http://www.news1.co.il/Archive/001-D-286966-00.html

הכריח אותנו לנסוע הביתה\ מאת אלוף במיל' גיורא איילנד

"נחמיה ואני הכרנו בשנת 1976, כשהוא היה בתפקיד מג"ד 890 ואני מ"פ. הוא היה אדם ישר, נקי לגמרי מכל ניסיון כלשהו ליצור רושם או אמירה, בלי קשר לדרגות על הכתפיים. הדבר החשוב ביותר בחייו הייתה המשפחה שלו, והוא היה עושה למענה הרבה מאוד: אני זוכר שהיינו בקו ברמת- הגולן. זה היה בחורף. הוא החליט שבשבוע שהוא לא מגיע בשבת הביתה, הוא יוצא אליהם באמצע השבוע. אני יודע שיש הרבה מג"דים שעושים את זה, אבל אחרים עושים את הנסיעה הביתה בהיחבא ואומרים 'אני נוסע לישיבה אז כבר אסע לישון בבית', הוא פשוט הודיע לנו שהוא נוסע הביתה ולא ניסה לעגל פינות. להפך, הוא ראה בנסיעה הזו דבר חשוב- כי מה יותר חשוב לאדם מאשר משפחתו? בשעה 16:00 הוא היה יוצא ואומר לכולם שהוא נוסע 'למקום שכולו טוב'. זה בניגוד לדפוס ההתנהגות של מג"דים אחרים. תחתיו היינו שני מפקדי פלוגות נשואים והוא חינך אותנו להבין שמשפחה זה הדבר הכי חשוב. הוא הכריח אותנו לנסוע הביתה גם אם לא תכננו לעשות זאת. אני זוכר שבמבצע אנטבה היה לנו לו"ז קצר, צפוף וחשאי. נשארנו להכנות אחרונות והוא החליט שהוא מוכרח לנסוע הביתה. לא היה לא נעים לצאת לבד, אז הוא ניגש אליי ושאל אם גם לי בא לנסוע הביתה, מובן שעניתי שכן. החלטנו לצאת ולהגיע מוקדם בבוקר, בלי שאף אחד יידע. המצחיק היה, שלאותו סוף שבוע הזמנתי חברים ושכחתי מזה לגמרי וכשהגעתי הם ראו אותי עם כל הציוד ולא יכולתי לספר להם מה קורה. אחד מהחברים שהזמנתי היה קצין מהגדוד שהיה באותו זמן בקורס מ"פים. הוא הבין שמתרחש משהו, ניסה להוציא ממני פרטים והדבר היחיד שאמרתי לו היה 'נחמיה ישן היום בבית'. כשראה שממני לא ייצא לו דבר הוא הלך לבית של נחמיה, ישן על המדרגות ובבוקר הודיע לו שהוא מצטרף. מובן שנחמיה לקח אותו למבצע. מאוחר יותר, כשהיינו באנטבה, רצנו ביחד בטרמינל, בדרך לחילוץ בני הערובה.

נחמיה אם לא הבין דבר מה- היה אומר. לא הייתה לו בעיה להודות שיש דברים מסוימים שהוא לא יודע או לא מבין בהם. מפקדים תמיד מרגישים שהם חייבים לדעת הכל או לפחות להיראות כאלה. נחמיה לא. כשהייתי מפקד פלוגה מסייעת הגיע מתן וילנאי ושאל אותנו אם נכון לבצע עכשיו בוחן מסייעת. הגיעו מג"דים מגדודים אחרים ונחמיה לא ידע מה לענות לו, אז הוא אמר לו 'תשאל את גיורא. אני לא בקיא בזה ואין לי מושג ובדיוק בשביל זה הבאתי אותו'. הוא אמר את זה ככה, בלי בושה. הוא הודה שהוא לא יודע. חוץ מהצניעות שלו, המשפחתיות והשקט, הוא היה מאוד אבהי. היחס שלו לחיילים היה כמו של אבא ממש. החיילים אהבו אותו בחזרה, ממש העריצו אותו, כי הוא לא התנשא מעליהם ולא התנהג כמו מפקד. הוא התייחס אליהם כאל שווים, בגובה העיניים. הוא הגיע אלינו מתפקיד של סגן מפקד סיירת מטכ"ל ופעם אמר לחיילים 'באתי מהסיירת אבל בנושאים מסוימים אם הייתי צריך לקחת לקרב פנים מול פנים עשרה חיילים אתי כדי להילחם מול עשרה חיילים של האויב- הייתי לוקח אתכם'. המשפט הזה קנה אותם להמון זמן." (מאמר שכתב לזכרו של האלוף נחמיה תמרי, "במחנה", ‏ 02.01.2004)

"'הוא (תמרי) הגיע אל החטיבה לאחר שהיה מפקד סיירת מטכ"ל,' כתב ברנע, 'המעבר מהיחידה, שקידשה את היעילות, את הסדר ואת האיכות בביצוע, אל הרשלנות הסחבקית של חטיבת מילואים, לא היה קל לו. הוותיקים התייחסו אליו בפטרוניות. הוא היה האח הקטן של דוביק ושל שי. הם לא הפסיקו להזכיר לו את העובדה הזאת. המלחמה הייתה טובה. בימים ההם עוד היה אפשר לגרד את האורז מספסלי הג'יפ ולקטוף דובדבנים בהרי השוף. ציר ההתקדמות של החטיבה בגזרה המזרחית היה פנוי יחסית. הטרגדיה של סולטאן יקב התרחשה במקביל, ממזרח לנו. תמרי ניהל את החטיבה שלו לאט ובזהירות. אחדים מאיתנו חייבים לו את חייהם. אחר כך באה ביירות... פתאום המלחמה לא הייתה כל כך טובה. הביקורת הפוליטית נשפכה מתוך הרתיעה מפגיעה באזרחים אל תוך הפחד למות. חטיבת הצנחנים המקבילה לנו נקרעה בוויכוחים. אצלנו היה נחמיה תמרי. הוא כינס את הגדוד במגרש בכפר סיל כדי לדבר על המלחמה. אנשים אמרו דברים קשים, מלאי כעס וחרדה. אינני זוכר את כל דבריו. אני זוכר רק שנתן לנו את ההרגשה שכולנו בסיפור הזה יחד. מי שנשאר מאחור מגביר את הסכנה שהחבר שלו ייפגע. הוא לא מכר עלילות גבורה, מליצות לאומיות, וגם לא איומים בעונש. הוא מכר לנו חברות. אני חושב שאחדים מאיתנו חייבים לו את כבודם'." (נחום ברנע כותב על מפקד חטיבת הצנחנים שלו, נחמיה תמרי, במלחמת של"ג. מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, עמוד 176)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)