דומני כי את זכרונותי מהיום העלתי כבר באתר זה.
מכל מקום, אספר על אשר חוויתי למען הצעירים שביננו.

יום ה-13/10/73 נפל בחול המועד סוכות.היה יומה השביעי של המלחמה. לאחר 3 ימים שקטים יחסית, בהם ניטשו קרבות ספורדיים בעוצמה נמוכה יחסית, נערך צה"ל ביום זה לקראת מתקפה מצרית כוללת שנועדה ליום המחרת. לשם כך הוזרמו אף משלוחי תחמושת אל האגד הארטילרי, שפרס בסמוך לציר עכביש. בין היתר נשלחה שיירת סמי טריילרים עמוסת תחמושת 175 מ"מ לשתי סוללות הרומח ארוכות הטווח, אשר פרסו בעורף הכוחות, באזור עכביש 58, מדרום לציר. סוללה אחת הייתה סוללה סדירה של גדוד 55 בפיקוד חזי נגר, אשר הייתה סוללת הבט"ש של הגזרה המרכזית, ואשר דילגה עם תחילת הקרבות מהתעוז כישוף לעמדה זאת. הסוללה השניה, שפרסה לצידה, הייתה סוללת מילואים של גדוד329 בפיקוד רון זלמנוב הי"ד. הכלים של גדוד זה שימשו בימים רגילים אף הם את גדוד 55, אשר היה מורכב, בעיתות שלום מ-5 סוללות, שתים מהן של גדוד 329. אנשי הצוות של סוללה זאת היו אנשי מילואים צעירים, רובם בוגרי גדוד 55.

נראה, כי גם המצרים נערכו לקראת קרבות יום המחרת, ולשם כך החליטו לפגוע בארטילריה הישראלית הכבדה ארוכת הטווח. בשעות הצהריים של אותו יום הגיחה שמיניית מטוסי האנטר עירקיים בגובה נמוך ותקפה את שיירת התחמושת שפרקה את מטענה לצד הציר. התחמושת החלה להתפוצץ מיד. כתוצאה מפיצוצי התחמושת, החלו אף פגיעות משניות בכלי הסוללה. מיד החלו להשמע בקשר קריאות לעזרה של סמל הקשר הסוללתי, יצחק א. אשר היה קודם לכן, בעת שירותו הסדיר, רס"ל הקשר של גדוד 55. הבחור זעק , בקול שזעזע את מאזיניו: "הותקפנו ע"י דרדרים, הכל מתפוצץ כאן". בתגובה השיב לו סגן מפקד האגד הארטילרי, סא"ל ברוך קורות, בקול רגוע:"תרגעו, תפנו את הכלים ותתרחקו מהפיצוצים." נראה, כי לא היה צריך להרחיק את מרבית אנשי הסוללה. שכן אלה התרכזו עוד קודם לכן בריחוק מה מן הכלים ליד קצין השלישות של האגד הארטילרי, אשר בא לבקר את הסוללה והביא עימו את ארבעת המינים, כך שהם עמדו בתור לקיום מצוות ברכת נטילת לולב.

כתוצאה מקיום מצווה זאת, היה מספר הנפגעים קטן יחסית. החלל היחיד היה מפקד הסוללה, רון זלמנוב הי"ד.

שמינית ההאנטרים, המשיכה מזרחה, תוך פניה צפונה וחזרה מערבה, כשהיא טסה הפעם מצפון לציר עכביש. אגב הפניה, נפגע אחד ההאנטרים מאש נ"מ ישראלית שנורתה אליו מאיזור טאסה והתרסק. יתר המטוסים המשיכו מערבה, והחלו לתקוף את הגדוד בו שירתתי, גד"ב "קצה". אני קפצתי על הזחל"ם וניסיתי לירות נגדם במקלע ה0.3 שעל דופן הזחל"ם. המקלע בגד, ירה רק כדור אחד ונעצר. תוך כדי כך, בפרק זמן של חלקי שניות, שנראו כנצח, התקדמו לעברנו המטוסים, כשהם יורים בכל ארבעת התותחים של כל אחד מהם, ואף פתחו באש רקטות. אך משום מה, כל האש פגעה באזור המרווח שבין הסוללות למפקדת הגדוד. אגב כך, פתחו באש 2 כלי נ"מ מתנייע 20 מ"מ שפרסו ליד מפקדת הגדוד, ומילאו את השמים בפטריות עשן שחורות. אחד ההנטרים נפגע מאש זאת, טייסו איבד את השליטה ופלט, ואילו המטוס המשיך מערבה ונפל על סוללת 120 מ"מ של גדוד "שובל", פגע שם בשני כלים וגרם לאבידות כבדות בנפש.



אני, את הלקח שלי הפנמתי ומאז אותו אירוע התחלתי לטפל במקלע דרך קבע. כל יום הוא עבר ניקוי , שימון ותיאום, ומעת לעת אף ניסוי כלים. ואכן, בהמשך הלחימה נורו ממנו עוד מספר סרטי תחמושת, ללא כל מעצור.

את תמונות שרידי סוללת הרומח ניתן לראות כאן:
http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=48100
וגם כאן:
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...t=175+%EE%22%EE

.

במלחמת ההתשה גדוד 402.

יום ה- 13.10.1973 ייזכר גם כערב יום המפנה במלחמה. באותו דאגו בפיקוד להפיץ בין החיילים שמחר מתוכנן קרב בלימה כנגד מתקפה מצרית בכל הגזרות. ואכן כך היה.

וכל מה שאכן ארע למחרת, ה 14.10 ידוע.

לפי הספר "צליחה " של עמירם אזוב,עמודים 22-29 מתואר שבישיבה של המטכ"ל ב12 לאוקטובר

הציע הרמטכ"ל דדו : " צריך לסיים את המלחמה לכל המאוחר ב14 באוקטובר".

מאוחר יותר מסר ראש המוסד צבי זמיר ידיעה ממקור "מהימן" כי המצרים מתכננים להנחית גדודי קומנדו

במעברי המיתלה והגידי ובצ.ה.ל. הבינו כי בהמשך תבוא מתקפת שיריון. ואכן ,

ב14 לאוקטובר תקפו המצרים ואיבדו 200 טנקים, ואז הוחלט על חצית התעלה מערבה.

זה קרה הליילה בין ה15 ל16 באוקטובר בדיוק לפני 38 שנים. הייתי שם.