סבא שלי, ילדי הונגריה. היגר כילד לארה"ב בשלהי שנות העשרים. גוייס לצבא ארצות הברית ונשלח לחזית הגרמנית. לקח חלק בשחרור מחנה בוכנוואלד.
סבל מאנטישמיות מקרב "חבריו" ליחידה אך המשיך לשרת נאמנה את ארצו. קיבל ציון לשבח על התנהגות טובה במהלך המלחמה.
עלה לארץ בשנות השמונים.
המעיט לדבר על חלקו במלחמה אך הזכיר ברמז שהוא לעולם לא ישכח את מראות והריחות מבוכנוואלד.
יש לי מס' תמונות שלו מתקופת הצבא. בין התמונות ה"רגילות" יש תמונה אחת שמראה אותו עם ערימת שלל גרמני. בתמונה הוא חובש לראשו כובע של קצין נאצי ומצדיע (לא במועל יד, הצדעה רגילה) לעבר הצלם.
לסיום, ישנו סיפור משפחתי שאני חושף לראשונה. אני לא יודע כמה זה נכון אבל מספרים שהוא לקח שלל שני כלי נשק גרמניים, אחד אקדח ואחד רובה ארוך, שלצערי אני לא יודע איזה סוג. ע"פ הסיפור, הוא פירק את הרובה הארוך ושלח אותם בחבילה חזרה לביתו, לבית הוריו, וכתב ביידיש על החבילה "לא לפתוח!".
כשחזר הביתה בתום המלחמה הוא לקח את כלי הנשק והחביא בביתו. מס' שנים לאחר מכן, הגיע לבית הכנסת שלו שליח מטעם ההגנה וביקש תרומות וכו' כדי לעזור למדינה שבדרך. סבא שלי נתן לו את הכתובת שלו וביקש ממנו לבוא אליו בשעות הלילה. הבחור מההגנה הופתע כשסבי הגיש לו 2 כלי נשק ואיחל לו בהצלחה.
סבתי אישרה לי (לאחר מותו של סבי) את הסיפור אבל הלוואי והיו לי סימוכין/הוכחות לאמיתות הסיפור.
הדברים נכתבים לזכרם של אחינו בני ישראל שנרצחו בשואה. יהי זכרם ברוך.

גם שלי.

יליד פולין. ברח לצרפת, שם התגייס ללגיון הזרים. בנובמבר 39' נשלח לחזית הצפון אפריקנית.
עם נפילת צרפת, הוכנס למחנה שבויים ליד אוראן, שם הועסק בעבודות כפיה במכרות. הוא שוחרר על ידי הבריטים ב-43' וגויס לצבא הבריטי.

בתחילת 44' שוחרר בכבוד מהצבא הבריטי, והוצעו לו שתי אפשרויות: אזרחות בריטית, או סרטפיקט לפלשתינה. סבא בחר בפלשתינה.

בתעודת השחרור שלו, תחת הסעיף סיבת השחרור, נכתב על ידי הבריטים: 'שיבה למולדת- פלסטינה'. אפילו הבריטים הבינו, אז בשלהי האפילה הגדולה של 44', שליהודי פולני, שכף רגלו לא דרכה מעולם עד אז על אדמת הקודש, יש רק מולדת אחת.

" למה לרוץ כשאפשר לנסוע! "
בצער רב וביגון קודר, אנו מודיעים על מותה של אהובתנו-מדינת ישראל.
נרצחה בידי בני בליעל, רודפי בצע ושררה, אנשי ריב ומדון.

לחם בגרמנים כקצין (מסג"מ ועד לרס"ן בסוף המלחמה) בארמיה הפולנית במסגרת הצבא האדום (בתחילה כקצין בצבא האדום עצמו). מקורסק, דרך חציית הדנייפר, אוקראינה, פולין, אושוויץ ועד לסיום המלחמה באזור פילזן/דרזדן. אינספור סיפורים ותובנות מפי אדם שמאוד רצה לספר (והיה בעל ידע ממדרגה ראשונה) אבל תמיד נלחם בעצמו לא לספר. על בסיס הסיפורים שלו התחלתי פעם לכתוב מין "סאגה" השוזרת אל קורות כל בני המשפחה באותה מלחמה. אולי פעם אשב לכתוב מעבר לכמה קטעים שנרקמו בראשי והועלו על הקטב כקטעים מבודדים כשהיה לי זמן.

בזקנתו נחלש, ואף לקה במין דכאון. נחלש גם מסרטן שלקה בו (ואשר לא היה מן הסוג החמור) עד שיום אחד נפל בביתו, שבר רגל, ואושפז בבית חולים - חלש מכדי לנתח את רגלו - ומשם התדרדר ולא יצא. מכל סיפוריו, תמיד זכור לי אחד - אחרון חביב-חביב שסיפר , או פרט, על ערש דווי... עשר שנים אחורה, בחורף בחדר מצחין מחומרי ניקוי וחומרים רפואיים במחלקה פנימית בביה"ח אסף הרופא... ספרו של אנטוני ביוור "נפילת ברלין" היה חדש על המדפים. קראתי בשקיקה את הסיפור הקולח, גם אם את ההיסטוריה הכרתי. על יריעה רחבה מספר ביוור אודות חורף 1945 - הארמיות הסובייטיות פורצות את החזית הגרמנית על הויסטולה ובאחת לוכדים חבלים גרמניים שלמים במה שהיה אז מזרח הרייך. שמות כמו "שלזיה", "פרוסיה המזרחית" ו"פומרניה" הפכו שם דבר לאחד מהאסונות ההומינטאריים הגדולים בהיסטוריה. ביוור תיאר בהרחבה, בציוריות ומפי עדים נטולי זהות, את מאורעות תושבי החבלים הללו באותו חורף.

בהתקף אחרון של נסיון לעורר את הזקן הקשוח, באתי לבית החולים ואחרי שיחת החולין על העבודה (ימי פוסט התפוצצות בועת ההיטק... עבודת דחק...) המשפחה (התרחבה בדיוק ב 50%!) וכל מיני שטויות כמו "האחיות היום לא כמו שהיו פעם..." (עת סבא היה מנהל גדול בבנק לאומי ושמו הלך לפניו, אז זכה לכבוד מלכים באישפוזים בגלל סיבות שונות) ואיתגרתי את המפא"יניק הקשיש.

"סבא... זוכר שסיפרתי לך על הספר ההוא שכתב האנגלי על סוף המלחמה?". הקשיש הנהן באדישות. "יש המון סיפורים שם מאזור שלזיה, הנייסה, ברסלאו...."; "זה לא איפה שהארמיה שלכם נלחמה?" שאלתי לא בכנות (כי ידעתי היטב שזה היה שם...). "כיין" - ענה במבטא הכבד שהשתלט עליו, או שלא התאמץ עוד להסתירו. "כיין - שלזיה, ינואר-פברואר... וזה חייה "פסטונג ברסלאו".

"האנגלי... הוא כותב שם כל מיני דברים. על מאות שבויים גרמניים שנכנעים, אבל רק 2 מגיעים לחקירה... אמהות יושבות בשלג עם ילדים מתים בידיים ועוד ילדים מורעבים, והן לא מגיבות... שיירות של פליטים שהצבא האדום לא מרחם עליהם... איך לוקחים שבויים גרמניים ומעבירים אותם בכוונה ליד הקטייושקות בשביל לראות אותם נתקפים חרדה... המון סיפורים כאלה... מה אלו באמת דברים שקרו לאורך כל החזית? בכל מקום?".

בפעם האחרונה בחייו - לדעתי - סבא הזדקף עם גופו המיובש, לבוש מין כותונת סגולה של בית חולים... אני לא אשכח את הבערה בעיניים הכבויות והמעומעמות. את שרירי הפנים הנמתחים. את המבט הרציני... והוא ירה:

"תקשיב.... אני כבר לא אחזור לעולם הזה. כולנו כבר לא נהיה פה עוד מעט... אני כבר שומע את החברים שלך, כל הסטודנטים האובר חוכמים - "אובר חוכם" אתה יודע מה זה?" - כל היפי נפש עם הקוקו... אני כבר שומע אותם אומרים "נו... זה היה מוגזם מה שחשבנו, מה אמרו לנו המורות ובטלביזיה. היו זמנים קשים... גם הגרמנים סבלו... גם הם היו קורבנות... היו גם יהודים לא טובים..."

"תשמע לי טוב! ואני לא מדבייר עכשיו על ייחודים שנרצחו, על המחנות והעיירות שמצאנו רייקות מיהודי אחד אפילו. תעזוב זה!!!"

הוא עצר ובלע רוק, כמו צובר כוחות אחרונים שנשמרו בשביל אפילוג זה של איש חשוב לשעבר:

"אני זוכר איך עברנו בבלארוס, או בגליציה... מה חם עשו שם הגרמנים! איך מייאה קילומטר לא היה כפר אחד שלא נשרף. הילדים שהיו שרופים בידיים של אמא. החורבן בקנה מידה שאתה לא יכול לעולם לדמיין. ולא תחשוב שפה ושם כשתפסנו את הנביילעס בחיים הם הצתערו... לא יודע מה מספר האנגלי: לא מעניין מה יספרו היפי נפש.... הגרמנים האלה!...."

הוא עצר שוב....

הם לא קיבלו אפילו רבע ממה שהגיע להם! רבע!".

כ״כ נכון.
תודה על השיתוף.

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

סיפור מדהים, כ''כ חבל שהאנשים האלה הולכים ונעלמים...

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

שני אחיו של סבי לוחמים בנאצים:

הראשון שירת בבריגדה היהודית.

השני והקרוב לי מכל היה במחלקה הסורית בפלמ"ח שפעלה גם תחת ה-SOE הבריטי (האבא של ה-MI6) והשתתף בהקמת תשתית לחבלה ומודיעין בסוריה ובלבנון בגלל החשש מהתקדמות הגרמנים דרך אירופה והקווקז למזרח התיכון - היחידה שלו הייתה אמורה לפעול בחשאי במקרה של כיבוש גרמני או חזרת שלטון וישי לסוריה ולבנון.

שניהם זכאים לאות הלוחם בנאצים.

לזכרם, לזכר שאר הלוחמים ולזכר ששת המיליונים.

SOE ,ארגון רב פעלים וזכויות, אינו האבא של MI6.
MI6 היה קיים הרבה לפני מלחה"ע ה-2, SOE הוקם במהלך המלחמה, לאחר שהנאצים השתלטו על מרביתה של אירופה.
אימרה שמייחסים לוינסטון צ'רצ'יל, נאמרה למפקד SOE: "היטלר שולט באירופה - העלה את אירופה באש!"

סליחה, טעות שלי.
תודה.

זה היה אחד המדריכים הראשיים מטעם ה SOE שהדריכו את המחלקה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Nicholas_Hammond_(historian)