הדי יום העצמאות שככו, ולאחר שכולנו חגגנו על "מה ישראלי בעיניך", כולל כתבות החומוס והפלאפל הבלתי נמנעות, צצה אצלי שאלה.. מתי בדיוק החל היישוב היהודי בארץ לצרוך בהתלהבות מזון ערבי? מה היה התהליך? האם זה התחיל מערים מעורבות? באיזה שלב יהודים החלו להכין בעצמם מזון מקומי-ערבי? האם היו גם תהליכים הפוכים שאפשר לראותם עד ימינו? (אני מכיר ברמת השמועה טענה לפיה "ערבים ישראלים מתים על מצות" ואוגרים אותן לכל השנה מדי פסח). האם תהליכי החדירה של מזון ערבי לתוך התרבות הארץ ישראלית המתעצבת מתועדים היכן שהוא?
בארכיון jpress המקסים מצאתי ברפרוף קליל שני אזכורים מוקדמים למדי מ"דבר". האחד: פרסומת למסעדה חיפאית מסוף שנת 1942, שהתפריט שלה ערבי בעליל ולא שונה בהרבה מכל מסעדת חומוס-צ'יפס-סלט של ימינו. שימו לב שהמסעדה היא בבעלות מר סגל כלשהו, כלומר זו לא מסעדה ערבית שיהודים סרו אליה.




ואילו השני הוא פאניקה תל אביבית מפלאפל מזוהם, 1944. מרמת הפאניקה אני מבין עד כמה הפלאפל כבר היה פופולרי אז...

וסביר להניח שגם הישוב הספרדי, גם האשכנזי וגם הערבי אכלו במאה ה19 'מה שיש' ואף אחד לא חלם על גפילטעפיש ורגל קרושה [ובצדק!!]

ולכן ללא ספק מאכלים מקומייםאליהם נחשפו יהודים מזרח אירופים דרך מגע עם יהודים ספרדים, תימנים או ממוצא רומני, מילאו ואקום במהירות גבוה מאוד. ומה עוד שאידאולוגית "השלת" הגלות וסממניה (גלות=מזרח אירופה) האיצה זאת.

ילד אשכנזי טוב שיסע למזרח אירופה כיום (יוצאת מן הכלל אולי רוסיה עצמה) יופתע מהעושר של המטבח המקומי. כמובן שמטבח זה מבוסס על מרכיבים ממשפחת ה שחחשח (שומן חזיר, חזיר, שוב חזיר) זנעדרו לחלוטין מהדיאטה האשכנזית...

בספר "שמאלץ" של שמיל הולנד, הוא מדבר על כך שהאוכל המזרח אירופאי היהודי בארץ הוא נחות בגלל שלא היו פה כמעט מצרכים בסיסיים להכנה. בפולניה נגיד היו מכינים קוגל עם פירות יער והגפילטע פיש היה היה עשוי מדג איכותי יותר מהקרפיון. עיינתי בו אצל חבר. ספר נחמד.

והאחרונים לא סתם משקלם היה נמדד בזהב פעם... לדעתי המטבח המזרח אירופי באופן כללי די לא אטרקטיבי. כמובן שישנם דברים טעימים, אבל אין מה להשוות למטבח הים תיכוני. גם המטבח של הגויים, שלא כבולים למגבלות כשרות...

בתור מי שגר בגליל, אני יכול לאשר כי השמועה אכן נכונה ובחלק ניכר של הסופרים בכפרים (להבדיל מהמכולות הקטנות) אכן ניתן להשיג מצות כל ימות השנה.

"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח

אצלי בצרכניה בני דודנו קונים מצות כל שנה ויש אפילו אחד שאני חייב לשמור לו חלה כל יום שישי...

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

מן ההיסטוריה המשפחתית שלנו עולה כי היהודים שחיו בא"י לפני העליות של המאה ה-20 חלקו במידה רבה את המטבח הערבי עם תושביה הערביים של א"י. פה ושם היו מאכלים אופייניים לתרבות יהודי ספרד ותפוצות אחרות, אבל הרושם הוא כי הללו היו בשוליים. עם העליות של המאה ה-20 החלו להגיע השפעות חדשות ולהטמע בתרבות האוכל של הישוב היהודי. בכך הטשטשו המקורות הערביים, אבל המטבח הערבי נותר ללא ספק בשטח.

שפונדרה
Good People, Good Food
http://www.shpondra.com/

זה לא רק מזרח-תיכוני או ערבי. המילה ששליק לא בדיוק באה מערבית...

נכון איבחנת: כשמדברים על "אוכל ערבי" כפי שאנחנו מכנים אותו היום, הרבה פעמים מדובר על השפעת האימפריה העות'מנית.

זה הרבה יותר חמור מזה: בעוד ששיש-קבב שמשמעותו בטורקית היא קבב-על-שיפוד, הצורה שישליק היא בכלל רוסית (ה"ליק" הוא סיומת רוסית אינדיקטיבית למדי).

אינני יכול לקבוע האם השיפודים היו כאן מאז האימפריה העותמאנית, והעולים מרוסיה ושות' רק הביאו את המילה, או שהעולים מרוסיה הביאו גם את המנה עצמה (שהגיעה לרוסיה, לאפגניסטן, לפרס וכו' מטורקיה, כמובן). האפשרות הראשונה היא המסלול הקצר יותר. אבל שם המנה הוא רוסי.

(קרדיט למרשי)
אמר לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס
אמר פסטן: שניהם גרועים, אבל עדיף להיות טיפש מאשר שקרן.