חזר אל הדלת. "נוצר מצב ממש כמו בלחימה ביעד מבוצר, שרק הראשון בתעלה יכול לייצר לחימה". לכישוריו של האויב שניצב מהעבר השני הוא מעניק ציון גבוה. "לכו מפה, הרגתי אותו", נשמע הקול מבפנים. עודו מצמיד מטען לדלת ספג ל' כדור בכתף. הוא התרחק לתפוס מחסה, לאחר הפיצוץ מיהר אל הדלת ובעט בה תוך כדי ריצה, אלא שאז התברר לו שהיא לא נעקרה ממקומה, ורק סדק נפער בינה לבין משקוף. כמו בהצגה הכל עמדו והביטו בו. לבקשתו העבירו לו רימון רסס, "אני חייב לעשות את זה כמו שצריך". הגוף כאב, בשארית כוחותיו הוא שירבב את הרימון דרך הפתח הצר. מהפיצוץ עפה הדלת. כשנכנס ראשון לחדר החשוך וסרק אותו באמצעות היראור, הבחין ל' תחילה במחבל הרוג ואז בוקסמן "שוכב על מיטה לבוש ג 'ינס, יחף, הרגליים בשלשלאות ברזל, הידיים באזיקים, חולצת טריקו לבנה מגואלת בדם מגולגלת עד לצוואר". בשבריר השנייה הבא קלט את המחבל השלישי כשהוא שרוע מתחתיו פצוע. זה היה סלאח ג'דאללה. "אני זוכר היטב את הפרצוף שלו, הוא היה צמוד לרגל שלי". ל' עוד טרם הגיב כשהמחבל הפליט קללה, הוציא אקדח, ל' באינסטינקט זז שמאלה, ארבעה כדורים שרקו בינו לבין קצין נוסף שנכנס לחדר. הוא כיוון את הנשק לראשו של ג'דאללה, לחץ על ההדק, מעצור. ג'דאללה המשיך לזחול. ל' זרק מעליו את המיקרו עוזי ושלף את האקדח. "במקצוע שלנו לא תמיד האמנו שבמקרי חירום החייל יזכור לא לתפעל תקלות, אלא לעבור מיד לנשק משני. בתרגילים זה אמנם פעל יופי אבל בקרב די חששנו שזה לא ילך. אני זוכר ששמחתי על כך שעבדתי בדיוק לפי התרגולת". הוא ירה בג'דאללה והרגו, ברגע הבא הוא כבר התערפל, את האקדח הניח על גופתו של המחבל ויצא מהחדר. הוא לא ידע מה קרה לפורז, הוא קיווה שאת וקסמן אפשר יהיה להציל, "אל תשכחו לאסוף את האקדח", הוא מילמל לפני שהתעלף. בדרך לבית החולים הדסה עין כרם הוא חשב, "לפחות נפצעתי פה קרוב, ולא בדיראני, אי שם רחוק בעומק לבנון".

האקדח המסתורי

אחרי עשרה ימים, שבהם נאלץ לחוות חקירת מצ"ח מביכה בעניין האקדח, הוא שוחרר מבית החולים. מתברר שלא לחינם הוא היה מודאג בליל האירוע. מהשאלות הוא הבין שחושדים בו שאיבד בעבר את הנשק, לא דיווח והאקדח מצא את דרכו אל חוליית ביר נבאללה. "חבר'ה, זה אני ששמתי האקדח על הגופה", הוא הרגיע את החוקרים. אבל חטיפת וקסמן לא הרפתה ממנו. לאחר שהשתחרר הוא זומן להעיד במשפטו של ג'יהאד ירמור, האיש הרביעי בחוליה, ששכר את הרכב שבו בוצעה החטיפה וגם נהג בו. חשיפתו מבעוד מועד היא גם שהביאה לאיתור דירת המסתור. כדי לא לחשוף את זהותו הופיע ל' בבית הדין בתחפושת. "הקו שהוליכה ההגנה היה מבוסס על כך שלא החוליה הרגה את נחשון, אלא הרימון שאני זרקתי". בגופתו של וקסמן לא בוצעה נתיחה פתולוגית ולפיכך בדיקת נסיבות מותו התבססה על סדרת צילומי "CT" שנעשו בגופה, מהם התברר ששבעה קליעים פגעו בה וכן רסיסי רימון. "תסביר לי איך זה לא אתה?" הקשה הסנגור. תשובתו של ל', שנתמכה על ממצאי המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה, היתה שוקסמן נרצח באותן שניות שבין שבירת ההתקפה של ניר פורז לבין הגל השני שלו. הרסיסים שספג וקסמן מהר ימון של ל', הוא משוכנע, פגעו בו כשהוא כבר לא היה בחיים. אך גם בלי השאלות שהופנו אליו בבית הדין הוא התחבט לא מעט בעניין. לפעמים כירסמו בו ספקות שמא בכל זאת זה הוא, "כרגע דעתי נחה שזה לא אני". בסופו של דבר, השייח אחמד יאסין, שאת שחרורו תבע החמאס בתמורה לשחרור וקסמן, שוחרר בעסקה שתמורתה הוחזרו לישראל שני סוכני המוסד שנתפסו בעמאן לאחר ניסיון הנפל להתנקש בחייו של איש החמאס חאלד משעל. הכישלון בחילוצו של וקסמן היה לציון דרך בצה"ל. מדדי ההצלחה והכישלון השתנו. "עד וקסמן", קובע קצין בכיר, "עצם זה ששלחת קומנדו כבר אתה בסדר, לא משנה התוצאה. אחרי וקסמן, אירוע שבו גורל המבצע לחסד או לשבט היה תלוי בחייו של בן ערובה אחד, התהפך הגלגל. ההחלטה על אופציה צבאית היא זו שעליה צריך להגן". ואכן, יצחק רבין, שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון, בא ליחידה לאחר המבצע כדי לשוחח עם הלוחמים ולהסביר למה הורה על פריצה. לנוכחים זכור המעמד כמרשים במיוחד.

לחסוך את הצורך בלחימה

עיסוקו הנוכחי של ל' כראש צוות המשא ומתן נגזר באופן מובהק מפרשת וקסמן. הוא נקרא לתפקיד בהיותו כבר עורך דין פעיל במשרד המתמחה בדיני חברו ת, "מעלה עובש במגדל שלום, עוסק בפירוקים, במיזוגים, בתשקיפים, בניירות ערך ובכינוס נכסים". זהו תחום שהרבה כסף מסתובב בו, אלא של' חש משועמם. צוות המשא ומתן נועד לתת שירות שהוא לא קיבל בשעתו בביר נבאללה. ל' חזר לטריטוריה מוכרת, אך הפעם לא כדי להיות לוחם אלא לנסות לחסוך את הצורך בלחימה. בספרו של זונדר, "סיירת מטכ"ל", מוצגת הדילמה ללא כחל ושרק מפי ויקטור כהן, אז ראש אגף החקירות בשב"כ, שניהל את המגעים עם החוטפים במבצע החילוץ של בני הערובה במטוס סבנה 72' ולהבדיל, בכישלון המחפיר במעלות 74'. "המעמד דומה לדו שיח שבו איש מכירות מנסה לשכנע לקוח שיודע שמנסים לסדר אותו", הוא מצוטט בספר. מטוס סבנה, משגב עם, מעלות, בית שאן, כפר יובל, נהריה, אנטבה, אוטובוס האמהות בערוער וביר נבאללה הם כמה מנקודות הציון הבולטות של הדבקות בעקרון אי הכניעה לטרור, מדיניות שלעתים תבעה גם מחיר כבד. האם אפשר היה לסיים זאת אחרת? "הטקטיקה של החוטפים השתנתה במשך השנים", אומר אחד מוותיקי הצוות. "התביעות לשחרור אסירים כבר אינן המוניות, במקום לדרוש מאות הם הרבה יותר ממוקדים, הם מחפשים את המינון שישבור את העמדה העיקשת של נו, ארגוני הטרור מחפשים איך לאלץ אותנו לשלם להם. בשנת 72', לדוגמה, כשהם השתלטו על מטוס סבנה הם תבעו 340 איש, במלון סבוי הם רצו 11, באירוע וקסמן הם הסתפקו באחמד יאסין". במלון סבוי נערכה פריצה חפוזה, שבה נהרגו שבעה בני ערובה ועוד שלושה לוחמים. "בקושי שלוש שעות חלפו בין ההשתלטות לפריצה, הכוח לא הכיר את המבנה, איפה זה בהשוואה לחילוץ עשרות בני הערובה שהחזיק ארגון 'טופאק אמארו' בשגרירות יפאן בלימה, בירת פרו? שם, עד פעולת ההשתלטות התנהל משא ומתן סבלני במשך ארבעה חודשים". מקרה לימה, אפריל 97', היה לסמל ומופת בתולדות ההתנהלות מול טרור. כוח החילוץ שיחרר 71 מבני הערובה, רק אחד מהם נהרג, החוטפים חוסלו כולם, לפורצים לא היו אבידות.

תורת המשא ומתן

"אנו ניצבים לפני שאלות לא פשוטות", מסביר הוותיק. "האם החוטפים נחושים? מהם סיכויי הכניעה? האם קיימת אפשרות לפשרה, או שהם הולכים להילחם עד מוות או אולי להתאבד? מהי רמת ההשכלה שלהם? מצב משפחתי? האם האירוע יציב או מחמיר? אין שום סיכוי לבנות באופן שקול את הפאזל בפרק זמן קצר". יחידות השתלטות, טבען שהן לוחצות לממש את היכולת שצברו באימונים ובניסיון קרבי מהר ככל האפשר. כאן יש לל' יתרון בולט, הוא מכיר באופן אינטימי את שני צידי המטבע ולזכותו גם היכרות קרובה ביותר עם מפקדי שלוש יחידות ההשתלטות (סיירת מטכ"ל, הימ"מ והקומנדו הימי), כולם בני דורו. "אנחנו לא באים בסתירה ליחידת ההשתלטות", אומר חבר צוות לשעבר. "אנחנו יכולת משלימה שלה, שני המאמצים חייבים ללכת יחד. אנחנו בצוות סומכים במאה אחוז על המפקדים, שאם קיימת אופציה לגמור אירוע בדרך שלנו הם לא ישלחו את הלוחמים שלהם לקרב שאנחנו מסוגלים לחסוך. התפישה שלנו היא הוליסטית, יש לנו אפיק שנתעקש למצות אותו בטרם נגיד לחיילים 'צאו'". ל', שיטתי ומסודר על פי ידידיו, פריק של שירת נתן אלתרמן, הוא בוגר תיכון "קציר" ברחובות. בצעירותו היה מדריך בצופים וספורטאי מחונן (אליפויות בני גילו בהתעמלות ובסיוף והתנסות קצרה גם בכדוריד). כיום הוא עמית מחקר, מרצה בבית הספר לפיקוד ומטה ובמכללה לביטחון לאומי. בצבא התחושה היא שכאזרח עובד צה"ל הוא מבוזבז, שהמשרה קטנה על כישוריו. יש אפילו מי שעניין אותו במסלול קידום שראשו מפקד סיירת מטכ"ל. מאז קיבל את התפקיד אין פיגוע שאירע אי פעם ברחבי העולם שהוא לא התעמק בו לפרטיו, כולל כמובן דרכי ההתמודדות של השלטונות. לדוגמה אפשר לציין את יחידת המשא ומתן של האף-בי-איי, שהוקמה במתכונתה הנוכחית בשנת 85'. 3,500 חוקרי אף-בי-איי זומנו למבדקים, 25 בלבד התקבלו. הכישורים הנדרשים היו ידיעת שפות, ידע בטרור בינלאומי, קרימינולוגיה ופסיכולוגיה. ההתנסות הידועה יותר של אלה היתה המצור שנמשך 51 יום על חוותו של דייוויד כורש בוואקו, טקסס. הם לא הצליחו להוביל את חברי הכת לכניעה, ובזמן ההשתלטות נספו 80 מהמתבצרים בשריפה. "אמנם יש הבדל בין איש ג'יהאד איסלאמי בשכם למתבצר בגלל סמים נרקוטיים בניו-יורק אבל אדם הוא אדם הוא אדם, והטכניקות לשכנע אותו להימנע ממעשה שהוא החליט עליו הן זהות", טוען חבר הצוות לשעבר. "אלה אותם דברים שבעזרתם איש משא ומתן מצליח בכל זאת להוריד מתאבד מאדן החלון של קומה 29. מה, למעשה, הוא יכול להציע לו? לומר לו שהחיים יפים? הרי בעוד שנייה הוא מוטל למטה מרוסק. מתברר שיש דרכים, וזה חל גם על פיגוע טרור". מתכונת המתווך (("The Negotiator" הורתה בעולם המשטרה. בקולנוע אפשר היה להתוודע לרזי המקצוע בסרט בשם זה, שבו משחקים קווין ספייסי וסמואל ל' ג'קסון. "טוק טו מי", זו לשון הפנייה אל המתבצר. ההתחלה היתה מבטיחה, הסיום פחות, אבל הדילמות, אמנם לא תמיד, דומות. בין הפושע הפלילי לטרוריסט לעתים נמתח קו ישר אחד. מפקד יחידת ההשתלטות תמיד יהיה זה שדוחף לפרוץ, המתווך הוא הדמות הממתנת, הנצור לעולם יהיה משוכנע שבאים להרוג אותו. חיוניים ככל שהם, לאנשי צוות המשא ומתן אין אשליות באשר למקומם במערך. "מעבר לכל חייבים לטפח את אופציית ההשתלטות. על זה הרי כותבים שירים. על מתווכים מקסימום עשו סרט אחד ודי".
("הארץ", 09.02.2001)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבה ישנה על נמרוד רן
כתבתו של אביחי בקר "עד שתהיה שם מסעדת דגים", "הארץ" 07.08.1998
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

עד שתהיה שם מסעדת דגים\ מאת אביחי בקר

מאז ראשית השנה נרשמה בגזרה המערבית בדרום לבנון עלייה ניכרת בירי פצצות מרגמה בהשוואה ל-.1997 שלשום, בתגובה של צה"ל על הירי, נהרג שם מפקד בכיר בחיזבאללה. מח"ט הגזרה, אל"מ נמרוד רן, לא רואה באופק יציאה משם
"זה היה עוד יום שגרתי בגזרה המערבית בדרום לבנון. החום הכבד העיק על החיילים, שלבשו אפוד מגן וקסדה. לקראת צהריים נחתו שמונה פצצות מרגמה בתוך מוצב צד"ל ברשף; לא היו נפגעים. אמצעי האיכון הצביעו על כך, שמקור האש הוא 150 מטרים בלבד מפאתי הכפר חדתא, השוכן מעבר לרצועת הביטחון. מצבים גבוליים כאלה, המתרחשים כאן חדשים לבקרים, מזמינים התלבטות קצרה בשאלה כיצד להגיב ביעילות המרבית בלי לסכן את חייהם של התושבים. הניסיון המצטבר מלמד, כי לדידם של ארגוני הגרילה מותם של אזרחים גורר אחריו ירי קטיושות על הגליל. על פי ההוראה בפיקוד צפון, קיים טווח ביטחון לירי על כפרים; הסמכות להחליט אם להתקרב אליהם מעט ולירות אל המטרה מטווח קצר יותר נתונה בידי מפקדי האוגדות שבקו. מח"ט הגזרה, אל"מ נמרוד רן, פנה למפקד עוצבת הגליל, תא"ל אפי פיין-איתם, וביקש ממנו הוראות. פיין אישר ירי במגבלות ביטחון. בפעם האחרונה נורו קטיושות אל עבר הגליל באוגוסט בשנה שעברה, בעקבות ירי של צד"ל על צידון. 'בגדול הם מקפידים על הסכם ההבנות", אומר רן, "הפעם הם חרגו ממנו. יכולנו, כמובן, לעבוד מהבטן, לפוצץ לכל הצדדים וגם להרגיש טוב מאוד עם האגו. הכי קל להסלים. הפעם העדפנו להטיל על עצמנו ריסונים. לא תמיד זה ככה, יש הרי גם מה שנקרא הרתעה והענשה. החוכמה היא לדעת איך לתמרן בין שני הקצוות, מתי להכניס ומתי להתאפק. תגובות קשות שלנו על ירי מתוך כפרים כבר הביאו לכך שבכמה מקרים, לא הרבה, האזרחים זרקו את המחבלים החוצה'. רן, בן 39, משמש זה שנתיים בתפקיד. בקרוב יתמנה למפקד בית הספר למ"כים. את עיקר שירותו עשה בגולני, היה לוחם בסיירת, מ"פ במלחמת לבנון, הוזעק לפקד על גדוד 12 כשקודמו אמיר מיטל נהרג בפשיטה על נועיימה, היה מפקד בסיס האימונים החטיבתי. אחרי גולני שימש מח"ט רמאללה. 'מעולם לא חייתי באור ניאונים', הוא אומר בגאווה. לפני שנכנס לתפקיד הסתייג מהמינוי אלוף פיקוד צפון היוצא, עמירם לוין. כשנפרד ממנו הודה כי טעה בעניינו. בתדרוך לחיילים לפני יציאתם לכיוון מוצב רותם, מרחק 15 ק"מ בתוך לבנון, רן מפרט את דרכי הפעולה במקרה של היתקלות, מכונית תופת או ירי של פצצות מרגמה. דגש מיוחד מושם על איום חטיפת חייל לצורכי מיקוח. 'בזמן האחרון', אומר רן, 'קיים חידוד הולך וגדל של הנושא. מהצטברות של סימנים מעידים הסקנו שניסיון כזה צפוי'. בנקורה, בדרך לרותם, היה אפשר עוד לראות את דגלי צרפת המונפים בהמוניהם, מזכרת מהמונדיאל. הרחוב הראשי שקק תנועה של אנשי יוניפי"ל. 'הבעיה של השיירות היא כבר לא מטענים על הציר, את זה כמעט פתרנו', אומר רן. 'בהשוואה לעבר, הנסיעה על הצירים בטוחה לגמרי; הסכנה הגדולה היא הנחתת פצצות מרגמה. המחבלים מפעילים תצפיות, ואין זה מקרה שהם מפגיזים דווקא כשבכירים באים למוצבים'. רותם הוא מהוותיקים שבמוצבי צה"ל בלבנון, ומהמרוחקים שבהם. הוא נמצא על קו אדום. הוא הוקם לפני 20 שנה בראס א-ביאדה, מיד אחרי מבצע ליטני, לשמש מעין עיניים לחיל הים. ביום בהיר אפשר לראות משם עד צור. 'כשיהיה שלום', מהרהר רן בקול, 'מתבקש שתקום כאן מסעדת דגים'. בינתיים, רותם אינו נוה פסטורלי השוכן במפרץ תכלת.

מאז ראשית השנה נרשמו בגזרה המערבית 137 מקרי ירי של פצצות מרגמה. עלייה ניכרת לעומת 1997, שמתחילתה ועד סופה היו 92 מקרי ירי. התגברות הפעילות משתקפת במאזן האבדות: בשנה שעברה לא נהרג בגזרה אף לא חייל אחד במגע עם האויב, השנה כבר התקיימו ארבע הלוויות. 'בזמנו דיבר ארז גרשטיין, מפקד עוצבת לבנון, על הוויכוח הציבורי. מן ההיבט של הנזק הוא לגמרי צודק', אומר רן. 'חיזבאללה הרי יודע שנגד צה"ל אין לו סיכוי להכרעה צבאית, לכן הוא מפנה את המאבק שלו אל דעת הקהל בישראל. עם זאת, בחברה רגישה לנפגעים כמו שלנו אי אפשר למנוע תופעה כמו ארבע אמהות, וטוב שכך. בתוך עמנו אנחנו חיים, ולנוכח ההבנה של העניין וגם כנגזרת מהאחריות האישית שלנו כמפקדים הנושא של צמצום מספר האבדות מקבל אצל כולנו דגש חזק מאוד. תמיד זה היה ככה, לקראת כל משימה חישבנו סיכון מול סיכוי. עכשיו זה בולט אפילו עוד יותר. אנחנו בפירוש לא הולכים להרפתקאות'. לולא התנועות הקוראות לנסיגה מלבנון ספק אם זה היה הטון. את ההישג הזה הן רשאיות לזקוף לזכותן. פחות ישמחו לשמוע שם את תגובתו של רן לדברים האופטימיים שאמ ר החודש עמירם לוין בראיון הפרידה אתו. לוין סיפר על בנו, העומד להתגייס בעוד שנתיים. צה"ל, העריך, כבר לא יהיה אז בלבנון. רן מצדו ספקני באשר לתחזית. לנוכח המתרחש בשטח, לא נראה שתזוזה כלשהי מסתמנת באופק. להיפך. ברותם, כמו בשאר המוצבים בלבנון, הולך ונשלם פרויקט הנדסי מזורז של מיגון. מדובר בקירוי השטחים המנהלתיים של המוצב כדי לאפשר קיום ברווחה גם באיום הפגזות. "לא היה אפשר להמשיך עם מצב שבו חיילים חיו מכווצים בתוך הבונקרים כמו עכברים. המבצע מאפשר להם לצאת מהצוללת, כדי לאכול בנחת בלי שכפ"צים, לראות טלוויזיה, לעשות שיעור מד"ס, ללכת לשירותים, לצלצל הביתה, לקיים שיחה פלוגתית, בקיצור לנהל שגרה נורמלית במקסימום ביטחון. מאז נבנה המחסה מטח שנפל על הגג בשעת תדריך בקושי גירד את הבטון. 'תחושת הביטחון שמקנה המיגון המשופר מחייבת אותנו, המפקדים, למנוע מצבים של התקפדות פנימה. הקירוי משרת אמנם צרכים בסיסיים, אבל הוא עלול לגרום למוצב לשקוע באשליה אופטית. אסור שבגלל הנוחות הם ישקעו בתוך השש-בש ומרוב שאננות ישכחו להביט החוצה, או שכשכבר יוצאים לא ילבשו קסדה ושכפ"צ'. רן מדגיש את הדברים הלל ו גם בשיחה עם הלוחמים ברותם. 'הפגז', הוא מזהיר בטון דרמטי, 'הראש שלכם מסומן עליו; כשזה יבוא זה יקרה בבום'. יום קודם ירו אנשי ארגון אמל, שבאחרונה שב והתעורר, ארבע פצצות מרגמה על רותם. אף על פי שמקורות הירי מאזור א-מנצורי זוהו במדויק, התעכבה התגובה, והאיחור הזה איפשר לחוליה לחמוק. במקרים אחרים, מבקש רן לתקן את הרושם, התגובות הארטילריות הצליחו הרבה יותר. 'ההישגים שהיו לנו בזמן האחרון גורמים להם להסתלק מהר יותר, ובצד הפעילות של אגוז ופלס"ר - זה מעורר אצלם בהלה לא קטנה'.

ההצלחה המרשימה ביותר שהיתה בגזרה בתקופתו היא של צוות טנק אחד, שהרג 12 מחבלים. 'זה מה שכל היחידות המיוחדות עושות יחד בשנה', אומר רן. 'אנחנו הולכים בלבנון על שינוי בשיטת הפעולה', הוא מגלה. בעתיד, כך נראה, ייעשה שימוש הולך ופוחת באדם. 'כמדינה יש לנו עדיפות עצומה, אז למה שלא ננצל אותה? במארבים - שם אין לנו אותו יתרון'. מרותם עושים החיילים גיחה קצרה למוצב צד"ל רג'מין. 'כשאני נכנס למוצב צד"ל אני מתייחס ביתר חומרה לאפשרות של התגלגלות אירוע', אומר רן. אחרי אהלן וסהלן לבבי והמון צחוקים הוא שותה קפה עם סמי מיל חם, מפקד המוצב. 'אם לא נחבר אותם אלינו, הם יהיו נגדנו. ההיכרות עמם היא ברמה האישית'. רג'מין ידוע כמוצב חם בעל היסטוריה ארוכה של התקפות פצצות מרגמה ואף טילים. בהתקפה האחרונה, נפצעו חמישה חיילי צבא דרום לבנון. 'הם מאוד שמחים שאנחנו באים לביקורים, זה בפירוש מחזק אותם. אנחנו דוחפים אותם לבצע מארבים'. הסיור מסתיים בכרכום, 800 מטרים בלבד בקו אווירי ממושב זרעית. כרכום הוא מהמוצבים הסוערים ביותר בדרום לבנון, "'פיבוט של החטיבה', כהגדרתו של רן. תשעה הרוגים היו לצה"ל מאז תחילת השנה ברצועת הביטחון, ארבעה מהם נפלו בכרכום ובסביבתה. מספטמבר 95' ועד נובמבר 96' נהרגו חמישה חיילים נוספים, מקצתם בשל מחדלים, בשנה שעברה היתה הפוגה. שלשום הותקף המוצב שלוש פעמים בפצצות מרגמה. בתגובה, בירי תותחים מדויק, נהרג ליד הכפר זביקין מפקד בכיר בחיזבאללה. בחצי הראשון של 98' נרשמו 59 התקפות ירי פצצות מרגמה על כרכום. לא מעט עדויות נותרו בשטח המוצב, אף שהנוהג הוא למהר ולטייח את מקום הפגיעות. בכניסה לעמדת התצפית ניצב לוח זיכרון מברזל. 'זאת הנקודה השחורה שלי בתפקיד. יוני דבירי, רונן אשל, אסף רוזנפלד, 26 בפברואר. אם יש מה שנקרא מין אללה - זה הסיפור. מה שקרה זה, שהפצמ"ר המזורגג הזה, פגז בודד, נפל פה בפינה ממש על אדן החלון. מדובר בהסתברות של אחד למיליון'. בעת האירוע היה רן עצמו בחיפה באזכרה לסא"ל משה מועלם מהרוגי אסון המסוקים. 'בדקנו ובדקנו מה לא עשינו נכון, איפה טעינו, הוספנו אמצעי מיגון כדי שזה לא יחזור חלילה שוב. אם אתה שואל אותי אם אני חותם לך שזה לא יקרה, אני לא יכול להבטיח 100% ביטחון'. שבוע לפני כן נהרג מצפון לכרכום ניקולאי רפופורט. 'האירוע של ניקולאי, שבו הורדנו ארבעה מחבלים, נחשב להצלחה גדולה מבחינה צבאית, אבל גם אם אני אחזור על זה עד מחר, לציבור זה לא משנה. אפילו היינו מחסלים עשרה, ברגע שאצלנו יש הרוג לא מוכנים לקבל את זה. אלה רגישויות שאנחנו כמפקדים חשוב שנפנים'. כדי לרדת לעומקם של דברים, להבין מה באמת מתרחש בלבנון, עלה לכרכום לפני כחודשיים יו"ר ועדת חוץ וביטחון עוזי לנדאו. הוא ישב שבוע במוצב כחייל מן המניין, שטף כלים, ניקה נשק, השתתף בשמירות, היה בסבב משמרות בתצפית, יצא לתרגולות. רן מלא הערכה. 'בלי שומן, בלי דאווין, הוא ישב ודיבר עם החבר'ה כאחד מהם. כל פוליטיקאי אחר שנכנס לשעה - גדוד של צלמים ממתין לו בגדר כשהוא חוזר'. בירידה מכרכום מתקבלת הידיעה על ההיתקלות הקטלנית בריחן, שבה נהרג שחר מינס. רן צופה כי בקרוב יתרחש אירוע רב היקף בגזרתו. יתרה מזאת, רן גם משער היכן תתחולל התקרית ומה יהיו מאפייניה. 'נכון שאין על זה התרעה מודיעינית אחד לאחד', הוא אומר, אבל הוא מסתמך על סימנים מעידים, היסטוריה גזרתית ותחושת בטן חריפה. עד לסיום תפקידו הוא מתכוון למקד את המאמץ העיקרי של החטיבה בסיכול האירוע'." ("הארץ", 07.08.1998)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

אייזנקוט כבר לא יזכה לאידיליה עם המתנחלים\ מאת עמוס הראל

http://www.haaretz.co.il/misc/1.889216
מפקד הגדה הנכנס החל לעסוק בתוכניות לפינוי מאחזים

"תת-אלוף גדי אייזנקוט נכנס אתמול לתפקיד הקשה ביותר בקריירה הצבאית העשירה שלו. כמפקד פלוגת הנ"ט של גולני, כמפקד גדוד וכמפקד החטיבה, הוביל אייזנקוט מבצעים מסובכים בלבנון, שבהם איבד חברים ופקודים. כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה אהוד ברק, בימים הסוערים של הנסיגה מלבנון, המשא ומתן הכושל בקמפ-דייוויד ותחילת האינתיפאדה הנוכחית, היה עד מקרוב להתרחשויות דרמטיות (בהדרגה, הודה פעם, התרגל אפילו להשכמות הטלפוניות של ברק ב-3 לפנות בוקר: 'גדי, אתה ישן?'). אבל נדמה שגם הרקע הזה יספק לו רק הכנה חלקית לקראת הפיקוד על הגזרה הסבוכה ביותר שיש כיום לצה"ל להציע לקציניו הבולטים: אוגדת יהודה ושומרון. מכריו ייעצו לו אתמול, בחצי חיוך, לתלות על המקרר בבית תצלום גדול שלו. שהילדים יכירו את אבא, כשייצא מהחפירות בעוד שנתיים. קודמו של אייזנקוט, תת-אלוף יצחק (ג'רי) גרשון, ידע תקופה לא קלה. לזכותו נזקפות הרבה ממניות ההצלחה של צה"ל בהשתלטות על הערים הפלשתיניות במבצע "חומת מגן", בסיכול עשרות פיגועי התאבדות ובמעצר רוב צמרת הטרור של חמאס ופתח בגדה. אבל צה"ל גם ספג בתקופה הזו עשרות נפגעים, איבד שני מפקדים בכירים (מפקד חטיבת חברון, אלוף-משנה דרור ויינברג, ומפקד יחידת דובדבן, סגן-אלוף אייל וייס) וידע כישלונות בהתקפות על המחסומים באזור רמאללה ובקרב במחנה הפליטים ג'נין. לקראת אפשרות של חידוש התיאום הביטחוני עם הפלשתינאים, אמר אתמול גרשון, כי הלקחים המתאימים הופקו. 'לא נחזור על טעויות העבר', הבטיח. 'לא נהמר על ביטחון אזרחי ישראל; ביטחונם יישאר בידינו'. ליורשו אייזנקוט מחכים אתגרים מסובכים: להמשיך ללחום בטרור תחת המגבלות שתכתיב 'מפת הדרכים', ללמוד לנצל כהלכה את גדר ההפרדה ולשמור על המתנחלים רגועים. אתמול, לא במפתיע, נראה גרשון במצב רוח מרומם. את הביפר מיהר למסור לאייזנקוט, תוך כדי טקס החילופין. 'אל תשלו את עצמכם שיש מישהו בחוץ שבאמת יודע כמה מורכבת העבודה שאתם עושים', אמר לפקודיו בטקס באתר נבי-סמואל שמצפון לירושלים. עכשיו יוצא גרשון לחופשה ממושכת, שלאחריה מצפה לו, כך נראה, קידום לדרגת אלוף. בטרם מונה למפקד האוגדה היו במטכ"ל מי שהסתייגו מהמינוי, אבל כמעט שנתיים אחר כך זכה אתמול לקונסנזוס של שבחים, גם מאחורי גבו. זה היה, אמר אחד מעמיתיו, תפקיד חייו של ג'רי. לתשבוחות הצטרף גם ראש מועצת יש"ע, בנצי ליברמן. מפקד האוגדה היוצא, שגילה לוחמנות רבה מול הפלשתינאים ושלט בכל פרט מבצעי, היה אהוד מאוד על המתנחלים. בדברי הפרידה שלו הודה גרשון בהתרגשות לראש לשכתו, סרן נועם שילה, שעומד להשתחרר בקרוב מצה"ל, ודיבר על הקשרים העמוקים שנוצרו בינו ומשפחתו למשפחתו של הרל"ש. כמו קצינים לא מעטים, בפיקוד ובאוגדה, שילה הוא תושב התנחלות. אמו, אהובה, היא הדוברת של ליברמן בתפקידו כראש המועצה האזורית שומרון. אבל האידיליה בין צה"ל למתנחלים צפויה להסתיים בקרוב. אייזנקוט כבר לא יזכה מצד ראשי יש"ע לפרגון שקיבל קודמו. בתום טקס החילופין המתינו למפקד האוגדה החדש ולאלוף הפיקוד כמה קצינים עם תוכניות מבצע מפורטות - הפעם לפינוי המאחזים הלא חוקיים על גבעות השומרון." ("הארץ", 17.06.2003 )



כתבתו של אביחי בקר "מהים לנח"ל", "הארץ" 11.08.2000
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

מהים לנח"ל\ מאת אביחי בקר

"בנבחרת החלומות שגיבש טל רוסו בחטיבת הנח"ל הוא הועיד תפקיד מרכזי לרס"ן ש', בוגר הקומנדו הימי. ש', המסיים בעוד חודש את תפקידו כמפקד הסיירת, יוצא ללמוד מינהל עסקים במכללת רופין. בעוד שנתיים הוא צפוי להתמודד על המינוי למפקד פלגת הלוחמים של השייטת, יעד שאם יתממש יציב אותו כמספר 2 בסולם ויקדם את סיכוייו לפקד בעתיד על הקומנדו. ש' מסרב לשתף פעולה עם תחזיות מפליגות אלה. בגיל 29 כל זה נראה רחוק, הוא אומר, מה גם ש'אני צריך לברר קודם עם אשתי מה דעתה'. לחלופין, בנח"ל ישמחו לראות אותו מג"ד. אף על פי שהוא לא גר שם יותר, ש' הוא אשדודי גאה. הוריו עלו ממרוקו בשנת 56', מחוויות ילדותו ברובע א' זכורים לו לטוב כדורגל והמון ים, אם כי, הוא מסייג, 'לא הייתי גולש רציני'. הוא היה המצחיק של הכיתה, את תקופת התיכון הוא עשה במדרשיית נועם בפרדס חנה, ממוסדות החינוך היותר נחשבים של הזרם הדתי-הלאומי. הוא בוגר מגמה פיזיקלית, באוגוסט 90', כשהתגייס, הוא ניסה קורס טיס, אך נשר כבר בשלב מוקדם. הוא התנדב לשייטת ומקץ שנה הסיר את הכיפה לבלי שוב. 'ברגש יש לי הרבה חיבה למסורת, לפעמים אני עוד הולך עם אבא שלי לבית הכנסת, קורא משהו, אבל ביומיום נשאר לי מזה רק מעט'. קודם שהגיע לחטיבת הנח"ל הוא היה מפקד צוות, מ"פ וסגן מפקד פלגת הלוחמים של השייטת. 'עוד לפני שהופנתה אלי ההצעה להיות מפקד הפלס"ר חשבתי הרבה על כך שאני חייב לעצמי להשתלב בחוד הלחימה בלבנון ולא רק מההיבט החשאי, שהוא אופי הפעילות שלנו, אלא בצד היותר שוחק שבה'. בפברואר 99' הוא חבש את הכומתה הירוקה. כעבור חודש בלבד, במבצע הראשון שלו עם הפלס"ר, הכוח שעליו פיקד זיהה בגזרת הבופור שני אנשי חיזבאללה. לילה, 300 מטר בינם לבין מטרות, בירי נפגעה החוליה, אבל בגלל המרחק לא יכלו לדווח בוודאות על חיסולה. למרות הפעילות האינטנסיווית שבה היה שותף, המבצעים הבאים נגמרו בלי שנוצר מגע. 'בשום אופן לא קיבלתי את ההסברים שזה לא תלוי בנו, שכדי שזה יקרה צריך גם מזל', הוא אומר. 'ההשקפה שלי היתה שאם צה"ל מסתובב שנה בשטח בלי שהוא הורג אף מחבל, לא ייתכן שלא יופיע על זה תחקיר רציני. זה לא נתפש לי בראש'. בקדנציה שלו הוא פתח את הסיירת לשיטות של השייטת, לשם הפריה הדדית הוא יזם מפגשים בין קצינים משתי היחידות, זו אינה סתם מקריות שדווקא פלס"ר נח"ל חתום על היוזמה המוצלחת האחרונה ברצועת הביטחון. האירוע היה בטייבה, חמישה שבועות לפני הנסיגה, בצהרי היום שקדם לליל הסדר. מאחוריהם היו כבר 96 שעות של מארב כשהתגלו דמויות מטווח 100 מטר. הם נהרגו במטח ראשון. ל'אגוז', הקבלנית העיקרית של הלחימה בלבנון, שבאותו זמן נמצאה בוואדי הסמוך, לא נותר אלא למחוא כפיים. 'בשנה וחצי שהייתי בפלס"ר לא קרה שאמרתי לעצמי 'רק רגע, אצלנו בשייטת היו לי צוותים טובים יותר'. לא היה לוחם שחשבתי עליו שכשהוא גמר מסלול, 'בשייטת לא הייתי שם אותו'. אין כזה דבר'. בבוקר שקדם לאסון השייטת באנצרייה, בא ש' לבסיס כדי לפגוש את מפקדו, סא"ל יוסף קורקין, לשיחה על התוכניות לעתיד. 'הוא כבר הפליג', נאמר לו. ש', שהיה אז בחופשה, שאותה ניצל גם לטיול בתאילנד, חזר הביתה מאוכזב. למחרת צלצל הטלפון. 'האנשים שהיו הכי קרובים לי בחבורה הזאת הם צבי גרוסמן, איתמר איליה, רז טבי וקורקין כמובן. כיוון שכבר הייתי תחת אש במקומות רחוקים מאוד, מה שקרה להם לא שינה את ההבנה שלי את לבנון. לעומת זאת, לכמה אנשים אצלנו זה הוריד את האסימון. הם סוף סוף קלטו שהשייטת זה גם סכנה ולא רק סיכת קומנדו'." ("הארץ", 11.08.2000)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבתו של אביחי בקר "גדוד המוות חוזר לשגרה", "הארץ" 31.10.1997
בכתבה מתראיינים אל"מ נמרוד רן, מח"ט ברעם, וסגן עמית פישר, כיום אל"מ ומפקד חטיבת חירם.
(הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

גדוד המוות חוזר לשגרה\ מאת אביחי בקר

חיילי גדוד 13 של גולני כבר יודעים, שאין לחגוג יתר על המידה בעקבות פעולה מוצלחת כמו אלו שהיו בשבוע האחרון. בלבנון, באין מוצא, כישלונות והישגים רודפים זה את זה

"מאז שהחל בתעסוקה מבצעית ספג גדוד 13 של גולני רצף של מכות קטלניות. בסוף אוגוסט נשרפו חיים חמישה מלוחמיו בעת פעילות מבצעית בוואדי סלוקי. באמצע ספטמבר נהרגו שניים ממטען צד ליד הכפר טלוסה. בראשית אוקטובר, בהפגזת מרגמות על תל אל-קבעה, כבר נרשם חלל שמיני. השירות בקו עוד בעיצומו. ביום שלישי השבוע אירח הגדוד במוצב ליד קיבוץ מנרה את בני משפחותיהם של ההרוגים. הם צפו אל השטח שבו קרו האירועים, שמעו הסברים, פה ושם התערבבו מעגלי המשפחות אלה באלה ואף הוחלפו כתובות. דולי שוורץ מאור עקיבא, אמו של אושרי המנוח, התקשתה להתמודד עם הרגשות שעוררו בה המראות. 'אני פשוט לא מאמינה שהבן שלי היה כאן', אמרה, 'ציפלון כזה, 50 ק"ג, לא תופשת מאין היתה לו כזאת מוטיווציה להיות קרבי. זה מה שהוא רצה תמיד, וכשביקש ממני לחתום שאני מסכימה, לא יכולתי לסרב. אחר כך פחדתי, אבל הייתי גאה מאוד'. בעלה נהרג במלחמת יום הכיפורים בסיני. אם היתה מתעקשת, לא היה בנה משרת שירות קרבי, אלא שהוא הפציר והיא התרצתה לבסוף. יש המכנים אותו גדוד המוות. בפועל האווירה בגדוד 13 שונה לגמרי מהרושם שנוצר. כאן מאותתים שהעניינים מתנהלים כרגיל. ביום שישי שעבר הרג כוח מהפלוגה המסייעת של הגדוד שלושה לוחמי חיזבאללה בוואדי סלוקי, נתיב חדירה רווי היתקלויות דרך קבע. הפעולה בוצעה ללא דופי ובאוגדה משבחים את עבודתו של מפקד הפלוגה, סגן עמית פישר; לקחי האירוע יופצו בקרוב בין היחידות המשרתות בלבנון. בתחילת השבוע, כשחיילי המארב בדקו בעיתונים מה כתבו עליהם, חשו תסכול על שהידיעה נדחקה, כלשונם, לעמוד 19. רק בכישלונות, הם הלינו לפני מח"ט גולני, אלוף משנה גדי, אנחנו בכותרת. הלב גס בהצלחות מקומיות, הם מתרשמים. ביום שלישי השבוע היתה לגדוד עוד היתקלות. מארב של פלוגת החוד שלו פגע בשני לוחמי חיזבאללה, בסיוע מסוקי קרב. בניגוד לפרסומים קודמים שדיווחו על חיסול, בפיקוד צפון מפקפקים אם אנשי החיזבאללה אכן נהרגו. סיפורו של הגדוד הוא דוגמה מאלפת למצב הנזיל בלבנון; באין מוצא, הצלחות ומכות, כישלונות והישגים רודפים זה את זה בקצב מסחרר. אפילו אסון השריפה תחילתו הרי בחיסול חוליה של ארבעה אנשי אמל. דקות ספורות אחר כך התהפך הגלגל, ולא מידי אויב. הפלוגה המסייעת גם היא חוותה טלטלה. שבוע אחרי השריפה היה צוות ממחלקת הדרגון במארב ליד טייבה. בהיתקלות שהתפתחה נהרג מחבל אחד לפחות. הכוח שב בשלום לבסיסו ומיד יצא צוות אחר, הפעם ממחלקת הסיור. בדרכם חזרה מהפעילות עלו הלוחמים על מטען שהוסתר בתוך הסבך, ושניים מהם, רוסלן יוסיפוב ואופיר בסול, נהרגו. לחבריהם, המוות נעשה פתאום מוחשי, אצלם בבית ולא בפלוגה אחרת. 'המטרה היתה לחזור לשגרה מהר ככל האפשר', אומר מפקד המחלקה, סג"מ שוליק לשם. 'במארבים הבאים החיילים היו כבר הרבה יותר דרוכים אבל גם הרבה יותר 'פרנואידים'. נוצרה גם הרגשה של רצון להחזיר את הכבוד האבוד, מין חובה לנקום על מה שקרה לחברים שלנו". וביום שישי לפני שבוע, בשעה 11:30, כאשר היו במארב באזור הסלוקי, קיבל המ"פ עמית ממפקד הגזרה המזרחית, אלוף משנה קובי, הוראה בהולה בקשר: החיילים הצטוו לצאת מהעמדות המוסוות ולנוע בשיא המהירות כשני קילומטרים מערבה, שכן אותרה חוליית חיזבאללה הנעה בשטח. מטרת ההקפצה היתה לסגור עליה בוואדי בטרם תתרחק. בגלל החשש להחמיץ את החוליה פתחו אנשי המארב בריצה בקטעים מסוימים של הדרך, רבים לא ידעו אפילו מה העניין שלשמו הם רצים. בד בבד הופעלו מסוקי קרב וארטילריה בכיוון החוליה, אשר הותשה בניסיונותיה להיחלץ. בתום המסע המזורז התמקם הצוות, וחלפה רק רבע שעה עד שסמ"ר יוסי דוידוב, מפעיל מקלע 'נגב', זיהה ראשון תנועה מדרום לכיוונו. 'הרמתי משקפת, חיפשתי, חיפשתי, לא מצאתי כלום. החזרתי את המשקפת למ"פ, המשכתי להסתכל, פתאום ראיתי במרחק של 250 מטר מאתנו שניים הולכים יחד צמודים ושלישי קצת מאחור, כולם במדים'. הם היו חמושים ברובי קלצ'ניקוב ובמקלע PK מצוידים במכשיר קשר. המ"פ חילק את המטרות וכעבור שתי דקות נתן, בירי, פקודת פתיחה באש. 'אם היינו מחכים עוד טיפה הם ממש היו עולים עלינו', אומר סג"מ לשם. אחד מאנשי החיזבאללה, שנשא תיק מטענים כבד, נדלק והתפוצץ. בדרך חזרה נשמרה הדריכות. אימת אירועים קודמים בגדוד מנעה את התפוגגות המתח. החיילים שבו, המ"פ אסף סביבו את הכוח וביקש לא לפתוח בחגיגות: 'בהיתקלות הקודמת של הפלוגה התלהבנו יותר מדי וראינו מה קרה', ציין. מאז, האירוע כמו נשכח. הנושא הלוהט יותר הוא החופשה הקרובה, הראשונה זה חודש. 'מצדנו שלא יכתבו עלינו כלום בעיתון', אומר לשם, 'הבעיה היא רק שעכשיו, כשדשים כה הרבה בעניין של לבנון, נוצר במדינה הרושם שצה"ל לא עומד במשימה. זה לא שאין פאשלות, אבל לנו הלוחמים מפריע מאוד שהציבור בכלל לא יודע שיש גם צבא מוכשר וטוב שעובד כמו שצריך. את זה אני אומר בלי שום קשר לוויכוח אם כן להישאר בלבנון, או לא להישאר'.

השבוע פירסם האלוף גבי אופיר את מסקנות ועדת החקירה למבצע השייטת. בין השאר העיר אופיר, כי במקום שאירעו הפיצוצים היה כוח השייטת צפוף מדי וייתכן שזה אחד הגורמים לאבידות הכבדות. שמירת רווח בין לוחם למשנהו הוא לקח שמאז ומעולם מנסים להטמיע ביחידות, אך מתברר שלא תמיד בהצלחה יתרה. משום כך רבים האירועים שבהם נפגעים כמה וכמה חיילי צה"ל. במבצע השייטת הכושל אירעה התופעה הזאת בקנה מידה שלא היה כמוהו. עד היום, העניינים ביחידה עדיין לא חזרו למסלולם. אלוף משנה נמרוד הוא מפקד הגזרה המערבית באוגדת הגליל. על קיר חדרו תלויה תמונת ידידו, סגן אלוף אמיר מיטל, שנהרג בפשיטה על נועיימה בדצמבר 88', וכן נאום התוכחה של יצחק רבין, בהיותו ראש הממשלה ושר הביטחון, על הלך הרוח של 'יהיה בסדר'. באזור שעליו הוא מופקד עכשיו נהרגו לפני ארבע שנים תשעה לוחמים ביום אחד, כשעלו על שרשרת מטענים; לוח זיכרון צנוע המנציח אותם מוצב במדשאה מול לשכתו. בתפקידו הקודם הוא היה מפקד חטיבת רמאללה, לפני כן מפקד גדוד בגולני ובמלחמת לבנון היה מפקד פלוגה. באזור זה הוא משרת יותר משנה. בהשוואה לגזרות השכנות ממזרח ומצפון-מזרח, מספר התקריות בגזרה המערבית שעליה מופקד נמרוד נמוך במידה ניכרת זה תקופה ארוכה. כאשר פורצת האש, המוקד הוא לרוב מוצב כרכום, שבו נפלו בשנתיים האחרונות חמישה חיילים. ביום ראשון, בעת הפגזה לכל אורך הקו, נחתו פצצות מרגמה בסביבת המוצב. קילומטר אחד בלבד מפריד בין מושב זרעית למוצב כרכום, והגנת הגדר היא משימה שחשיבותה עליונה. לתפישתו של אל"מ נמרוד זו אינה סכנה תיאורטית, השבוע הוא אף תירגל תרחיש שבו חודרת חוליה ליישוב אזרחי. הגששים, הוא מספר, רצו כל הלילה אחרי העקבות. 'מי שמתפלא איך מחבלים מגיעים קרוב לגדר, פשוט לא מבין מה קורה פה', קובע נמרוד. 'אנחנו משתדלים להתמודד אתם בצירי החדירה, לפגוש אותם עוד לפני שהם נכנסים לקו אדום, אבל אני בהחלט מניח שהם כן יבואו. כבר היו פה דברים בעבר'. מערך החיזבאללה שמולו נחשב לחלש יחסית. מאז מבצע 'ענבי זעם' היקף הפעילות בגזרה לא היה מרשים. אבל השקט הזה, שהוא אולי למראית עין בלבד, יכול להשתנות באופן דרמטי בן רגע. רק לפני חודשיים ניסה החיזבאללה לתקוף את כרכום ולהציב עליו דגל, ניסיון שנבלם מיד, ללא נפגעים לצה"ל. ואולם בשני אירועים קודמים נהרגו אמיתי אלמדון מגבעתי, באוגוסט 96', והשריונאי ארז יצחק, בנובמבר 96'. מוצב החוף רותם, שבראס אל-ביידה, עלול להיות נתון לאיומים גם הוא. השקט שאיפיין אותו עד כה עלול להסתיים; טיל הפגוט שנורה לעבר המוצב בשבת הוא אולי איתות לכך. 'לאחרונה ניכר שיפור בולט ביכולת הנ"ט של החיזבאללה', אומר אל"מ נמרוד. 'יש את הסאגר, והפגוט, והטאו, אולי אפילו עם מערכות ראיית לילה, וזה מחייב התייחסות. מה שחשוב לשנות עוד הוא דפוס ההתנהגות של מפקדי הטנקים, 'לעשות להם סוויץ' בראש'. הם בנויים לתרגולות של מלחמה, אלא שבביטחון שוטף נגד גרילה, לא תמיד זה הנוהל הנכון. מבחינתי עדיפה תוצאה של 0:2 על 2:10'. בעניין אחד - סגירת קלאב-מד באכזיב בעקבות הפגזת הקטיושות על הגליל המערבי - נמרוד מודה שהחיזבאללה ניצח. כמפקד האזור וכידיד הכפר הוא הפעיל מאמצי שכנוע אצל המנהלים כדי שלא ינטשו, אבל כשהתעופפו מטולי הרקטות הסבריו המרגיעים לא הועילו עוד. לצה"ל זו התקופה הקשה ביותר מאז מלחמת לבנון. מספר האבידות בעשרת החודשים הראשונים של השנה כבר זינק ב-50% כמעט לעומת השנה הקודמת כולה. השנה עוד לא הסתיימה, והנתון הזה מבהיל. האבסורד הוא שבמארס ההערכה הרווחת בפיקוד צפון היתה שהחיזבאללה בנסיגה. אירוע השריפה וכישלון השייטת חוללו תפנית דרמטית. 'אני בהחלט ער למועקה בציבור', אומר אל"מ נמרוד, 'אבל כשאני עושה ניתוח צבאי קר של המצב, אינני מוצא סיבה להאלהה של החיזבאללה. אני לוקח לתשומת לבי את הדרישה לבחינה מחדש, אני לא מזלזל, אבל גם לא מבוהל. כל עוד אין באופק פתרון מדיני, אני עדיין מאמין בדרך הפעולה שלנו'." ("הארץ", 31.10.1997)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

האלוף קפלינסקי: זה לא היה צריך להיות כך\ מאת חן קוטס-בר

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/...ml?hp=1&cat=875

בראיון למעריב מודה סגן הרמטכ"ל בטעויות של צה"ל במלחמה ולפניה, ומביע אכזבה מתוצאותיה. "אנחנו החמצנו", הוא אומר. "לא בגלל הקללה של לבנון, אלא בגלל בעיות מקצועיות שלנו"

"בגבו של האלוף משה קפלינסקי ('קפלן') יש כדור אותו חטף סגן הרמטכ"ל בקרב על הבופור בתחילת מלחמת לבנון, בשנת 1982. קפלן היה אז מפקד סיירת גולני. הוא נכנס לתפקיד שבוע לפני תחילת המלחמה. אחרי שנפצע פונה מהשטח לבית החולים, וגוני הרניק, מפקד הסיירת לפניו, החליף אותו. אחר כך סיירת גולני כבשה את הבופור, וגוני נהרג. את הכדור ההוא החליטו הרופאים להשאיר בתוך גבו של קפלן. משיקולים רפואיים. יש צלקת וסימן, אבל את הכדור עצמו, אמר קפלן השבוע, הוא בכלל לא מרגיש. 'הוא מרופד מספיק טוב בניקוטין', אמר, 'הוא אפילו לא מצפצף בשדות התעופה'. קפלן הוא לא איש של סמלים. זה לא מדבר אליו. ובכל זאת, גם הוא יודע, יהיו מי שיגידו שהמזכרת ההיא מלבנון, שהשאירו הרופאים בתוך גופו ושהולכת איתו לכל מקום כבר כמעט רבע מאה, היא סמלית. 'החמצה', אמר השבוע סגן הרמטכ"ל כששאלתי אותו על התחושה שלו בעקבות המלחמה האחרונה. 'זה לא היה צריך להיות כך, והתחושה היא תחושה של החמצה', אמר. 'אנחנו החמצנו. איפה טעיתי? אני לא אומר. בטח לא ככה. טעינו, טעינו. זה לא היה צריך להיות כך. אין לי ספק שגם בלבנון אנחנו יכולים לעשות יותר טוב, ולא בגלל הקללה של לבנון, אלא בגלל בעיות מקצועיות שהיו לנו בדרך'. את ההחמצה מייחס קפלינסקי לדרגים הגבוהים, לא לחיילים הפשוטים. 'יש תחושת החמצה גדולה, אבל בטח לא מהחיילים. מתוצאות המלחמה, מהדרך שבה ניהלנו את העניין'. השבוע, בפעם הראשונה מאז שנגמרה המלחמה, עם יציאת הסרט 'בופור' לאקרנים, הסכים להתראיין. 'בופור', בבימויו של יוסף סידר ועל פי תסריט של סידר ושל רון לשם, מביא את סיפור הפלוגה האחרונה שאיישה את המבצר סמוך לנסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000. אלון אבוטבול מגלם בסרט את דמותו של קפלן, מפקד אוגדה 91 בזמן הנסיגה. הסרט מבוסס על ספרו של לשם 'אם יש גן עדן', שזכה גם בפרס ספיר.

להחזיר את הגאווה המקצועית

'אני מניח שלכולם היה קשה', אמר סגן הרמטכ"ל על הצפייה בסרט. 'אבל לי זה אולי היה קצת יותר קשה. לא לי אישית. לאלה שהיו 'שם'.' ב'שם' התכוון סגן הרמטכ"ל ללבנון. 'בשבילי', אמר, 'זה היה סרט על לבנון בכלל. לדעתי ה'בופור' לא נגמר עד היום'. 'האתגר הראשון שלנו היום, אחרי המלחמה, זה להחזיר לצבא את מה שהוא, את הגאווה המקצועית ואת הרצון להיות שייך', אמר השבוע. 'זה קצת קשה עם מה שעברנו פה בחודשים האחרונים, שנהיינו שק החבטות של כולם, אבל זו חובתנו כמפקדים, בכל הרמות. אני מניח שזה יקרה לנו מהר, עם זה שנחזור לשגרה, שנעסוק בעשייה הצבאית כמו שאנחנו עוסקים בה היום, שנחזיר מחדש את האמון שקצת אבד בקרב אנשי המילואים. בדיוק הדברים שבהם אנחנו עוסקים עכשיו'.
איך זה להיות שק חבטות?
'איך זה להיות שק חבטות? את יכולה לנחש לבד. רע, רע מאוד. בטח לאנשים שלא מגיע להם, בטח לאנשים שלא חטאו'.
לך?
'אישית לא ספגתי יותר מדי. אבל כאיש בארגון הזה הרגשתי רע מאוד עם הביקורת, שחלקה לא מקצועית וחלקה לא עניינית. זה חיזק אותי להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים'.

'התוצאה היתה בלתי נמנעת'

המפגש הראשון שלו עם לבנון היה בשנת 1978 במבצע ליטני, שנתיים אחרי שהתגייס. 'לבנון צרובה אצלנו טוב בתודעה', אמר השבוע ותיקן: 'אצלי'. בנסיגה מלבנון, התקופה שבה מתמקד 'בופור', היה מפקד אוגדת הגליל. הוא מודע לטענות שהושמעו בעקבות המלחמה האחרונה על צדקת הנסיגה, ובעיקר על מה שלא נעשה בשש השנים שאחריה. 'אני חושב שלא עיצבנו נכון את המציאות באירועים הראשונים שהיו אחרי הנסיגה', אמר. 'החטיפה, למשל, עברה כאילו לסדר היום. היה צריך לעצב כללי משחק. להגיב בצורה יותר מסיבית וחזקה'. ב'חטיפה' התכוון לחטיפת שלושת לוחמי צה"ל ב-7 באוקטובר 2000. האירוע היה בנקודת התפר שבין האוגדה שלו לאוגדה 36. קפלן יצא נקי מהאירוע. התחקיר לא מצא בו רבב. 'היום נורא פופולרי את הראש של מי עורפים. מבחינתי, זה פחות חשוב. בפועל לא הצלחנו, כמערכת, למנוע את החטיפה. לא עיצבנו משהו שייעשה אחרת בלבנון, שיגיד 'עד כאן'. לכן התוצאה של המלחמה האחרונה היתה בלתי נמנעת. אבל בסוף, כשאתה בונה מערכת כזאת (הכוונה לחיזבאללה - ח.ק.ב), אתה מתכוון מתישהו גם להפעיל אותה. ואנחנו נתנו לזה להיבנות'.
התחושה היא שלא התייחסנו מספיק לחיזבאללה, לאיום הלבנוני.
'ידענו מה קורה. עשינו לפי סדרי עדיפויות שחשבנו שהם נכונים לאותו זמן. היה שינוי בצבא בשנים האחרונות של יותר דגש על הלחימה בטרור הפלשתיני. במחשבה לאחור, בחלק מהמקומות הלכנו רחוק מדי. לא הכנו מספיק טוב את מערך המילואים, לא התאמנו מספיק עם המערך הסדיר, וזה שילוב שחלקו סוגיות תקציביות, אבל עיקרו שינוי סדרי עדיפויות שאני חושב, גם בדיעבד, שהיו נכונים לעת ההיא. בדיעבד, הייתי עושה קצת אחרת, אבל זו לא חוכמה. אם אני מנסה רגע להיכנס לראשם של מקבלי ההחלטות במהלך שש השנים האחרונות, אז אני חושב שפחות או יותר הייתי עושה אותו דבר'.

רוצה לחזור לפקד על הסיירת

'אני חושב שהלכו רחוק מדי עם ההתקפה עלינו כעל צבא טכנולוגי שיושב מול מסכי פלזמה', אמר השבוע קפלן. 'הדיון המקצועי על מיקומו של המפקד הוא נכון. זה לא נולד עם מסכי הפלזמה ולא עם הטכנולוגיה. אי אפשר לוותר על ה'אחריי', בלחימה וביום יום. המושג הזה עמוק ואי אפשר לנצח בלעדיו. זה עדיין לא אומר שלא נכון שמפקד, מדי פעם, בנקודות זמן נכונות, יישב קצת מאחור במלחמה, במפקדה שלו. אני לא ראיתי בעיה קריטית ברמת המג"דים והמח"טים במושג 'אחריי'.' אחרי המלחמה פורסם כאילו היו יחסים מתוחים בין קפלן לבין הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ. מקורבי קפלן הכחישו. קשה מאוד להסתכסך עם קפלן. 'נשארו לי קשרים עם חלוץ, ודאי', אמר כששאלתי אותו השבוע על יחסיו עם הרמטכ"ל שפרש.
נעלבת מהדברים שאמר על 'מספר 2'?
'כן'.
למה?
'מה זה למה?'.
קיבלת את ההסבר שלו?
'אנחנו עדיין חברים טובים, נמצאים בקשר טוב'.
לא קיבלת את תפקיד הרמטכ"ל. לא טבעי שתקום ותעזוב מיד?
'אין לי את הזכות הזאת היום. אני מרגיש שאני עושה כאן דברים חשובים. מרגיש שאנחנו צריכים שינוי ויישום של לקחי המלחמה. אני מרגיש שאני תורם, עוזר, והמערכת הזאת, אין לי משהו אחר. חוץ מפנינה'. אם יעזוב, הוא לא יודע לאן יילך. בשאלה אם יהיה הרמטכ"ל הבא אחרי אשכנזי, הוא אפילו לא מתעסק. קפלן, יותר מהכל, הוא איש של כאן ועכשיו. 'אם תשאלי אותי מה אני רוצה לעשות בתפקיד הבא שלי', אמר השבוע, וניכר היה שהתכוון לכך, 'וזה יהיה משוחרר מפיזיקה או מאיך שאני נראה, אז אני אגיד לך מפקד סיירת גולני. אבל בשביל זה מח"ט גולני צריך להסכים...'." ("מעריב", 09.03.2007)