האם קרה אי פעם שחייל צה''ל הוצא להורג בו במקום בגלל גילוי פחדנות בשדה הקרב? או אפילו רק איום בהוצאה להורג? תודה לעונים.

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

קראתי איפשהו שבקרב מלכיה כשמפקד הכוח ביקש אישור לסגת, מפקדו ענה שהוא הולך להציב מקלעים על ציר הנסיגה ולירות בכל מי ינסה לעזוב את אזור הקרב. כמובן, זה לא קרה ולא ברור אם הקצין התכוון לזה ברצינות.

אוקיי תודה, אני גם קראתי פעם על קצין שאיים בנשק על חיילים שנסוגו מרמה''ג בתחילת הקרבות של יוה''כ אבל אני לא זוכר אם זה היה מקור מוסמך או סיפורת..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

מעניין אם היו גם מקרים הפוכים, של קצינים שנורו בקרב על ידי חיילהם. סיפורים מהסוג שמספרים על מלחמת העולם הראשונה.

לא צריך ללכת רחוק מידי.

בויטנאם לא היה נדיר שקצינים אמביציוזים מידי חוסלו ע"י פקודיהם שחששו לחייהם.
המונח FRAGGING הומצא במלחמה זו ע"מ לתאר סיטואציה זו.

כשמרמות נפתלי הודיעו ליגאל אלון, מפקד חטיבת יפתח, שבכוונתם לסגת מלחץ התקפות צבא ההצלה, הוא הודיע להם חד משמעית שהוא מציב מקלעים על ציר הנסיגה ויירה בכל מי שינסה לצאת מהיישוב. זה עבד (ביישוב טענו שההודעה המקורית מקורה היה בטעות).
ביד מרדכי אחד מפקדי הקיבוץ גילה שמישהו מאנשי התיגבורת שנשלחה אליהם מתחבא בבונקר שבו שהו הנשים והפצועים. לעדותו, הוא צעק עליו שהוא פחדן ומוג לב ושקל להוציאו החוצה ולירות בו. לאחר שהלז התחנן על נפשו וסיפר שהוא ניצול מהמחנות הוא החליט לחוס עליו.
מקרה שהתפרסם בסיפרו של ברגמן על מלחמת יום הכיפורים ("זמן אמת"?) הוא על מפקד אחד המעוזים שאיים בנשק על כמה אנשי חיל החימוש שנקלעו למעוז וסירבו לצאת לשמירה בפתח המוצב. הללו איימו עליו בחזרה והמקרה הסתיים זמנית בשליחה של כמה מאנשי הכח המרכזי לאותה משימה (וחלקם נהרגו מייד). גיבורי הפרשה נישבו מאוחר יותר כשהמעוז נכנע. לאחר החזרה מהשבי אנשי החימוש נשפטו על אותה הפרת פקודה ולמיטב זיכרוני קיבלו עונשי מאסר.

בעיקר כלפי אנשי "גח"ל" ניצולי שואה שנתקפו פוסט טראומה, או שסתם הסובבים רצו לראות בהם "פחדנים אל מול אוייב". לא שמעתי אף פעם על מישהו שממש נורה במקום, אבל כן זכור לי שקראתי לפחות על אחד שנפצע (בחזית הדרום) פציעת הדף, או דימום פנימי כלשהו, נחשב ל"ארטיסט" שעושה הצגות כדי להתחמק מלחימה, הוכה קשות ע"י שאר החיילים ומת כתוצאה מהחמרת פציעתו (לא יכול לקבוע, כמובן, האם המכות שספג "עזרו" לו למות) לאחר שנמנע ממנו טיפול רפואי.

בגדוד 52 של גבעתי (שוב מלחמת השחרור, חזית שער הגיא) חייל שהתחמק מלחימה נלקח ע"י המ"פ (אולי אפילו שלמה להט, אני לא בטוח) לאיזו גבעה דרומית למעלה החמישה והושאר שם ללילה שלם כעונש.

אני די בטוח שהיו מקרים ספורים מאוד של ירי בחייל ערב פחדנות, או נגזרותיה, באותה מלחמה ולו מין הטעם הפשוט שאירועים חריגים אחרים שכמעט ולא תמצא להם תיעוד רשמי, קרו גם קרו ויותר מפעם אחת, וידועים למי שבדק במיוחד.

מאידך - לא מעט מקרים אחרים של התחמקות מלחימה, כולל מה שפעם היה מכונה "פחדנות של ממש" - הסתיימו בכך שה"פחדן" לא חזר להיות לוחם, "קלונו" ידוע רק בקרב בני המחזור ובמקרים של אנשים מיוחסים: בהחלט ייתכן שבאתרי אינטרנט וספרים הקשורים במורשת שמו יודע ברשימת מי ש"לחמו בתש"ח בכאלה וכאלה מקומות, תוך התעלמות מאותו קרב שבו לא נלחם, ושבעקבותיו לא נלחם עוד בכלל".

באופן רשמי, רק פעם אחת חייל (קצין) צה"ל הוצא להורג, ולא בגלל פחדנות אלא אשמת בגידה (שהתבררה כלא נכונה).
כמו שאמרו לפני, אני לא אתפלא אם היו מקרים כמו שאתה מחפש, רק שהם קרו תוך כדי לחימה, והוסתרו לאחר מכן (בעיקר במלחמת העצמאות - שהעסק לא היה מסודר מידי).

יפה מרקו, נושא מעניין בחרת אשר מטבעו לוקח אותנו אל תקופת הקמת המדינה.
משפט השדה של טוביאנסקי אשר הוצג כאן ע"י מ.ק מראה לא רק שלא עמדו לרשות האנשים הכלים להתמודד עם מקרים כאלה (חוק, משפט, משטרה) אלא גם את הילך הרוח של התקופה (אונסים את העובדות, לוקחים החלטה בשליפה בשם "הצדק" ומבצעים אותה).

מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת מסכם את העניין יאיר שטרן בשירו "חיילים אלמונים"

החוק התגבש רק לאחר הקמת המדינה, אגב חש"צ נותן את האפשרות להוציא להורג את מי שהורשע בריגול בזמן מלחמה כפי שמפורט באשכול הבא
http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=56094

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

תודה אילן, אכן הנושא מרתק כי בכל זאת זה משהו שקשה להתמודד איתו, אבל מצד שני יכולה להיווצר באמצע קרב סיטואציה של פחדנות (שזה דבר טבעי) שיכולה בקלות להשפיע על חיילים אחרים וכתוצאה מכך גם על תוצאות הקרב כולו...

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

אם אני זוכר אביחי בקר מזכיר בספרו "אינדיאנים על גבעה 16" חייל אשר יורה בעצמו מפחד לפני הקרב

"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח

גם בימים שקדמו לd-day במלחמת העולם השניה היו סיפורים על חיילים שירו בעצמם כדי להתחמק מהקרבות. קראתי על כך בספר "יום הפלישה" של סטיבן אמברוז. אחלה ספר.

רונלד ספירס, שמוזכר בספרו "אחים לנשק" של סטפן אמברוז ולימים מפקדה של לפוגה "איזי" לכאורה ירה באחד המ"כים שלו למוות לאחר שזה סירב מספר פעמים לפקודה לא לזוז בזמן הפגזה במהלך הקרבות.

Ronald Spears

חייל בפלוגת מסלול בגדוד שלי ירה לעצמו ברגל מתוך שביזות בלבד, בלי שום אויב באופק.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי amitaikl אם אני זוכר אביחי בקר מזכיר בספרו "אינדיאנים על גבעה 16" חייל אשר יורה בעצמו מפחד לפני הקרב

לדעתי גם מי שחווה קרבות לא יכול לשפוט פחדנות של אחרים מהטעם הפשוט שהכל בראש.
מי שלא עבר חוויה מרנינה כמו קרב לא יכול להעלות בדעתו מה עובר בראשו של החייל ברגעים אלה ולדעתי גם אי אפשר להעריך כיצד אדם מסויים יגיב.
ביום כיפור נחתנו באיזור בלוזה בגזרה הצפונית במטרה למנוע התקדמות הארמיה השנייה. התחילה הפגזה לא קטנה עלינו , ואחרי שהסתיימה ההפגזה בודקים נזקים, לא היה נזק, למעט חייל אחד נעדר. לא מצאנו אותו ולא שרידים ממנו, אחרי המלחמה התברר שהבחור החליט שבבית בירושלים הרבה יותר נעים, לקח את הרגליים עלה לכביש בלוזה- טסה ותפס טרמפ הבייתה. וזה בחטיבת צנחנים מילואים.
הסיפור היה שהוא טעה בדרך.

היה לנו מ"מ שעבר את ששת הימים ולכאורה היה לו ניסיון קרבי, בכניסה לעיר סואץ הבחור צלל לתוך הטופז ולא זז. אחרי המלחמה המ"מ עף מהחטיבה בלחץ החיילים.
ממלאי מחסניות יש תמיד, הבעייה היא שמילוי מחסניות זו אשליה של הגנה, בנגמ"ש מכל סוג שהוא אתה לא יכול להיות בטוח היכן עדיף להיות מבחינת השרדות. ממלאי מחסניות יחטפו את הנ"ט ואלה החשופים יחטפו את הרסיסים והנק"ל.
בקרב ביום כיפור היו כאלה שנהרגו בתוך הנגמ"ש ומי שהיה חשוף רק נפצע והיו כאלה שנהרגו או נפצעו מחוץ לנגמ"ש .

לא בגלל פחדנות, אבל קראתי פעם שבמלחמת העצמאות, בעיצומו של קרב כלשהו, חייל ירה למוות בחייל אחר אחרי שזיהה אותו בתור הקאפו ממחנה הריכוז ממנו הוא ניצל בשואה.

"היטלר מת, סטלין מת ועוד כמה ששכחתי את שמם

ובכל זאת עדיין נשפך כאן דם"

זה מצמרר. אפשר מקור?

אני מניח שאתה מתכוון לסיפורו של אליעזר (איצ'ה) גרינבויים שהיה קאפו באושוויץ תוך ידיעה והסכמה של חבריו למפלגה הקומוניסטית והופנו האשמות על התנהגותו אחרי המלחמה, הן במפלגה והן במסגרת הליך פלילי בצרפת. בעזרתו של אביו שהיה מנהיג ציוני בולט הוא קיבל סרטיפיקט, הגיע ארצה ונהרג במלחמת העצמאות בקרב על רמת רחל. השמועות כי הוא חוסל כנקמה על עברו ליוו שנים רבות את מותו, אך כפי הנראה לא מדובר ביותר משמועות. את הסיפור מגולל ספרו המצויין של פרופ' טוביה פרילינג "מי אתה לאון ברז'ה?".

במארב לילי בדרום לבנון בשנת 97 באזור נבטיה , אחד הלוחמים השתגע קצת (לא מפחד) והתחיל להרעיש מאוד!(צעקות וקללות) בדרישה לקפל את המארב , מפקד הצוות , אחרי נסיונות להרגיע את אותו לוחם בצורה מאוד אגרסיבית עד כדי נסיון השתקה עם היד , קם , עמד מעליו , כיוון למרכז הגוף שלו את הנשק ואיים שאם הוא לא סותם את הפה ונרגע הוא מקבל כדור , אותו לוחם שהיה על סף איבוד העשתונות נרגע בכמה שניות .

זה מזכיר את המקרה המפורסם של מנחם אנסבכר בתל א-סאקי במלחמת יו"כ, שחייל שהתחרש התחיל לצעוק "מים" והמ"מ מנחם אנסבכר פקד לחנוק אותו, למזל כולם, אחד החיילים גילה תושייה וכתב עם גפרור מפוחם על נייר "שקט, הסורים בחוץ" והחייל השתתק.
אבל סטינו מאוד מהשאלה המקורית.

בספרו של חגי ליניק "דרוש לחשן " הוא מתאר את אביו המנוח כחייל בצבא הרוסי במלחמת העולם השניה.
הוא היה שייך ליחידה שתפקידה היה להזהיר ולהרוג חיילים רוסיים שברחו מהחזית
הכרתי את אביו באופן אישי ושמעתי ממנו מספר סיפורים בעיניין זה .
בתחילת הקרבות בסטאלינגרד כשראו שהעסק לא זז , נשלח חרוצ'וב להיות אחראי עליון , הוא העמיד מקלעים בעורף והורה לירות בכל בורח מהקרב . זה בא לידי ביטוי בסרט "אויב בשער ".
אצלינו היו הרבה מקרים של קפיאה במקום ואי השתתפות פעילה בקרבות כתוצאה מהלם קרב , אבל לא בריחה ממשית .

ציטוט:

במקור נכתב על ידי חירניק בספרו של חגי ליניק "דרוש לחשן " הוא מתאר את אביו המנוח כחייל בצבא הרוסי במלחמת העולם השניה. הוא היה שייך ליחידה שתפקידה היה להזהיר ולהרוג חיילים רוסיים שברחו מהחזית הכרתי את אביו באופן אישי ושמעתי ממנו מספר סיפורים בעיניין זה . בתחילת הקרבות בסטאלינגרד כשראו שהעסק לא זז , נשלח חרוצ'וב להיות אחראי עליון , הוא העמיד מקלעים בעורף והורה לירות בכל בורח מהקרב . זה בא לידי ביטוי בסרט "אויב בשער ". אצלינו היו הרבה מקרים של קפיאה במקום ואי השתתפות פעילה בקרבות כתוצאה מהלם קרב , אבל לא בריחה ממשית .

מה שהיה אצל הרוסים בכלל מצמרר!
אפילו בזמן נראה שהם ירו זה בזה..

שרת אתי במילואים מישהו שחטף כדור מחבר לצוות שלו בסדיר. מדובר בצוות טנק במארב חודר איפשהו בלבנון. שניים מחברי הצוות היו מסוכסכים כשלפי הסיפור אחד מהם לא הפסיק להטריף את השני, עד שיום אחד בסוף של מארב הוא פשוט לקח את הנשק וירה (או פלט כדור) דווקא בחבר שלי.
המ"פ שלי בסדיר ירה פעם כדור לעברי (אני מקווה שרק לכיוון הכללי שלי) כאזהרה אחרי שירדתי מהטנק בלי נשק.

כשנכנסנו ללבנון ביום הראשון (של''ג) נענו בטור ומתי שהו בפאתי כפר כלשהו חטפנו מטח אש נק''ל שלא פגע באיש, אבל חייל אחד החליט שהוא לא מוציא את הראש יותר וצלל לתוך התא לוחמים, לא עזרו החבטות שהוא קיבל על הקפלס''ט ובמשך הימים הבאים התפקיד שלו היה למלא מחסניות ריקות שהיינו זורקים לו פנימה..בהזדמנות הראשונה המ''פ שלח אותו ארצה.

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

"ממלאי מחסניות"...

אני מניח שהיו במלחמת יוה''כ יותר "ממלאים" מאשר בלבנון כי אסור לשכוח שזו היתה מלחמה קשה פי כמה וכמה משל''ג..

קצין חינוך ראשי נגד הצנחן שלא הסתער

עמוס הראל, "הארץ", 27.1.00

דף ההסברה למפקד, ששלח בשבוע שעבר קצין חינוך ראשי, תת-אלוף אלעזר שטרן, לקציני צה"ל, פתח מחדש פצעים שכבר החלו להגליד בצבא. שטרן, קצין שמעולם לא היסס לזנק לוויכוח ערכי-מוסרי ברגע שזיהה אותו, בחר להקדיש את הדף הראשון מתוך סדרה שהוא מתכנן להוציא בזמן הקרוב, לפרשת ההיתקלות בקלעת ג'בור.

במארב החיזבאללה, ב-23 בפברואר אשתקד בדרום לבנון, נהרגו שלושה קצינים: מפקד סיירת הצנחנים רב-סרן איתן בלחסן, מפקד הצוות סגן דוד גרנית, וקצין ההנדסה סגן לירז טיטו. הסיירת, בכוח גדול יחסית, יצאה למבצע מחוץ לאזור הביטחון. בתוך נקיק של נחל נתקלו חיילי החוד בחוליית חיזבאללה. בלחסן וטיטו נהרגו בתוך זמן קצר. דוד גרנית, שהסתער כדי לחלצם, נהרג בהמשך אותו הקרב.

את הפרשה, שהסעירה את חטיבת הצנחנים, חשף אביחי בקר כעבור כמה חודשים ב"הארץ". עופר שרון, מאשדות-יעקב, לוחם מצטיין בסיירת, שהיה מקלען בליל ההיתקלות, סיפר לבקר על מה שאירע: "מיד עם תחילת הירי תפסתי מסתור מאחורי סלע. דוד גרנית, ששכב מאחורי, קם מהמחסה צעק 'איתן, איתן' וזינק לתוך הנקיק, ישר אל האש. בשלב הזה הוא נלחם לבדו ואז החל לקרוא לי: 'עופר, בוא למטה'".

אבל שרון נשאר במקומו. "לא העזתי לרדת", סיפר. "ידעתי שמי שיירד למטה לא חוזר. ידעתי
http://www.4mothers.org.il/ofer/ktzin.htm

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

הכל טוב כל עוד אתה לא מודע למה גורמת אש המכוונת עליך, אם פוגעת. אפילו אם מדובר על פילבוקס: אחרי הפעם הראשונה שקליע או שניים, ניתזים מדופן החרך, או פוגעים בחלקי ברזל (מדרגות וכו') החיילים מתחלקים ל-2:

אלה שמנסים בכל מחיר לא להחשף
אלה שממשיכים כרגיל.

זה אפילו לא מצב דרמטי במיוחד. בפעם הראשונה שנקראתי למילואים אחרי שנת 2000, המשימה הראשונה הייתה לאייש מין עמדה די מאולתרת (פילבוקס פשוט שהונח על הקרקע ובו מאג ללא כנה ומ.ק רגיל זרוק על הרצפה) ליד השער בגדר המערכת בכניסה לציר לנצרים (מי שמכיר: העמדה שמולה עמדה דיונה מפחידה (כי חסמה את כל שדה הראייה) ואשר במהלך 2001 כבר הוחלפה בעמדת בטון שנבנתה על תלולית, עשר מטר צפונית לקודמת). זו הייתה המשימה הראשונה, של כולנו, מאז הסדיר, שבה היו מאגים טעונים וכוננות "מקבת לוהטת" (אם לשחק על הביטוי המקורי) כל הזמן. פשוט נזרקנו ככה לעמדה, באיזה 15:00, שמענו סקירה של חמש דקות מאנשי הגדוד הקודם שאמרו "תשמרו על עצמיכם טוב" ומיהרו לעוף משם.

חצי שעה אחרי איוש העמדה הגיעה שיירה מנצרים. אחד הלוחמים ניגש לפתוח את שער הברזל בגדר, בעוד אני מאבטח אותו (זה היה שער כלי רכב, לא הייתה ממש גדר נגד מעבר אדם באזור השער). החייל השלישי, אחד שגם בסדיר ישב בסמב"ציה ורק פה נזרק לעמדה בגלל מצוקת כ"א, ליטף את הדק המאג ככל הנראה משום מה ואז פלט צרור של 15 כדורים בערך על השער ועלינו. כמו בסצנה מ"ספרות זולה" עם סמואל ג'קסון וג'ון טרבולטה, אני והחייל השני פשוט הסתכלנו אחד על השני, ועל קורת הברזל שספגה לפחות קליע אחד. ולמה הסיפור? החייל השני, החל מאותן שלושים דקות ראשונות של המילואים ועד עולם (עד ששוחרר) לא היה מסוגל לעבור לפני חרכים של עמדות, מא"גים או אפילו להיות החייל המוביל בתרגיל חוליה. לא הפריעה לו אפשרות של ירי מצד האוייב - רק הפריעו לו קנים של כלי נשק צה"ליים. מאוחר יותר פשוט לא ציוותו אותו עוד לכאלה משימות והוא תמידית היה נהג או משהו כזה. מבחינתו להיות עד מקרוב לאפקט של ירי יעיל עליך "שבר אותו".

סיפור מלבנון 93 .
סיפור ששמעתי ממקור די אמין, בזמנו היו חברה שנקראו סורקי תילים שהלכו בראש הכוח לפני
הגשש ולפני המ"מ. באחת מהפעמים זיהה סורק תילים תיל מונח. הוא סימן למ"מ שמצא תיל.
הגשש טען שזה לא תיל והמ"מ טען שזה לא תיל אבל סורק התילים היה משוכנע שזהו תיל
וסירב לזוז. לאחר ויכוח של 10-20 דקות. המ"מ כיון רובה לסורק התילים ואמר לו לזוז. כתגובה
סורק התילים כיון את הרובה אליו.
לגבי ההמשך אני מנוע מלספר, אולי בפעם אחרת.
אבל רק במזל הסיפור נגמר ללא הרוגים או פצועים.
אם משהו מכיר את הסיפור אולי הוא יוכל לאמת אותו או להוסיף פרטים.

לכולם יש אסוסיאציות מסטלניגרד, ממישהו ש"שקל" (איך יודעים מה הוא שקל?) לירות במישהו ומפקדים שאיימו לירות, אבל אף אחד לא הביא מקור כלשהו למקרה שאכן קרה. תקנו אותי אם אני טועה.
חג שמח

בליבוי התקשורת, הדבר הזה יכול להיות בעיה גדולה שכנראה תגרום להדחת המפקד (גם אם פעל על פי הכללים) מאיזה סעיף שימציאו או ימצאו, אלוהים יודע מה.

אני לא חושב שהציבור היה מוכן לשמוע שחייל נורה למוות על יד מפקדו בגלל פחדנות (שלפעמים בלתי נשלטת) או סירוב פקודה כזאת או אחרת.

וזה שמוצדק, כנראה לא יכנס לחלק מהמשוואה הזאת.

אם היום הורים בגלל מקרים פעוטים לא מתביישים לומר "בשביל מה לשלוח את הילד שלי לשם" ועוד אלף תירוצים (בלי קשר שהם תומכים בצבא וחושבים שצריכים להיכנס באימ אמא של המחבלים, אבל כול עוד הבן/ הבת לא שם).

אני מכיר אישית (קרוב משפחה) מקרה במלחמת השחרור בו בוצע (על ידו) ירי לעבר חייליו עקב סירוב פקודה תחת אש. מהירי הזה נפגעו חיילים. בסיום אותה פעולה (בה הוא נשאר לבד לאחר שחייליו ברחו) בה הוא הרג 38 חיילים עירקים ופצע אחרים, הוענקו לו דרגות קצונה ואף עיטור לשבח. חלק מהנפגעים (עליהם ירה) המשיכו להיות חבריו שנים רבות לאחר המקרה (הם כולם היו מאותו ישוב או מישובים שכנים), ואת סיפור הקרב (שלא תיארתי) שמעתי דווקא מהם.
אני בטוח שאם אני מכיר את המקרה הזה, היו עוד מקרים רבים כאלה בתקופת מלחמת השחרור, בה הנורמות היו שונות, בעיקר עקב המטענים שכל חייל הביא עימו משירותו בתקופת מלחמת העולם השניה (הוא היה מפקד בפרטיזנים ביוגוסלביה), תחושת (בצדק) מלחמת קיום וכדומה. אני מניח שהמקרים לא התפרסמו מתוך רצון לבנות את אתום הלוחם העברי, בושה או כל סיבה אחרת.