|
04-11-2011, 14:49
|
מומחה לתעופה, תעופה צבאית, חלל ולווינות. חוקר בכיר במכון פישר
|
|
חבר מתאריך: 02.07.05
הודעות: 11,691
|
|
לקחי הפצצת הכור אוסיראק - מאמר של אבנר כהן, התפרסם ב"הארץ" 4.11.2011
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1557238
מובא במלואו:
יום לאחר הפצצת הכור העיראקי אוסיראק ביוני 1981 הכריז מנחם בגין בנאום רגשני עתיר צדקנות, שמורשת אוסיראק תהא לדוקטרינה לאומית שעל פיה על ישראל לעשות הכל, כולל נטילת סיכון מלחמה, כדי למנוע ממדינות עוינות באזור להגיע ליכולת נשק גרעיני. בגין דיבר על מורשת אוסיראק במונחים קיומיים, מניעת האפשרות שילדים יהודים יעמדו בסכנת שואה נוספת. הציבור הישראלי רדוף חרדות השואה אימץ את מורשת אוסיראק בחזקת כזה ראה וקדש. בנושאים קיומיים הוא קיבל (בסיוע הצנזורה) את החלטת מנהיגיו לאחר מעשה, וויתר על זכותו לדעת ולדון בדברים בטרם מעשה.
ב-1981 לא ידע הציבור דבר על הדרמה שקדמה להפצצת הכור. הוא לא ידע שסגן ראש הממשלה, יגאל ידין, התנגד בנחישות להפצצה, כמעט לאורך כל הדרך, ואף התכוון להתפטר בשל כך. הציבור גם לא ידע ששר הביטחון, עזר ויצמן, הסתייג גם הוא מפעולה צבאית בעיראק עד להתפטרותו מהממשלה ב-1980. עד היום איננו יודעים מה היו הנימוקים האמיתיים להתפטרות ויצמן מממשלת בגין, ואם הנימוקים הפומביים שניתנו להתפטרות הם האמת כולה. הציבור גם לא ידע שבכירים במערכת הביטחון, כולל ראשי אמ"ן והמוסד ומנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, התנגדו בחריפות לתקיפה, שאותה קידם בגין בסיוע הרמטכ"ל, רפאל איתן, ומפקד חיל האוויר, האלוף דוד עברי.
משום שההפצצת הכור היתה הצלחה צבאית ולא הביאה להסתבכויות, מורשת אוסיראק נתפשת בישראל כמופת לתעוזה אסטרטגית. בזמן מלחמת המפרץ שלחו כמאה חברי כנסת מכתב הלל לבגין, שבו כתבו כי נחישותו ב-1981 הצילה את ישראל משואה. אך מחומר היסטורי עדכני עולה בעליל שזאת ראייה שבבורות יסודה. בדיעבד מתברר שההצלחה המבצעית הסתירה כשל מנהיגותי ואסטרטגי חמור של מנחם בגין, שלא הבין את משמעות המידע המודיעיני, והחמיר ללא צורך בפרשנות שהעניק למידע זה. לחרדות השואה של בגין מאוסיראק היה מעט בסיס עובדתי בשטח.
על פי החוקרת הנורווגית מולפריד בראוט-הגהמר, בת סמכא עולמית בנושא הגרעין העיראקי, עד להפצצת הכור חסר המיזם העיראקי את המאפיינים הארגוניים והטכנולוגיים שתוכנית נשק גרעיני אמיתית מחייבת. אין ספק שסדאם חוסיין חפץ להגיע לפצצה מתישהו, ואולם המיזם ערב הפצצתו ב-1981 לא היה מתאים במבנהו לייצור נשק גרעיני. העובדה שסדאם כלא את שני בכירי המיזם, הפיסיקאים חוסיין א-שהריסתאני וג'עפר דיאא ג'עאפר, על שום קשריהם עם איראן, מראה שנאמנות היתה חשובה בעיניו יותר מהפצצה.
לא רק שהנחישות של בגין לפעולה צבאית חסרה צידוק הולם, אלא שהפצצת אוסיראק היא זאת שהביאה את סדאם לכונן מיזם גרעיני חדש לחלוטין, שבנוי על העשרת אורניום ולא על ייצור פלוטוניום. החלטת סדאם ליצור מיזם חדש שייעודו נשק גרעיני נעשתה בתוך שלושה חודשים מההפצצה. הצלחת ההפצצה היתה אפוא ניצחון פירוס. במלותיה של בראוט-הגהמר: "התקיפה הישראלית גרמה יותר נזק מתועלת".
האירוניה אינה מסתיימת כאן. השארת אוסיראק בחורבות היתה כנראה חלק מתוכנית הסתרה של המיזם החדש. רק לאחר קרוב לעשור של פעילות גרעינית חשאית, שהביאה את עיראק קרוב למקום שבו נמצאת כיום איראן, התעוררו גופי המודיעין הישראליים מתרדמתם וגילו שסדאם כנראה מצוי כפסע בלבד מהפצצה (אישור לכך התקבל רק לאחר המלחמה). בסופו של דבר, השגיאות של סדאם עצמו, ולא דוקטרינת בגין, הן ששמו קץ למיזם הגרעיני העיראקי. סדאם חש עצמו חזק ודימה עצמו כאילו הוא כבר הבריון השכונתי. באוגוסט 1990 פלש לכוויית, והיתר הוא היסטוריה. התבוסה שלו במלחמת המפרץ חסכה מישראל את הצורך להתמודד מחדש עם דילמת דוקטרינת בגין בראשית שנות ה-90.
כיום ישראל מתמודדת מחדש עם הדילמה הקשה הזאת, אך במצב שונה לחלוטין מזה שהיה ב-1981. מקוללים נהיה אם ניתן לאיראן להיות למדינה גרעינית לכל דבר - מה שטכנית כנראה לא יקרה, כי נראה שאיראן מאמצת גרסת עמימות משלה - אך מקוללים עוד יותר נהיה אם במו ידינו נמיט על האזור מערבולת אש ותמרות עשן שאיש אינו יודע איך ומתי תכובה.
במקביל מתרחש בציבוריות הישראלית שינוי מרתק. אם בעבר היתה הסכמה שבשתיקה שבעניינים מסוג זה אין לקיים דיון ציבורי, והצנזורה בסיוע העיתונות אכפו שתיקה, ישראל של היום מסרבת לכפוף את ראשה לקוד הישן. נראה שאפילו הצנזורה הצבאית מסרבת לאכוף משמעת שתיקה. בניגוד לעבר, הציבור הישראלי מסרב לתת מנדט קיומי מלא ל"שני אנשים בלבד" או אפילו לקבינט מצומצם של שמונה שרים. זאת כשלעצמה התפתחות חיובית ומדהימה מאין כמוה, המוסיפה בלם חדש למערכת איזונים עדינה ושברירית.
|
|