מה שהיא אומרת בסדר גמור. איך שהיא כותבת לא.
לא שופטים אדם לפני שנמצאים במקומו, לפני שיודעים מה התמונה הגדולה שלו. והנה דוגמא לפיסקה שיכולה הייתה להיכתב בסוף כל ההטפה הזו ולהפוך את הכל למשהו שאפשר, לטעמי, להקשיב לו:

"אני מוסיפה לשבת ולהביט דרך הזכוכית. יש משהו ממכר בלהביט דרך הזכוכית: קצת כמו לצפות בטלויזיה, הזכוכית מספקת לך די ניתוק מצד אחד ודי נוכחות מצד אחר. לפתע אני נדרכת. משהו בסיטואציה המתרחשת מול פני נראה לי מוכר.
אני מוסיפה להתבונן ומרגע לרגע הדברים מתחדדים: הילד הבוכה בחדרו נראה לי מוכר. האם המותשת הצועקת עליו, עייפה מכדי לחבק אותו, מוכרת לי.

מי זו? אני מתבוננת חזק. תווי הפנים מתבהרים, המחוות מוכרות. כל כך מוכרות, שזו יכולה הייתה להיות אני. לפתע אני נבהלת:

או, אלוהים! זו אני."

ובכלל - היא ממש יכלה להימנע מהקטע של "לשלוח לילד אור".