http://himush.co.il/himush.co.il/or...os1967-1985.pdf

הספר מרתק מראשיתו ועד סופו ונותר רק לקוות שהמחברת תשלים גם את הפרק השלישי עד ימינו אנו. מקצת הנושאים מפוזרים על פני הספר המצוין הזה (למשל התייחסויות לשלל) ועל כן עשיתי להם קצת קונסולידציה

חלק ראשון - פיתוח אמל"ח וציוד נוסף

1. צריח 'דגן'/'מרבל' - מקלע מא"ג או "0.3, עם משקפת תת-אדומה, 'חרצית' (מכשיר ראיית אור כוכבים) ומערכת זרקור קסנון לטנקים. אלה הורכבו במקביל ובתאום יחד על משטח, שהותקן על חצובה/צריח, על רכב ייעודי נ"נ או זחל"ם. הופעלו כמארב נייד-נייח בצירי חדירה של מחבלים. הצריח פותח בתעשייה הצבאית. נבדקה האפשרות להפיכת ה'מרבל' לדו-קני ושימוש בו כ'מרבל-ים'. כן פותח מכ"ם חי"ר בצריח ה'דגן', כאמצעי לגילוי מוקדם של רכב ואנשים בתנועה.
2. מערכת 'דג' - עריסה קדמית לרכב קרבי המצויד בכוסית למקלע, המאפשר הפעלת מקלע המתואם עם תאורה א"א ומשקפת 'חרצית'.
3. 'משורר' - מכשיר אלקטרו-אופטי לראיית לילה המגביר אור טבעי של ירח וכוכבים, או אור מלאכותי, שעוצמתו חלשה כדי לאפשר צפייה או ירי בלילה. בדרך כלל נועד לשילוב עם מערכת ה'דגן'. המכשיר, דמוי טלוויזיה קטנה, ביצע הגברת אור טבעי או מלאכותי, שעוצמתו חלשה, פי מאות מונים. ב'משורר' עשו שימוש בפעולות יבשתיות במצרים ובפעולות ימיות, כאשר ציידו סטי"ל של חיל הים במערכת 'משורר' שהותאמה לספינה ובסיועו הצליחו להניח מוקשים ולפגוע בכלי שיט מצריים שיצאו מנמליהם.
4. 'שממית' - מערכת לסיכול חדירת מחבלים, שהיתה מורכבת מצמד תת-מקלע שלל מדגם 'קרל גוסטב', שהותקנו על גבי מכסה של ארגז תחמושת סטנדרטי. ההדקים של התמ"קים חוברו באמצעות מנגנון נעילה, ששוחרר באמצעות משיכת תיל ממעיד ממתכת או מפשתן. עם הפעלתו נורתה מחסנית שלמה של 35 כדורים. ה'שממיות' מוקמו בצירי חדירה אפשריים של המחבלים והן הופעלו כאשר המחבלים נתקלו בתיל הממעיד. ב-1968 מוקמו 11 מערכות כאלה ברמת הגולן.
5. 'זמזם' - מערכת התרעה שפותחה במש"א קשר 398 עבור יחידות הסיור הפיקודיות. המערכת הורכבה מפנס התרעה שהופעל על ידי סוללה, אוזניות, מפזר תיל, יתדות וגליל תיל. המערכת אמורה היתה להתריע על חציית התיל הממעיד גם בצליל וגם בהדלקת פנס התרעה.
6. 'חרצית' /'מדגרה' - משקפת חד-עינית, הפועלת על עקרון ראיית לילה, שהורכבה על ג'יפ סיור, נ"נ או זחל"ם. אינה זקוקה לתאורה חיצונית.
7. 'צרעה' - מטול רימונים המאפשר ירי רימונים מסוגים שונים מעל גבי דופן זחל"מי הביטחון השוטף.
8. 'פטל' - מדוכת עשן שהותקנה בדופן הזחל"ם, איפשרה מיסוך עשן מיידי של זחל"ם הביטחון השוטף, על ידי הפעלה חשמלית
9. קופסת הפעלה ל-20 מטענים - נועדה לשימוש עבור הפעלת מטענים שונים, כמו: מטעני חנ"ם, 'כלימגור', 'אבטיח', 'זאבים' (מטען חנ"ם רקטי), במוצבים.
10. קופסת הפעלה לשישה מטענים - להפעלת מטענים במארבים.
11. 'ממטרות'/'המן' - מטעני צינור ממולכדים, שהופעלו במטרה לבלום חדירת מחבלים. המטענים הופעלו באמצעות תיל ממעיד ותיבת הפעלה עם סוללה חשמלית, כמקור כוח. המטענים הונחו בצורת גדרות בצירי חדירה אפשריים של המחבלים.
12. 'קרן היסוד' - גדר התרעה אלקטרונית, שפותחה במכון ויצמן למדע, לחסימת צירי חדירה של מחבלים. פועלת על שדה אלקרו-מגנטי ומוטמנת מתחת לפני הקרקע. גדרות התרעה נוספות, מהדור הראשון, יוצרו על ידי שני מפעלים: מפעל 'מבת' שייצר גדר שנקראה 'מגל' והתעשייה האווירית, מפעל ב ייצרה את גדר 'מבט'. גדרות אלה היו מורכבות ממערכות קפיצים, שכאשר נגעו בהן הן נתנו איתות, שנראה במרכזת שהיתה ממקומת הרחק משם. על מנת למנוע אפשרות לחיתוך הגדרות ציפו אותן בצנורות פלסטיק שהוטמנו בקרקע. סא"ל צבי אורבך, אז ראש ענף הרכב במקחש"ר סיפר, כי תקלות רבות ליוו את התקנת הגדרות האלה, כמו גם אזעקות שוא רבות. הסתבר כי נברנים ועכברים כירסמו את הגומי שעטף את חלקי הגדר וגרמו להפעלתה ולכשלים בתפקודה. רק לאחר הוספת חומר מרעיל ודוחה מכרסמים, היא החלה לפעול כהלכה.
13. אבטיח' - מטען נפץ תקני נגד מחבלים, שפותח על ידי יחידת 'יפתח'. הורכב מגוף פלדה מחורץ דמוי מרגמה, שהוצב אלכסונית על משטח מתכת והונח בצירי חדירה אפשריים של מחבלים או בשטחים סביב מוצבי צה"ל. המטען הועף באמצעות רקטה, שהופעלה חשמלית מרחוק, על ידי אנשי המוצב ופיזר רסיסים לכל עבר
14. 'כלימגור' - מטען רסיסים נגד אדם או נגד רכב רך, שנועד לפריסה על ידי מארבי בטן או בקידמת מוצבים על צירי חדירה אפשריים. המטען הכיל כדוריות רסס והוא הופעל באמצעות נפץ חשמלי, באמצעות קופסת בקרה. המטען פותח על ידי צבא ארצות הברית ובצה"ל נעשה בו שימוש לצורכי ביטחון שוטף.
15. 'פומפיה' - מטען חנ"ם מועף המיועד להפעלה על פני יבשה או מים, כנגד כוחות המנסים לחצות מכשול מים, שפותח על ידי יחידת 'יפתח'.
16. תחמושת ל'צרעה' ול'פטל' - רימונים ותחמישים המופעלים מאמצעים אלה.
17. רימון לזיהום מערות
18. רחפת כפתרון לעבירות - רכב בצפון התעלה שפותחה על ידי גוף אזרחי ונוסתה בביצות בלוזה. במהלך אחד הניסויים בו נכח גם הקחש"ר, חלה תקלה ברחפת והפמליה נתקעה בלב הביצה ממנה נחלצה רגלית,
כשהאנשים טובלים בבוץ עד הברכיים.
19. מכשיר למניעת אבק ואיוורור בונקרים בשעת ירי
20. רכב לתנועה בביצות ובדיונות שפותח על ידי מקחש"ר על בסיס שילדת מכונית 'דה-שבו' ושילוב של מנוע להבים (פרופלור) של מטוס. הרכב המשודרג נע במהירות ובזריזות עד שיום אחד נתקע בדיונה והתקפל.
21. ה'זאבים', מטען חנ"ם רקטי, שפיתח דוד לסקוב ויחידת 'יפתח' ב-1966. מקחש"ר ליוותה את שלבי הפיתוח, בעיקר בתחום הבחינה והניסוי, אך גם שולבה, בשנים מאוחרות יותר בשיפור המוצר. במלחמת ההתשה נעשה שימוש ב'זאבים' בחזית המצרית נגד מטרות שטח, נגד ביצורים, נגד סוללות ארטילריה ובשטחים בנויים

ב-1979 התארגנה מקחש"ר למשימות פיתוח רבות בתחום הטנקים והתותחים. משימות אלה כללו:
פיתוח 'אפעה' על טנק לוחם - רקטה לפינוי שדה מוקשים ומתאמים לשוט ומגח,
פיתוח ערכת 'נוכרי' מותאמת למגח - ערכת כבישה חיצונית שניתן לחברה לטנק לחימה, שנועדה לגילוי שדות מוקשים ולפריצתם באמצעות גלגלי פלדה כבדים,
התאמת 'נוכרי' ו'מגוב' (מפנה מוקשים), לשוט
מיסוך עשן דרך המפלט בתומ"תים
מדומם מנוע ל'רומח' - תוספת מדומם מנוע מכני שיופעל על ידי מפקד צוות תותח מתנייע 'רומח'
מיני 'פטל' - מדוכת עשן בטנקי מגח,
מתקון 'סרוג' על טנקים,
אחסון 'רדיאן' ושרוכית זעירה (ראיית לילה לתותחן) בשוט-קל

לאחר מלחמת של"ג הוכנסו שיפורים נוספים במערך הטנקים. עיקר השיפורים נגעו לתחומי בקרת האש, ראיית הלילה, המיגון, השרידות והנשק. הושלמה הצטיידות כל טנקי המגח במגבר אור כוכבים לתותחן ובפריסקופ פסיבי לנהג ('וילון'),דיאמטר לגילוי קרינת לייזר ו-א"א, הושלמה הצטיידות ב'בלטן' לשוט ולמגח והחלה התקנתם על טיראן 5.

האמצעים הראשונים לראיית לילה ואמצעי הנגד להם, פותחו בחיל החימוש עוד טרם מלחמת ששת הימים. ביניהם היה 'עטלף', אמצעי תצפית סביל, לגילוי מקורות אור אינפרא-אדום, שהותקן מאוחר יותר על טנקים ושימש לגילוי תצפיות לילה של האויב. כן פותחה ה'חרצית', משקפת אינפרא-אדומה לראיית לילה, שהורכבה על ג'יפ סיור או זחל"ם, ששולבה ליד מערכות הירי ופעלה באמצעות זרקור 'בריגה' תוצרת צרפת, שפעל עם מסנן אינפרא-אדום. אמצעים אלו, שנחשבו מכשירים מהדור הראשון, פותחו בשיתוף עם הצבא הצרפתי ועם 'מפעלי התעשייה האלקטרו אופטית' - 'אל-אופ', שנקראה קודם לכן 'מכשירי גולדברג'. הם נועדו בעיקר לפעילות הבט"ש של היחידות המובחרות, שקד, חרוב ואגוז, שפעלו נגד המחבלים והמסתננים

'אל-אופ' היתה ועודנה החברה הישראלית המובילה באמצעים אלקטרו-אופטיים: ראיית לילה, לייזרים, מציינים ועוד. עד 1968 ייצרה החברה מספר מכשירים מהדור הראשון של ראיית הלילה. היו אלה מכשירי אינפרא-אדום או מגבירי אור כוכבים, שנקראו בשמות הקוד: 'קרנף' 'שפן' ו'שפנפן'. מערכות א"א אלה נועדו לטנקי השוט, אך במשך הזמן הסתבר כי הם לא ענו לדרישות צה"ל ולצרכיו. בעקבות זאת סוכם לעבור ולייצר מערכות א"א מקוריות של טנקי השוט כדוגמת הבריטים. אמנם ב-1965 שקלו בצה"ל לרכוש מערכות מושלמות כאלה בבריטניה, אך לנוכח התפיסה שדגלה בעידוד היצור המקומי בארץ, בנוסף להבטחה רשמית של מנהלי 'אל-אופ', באשר ליכולתם לייצר את הדרוש, תוך עמידה בלוחות זמנים, שונתה ההחלטה. ב-1969 יזמה 'אל-אופ' יצור של אמצעים מגוונים כמו משקפת תצפית פריסקופית קבועה שתוצב מעל עמדות מבוצרות או אשנבי ירי, כן הציעה לפתח מכשיר לגילוי מקורות א"א דרך פריסקופ בטנקי שוט ופיתחה כוונת לירי על מקורות א"א. לאחר מלחמת יום הכיפורים ודרישות מערכת הביטחון התרחב המפעל והוא פיתח וסיפק לצה"ל אמצעים מגוונים. עד לסוף 1976 פיתח 'אל-אופ' את האמצעים הבאים: 'ערבוב' - מד טווח לייזר משקפת, מיני לייזר - מד לייזר ל-M-32, 'רדיאן' - מכשיר נהיגה פסיבי לשוט, מד טווח לייזר לשוט, 'שפנפן' פסיבי ו'משוררים'.

ה'קרנף' היה מכשיר תצפית אקטיבי קצר טווח לנהג טנק, מורכב מפריסקופ אינפרא-אדום ופילטרים שהורכבו על פנסי הטנק לצורך נהיגת לילה. המערכת פעלה על שפופרות מהדור הראשון והורכבה לראשו של הנהג כמשקפת מיוחדת. כבר ב-1966 הוחלט לייצר את ה'קרנפים' בארץ במקום לרכשם מחו"ל. 'אל-אופ' הכינה שני דגמים כאלה ובינואר 1967 נערכו בחינות השוואה בינם לבין דגם 'פיליפס' שהובא לארץ. בהתאם לדגם הוציא ענף הנשק במקחש"ר מפרט טכני, שלאחריו ייצר המפעל מאות 'קרנפים'. ה'שפן' היה מכשיר תצפית אקטיבי מהדור הראשון שהפך אור אינפרא-אדום לתמונה ויזואלית, בתחום האור הנראה לעין. היה אפקטיבי לטווח של 150 מטר, הורכב ממשקפת דו-עינית, על ראשו של הנהג. ה'שפנפן' היה מכשיר ראיית לילה קטן יותר, פסיבי, מהדור השני, המגביר אור כוכבים, שהשלים את מערכת א"א לטנק והיה חייב להיות מסופק במקביל ל'קרנפים'. בתחילת 1967 הוחלט להיכנס ליצור ה'שפנפן' ב'אל-אופ', מבלי להמתין לגמר הניסויים ההשוואתיים עם מכשיר דומה שעמד להגיע באותה עת מחברת VARO בארצות הברית, שהיתה ספקית השפופרות. זרקור עזר למפקד הטנק היה אף הוא חלק ממערכת א"א בטנקים, משלים ל'קרנף' ול'שפנפן'. גם במקרה זה הובאו דגמים מחו"ל, אותם למדו ב'אל-אופ' וענף הרכב במקחש"ר פירסם להם מפרט טכני. ב-1972 נוסו דגמי ה'שפנפן' בתרגיל שריון ברמת הגולן וזכו להצלחה רבה. בעקבות זאת הוזמנו 2,000 מכשירים שיועדו לשימוש נהגי הטנקים, אך עד מלחמת יום הכיפורים הצליחו לייצר רק כמות קטנה מהם. לאחר המלחמה המשיך חיל החימוש בפיתוח 'שפנפן' קבוע בצריח הטנק, שחלקו הקדמי קשיח ונמצא מחוץ לשריון וחלקו מולבש על פניו
של התותחן.

הערה: שימו לב שהשפנפן (או יותר נכון ההצטיידות האיטית בו) מוזכר גם בעדויות ועדת אגרנט

חשוב לציין כי תרומת מקחש"ר בתחום ראיית הלילה, בנוסף לפיתוח היתה גם בבחינה, בבדיקה ובניסויים של אמצעים שנרכשו מחו"ל, כמו טלסקופ מגביר אור, משקפות וכדו'. לאחר מלחמת יום הכיפורים וכחלק מלקחי המלחמה, העלו היחידות הלוחמות דרישות להגדיל את הצטיידותן באמצעי ראיית לילה, במטרה לאפשר פעילות מבצעית יעילה בלילה וגילוי האויב המצויד באמצעים דומים. אמצעים אלה היו יקרים במיוחד ועד המלחמה היו מיועדים לבט"ש עבור הטנקים, התומ"תים, הנגמ"שים וג'יפי הסיור. באותה עת היו בצה"ל אמצעי ראיית לילה כלהלן: אמצעי א"א אקטיביים הפועלים עם תאורת א"א חיצונית: 'שפנפן' אקטיבי ו'קרנף', שהיו אמצעים לנהיגת רק"ם וג'יפים בלילה. 'מפוחית-פה', 'מדגרה' ו'חרצית', שהיו אמצעי תצפית. אמצעים פסיביים, המופעלים על ידי הגברת אור טבעי: 'משוררים' למיניהם, שהיוו אמצעי תצפית. אמצעי גילוי והתרעה: 'מיסיונר', 'דיאמטר' ו'עטלף', שהיו גלאיי מקורות אור א"א של האויב. 'בור-סיד', אמצעי כינון למקור א"א בטנק מגח 3 בלבד.זרקור 'קסנון', אמצעי תאורה לתצפית וירי בטנק. אמצעי ראייה פסיביים - תרמיים, שהיו אמצעי ראייה מתקדמים, כמו 'שפנפן' פסיבי, התקן תרמי לתצפית, גילוי וירי ועוד. ב-1975 הוחלט ללמוד את תהליכי הפיתוח וההצטיידות בארצות הברית במכשירי ראיית לילה המבוססים על שפופרות דור ב, במטרה לשפר תחום זה בצה"ל. בצה"ל שקלו לרכוש שפופרות כאלה לשם הצטיידות, אך גם שקלו לבדוק את כדאיות הקמת מפעל ליצור שפופרות. במקביל פותח ב'אל-אופ בארץ. בכך רצו לחסוך כסף ולקדם את הפוטנציאל היצרני בארץ. אופ' 'רדיאן' לטנק השוט, שהיה 'קרנף' פסיבי, מבוסס על שפופרת 40/50 מ"מ של חברת 'מולרד' הבריטית וכלל עינית רחבה לתצפית דו עינית. הביצועים התיאורטיים הצביעו על כך, כי כושר ההפרדה של המכשיר היה טוב מזה של האמריקנים. הדגם היה אז בשלבי סיום פיתוח ולקראת ביצוע הניסויים בצה"ל

בתחילת 1979 הוקם צוות פרויקט פיתוח ואינטגרציה למערכת בקרת אש חדשה בטנקי שוט ומגח. תפקידו היה לתכנן מערכת חדשה ולפתחה באמצעות מפתחים חיצוניים. אלה היו חברות 'תדיראן', 'אל-אופ' ו'אלביט'. מערכת זו זכתה לשם הקוד 'נחל עוז' ועל פיתוחה הוחלט עקב החשש מעיכוב רכש הבק"ש האמריקני. היא נחשבה כמערכת דור הביניים והיוותה שילוב של תת-המערכות המתקדמות ביותר שהיו אז בארץ. הקחש"ר, בן בשט, תמך דווקא בהרחבת פרויקט 'זגג', שהיה הבק"ש שפותח עבור טנק המרכבה, גם לטנקי שוט ומגח ולא צידד בהליכה בשני מאמצים במקביל.

בק"ש 'מנדלסון', שנקראה גם 'נחל עוז א', שעברה ניסויי ירי בישראל, אך באותו זמן טרם עד 1980 טרם נפתרה המחלוקת באיזו בק"ש להצטייד. גי"ש גיבש את עמדתו באשר להצטיידות במערכת זו. הרמטכ"ל מצידו, צידד בגישה של חזית רחבה, דהיינו לרכוש ולהצטייד במערכות רבות מסוגים שונים. כן הוא קבע לייבא 200 מערכות 'זגג' לטנקי מרכבה ולייצר באופן עצמאי 600 מערכות נוספות. הוא ראה במערכת 'נחל עוז א' כשלב ביניים עד לגמר פיתוח ויצור 'נחל עוז ב, שתהוה מערכת הבק"ש המרכזית עד 1995. ב-1984 הוכנסה מערכת הבק"ש 'נחל עוז א' לשימוש מבצעי במערך חיל השריון. המערכת פותחה ושולבה בטנקי צה"ל, במאמץ משותף של חיל החימוש, חיל השריון, 'אל-אופ' ו'אלביט מחשבים'. המערכת היוותה תרומה מבצעית מהותית, קפיצת מדרגה, לעומת מערכות הבק"ש הישנות בטנקי המגח והשוט. במספר תכונות אף עלתה המערכת על מערכת הבק"ש שהותקנה בטנק המרכבה. במערכת שולבו טכנולוגיות מתקדמות, יחד עם ידע וניסיון מבצעי שהבשילו לכדי מערכת קלה להבנה, נוחה לתפעול ובעלת ביצועים מעולים. הצוות שהוביל מערכת זו ובהם תא"ל בנצי בן בשט, הקחש"ר הקודם וסא"ל אפרים ארגמן, הומלצו על ידי הקחש"ר דאז, תא"ל טוביה מרגלית, כמועמדים לקבלת פרס ביטחון ישראל.

ב-1974 הטיל מו"פ על מקחש"ר את האחריות למשימת הפיתוח של מערכת כיבוי אש חדישה לטנקים. המערכת כללה התקנת מערכת כיבוי אוטומטית, הן לתא המנוע והן לתא הצוות. חשיבותה, בהעלאת כושר ההישרדות של הרק"ם וצוותו בשדה הקרב. מקחש"ר ניתחה ולמדה את ההצעות שהתקבלו והיתה זו שהמליצה על חברת 'ספקטרוניקס' ישראל כמפתחת המערכת. ב-1977 הושלם שלב מחקר המערכת, שכלל ניסוי מערכות ונותר עוד לבנות דגמים ולנסותם.ב-1978 עמדה חברת 'ספקטרוניקס' בשלבי פיתוח סופיים של המערכת, שעברה ניסויי גילוי וכיבוי בהצלחה ועמדה לקראת ניסויי בדיקות סביבה וניסויי שדה. המערכת, שנקראה SAFE היתה מבוססת על עקרון של גילוי אופטי של קרינה הנובעת מהתפתחות פיצוץ/ דליקה, בתוך מספר אלפיות השניה והפעלה אוטומטית של מערכת הכיבוי, היוצרת ריכוז של חומר כיבוי (פריאון 1301) באופן הומוגני בתא לדיכוי תהליך הפיצוץ. באותה עת עלה כי גם בחברת 'יוז' האמריקנית, שיוצגה בארץ על ידי חברת 'תדיראן', עסקו בפיתוח מערכת דומה, אותה הציעו להתקין בטנקים הצה"ליים. בבדיקה השוואתית בין שתי המערכות הוחלט לדבוק במערכת של 'ספקטרוניקס' ולהתקינה בטנקים. שנה מאוחר יותר שוב עלה הנושא, הרמטכ"ל הורה על ביצוע ההשוואה בין שתי המערכות הישראלית והאמריקנית. הקחש"ר בן בשט חלק על הקביעה שכן לא מצא טעם בעריכתה, אלא אם תכשל מערכת 'ספקטרוניקס' בניסויי הסביבה.

במקביל לפיתוח השיפורים בצי הטנקים, הועלה בתחילת שנות השבעים בתעשייה הצבאית, רעיון לפתח רקטה ארטילרית, שתסייע בלחימה בסוללות טילי קרקע-אוויר, סאם 2 וסאם 3 בגזרת תעלת סואץ ולמטרות נוספות כמו שדות תעופה, מפקדות ארמיות, מחסני תחמושת וכדו'. נתוניה היו: קוטר 280 מ"מ, טווח מכסימלי של כ-40 ק"מ ומשקל הרש"ק 113 ק"ג. הכוונה היתה שהרקטה תוכל לפעול עצמאית נגד סוללות הטילים או מסייעת למטוסי חיל האוויר. תעש פנתה למקחש"ר בהצעה למיזם משותף לפיתוח רקטות ארטילריות מנויידות על רק"ם, על בסיס פרויקט פיתוח לצבא זר, של רקטה ארטילרית לטווח בינוני שנעשה אז שם. ראש אג"ם, האלוף דוד אלעזר (דדו), סבר כי על צה"ל להיכנס לתחום הרקטות הארטילריות ולהצטייד בהן ולכן אישר את פרויקט, למרות שהסתייג מההערכות של לוחות הזמנים והתקציבים הדרושים, כפי שהוצגו בפניו. בשלב הראשון המליצה מקחש"ר, לה היתה אחריות כוללת על משימת הפיתוח וכן אחריות לפיתוח מערכת השיגור וניודה, להתקין את המשגר על שלדת רכב זחלילי ממשפחת נגמ"שי M-113, שיעניק יתרון בעבירות ובניידות על פני תובת טנק השרמן. בהמשך קבעה מקחש"ר כי עקב בעיות משקל, מרכז כובד וכדו', לא יוכל נגמ"ש M-113 לשאת את המשגר והציעה או להקטין את מספר קני השיגור או להרכיבו על תובת טנק השרמן. על תעש הוטל לפתח את הרקטה והרש"ק ב-1971 ניתן לרקטה זו הכינוי 'עברי' וניתן אישור תקציבי דו-שנתי ליצורה, שמונה הרקטה פותחה בשנים 1973-1971, מיליון ל"י לתעש ושני מיליון ל"י לחיל החימוש. כאשר תכנון התובה ומערכות ההנעה של המשגר והפיקוח על הפיתוח בוצעו, כאמור לעיל, במקחש"ר, פיתוח התובה ובנייתה במש"א 7100 ותכנון המשגר, הרכבתו ומערכות הנעתו, בתעש.

הדגם הראשון של ה'עברי' השתתף, באופן פסיבי, במלחמת יום הכיפורים, כאשר הוצב תוך כדי מלחמת יום הכיפורים במרומי הר החרמון, כאיום על דמשק, תוך ניצול תוספת הטווח בגלל הפרשי הגובה. תוך ימים ספורים הוכנו בסיסים בשטח, הורכבו משגרים והוכנו לוחות טווחים מיוחדים. אך בסופו של דבר הוחלט שלא להפעילו. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוחלט בסיס לפיתוח רקטות ארטילריות מתקדמות בישראל. על הגדלת סד"כ ה'עברי' באמצעות מתקון משגרים על גבי טנק השרמן ו/או זירוז פיתוח משגר על טנק המרכבה. בסופו של דבר, פיתוח המשגר על טנק המרכבה לא יצא לפועל מסיבות תקציביות. רק ב-1975 התקבלה ההחלטה על הצטיידות ברקטות 'עברי' בצה"ל. בשלבים הראשונים לפיתוח ה'עברי', רוכז הפרויקט על ידי התעש. אך עקב בעיות תיאום שעלו במהלך הפיתוח, הוחלט בשלב מאוחר יותר להעביר את האחריות לניהול הפיתוח ואת ריכוזו לחיל החימוש. ב-1976 כללה המערכת: רקטה, משגר, רכב שרות ומטען, רכב הובלה, מערכת מטאורולוגית למדידת רוח הקרקע, מערכת חישוב, כולל לוחות טווחים וזיווד מיוחד למערכת. באותה עת היו ארבעה סוגי רקטות, שהחליטו להצטייד בהן: 'עברי' סימן (מארק) 1, שפותחה על ידי תעש והוזמנו ממנה 460 רקטות, 'מנגינה', מבוססת על מנוע 'עברי' סימן 1 עם רש"ק כבד, בפיתוח התעש, ממנה הוזמנו 700 רקטות, 'מחול', רקטה המבוססת על אותו מנוע עם רש"ק כבד, בפיתוח רפא"ל, ממנה הוזמנו 1400 רקטות ו'עברי' סימן 3. באותה עת היו קיימים שני סוגי משגרים: משגר ארבע קני על תובת שרמן 'פיגמליון', משגר שמונה קני על תובת טנק שוט. הניסויים ברקטה ארכו זמן רב והם לוו בתקלות לא מעטות ואף בפיצוץ משגרים

וכיוון שהחרמון היה בידי הסורים במהלך כל המלחמה עד לכיבושו בידי חטיבה 317 וחטיבת גולני, אני מניח שהכוונה היא לתקופה *אחרי* המלחמה אבל לפני הסכם הפרדת הכוחות.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

הקדמת אותי...

גם לידיעתי, היו משטחים מוכנים לסוללה היחידה ב"ישראלי".
לידיעתי הם היו אמורים להפגיז את המטכ"ל הסורי, שהיה ממש בקצה טווח המערכת.
בשיא הכוננות (לפחות ע"פ אמ"ן) שהיה בראש השנה 73 הסוללה הוצבה בעמדתה בחרמון.
לאחר החג, וירידת הכוננות, הסוללה הורדה (למזלנו) לבסיס עורפי.
בהתחשב בעובדה שמוצב החרמון הותקף מייד בתחילת המלחמה (במטוסים וארטילריה) ותוך פחות משעה כוחות סוריים הגיעו במסוקים וברגל למוצב, ספק אם הסוללה הייתה מספיקה לירות משהו.

http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=527654

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

מקור

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

זה עתה השלמתי קריאת הספר "בידיהם חושלה הפלדה" על תולדות מש"א 7100, ובזכותך הורדתי את שני הספרים על תולדות חיל החימוש, המשלימים את הנושא.

תוכל למצוא גם ב "אדון כלום בריבוע" ספרו של יצחק יעקב, שהיה מפקד בית מלאכה 681 של החיל בסוף שנות ה-50 (האחראי למשל על פרויקט ה M51) ולאחר מכן ראש מחלקת אמל"ח במשך כחצי עשור (מזכיר למשל את נ"נ הדגן). לאורך שנות שירותו הארוכות בתפקידי מו"פ היה יצחק יעקב מעורב באינספור פרויקטים צבאיים מעניינים אך לצערי משום מה בחר להקדיש את רוב ספרו לצי'זבטים, מעשיות וסגירת חשבונות. למעשה הספר דל ביותר בפרטים ומידע קונקרטיים על אמל"ח כזה או אחר ועל כן אינני ממליץ עליו כלל.

שימו לב שכבר לפני שליש מאה שקלו נגמ"ש הבקעה כבד על בסיס המרכבה, לימים הנמ"ר

ה'אכזרית' הינו שם קוד לנגמ"ש כבד, שנבנה על תובת טנק 55-T (טיראן), בתוספת מיגון, שנועד לשמש, בנוסף לניוד חיילי חי"ר לשדה הקרב, כנגמ"ש לוחם. נושא תשעה לוחמים ונהג, חמוש בשלושה מא"גים, במדוכות עשן ובאמצעים לראיית לילה. תחילת פיתוח ה'אכזרית' ברפא"ל, ב-1977, כלקח ממלחמת יום הכיפורים והצורך בהגנת הכוחות הלוחמים, אז נקרא גם נגמ"ש הבקעה. לרעיון פיתוחו היו מתנגדים רבים במקחש"ר, בגי"ש ואף באג"א. הם טענו כי הצורך המבצעי בו לא הוכח ולא הצדיק השקעת משאבים בפיתוחו, קליטתו ואחזקתו במערך. למרות דעות אלה קבע האלוף יקותיאל אדם, סגן הרמטכ"ל, בינואר 1981, כי קיים בצה"ל צורך בנגמ"ש כבד, בעל שרידות ומיגון, שיאפשר את ניוד הלוחמים בכלי מוגן. מכיוון שהמדובר היה במערכת נשק, שחטיבות חי"ר רבות היו אמורות להצטייד בה, העדיף סגן הרמטכ"ל להביא את הנושא להכרעת פורום המטה הכללי.

על מקחש"ר הוטל לבדוק את הרעיון, שבבסיסו אימוץ תובת טנק קיים והתאמתה לנגמ"ש. מקחש"ר בחנה ארבע אופציות; על בסיס תובת טנק שוט, מגח, מרכבה או טיראן, כאשר האופציה המועדפת עליה היתה בנייתו על תובת מרכבה. למרות האמור לעיל ובעיקר כלקח ממלחמת של"ג הוחלט על פיתוח ה'אכזרית', על בסיס תובת טנק טיראן, במשימת פיתוח, שנחשבה פרויקט חירום בעל סיכונים גדולים ואשר הוגדרה על ידי סגן הרמטכ"ל כאמל"ח הפתעה אשר חשיפתו לזרים אסורה. בראש ועדת הפיתוח עמדה מקחש"ר, שהיתה לה אחריות כוללת לפרויקט ובעיקר למערכות האוטומטיביות. במקחש"ר הוקם צוות פרויקט, בראשות סא"ל דובי דויטשמן, אשר הפעיל את כל הגורמים בחיל ומחוצה לו. רפא"ל היתה אחראית לנושא מערכות הנשק, המיגון ותא הלחימה. היצור הסדרתי התבצע במש"א 7200, שזכה ב-1985 בשבח על עמידתו בלו"ז סיום יצור דגם הירי, אם כי גם מש"א 7100 נטל חלק במאמץ היצור. ה'אכזרית' פותחה על תובת טנק טיראן, תוך שימוש בחטיבת כוח של 'סמובר', הטיראן המערבי, מיגון בטכנולוגיות חדישות והצטיידות במערכות נשק מתוחכמות. במחירי 1984 עמדה עלות היצור הסדרתי על כ-600 אלף דולר ליחידה, בשלב ראשון לפיתוח והצטיידות ב-300 כלים, בפועל הצטיידו בפחות מזה. תהליך היצור וההצטיידות החל רק ב-1987, בעלות כוללת של 163 מיליון דולר ובראשית שנות התשעים צויידה חטיבת גולני ב'אכזרית'

המשלחת יצאה לדרך ביוני 1974 וביקרה בבריטניה, אצל שתי החברות שעסקו בנושא: חברת 'דריקלד' ו-'טום אנד סקוטני'. ביקרה בבסיסי החסנה לרכב ומכללים, שכבר אוחסנו בשיטת 'דריקלד' וביחידות טנקים שאיחסנו צל"ם, הן בשיטת 'דריקלד' והן בשיטות אחרות, כמו 'אירפלקס' ו'חניטה'. המשלחת ביקרה בשבדיה, אצל יצרני ציוד החסנה ובסיסי החסנה, בשוויץ, במפקדת מערך שימור ושיטות החסנה לרכב, במכון לשימור חלקי חילוף ובמחסן לאחסנת רכב ובגרמניה, ביחידות טנקים, הן של הצבא הגרמני והן של הצבא הבריטי שאוחסנו בשיטת 'דריקלד' ובשיטת 'טקסיקון' (השם המסחרי ל'תום אנד סקוטני'), שאף היא שיטת החסנה יבשה בדומה לשיטת 'דריקלד', בתוך 'שק שינה', אלא שהכיסוי ניתן לפתיחה וסגירה רק בנקודות פתיחה וסגירה קבועות.

חברי המשלחת המליצו על אימוץ ההחסנה היבשה לטנקים בלבד, עקב חוסר ניסיון באחסנת רכב ב, בשיטת 'שק שינה'. על פי שיטה זו עוטפים את הטנק בכיסוי P.V.C. התפור החסנה יבשה לטנק, בשיטת 'שק שינה' לפי מידה (tailored cover). הכיסוי מורכב מיריעה תחתונה - רצפה, יריעה עליונה ושרוול לתותח, המחוברים ונסגרים באמצעות רוכסנים מיוחדים. ייבוש האוויר ושמירת לחות רצויה של 45-40 אחוזים בתוך הכיסוי למניעת יתר לחות או ייבוש מוגבר, מתבצעת באמצעות 'יבשן', מייבש אוויר חשמלי, הפועל על עקרון הקרור או הספיחה הכימית. הציוד מאוחסן על משטח בטון, אספלט או קרקע מיושרת ומהודקת, עליה מונחים לבידי עץ, המחלקים את משקל הרק"ם/רכב ומקטינים את לחץ הקרקע. חברי המשלחת טענו, כי אין מניעה טכנית לאחסן את הטנק על תחמושתו, מצבריו וסולר במיכלים. נושא 'המשיכה לאחור' של התותח נפתר על ידי הכנת שרוול מיוחד, שאיפשר את ביצוע 'המשיכה לאחור' ללא פתיחת הכיסוי. בדיעבד עלה, כי פעולת 'המשיכה לאחור' הפכה למיותרת, עקב תנאי ההחסנה היבשה והיא בוטלה. אמנם, טענו חברי המשלחת, כי אין ברשותם נתונים מדוייקים על החסכון בכוח האדם לאחזקת הטנקים בשיטת החסנה זו, אך ניתן להניח שהחסכון יהיה גדול.

בבדיקת הכיסויים של שתי החברות, 'דריקלד' ו'טקסיקון' לא נמצאו הבדלים ניכרים בין שני הסוגים, אלא בסוגי הרוכסנים, ולכן החליטו לרכוש מאה כיסויים מכל חברה, לצורך ניסוי. באשר ל'יבשנים', כל שלושת הסוגים שהיו בשוק הוכחו כטובים והוחלט לנסות שניים מהם: מתוצרת 'ווסטרן' ו'מונטרס'. בעקבות המלצות המשלחת ובטרם החלטה על יישום מלא של השיטה בכל הימ"חים, סוכם להיכנס לניסוי, שיקיף את סוגי הציוד השונים, בשלושה אזורי אקלים שונים בארץ: בדרום, במישור החוף ובצפון. בסוף שנת 1974 החל ניסוי ההחסנה היבשה, בראשות מקחש"ר ובתיאום עם חיל התחזוקה שהיה אחראי על ההספקה. הוקמו צוותים וציוד מתאים הוזמן בחו"ל. הוראות נכתבו וצוותים תודרכו כיצד לתפעל את הציוד בשיטה החדשה, בימ"חים.

בה"ד 20 אירגן בתחילת 1975 יום עיון לקח"שים אוגדתיים/חטיבתיים ולצוותי הבוחנים, להצגת השיטה לאחר שהסתיימה תקופת הניסויים בהצלחה, נכנס הצבא לתוכנית עבודה מואצת, שכללה הכנסת כלים להחסנה יבשה בכלל יחידות צה"ל. הכנסת הכלים להחסנה חייבה את הכנתם, הקמת אתרי החסנה ורכש הציוד הנדרש, ולכן התמשכה התוכנית על פני מספר שנים. כך היו במרס 1978 - 405 טנקים בהחסנה יבשה ובמרס 1979 - 1,309 טנקים. התוכנית הושלמה עד בתוך כך החלו לאחסן 307 סוף 1980. המעניין ביותר, הועתקה השיטה לחיל האוויר לאחסנת מטוסי הכפיר, הסייקהוק והצוקית במערך ההדרכה של חיל האוויר. כן החלו באותה שנה בהכנסת טנקי מרכבה סימן 1 להחסנה יבשה, ישירות מקווי היצור

במטרה לנסות 'על רטוב' את אמצעי הצליחה השונים, הוחלט לשלב במסגרת תרגיל 'עוז', פעולת צליחה, שתדמה את צליחת תעלת סואץ ותעלת המים המתוקים. תרגיל 'עוז', שהתקיים בחורף 1972, נועד לבחון את משימות פיקוד הדרום במתאר מלחמתי ואת המבנה החדש של האוגדה המשוריינת הקבועה, בפיקודו של ברן. מפקד התרגיל היה אריאל שרון, אלוף הפיקוד, ומארגן התרגיל היה תא"ל שמואל גונן (גורודיש), מפקד אוגדה 36. בסכר הרואפה באבו עגילה, שהתמלא במים עם בוא החורף, בוצעו הכשרות הנדסיות, שדימו את אזור התעלה. במהלך התרגיל קודמו חלקות גשר ודוברות מונעות ממרחק רב עד לאזור הצליחה. למרות שאמצעי הצליחה היו עדיין בשלבי ניסוי, נעשה בהם שימוש ובאמצעותם צלחו הטנקים את מכשול המים.

יורם לונדון, לו היה מינוי חירום של קצין החימוש של אוגדה 162, הכין לקראת התרגיל מערכת דיווח ח"מ (חימוש), שכללה טפסים מיוחדים לדיווח החימושי. הטפסים כללו סעיפים כמו: מהות הפגיעה ומיקומה, התאריך, מי הגורם המטפל ומתי הסתיים הטיפול. במידה שהוחלט לא לטפל, אזי, פירוט הנימוקים לכך. הכוונה היתה שכל דרגי החימוש בגדוד, בחטיבה ובאוגדה, 'ידברו' באותה שפה. חלק מהגורמים החימושיים עשו שימוש בטפסים לפני המלחמה ובמהלכה, ולאחר מלחמת יום הכיפורים הם הוטמעו בכל החיל. לדברי לונדון, זכה תרגיל הצליחה לתהודה חיובית מהבחינה החימושית ורק תומ"ת אחד, טנק שרמן ושני טנקי מגח, לא צלחו את מכשול המים.

לעומתו, ראה אלעזר ברק, ששימש אז עוזר טכני לקחש"ר והשתתף אף הוא בתרגיל, את תוצאות התרגיל באור אחר. לדבריו, אמצעי הצליחה תוכננו לעבור לפי הסדר הבא: בראש דוברה על מגלשים, אחריה דוברה על גלגלים, לפי דרישת תח"ש, אחריה טנקים שאמורים היו לצלוח ולבסוף דוברה על גרור, שהכין חיל החימוש. הטור התעכב, כיוון שהמגלשים התחפרו בסלע ולא יכלו להזיזם. הדוברה על הגלגלים נגררה על ידי טנקים ויעה אופני שדחף אותה מאחור ובנוסף ניקה לפניה את הדרך דחפור עד שהגיעה למים. לבסוף, כאשר הגיע תורה של הדוברה על הגרור, כבר לא נשאר איש מהמכובדים שצפו בתרגיל, ראש הממשלה, גולדה מאיר ושר הביטחון, משה דיין, לראות את ביצועיה. לסיכום, ראוי להדגיש כי מכל מיגוון האמצעים שהוצגו בתרגיל, הדוברה המנויידת על גבי גרור ונגררת על ידי טנק יחיד היוותה את הפיתוח היחיד בו הצטיידו והיא היתה פרי פיתוח מקחש"ר

כבר בנובמבר 1973 הוחלט במטכ"ל על הקמת חטיבת טנקי טיראן, מתוך מגמה עתידית להקים בצה"ל אוגדת טנקי טיראן לסוגיו השונים: T-62, T-55, T-54 . בשנת 1974 הוחלט להקים את אוגדה 880 כאוגדת טיראנים נוספת במערך הצה"לי, אך בסופו של דבר נבנתה רק אוגדה 440 כאוגדת הטיראנים. בצה"ל סוכם לקלוט גם טנקי T-62 עם תותח בקוטר 115 מ"מ, אשר מתוך 132 טנקים שנפלו שלל היו 79 כשירים והיה צורך לבצע בהם דיגום מיזערי בלבד. שמו של טנק זה נקבע כ-'טיראן 6' ומפקדת קצין השריון הראשי הציעה להקים מסגרת גדודית, בת 36 טנקי T-62, אשר תשתלב באוגדת הטיראנים 880, שנועדה לגזרת פיקוד המרכז. בסיכומו של דבר נבנתה חטיבה 320 כחטיבה עצמאית של טנקי טיראן 6 ובשל מיעוט התחמושת מסוג 115 מ"מ (3,700 כדורים בלבד) שנפלה שלל, הוצע לעשות להסבת תותחיהם ל-105 מ"מ. בינואר 1974 הוקמה חטיבת טיראנים 889 במסגרת אוגדה 440. החטיבה התבססה על טנקי טיראן, שני גדודים עם תותחי 100 מ"מ וגדוד אחד של 115 מ"מ, שכאמור, תוכננה הסבתם ל-105 מ"מ. בעקבות האמור לעיל והתוכנית לקלוט ולשלב את טנקי הטיראן במערך הפך טנק זה להיות מרכיב נכבד, כ-25 אחוז, מסד"כ הטנקים הצה"לי.

לאחר מלחמת ששת הימים קלט צה"ל כ-150 טנקי טיראן שלל. בהיות הטנק מתאים מבצעית לצורכי צה"ל, בעיקר לאחר הסבת התותח ל-105 מ"מ, היתה בעית החלפים שלו, קריטית. עם תום מלחמת יום הכיפורים, הוחלט על קליטת כ-400 טנקי טיראן נוספים ופירוקם של כ-100 טנקים לחלפים. כך שעד סוף 1974, אמורים היו להיות במערך הצה"לי כ-600-500 טנקי טיראן ועד 1976 היו אמורים להיקלט עוד כמה מאות נוספים. הצפי לקליטת טנקים מסיבית זו הדאיגה את הקחש"ר, ברק, שחשש שחיל החימוש לא יצליח להתארגן כראוי בנושא החלפים, דבר שיפגע בכשירות הטנקים. הקחש"ר העלה תוכנית להתארגנות בנושא כאשר המקורות להצטיידות בחלפים יהיו: פירוק מטנקים פגועים, יצור מקומי, יצור בחו"ל, רכש, תיקון או שיקום מכללים ופריטים ומציאת תחליפים מערביים. כן העלה רעיון להקים את מצח"ט - מינהלת הצטיידות בחלפי טיראן.

באשר למערך הטיראנים, שהוזכר לעיל, הוחלט, כי בשנת 1974 יקלטו ויוסבו 409 טנקי טיראן לפי החלוקה הבאה: 120 טנקי טיראן 105 מ"מ, 253 טיראן 100 4/5 מ"מ ו-36 טנקי טיראן 115 מ"מ. מתוכם היה צריך להחזיר לכשירות באותה שנה 200 טנקים, אך בשל בעיות של מחסור במלאי חלפים והצורך בשעות מנוע רבות לאימונים, הוחלט להחזיר לכשירות רק 81 טנקים ולדחות לשנת 1975 את ההחזרה לכשירות של שאר 119 הטנקים. במקרה כזה תוכנן להגיע בשנת 1974 לסד"כ של 383 טיראנים כשירים במערך, המהווים אוגדה ועוד חטיבה. בשנת 1975 תוכנן לקלוט ולהסב עוד 502 טנקים. אגב, לשם כך היה על החיל להכשיר גם כוח אדם חימושי, שכלל מכונאים, חשמלאים וחמשי צריח כחלק מהמצב החדש שנוצר.

BRDM 2

במהלך 1974 ביצע חיל החימוש פעולות רבות של קליטה והחזרה לכשירות. ביניהן ניתן להזכיר כי החיל קלט והכשיר בשנה זו 36 שריוניות BRDM לירי טילי ה'סאגר' ועוד 18 שריוניות פיקוד מסוג זה. מכיוון שהן נקלטו באופן חפוז, לאחר המלחמה ולא בוצע בהן טיפול תקופתי, הוחלט במקחש"ר להחזירן לכשירות, בתחילת 1974 פעילות זו בוצעה במש"א 7200 כאשר חלק מהפריטים אופיינו ושורטטו בענף היצור במצל"ח 6800 ואחרים יוצרו על ידי יחש"ם 652.

ג'יפי שמל

חיל החימוש החליט לשנות את ג'יפ שלל 'שמל' ולהתאימו להטסה, כמשימת פיתוח נוספת. לשם כך סוכם למתקן התקנים חדשים, כמו ג'ריקנים למים, התקנת כלי נשק כמו תמ"ק עוזי ורומ"ט, חיזוק רשת ההסוואה על הגג והתקנת מכשיר קשר ואנטנה. הוחלט להסיר את כיסוי הברזנט שהיה מודבק על תא הנהג ובמקומו הוטל על מדור היצור במצל"ח 687 לטפל ביצור כיסוי חדש. הדגם לכיסוי אמור היה להיתפר במש"א 681, ביוזמת ראש ועדת הפיתוח לג'יפ, סרן מרדכי פרנסס. תוך כמחצית השנה הושלם הפיתוח והג'יפים הראשונים היו מוכנים. חשוב לציין בהקשר זה כי עבודת פיתוח מעין זו דרשה שילוב ותיאום בין גורמים שונים: מתקון צה"לי, תיקונים סופיים וצביעת הג'יפ על ידי מצל"ח 687, הכשרת המשגרים והתקני הכיוון על ידי מש"א 681 ומתקון מערכות אלקטרוניות ייעודיות קשר על ידי מש"א לאחר תום העבודה נבחן הג'יפ על ידי בוחנים שונים לאישור תקינותו.

BTR

כמחצית השנה לאחר הכנסת הנגמ"שים לשירות צה"לי, בנובמבר 1969, החליט הקחש"ר לרכז את המידע שהצטבר עד אז מניסיון הפעלת הכלים ולגבש המלצות לגבי אחזקת כלים אלה לטווח של כחמש שנים. סך כל כמות הנגמ"שים שלל BTR-152 עמד על 290 כלים, מתוכם הוכנסו 160 לשירות: 62 לפיקוד הצפון, 68 לפיקוד המרכז, שם הם הופעלו בתעסוקת בט"ש בקווים אשר הכתיבה תנאי תפעול ואחזקה לא קלים, 10 למש"א 682 ו-20 ליחידות שונות וכעתודה. נוסף לכך הוחזרו BTR-50 16 לכשירות והוכנס בהם דיגום צה"לי

כחלק ממדיניות הכנסת רכב השלל למערך הוכנסו גם משאיות 'גאז' כרכב רב-מינוע וכן גם נגמ"שי BTR-40, בעלי מבנה אוטומוטיבי דומה. קליטת כלים אלה נעשתה בשני אופנים: קליטה מלאה של 450 נגמ"שים, שעברו תיקוני דרג ב והתקנת מגבר בלם. כמו כן קליטה רדודה של מאתיים ועשרים משאיות, שכללה רק תיקוני דרג א, ללא התקנת מגבר בלם, שנועדה להכנסה מהירה של הרכב תחת סככות ולמסגרות אחזקה ימ"חיות, בהנחה שיוחזר לקליטה עמוקה מאוחר יותר. הבעיה העיקרית של המשאיות היו הבלמים, שבעת בלימה חזקה גרמו לסטיית הרכב ולסכנה לרכב ולתנועה בכללה. ניסיונות לפתור את הבעיה, גם בסיוע מוסכים אזרחיים, לא צלחו. ב-1973 ועוד טרם מלחמת יום הכיפורים סוכם להוציא, בהדרגה את כלי הרכב האלה משימוש בצה"ל

במחצית 1974 הוחלט באג"א על פיתוח סד"כ הטיראנים בצה"ל, נוכח נפילת כמויות גדולות של טנקי T לסוגיהם כשלל במלחמת יום הכיפורים ובהם 111 טנקי T-62 שהיו במצב כשיר. בצה"ל הוכנה תוכנית להקמת שתי אוגדות טיראנים, אך בסופו של תהליך הוקמה אוגדה אחת, אוגדה 440 וכן עוד חטיבת טיראנים עצמאית, חטיבה 320. שינוי התכנון המקורי נבע בעיקרו מקליטה מוגברת של טנקי המגח בצה"ל. לשם שמירת כושרם המבצעי של הטיראנים, התגבשה ההבנה, כי יש למצוא תחליפים מערביים למכללים המקוריים, להם לא היו חלקי חילוף שיספיקו לשנים הבאות. מש"א 7100 צבר ידע בשיקום ודיגום טנקים כאלה בעקבות מלחמת ששת הימים ולכן הוטלה עליו, גם עתה, המשימה לקלוט, לדגם ולהסב את 445 טנקי השלל החדשים. משימת הפיתוח בנוהל מקוצר הוטלה על מקחש"ר בתחילת 1975. מטרתה היתה פיתוח תחליפים מערביים לטנקי הטיראן, שיכללו תחליף למתנע המקורי, התאמת מסעף סובב צריח חדש בטיראן 5, תחליף מערבי למערכת הטעינה המקורית ותחליפים מערביים לחלקי החשמל המקוריים בטיראן 5. אמנם, כבר ב-1969 אישר הקחש"ר דומי את תחילת פיתוח הסבת המנוע של הטיראן למערבי, אך במחצית שנות השבעים דובר במערביזציה של כלל הטנק ומערכותיו המרכזיות ולא רק במנוע, משימה לה היו מתנגדים רבים.

במשימת פיתוח זו היה שילוב של שמירת היכולות הישנות של הטנק שהוכיחו את עצמן, במערכות חדישות מתוצרת מערבית ומפיתוח עצמי. כך שמרו את שלד השריון המוצלח של הטנק, הצללית הנמוכה והמזקו"ם האמין בשילוב עם מערכות מרכזיות מודרניות. במהלך הפיתוח רוקן תוכן הטנק והוכנסו בו מערכות כמו חטיבת כוח ומערכת צריח מהטובות שהיו אז. בעיצוב הטנק הושקעה מחשבה רבה בתחום הנדסת האנוש, שהפכה את הטנק לכלי נוח לתפעול ואחזקה. הוכנסו מערכת בקרת צריח מתוצרת ארצות הברית ומערכת בקרת אש מתוצרת הארץ, ששיפרו את דיוק התותח והיקנו לו יכולת לפגוע במטרה בכדור הראשון. התקנת חטיבת כוח חדשה ומערכות נהיגה מודרניות הפכו את הטנק לנייד יותר, זריז ומהיר. הגנת השריון של הטנק המקורי, שהיתה מבוססת על שריון פסיבי מעולה, שופרה אף היא על ידי הוספת לוחות שריון אקטיבי, שהגדילו את יכולת העמידה של הטנק בפני פגיעה של מטענים חלולים.

פרויקט המערביזציה של הטיראן זכה לכינוי 'סמובר'. האחריות הכוללת לביצועו הוטלה על מקחש"ר, שהקימה צוות משימה מיוחד, לרשותו הועמד תקציב משימתי לפיתוח, תוספת כוח אדם ורכב. העבודה ארכה כשמונה שנים, שבסיומן הפך טנק הטיראן הסובייטי לטנק לחימה מתקדם, שהתמודד בהצלחה עם כלי השריון של שנות השמונים. בחלק מטנקי הטיראן שנפלו שלל בידי צה"ל במלחמת יום הכיפורים היו מצפני ג'ירו. מתקון ייעודי זה נמצא בעיקר בטנקים שכללו במקור ערכות 'שנורקל' לחציית מכשולי מים, בנסיעה מתחת למים ונועד להקל על נהיגת הנהג בעת ששדה ראייתו חסום. מערכת המצפן כללה מצפן ג'ירו, אלטרנטור הניזון מרשת החשמל של הטנק, רתמות חשמליות, מסגרות בסיסים ומרווחים. בעת קביעת הדיגום הצה"לי, לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוסר מצפן הג'ירו ובמקומו הותקנה קופסת בקרת קשר של הנהג. ב-1975 הועלתה דרישה להרכיב מחדש את מצפן הג'ירו בטנק הטיראן. אי לכך נבנה דגם שונה לריהוט תא הנהג, שכלל הזזת קופסת בקרת הקשר ופינוי המקום הקודם למצפן. בשנת 1983 הוכנסו שיפורים נוספים בטנקי הטיראן, שכללו: פריסקופ תותחן פסיבי NV-40, פריסקופ נהיגה פסיבי NV-39, מד טווח לייזר (מט"ל) אינטגרלי על גבי טלסקופ תותחן טיראן ומערכת בקרת אש (בק"ש) 3000 לטיראן. אמצעים אלה תרמו, לדברי אלוף פיקוד הדרום, אלוף דן שומרון, להעמדת טנקי הטיראן בשורה הראשונה של הטנקים בצה"ל. ב-1984 הותקנה בטנקי טיראן 6 ערכת 'בלטן', אמצעי שנועד לתת תוספת הגנה לטנק וצוותו. הטנק נחשף לציבור ב-1984 על ידי הקחש"ר דאז, תא"ל טוביה מרגלית.

פיתוח דגם הטיראן המערבי היווה אתגר טכנולוגי והיה כרוך בעבודה הנדסית רחבת היקף, שנעשתה במקביל למשימות פיתוח אחרות, כמו פרויקט המרכבה. כל זאת בעלות פיתוח נמוכה, תוך חסכון, ללא רכש של ציוד ייעודי, מכונות או מכשירים מיוחדים ועמידה בלוחות הזמנים. עבודת אנשי הצוות היתה מקצועית, ברמה גבוהה וללא קיצורי דרך.

הערה: מעבר לאזכורים של אוגדה 440 ו 880 ויתר עוצבות הטיראן

במהלך השנים ובהתאם לתוכניות החומש הצה"ליות כמו תוכנית 'גושן' לשנים 1974-1970, או תוכנית 'אתגר' לשנים 1978-1982, שקבעו את סד"כ הטנקים הצה"לי, התגבשו תוכניות לשיפורים בצי הטנקים ובחינתן לצורך קביעת קדימויות בתקציב הביטחון ובראייה רב-שנתית. בבסיס תוכניות אלה עמדה ההנחה שסד"כ 'גושן' כלל שש אוגדות, 12 חטיבות טנקים וגדוד סיור, סך של 1,910 טנקים. סד"כ 'גושן מורחב' כלל תוספת של אוגדה קבועה ועוד חטיבת טנקים, סך של 15 חטיבות טנקים ושבע חטיבות ממוכנות, סך של 2,319 טנקים. הסד"כ עד 1980, בדיעבד, חלק מסד"כ 'אתגר', כלל עוד שתי אוגדות, 19 חטיבות טנקים, תשע חטיבות ממוכנות, סך של 2,913 טנקים. בסוף 1977 התברר כי צי הטנקים במסגרת תוכנית 'אתגר' עלה על התכנון המקורי והגיע ל- 3,736 טנקים.

בעקבות מלחמת יום הכיפורים היה זקוק צה"ל להשלים את הציוד שנפגע ולשדרג את איכות הסד"כ. רכש
מסיבי התקבל מארצות הברית שכלל
1,000 טנקי M60
700 תומ"ת M109
5000 נגמ"ש M113
אלפי משאיות 6*6

הערה: על פי הסד"כ המצוין כאן בתוספת שלל יוה"כ ובהפחתת רק"ם שהושמד או אבד כשלל מצרי, נראה שסד"כ צה"ל בסוף 1977 עמד על 9 אוגדות שריון (3 מתוכן סדירות) ועוד חטיבה או שתיים עצמאיות בהרכב הנ"ל:
4 חטיבות טיראן
12 חטיבות שוט
12 חטיבות מג"ח
ועוד כתריסר גדודי מג"ח ושרמן בחטיבות ממוכנות וגש"פים.

בשל צפי לעלות גבוהה של ההסבה, לא חדלו בחיל החימוש לחפש חלופות למנועי הקונטיננטל. באיטליה מצאו אנשי חיל החימוש כי הצבא האיטלקי עשה שימוש במנועי GM, מנוע דיזל מקורר מים, לדיזליזציה של טנקי הצבא האיטלקי. זו בוצעה על ידי חברת 'אסטרה' האיטלקית, זכיינית GM. בעקבות כך העלה ענף הטנקים במקחש"ר את רעיון הסבת מנועי השוט למנועי GM. הקחש"ר המליץ לבצע במקביל, בניית דגמים של שני המנועים.

ה'שוט-קל', שנקרא גם 'צנטוריון משופר' עבר שלוש הסבות. הראשונה, שוט א, שהחלה ב-1969, וכללה כ-700 טנקים, השניה, שוט ב, ב-1975 והשלישית שוט ג, ב-1979, סך הכל כ-1,300 טנקים. ההסבה השנייה כללה החלפת מערכת בקרת הצריח במערכת הידרו-מכנית והשלישית כללה הכנסת שיפורים שתוכננו ופותחו בחיל החימוש כמו: אמצעי ראיית לילה, מערכת טעינה חשמלית חדישה, מערכת מיסוך עשן, שיפורים במזקו"ם, חיזוק הגחון, שיפורים במדף הנהג והגדלת כוח האש של הטנק כנגד חי"ר. ב-1984 נפתח במש"א 7100 קו יצור לשוט ד.

אור יקרות

אחד הפרויקטים המיוחדים בגזרת תעלת סואץ היה 'אור יקרות' (או מערכת מקבילה 'דג דיו'), שתוכננה ונבנתה לקראת תום מלחמת ההתשה, על ידי יחידת 'יפתח' בחיל ההנדסה ובתעש. נועדה ליצור חומת אש על פני תעלת סואץ, במטרה לשבש ניסיון צליחה מצרי. שתי מערכות כאלה הותקנו בקרבת המעוזים 'חיזיון' ו'מצמד', באמצעותן תוכנן להזרים דלק בצינורות לתעלה ולהציתה. ב-1971 נערכו ניסויים מוצלחים של המערכת בתעלה בהשתתפות מקחש"ר והיא נחשפה בפני המצרים. פיקוד הדרום וחיל ההנדסה גילו גישה מסוייגת לגבי מידת האפקטיביות של המערכת ולכן הזניחו את הטיפול בה. שמואל גונן (גורודיש) שהתמנה לאלוף הפיקוד רק ביולי 1973 גילה עניין במערכת ורצה להפעילה ערב המלחמה. צוות הנדסה ירד לבדוק את תקינותה בבוקר ה-6 באוקטובר והסתבר לו כי המערכת ב'חיזיון' היתה תקינה באופן חלקי אך מערכת ההפעלה החשמלית נקברה תחת הריסות המעוז. ואילו המתקן ליד 'מצמד' היה סתום ועל מנת להפעילו היה צריך לצאת מהמעוז ולהפעילו ידנית. בסופו של דבר לא הופעלו המתקנים וצוות ההנדסה שבדק אותם נפל בשבי יחד עם שאר אנשי מעוז 'מצמד'.

אמצעי צליחה

אחד המאמצים שנעשו בצה"ל בתקופת מלחמת ההתשה היה בתחום הכנת הרק"ם לפעולות הנחתה מהים. במסגרת זו נעשו ניסויים ובדיקות במפרץ חיפה, שכללו שיט של נגמ"שי M-113, שהגיעו תחילה מציוד השלל של הירדנים ובהמשך מהרכש מארצות הברית. הבעיה העיקרית היתה שהנגמ"שים היו גבוליים מאד בכושר הציפה שלהם ובמיוחד נוכח התוספות שהותקנו בהם ואשר הגדילו את משקלם. לפתרון הבעיה תוכננו במקחש"ר ויוצרו מצופים מיוחדים להרכבה לקראת מבצעים ימיים, בעיקר מול המצרים, בהם היתה חשיבות רבה לשימוש באמל"ח שלל לצורכי הטעייה.

על אף ההצלחה הרבה שהיתה למבצע הצליחה, ששינה את פני המלחמה, הופקו לקחים בתחום אמצעי הצליחה, יכולת ניודם ותפעול הסער שלהם. כתוצאה מכך, הוכר הצורך לפתח אמצעי צליחה חדש שיאפשר להעביר, במהירות ובאמינות, רק"ם וכוחות על פני מכשולי מים. בהתאם לדרישות המבצעיות שגיבש חיל ההנדסה, פיתח חיל החימוש, במחצית השניה של שנות השבעים, דוברת סער קלה (דק"ל), שיוצרה בתעשייה הצבאית. הדוברה נחשבה למתקדמת מסוגה. יתרונה התבטא במשקלה הקל, אך גם ביכולתה לשאת שני טנקים במשקל כולל של 120 טון. הדוברה ניידת, בעלת יכולת מעבר בשטחים קשים, יכולת השקה קלה ומהירה במים ויצירת גשר צף תוך זמן קצר

של"ג

בהקשר זה ניתן לציין כי אלפי רקטות RPG הועברו לבסיס תחמושת 'נימרה', וכן גם מטולי רקטות 122 מ"מ אשר בשל פריקת התחמושת וערומה שלא על פי ההוראות, התרחש פיצוץ עז ומטל"רים 122 מ"מ התעופפו באוויר וגרמו לפיצוץ כל התחמושת שהיתה בבסיס .

ששת הימים

התחמושת הרבה שנפלה שלל הועברה לשטח ליד חצור ולאחר מכן הועברה לבסיס תחמושת, שנבנה על ידי קבלן פרטי, ביבנה. בסיס זה היה ממוקם בקרבה מאיימת לכור בנחל שורק ורק לאחר זמן מה הבחינו אנשי החיל כי התחמושת הונחה במצבורים מסוכנים ומספר קטיושות 240 מ"מ הונחו בחולות, עם מרעומים, כשהן מכוונות לעבר הכור. בבסיס זה אירעה התפוצצות תחמושת רצינית וחלק מהשלל עלה באוויר.

את התחמושת מחזית הצפון 'שפכו' על מסלול של שדה תעופה ישן, במחנה סנט ג'ין ליד חיפה, שלא על פי ההנחיות. גם שם התרחש פיצוץ עז ומרבית תחמושת השלל מסוריה התפוצצה. אירועים אלה העלו בחיל את התובנה כי יש להתייחס לקליטת שלל בכלל ותחמושת שלל בפרט, בזהירות ובמקצועיות

במסגרת הסבת השלל ושיקומו החל חיל החימוש, בשיתוף אג"א והתעש, להתארגן ליצור תחמושת שתתאים לאמל"ח השלל מהגוש המזרחי. כך למשל סוכם על ניסוי חריטת טבעת בכדור 155 מ"מ לונג טום, על מנת להתאימו לתותחים שבשימוש צה"ל. יחד עם הטנקים הסובייטים נפלו שלל אלפי טונות של פגזי 100 מ"מ. אלה נערמו במצבור תחמושת ענקי ליד קנטרה, אשר פוצץ ביולי 1967, בפעולה צבאית על ידי אנשי קומנדו מצריים.

כבר בשנות השישים התבססה תחמושת חודרת שיריון (ח"ש) על שתי טכנולוגיות: קליע כימי בעל תכולה של חומר נפץ וקליע קינטי שחדירתו מבוססת על מהירות ומסה (המשקל). מתחילת שנות השבעים עסק חיל החימוש, בעיקר יחד עם תעש, בפיתוח מסיבי של תחמושת קינטית, שלימים קיבלה את הכינוי 'ליטוף'. הפיתוח היווה גירסה מתקדמת של קליע קינטי כדי להגדיל את עומק החדירה (armor piercing discarding sabot) APDS מנעל/חש מסוג של הקליע בשריון המטרה, היה צורך בהגדלת היחס בין אורך החודרן לקוטרו, דהיינו, ארוך פגיעת ודק ככל האפשר, כך שבנקודת הפגיעה תרוכז מקסימום מסה על שטח מינימלי. ה'ליטוף' בטנק, בעוצמה אדירה, עושה חור קטן בשריון ומתיזה סילון חם שפוגע ביושבי הטנק. עקב צורתו הארוכה וזנבו דמוי החץ בקצהו הוא נקרא לעתים גם בשם ח"ש-חץ. חיל החימוש, יחד עם התעש ורפא"ל נכנסו לתחום כדורי 'ליטוף' חודרי טנקים, שישראל היתה הראשונה להשתמש בהם בזירה. לאחר מכן הגו רעיון, להגדלת המסה והמהירות ושינו את החומרים מהם הרכיבו את החודרן, חומרים מרוכבים מאבקות מתכת, בשיטה מיוחדת. ביצועי ה'ליטוף', הרשימו צבאות זרים ולימים ייצאה התעש תחמושת כזו למדינות זרות.

הערה: כפי שניתן לראות, לאורך הספר יש הבדלים במספרי טנקי המג"ח והטיראן שנתפסו ושנכנסו לשירות

בצה"ל נערכו דיונים כיצד להיערך לקליטת השלל הרב; מה לקלוט, מה לשקם או לשפר ומהו הציוד שלא היה אפשר או לא היתה כדאיות כלכלית לשקמו או לקלוט אותו בצבא. ב-27 באוגוסט 1967 נערך דיון אצל סגן הרמטכ"ל, האלוף חיים בר-לב, בו סוכם על חלק מהציוד שייקלט בצה"ל. למשל, טנקים ירדנים M-48 ייקלטו ללא שינויים. טנקים סובייטים T-55 T-54 ייקלטו וישוקמו בשיטת הקניבליזציה, שכן לא היתה אפשרות לרכוש חלקי חילוף מברית המועצות. לפי הערכה ראשונית נקבע, כי ניתן יהיה להחזיר לכשירות, בשיטה זו כ-116-100 טנקים ועוד פלוגה לצורכי לימוד ואימון. סה"כ כ-130-115 טנקים. סוכם לקלוט תותחי שדה 122 מ"מ קצר ו-130 מ"מ, תותחי נ"מ 57 מ"מ, כנשק נ"מ סטטי, תותחי נ"מ 14.5 מ"מ משולב עם 20 מ"מ, נגמ"שים BTR-152 ,BTR-50, טנקים אמפיביים PT-76, נגמ"שים אמריקניים M-113 וטילי נ"ט שמל. כן סוכם לבדוק את אפשרות הסבת תותחי 100 מ"מ בטנקים הסובייטים ל-105 מ"מ. זאת בנוסף לטנקי הצנטוריון, שנפלו שלל ומיד עם תום המלחמה הוחל בקליטתם, תוך הסבת התותח ושאר המערכות המחייבות. אלפי כלי רכב מסוגים שונים נקלטו אף הם, תוך התאמתם לצורכי צה"ל. בין שאר הכלים נתפסו 12 שריוניות פרט (Ferret) מתוצרת דיימלר, אנגליה. הכלים היו משוריינים ומצויידים בנשק קל, שניתן היה להתאימם לסטנדרט וכן אפשר היה לרכוש עבורם חלקי חילוף באנגליה. קצין החימוש הראשי, אל"ם חיים דומי, המליץ להכניסם אחרים המליצו למסור לימ"חים במקום ג'יפים להנחתה, כיוון שהם היו מוכנים להנחתה. מסרו אותן לשימוש משמר הגבול.

למרות עבודת איסוף השלל המאומצת, התברר כי עד לרבע הראשון של 1968 עדיין נמצאו ברחבי סיני 270 טנקים מסוגים שונים, שלא ניתנו לקליטה בצה"ל. ענף הטנקים במקחש"ר העלה את הרעיון, להשתמש בחלקים ובמכללים שלהם, אשר לא היה אפשר לקנותם או ליצרם. למשל: מערכות מזקו"ם, מערכות היגוי ובילום, הינע סופי, גלגלי מתח, זחלים, גלגלי מרכוב ומשאבות. פירוק חלקים אלה איפשר קליטת טנקים רבים יותר מאשר נקבע בתחילה, דהיינו 200 טנקים במקום 140. בעקבות כך המליץ הקחש"ר להמשיך ולפנות טנקי שלל מסיני, גם כאלה שהוגדרו כשרופים, כיוון, שהיו בהם חלקים שניתנו לניצול ולהעברה למש"א 681 לצורכי פירוק והכנת מכללים. מבצע פינוי הרק"ם ופירוקו ארך כשלושה חודשים ובוצע, כאמור, על ידי יחידת פינוי שלל בסיני

במהלך המלחמה נפלו טנקי פטון ירדנים רבים שלל בידי צה"ל. מתוך 129 טנקי שלל נקלטו בצה"ל 106. הסבת טנקי הפטון M-48 שלל החלה במש"א 681 בתחילת 1968, על פי משימת פיתוח של חיל החימוש. בטנקים הותקנו התקנים בדיגום צה"לי. ביניהם: התקנים לעוזי, קופסא לרימוני עשן, שינוי בהדום המפקד, התקן למיכל המים וכן שינויים בצריחון והרכבת מקלע 0.3. באשר לטנקי שלל M-48 בתחילה סוכם כי הם יקלטו בצבא ובשלב מאוחר יותר יוסבו לדגם A-3. כמו כן סוכם כי רק הטנקים שהיו במצב סביר יוסבו ואילו היתרה תשוקם ותוסב בשנת העבודה 1970/69. הסבתם של טנקים אלה, 250 במספר, הסתיימה במחצית 1969 והם נקלטו בפיקוד הצפון וביחידות ההדרכה וכן במקחש"ר, לצורכי המשך ניסויים. שיקום והסבת טנקי השלל M-48 לדגם A-3 נדחה לשנת 1970 בגלל שתי בעיות: קביעת הערכות שיוזמנו, כיוון שיש הבדל בין M-48 שלל לבין M-48A-2C וכן הגשת ההזמנות.

מכיוון שלא נמצא באזור טנק חילוץ, לא ניתן היה לגרור את הטנקים. מפקד הצוות חיפש טנק חילוץ וזה נמצא באחד הימים. היה זה טנק חילוץ פטון M-88 שלל, שהיה חדש לחלוטין והספיק לעשות רק עשרים שעות מנוע. הטנק היה מצויד בכל הציוד הנדרש, כמו ציוד לריתוך, גנרטור, מדחס אוויר, מנוף הידראולי ועוד. בעזרתו הצליח הצוות לפנות שלושים וחמישה טנקי שלל. הטנקים שנסקרו היו מגח M-48, אשר מתוך הכלים שנספרו אז, נמצאו 85 טנקים שניתן היה לקלוט בצה"ל. מתוך 139 טנקי T-55 ו-T-54 39.

ולגבי המג"ח M47 (שגם כמותו נתפסו במלחמה...) אזכור מעניין

אמנם, המצב המדיני שנוצר לאחר מלחמת ששת הימים, מנע מצה"ל לרכוש טנקים, זחל"מים, כלי רכב וציוד צבאי אחר באופן פורמלי, ממדינות זרות. יחד עם זאת, נמצאו דרכים חלופיות לרכש האמל"ח הנדרש. אג"א, בכוחות עצמו ובסיוע נספחי צה"ל, משרד הביטחון ומשלחותיו בחו"ל, הצליח לבצע רכש צבאי, בעיקר משומש, מסוחרי נשק אירופאים. מיד לאחר המלחמה, ביולי 1967 נעשו מאמצים לרכוש טנקים ותחמושת. גורם צרפתי מסר כי ניתן לרכוש 300 טנקים M-47, במצב מצוין, שנקנו מהגרמנים, תמורת 38 אלף דולר לטנק, אך בפועל לא קנו אותם.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

לפי דעתי, התותח המתנייע הזה הוא 100 מ"מ. ראיתי כמה כאלה במלחמת יום כיפור. אחד כזה נגרר לשבטה כמטרה והודלק שם באימון קש"א ע"י מג"ח 6.

.

כלי דומה לזה נמצא במוזיאון לטרון - אלה כלים ששודרגו במצרים, הצריח שלהם הוגדל והוגבה וכחלק מהתכנון-מחדש של חלל הצריח הותקן התותח באחורי הצריח שלמעשה "התהפך" והפך לקדמתו.

ובכלל - הסורים והמצרים עשו כמה הסבות די מעניינות לטנקי T34, חלקם נמצאים עד היום במוזיאונים שונים בארץ.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

מבצע ליטאני

במהלך מבצע ליטאני נתפסו פריטי נשק ואמצעים מגוונים, גם אם בכמויות קטנות. המגוון הרחב בא לידי ביטוי בדגמים השונים של כלי הנשק ובארצות יצורם. כך למשל נמצאו רובי קלצ'ניקוב מתוצרת ברית המועצות, סין, פולין ומזרח גרמניה. נמצאו גם כלי נשק חדישים כמו רוס"ר M-16 A-1 עם סמל סעודי ולבנוני, רובה צלפים דרגונוב, תול"ר קל 73 מ"מ תוצרת ברית המועצות, רוס"ר 7.62 G3 מ"מ תוצרת מערב גרמניה וטיל נ"מ אישי משופר. הכלים החדישים הועברו לניסוי חימושי לצורך לימודם וקביעת התכונות והביצועים שלהם. סך הכל נאספו כלי נשק שיוצרו בברית המועצות, צ'כיה, איטליה, גרמניה המזרחית והמערבית, בלגיה, צרפת, פולין, סין, קוריאה וארצות הברית. ללמדך את מגוון המקורות שסיפקו נשק לארגוני המחבלים בלבנון. יחידת פינוי השלל במסגרת מצל"ח, סרקה 35 יעדים שונים שבהם סברה כי יימצא ציוד אויב. היא פינתה שמונה טנקים, 16 תותחי נ"ט, 15 תול"רים, שלוש מרגמות, 108 מקלעים, 17 מטולי קטיושות, פגזים, מוקשים ותחמושת מגוונת, 84 רקטות 3" וטיל כתף נ"מ SA-7

מבצע של"ג

מאז תחילת המלחמה עסקו אנשי היחידה לאיסוף השלל באיסוף הנשק והתחמושת אותם השאירו המחבלים מאחוריהם. חיל החימוש, במסגרת מערך המילואים שלו, הפעיל יחידה לפינוי השלל בראשות קצין החיל זכריה חלפין, שהיה ראש ענף האחזקה במרכז ההובלה.בסיס מצל"ח בפיקוד הצפון קלט את השלל, מיין אותו ואיחסנו. מאות משאיות העבירו מידי יום נשק ותחמושת לישראל. הכמויות שנמצאו הדהימו את הנוגעים בדבר, שלא העריכו כי מצבורי הנשק של המחבלים היו כה גדולים. בצידון לבדה התגלו 92 מצבורי נשק. הנשק והתחמושת הוסתרו בבונקרים ובמחסנים תת-קרקעיים. אלה כללו אלפי טון תחמושת ובהם רקטות קטיושה, עשרות אלפי כלי נשק אישי, מאות כלי רכב עם נשק נ"ט ומאות ג'יפים. מקורות כלי הנשק והתחמושת היו ברית המועצות, פולין, ויטנאם, קוריאה, סין, ארצות הברית, גרמניה, בלגיה, צרפת ועוד. חלק מהנשק הועבר לשימוש חיילי צה"ל, חלקו הועבר להחסנה, עד שיוחלט מה לעשות בו והשאר נמכר, הושאל או הועבר למדינות שונות לשם עריכת מחקר ולימוד הטכנולוגיות הסובייטיות. פריט יוצא דופן שנלקח שלל ונרשם על ידי יחידת פינוי השלל של חיל החימוש היה פסנתר. ליד רישומו ברשימת המצאי נרשם: "תמהתני, באיזה קרב נורה פסנתר..."

תודה על הסקירה המעניינת.
בסביבות ספטמבר 82 קצת לפני או אחרי אירועי סברה ושתילה היינו מוצבים בשכונת פקהני במערב ביירות, יום אחד הגיע למתחם החימוש המג''ד שלנו חזי צפריר ולקח אותנו (החימושניקים) וחלק מהמסייעת לבניין מגורים שחיו בו משפחות כאילו הכל רגיל.
השארנו אבטחה בחוץ ונכנסנו למרתף הבניין, היו שם מאות ארגזים של קטיושות, ארגזים של מדים , אני ראיתי גם לפחות 2 ארגזים של כידוני קלשניקוב חדשים דנדשים עדיין עטופים בנייר שעווה חום, היו שם עשרות ארגזים עם קלשניקובים חדשים ומשומנים.
העמסנו אולי 3-4 מאנים רק מהמרתף הזה, וכל אותו זמן חיו בבניין משפחות שיכלו לעוף כל רגע באויר...

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

תקיפה אווירית על גש"ח 867 (דרגי אוגדה 162)

לפתע הגיחה רביעיית מטוסי מיג מצריים, בשני יעפים, מכיוון התעלה שתקפה את המקום. הפגיעות וההרס היו קשים מאד. 80 איש נפגעו, מתוכם שישה הרוגים ולפחות עשרה פצועים בפלוגה ד, שספגה מכה קשה וכמעט וחוסלה. מספר טנקים וכלי רכב כמו זחל"ם, נגמ"ש, נ"נ ועוד נפגעו. משאיות דלק ותחמושת התפוצצו ובערו אך משאית הדלק שהגיעה קודם לכן, לא נפגעה והיה צריך להסיעה מהמקום לפני שתפגע אף היא והאסון רק יגבר. חיילי הפלוגה נפוצו לכל עבר ובעיקר ברחו לכיוון הדיונות והיה קשה לרכזם בחזרה. סא"ל יורם לונדון, קצין החימוש של אוגדה 162, הזדמן למקום במקרה והוא החליט לצאת לאסוף את החיילים. יורם הזעיק תגבורת וג'יפים ויצא לחפש את החיילים. אחרי למעלה משעה וחצי הצליחו לאסוף 40-30 חיילים, שהיו מפוחדים ולקו בהלם קרב. החיילים, בראותם את הג'יפ, היססו האם מדובר בג'יפ ישראלי או מצרי.

רכבל לג'בל עתקה

רווה סיפר עוד, כי לאחר הפסקת האש התברר כי כוחותינו בג'בל עתקה, לשם ניתן היה לנוע רגלית בלבד, סבלו ממחסור במזון ונשק ולא ניתן היה להוריד משם את הפצועים. מפקד האוגדה, מגן, ביקש מהגש"ח להתקין מעין רכבל, שישמש ליצירת קשר עם אנשי המוצב, משימה אותה ביצע הגש"ח תוך 48 שעות.

שרמן תצפית

נוכח מגבלות התצפית לצד המצרי הועלה רעיון לבנות מגדלי תצפית על גבי טנקים, שיאפשרו תצפית לטווח של כ-15 ק"מ. היתרון בתצפית מסוג זה היה ניידות הטנק, יכולת הרמה והורדה מהירים של המגדל והצבת מכשור תצפית כמו טלוויזיה, שאינו נופל מיעילות תצפית אדם. טנקי התצפית על בסיס טנקי שרמן, בעלי תורן שהתנשא לגובה של 20-17 מטר, פותחו באחריות מקחש"ר ונבנו במש"א 681, למעט החלק הייעודי, מנוף ועמדת התצפית, והוצבו לאורך התעלה. הם היו בעלי כושר עבירות וניידות ונתנו הגנה לאנשי הצוות, בעיקר לאחר שצריחון המפקד הונמך לשליש מגובהו ופותחה לו מעין כיפה, שהעניקה הגנה למפקד הטנק. טנק תצפית כזה נפל שלל בידי המצרים בתחילת מלחמת יום הכיפורים

מבצע ליטאני - טנק הבאר

אחד האירועים החימושיים הבולטים במבצע ליטאני, שהתרחש בגזרת יחש"ם 703 בפיקוד יזרעאלי היה אירוע 'טנק הבאר'. על ציר 'אמוש' נפל טנק לתוך באר, באופן שהוא ניצב בתוך הבאר כשרק קצה קנה התותח נשאר בולט. לצורך חילוצו הביאו טנק חילוץ שוט ודחפור D-9. לאחר שהניסיונות לחלץ את הטנק מהבאר לא צלחו התעוררו חילוקי דעות בין הנוכחים באשר לשיטה לחילוצו. האחד הציע להביא מנוף ולהרימו, האחר הציע להוציא את הטנק עם טרקטור, לחפור בור ולהשטיח את הבאר. המנוף, מסוג 'לימה' של 'סולל בונה', שהובא על גבי מוביל טנקים, כמעט התהפך בניסיונותיו להרים את הטנק ובדרכו חזרה לישראל הוא אכן התהפך. הטרקטור הגיע על גבי מוביל אחר ובדרכו לבאר, תוך פילוס דרכו ברחובות הצרים הוא הפיל גדרות ופגע בבתים. אך גם לאחר חפירה של 48 שעות לא הצליחו לחלץ את הטנק. אז הצטרף סגן מפקד אוגדה 36 לצוות שמסביב לבאר והוא הציע להפיל את הטנק ואז למשוך אותו בכוח החוצה. יזרעאלי התנגד להצעה ובין השניים התפתח עימות חריף. בסופו של דבר ולאחר ניסיונות חילוץ באמצעות שני טנקים לוחמים וטנק חילוץ, השכיבו את הטנק על השרשראות וחילצו אותו בסיוע הדחפור

הנצלת טנקים מושבתים לטובת בניית סד"כ במלחמת יוה"כ

עם פרוץ המלחמה נלקחו מהפיקוד הטנקים על ציודם וצוותיהם והועברו לחזיתות האחרות. האלוף יונה אפרת, אלוף הפיקוד, דרש להביא טנקים אחרים במקומם, על מנת שלא להשאיר את החזית המזרחית ללא טנקים. על כן יצא גת לבסיסי ההדרכה ולסדנאות וגרר משם את הטנקים שהיו מיועדים להדרכה, כ-23 טנקים שהיו בבה"ד 20 וטנקים מקולקלים אותם תיקן. הוא הצליח להשמיש כלים רבים, עד שלא נמצאו יותר צוותים לאיישם. בכל מקרה, מידי פעם, משסיים לתקן פלוגת טנקים הוא קיבל הוראה מהמטכ"ל להעבירה לכוחות הלוחמים

עגלת רזון

אגב, לצרכים אלה פותחה עגלה מיוחדת, שנקראה 'עגלת חיים רזון', נגררה על ידי טנק, שאפשר היה להעמיס עליה טנק פגוע. העגלה איפשרה פינוי מהיר של טנקים מאזור מוכה אש.

העברת נשק שלל לערבי הר חברון אחרי מלחמת ששת הימים

כאנקדוטה מעניינת בנושא נשק קל שלל, אפשר לציין, כי בתחילת 1968 הועברו אלף רובים שלל, בתוספת תחמושת של מאה כדורים לרובה, לתושבי הר חברון הערבים. העברת כלי נשק אלה, נעשתה כהבטחת שר הביטחון, משה דיין, לראש עיריית חברון ובהסכמתו של אלוף הפיקוד, רחבעם זאבי, לצורך הגנה עצמית של התושבים וכעזרה ללחימה בפח"ע (פעילות חבלנית עוינת). מבין הרובים שחולקו היו: 300 רובי שלל 7.92 מ"מ, 200 רובי שלל ברזילאים 7.92 מ"מ, 150 רובי שלל צרפתיים 7.5 מ"מ, 100 רובי שלל צרפתיים 7.5 מ"מ, 70 חצי אוטומטי ו-250 רובי שלל 7.92 FN מ"מ, חצי אוטומטי

איתור מלאי חלפים עצום ברפידים בעת פינוי חצי האי

תופעה מעניינת שהתגלתה בעקבות פינוי שלוחת מצל"ח ברפידים היתה, כמויות הענק של עודפי מלאי, שהוחזרו מסיני ואשר הדהימו מבחינת הכמות, המיגוון, הסוג והעלות הכספית שלהם. בסך הכל הוחזרו למצל"ח 6800 עודפי מלאי בערך של 1.36 מיליארד ל"י, מתוך זה ציוד חדש בעלות של 1.11 מיליון ל"י, ציוד בכושר נמוך בסך 675 מיליון ל"י, ציוד שמידת כושרו לא היתה ברורה בסך 77 מיליון ל"י, גרוטאות בסך 496 מיליון ל"י ועוד צל"ם כמו משקפות, רובים וכדו'. בניתוח מהות הציוד שהוחזר למצל"ח עלה כי הוא כלל מיגוון של כ-17,000 פריטים, ברובם חלקי חילוף. ביניהם היתה קבוצת פריטים, שחסרו לצה"ל, מבלי שמישהו זכר את דבר קיומם במחסנים, ונאלצו להזמינם פעם נוספת, ממקורות הספקה אחרים, בעלות של 148 מיליון ל"י. קבוצת פריטים זו נמצאה במפתיע ונראה כי אלמלא הפינוי, לא היתה מתגלית כלל. קבוצת פריטים אחרת, שנתגלתה, היה לצה"ל מלאי מספיק ממנה ואפילו עודף בעיתוד, כך שייעדו אותה לשימוש בשנת 1980. הקבוצה האחרונה היתה של ציוד מיושן, בלתי תקני, בעלות של חצי מיליארד ל"י, שלאיש לא היה צורך בו. תופעה זו של אגירת מלאי בכמויות גדולות וללא רישום ומעקב, העלתה את הצורך בפיקוח מדוקדק ומחמיר על אגירת מלאים בצה"ל, בעיקר לצורכי חסכון.

סייח אדום - משאית פתיון

ניצן רפאלי, מפקד יחש"ם 652 דאז, זוכר כי יום אחד קרא לו תא"ל הרצל שפיר, שהיה ראש מטה פיקוד המרכז וביקשו להמציא פתרון מבצעי לבעיה בה נתקלו רכבי צה"ל באזור חברון. כל עת שרכבי צה"ל נסעו באזור, נפתחה עליהם אש מהגבעות שלצידי הדרך. שפיר רצה כי חיל החימוש יבנה כלי רכב, שייראה תמים וישמש כפיתיון, אך כאשר יירו עליו הוא יוכל לייצר כוח אש כמו טנק. וכך עשו. מאחד הימ"חים לקחו משאית פורד גדולה, שיריינו אותה עם לוחות פלדה ויצרו חרכי ירי, התקינו עליה מרגמה עם נורי תאורה וכיסו את הכל בברזנט עם מערכת גומיות. כאשר ירו על המשאית לחצו החיילים על מוט ששיחרר את הגומיות, הברזנט התרומם בבת אחת למעלה וניתן היה להפעיל את עוצמת האש הנדרשת. משאית זו כונתה 'סייח אדום'

[QUOTE=strong1]תקיפה אווירית על גש"ח 867 (דרגי אוגדה 162)

העברת נשק שלל לערבי הר חברון אחרי מלחמת ששת הימים

כאנקדוטה מעניינת בנושא נשק קל שלל, אפשר לציין, כי בתחילת 1968 הועברו אלף רובים שלל, בתוספת תחמושת של מאה כדורים לרובה, לתושבי הר חברון הערבים. העברת כלי נשק אלה, נעשתה כהבטחת שר הביטחון, משה דיין, לראש עיריית חברון ובהסכמתו של אלוף הפיקוד, רחבעם זאבי, לצורך הגנה עצמית של התושבים וכעזרה ללחימה בפח"ע (פעילות חבלנית עוינת). מבין הרובים שחולקו היו: 300 רובי שלל 7.92 מ"מ, 200 רובי שלל ברזילאים 7.92 מ"מ, 150 רובי שלל צרפתיים 7.5 מ"מ, 100 רובי שלל צרפתיים 7.5 מ"מ, 70 חצי אוטומטי ו-250 רובי שלל 7.92 FN מ"מ, חצי אוטומטי



לא סביר שהיו FN מ"מ, חצי אוטומטי בקוטר 7.92
היו 7.62

עגלת חיים רזון: העגלה הזו או תאומה שלה היתה בשימוש בצאלים ושימשה להובלת מטרות אל מטווח צאלים מהאזור הקרוב ולהכנסה והצבת המטרות בשטח המטווח עצמו. היה לי הכבוד (ללא עונג) לגרור את העגלה הזן בעזרת טנק חילוץ -שוט מטאור. לא פעם נזקקנו לעזרה בגרירה שהושגה ע"י תובה של שוט. במהלך שנת 1972 ביצענו לא מעט עבודות כאלו עם העגלה הזו. ב"זכות" העגלה הזו זכינו להגיע גם להר דב בזמן פעילות שם וכן לסכר הרואפה בסיני.למיטב ידיעתי עגלה זו שקלה כ 14 טון כך שבתוספת הטנק עליה הטנק הגורר סחב כ 65 טון. בביקור האחרון ביד לשריון ראיתי את העגלה באיזו פינה מאחור. דוד- מט"ק טנק החילוץ

ולגבי המערכת הנ"ל -

'צרעה' - מטול רימונים המאפשר ירי רימונים מסוגים שונים מעל גבי דופן זחל"מי הביטחון השוטף...

בעבר הרחוק נתקלתי אף בתצלום ישן שלה, ניסינו לברר אם המערכת הנ"ל נועדה בין השאר להדיפת/שיגור רימוני יד מס' 4 עם תוספת ייעודית אך לא היה כבר מי שיכל למסור פרטים בנושא....

לגבי ה"אבטיח", הוא כלל לא מזכיר הן בצורתו והן באופן פעולתו ושיגורו מרגמה ובשלב מסוים פותח לו גם "מטען המשך" משופר שכונה "חמץ".....

מעניין בהחלט.

תודה על השיתוף !

V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!

נתקלתי ככל הנראה במערכת צרעה על זחל"מ בט"ש של מג"ב בגבול הלבנון. מדובר במדוכת ברזל, המותקנת על מנגנון של רובה מאוזר, אשר חתכו ממנו את הקנה והתקינו במקומו את המדוכה. במקום קת, הותקנה לו ידית עץ.
כל המתקן הזה מורכב על חצובת דופן של הזחל"מ (כמו מרגמה 52 מ"מ) ונועד לירות רימוני יד מספר 26.

.

אך אני עדיין מנסה למצא פרטים על נסיון שיגור של רימון מס' 4 ממדוכה ייעודית ולו מהסיבה שלא פעם נתקלתי במעין תושבת אלומיניום שנראה כאילו יוצרה באופן סדרתי עבור רימונים אלו מתוך כוונה לאפשר את הדיפתם בדומה לאופן ההדיפה של רימוני המיילס הבריטיים מהם הועתקו...
הבעייה היא שבמקומות בהם ניסיתי לברר כל מה שקשור לתיעוד פרוייקטים "עתיקים" מהעבר לוקה בחסר באופן מחפיר....

V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!

ישנו אבטיח באוסף מוזיאון גבעת התחמושת.

לפי מה שקראתי כאן - האבטיח היה בשימוש מאוחר יותר. האם כך?

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

גם אני חושב שהם פותחו לאחר מכן....
שמעתי שתי גרסאות, האחת טוענת שהם פותחו כדי לאפשר פגיעה בכוחות המצרים מעבר לתעלה (נשמע לי קצת לא אמין ולו מהסיבה שניתן היה לבצע זאת באמצעות מרגמות או "זאבים" שפותחו גם הם לשם כך, הגרסא השניה טוענת שהם פותחו לשם הגנה על מוצבים.... למיטב זכרוני ל"אבטיח" היה טווח של כ 150מטר.
בכל אופן, מעדות של אדם שזכה לראות דבר שכזה משוגר מספר פעמים, האבטיח נטה להסתחרר בעת המעוף וליצור "בום" אדיר בעת הפגיעה....

V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!

לפני הרבה שנים, בקורס חבלה, אכן הוגדר לנו ה"אבטיח" כמטען שנועד לשמש להגנת מוצב.
נועד לשמש בחלק מ"חבילת המיגון" של המוצב, יחד עם קלימגור ופוגז

"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח

אחד המטענים שמאוד היה מעננין אותי לשמוע אם מישהו נתקל בו וראה אותו פועל אי פעם....

V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!

לא מכיר. זוכר משהו במעומעם מהרצאות על אמצעי מיקוש. זה מן גוף גלילי מחורץ, המותקן בתוך קופסה על יתד ומופעל ע"י תיל ממעיד?
ולעניין אחר:
למיטב זכרוני, האבטיח שימש במעוזי בקעת הירדן, בתקופת "ארץ המרדפים".
אני גם זוכר שימוש נרחב במוקשי תאורה, שהיו מופעלים ע"י תיל ממעיד, והופעלו תדיר ע"י בעלי חיים.

.

שהיה מופעל חשמלית, מנתר לגובה של כמטר ומתפוצץ....

V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!

האם אתה לא כתבת פעם על "בטי המקפצת"

.

V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!

.

זה מוקש מס' 12....
"ההוא" הנו מטען גלילי מאורך (כחצי מטר ארכו) עם מחבר חשמלי בתחתית....
אני אחפש תמונה שלו בשבוע הבא....

V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!

הזאבים פותחו ע"י לסקוב אחרי האבטיחים והיו בשימוש נרחב במלחמת לבנון הראשונה.

מאחד השיגורים נהרג בכיר סורי/לבנוני (רמטכ"ל??...לא זוכר בדיוק )
האבטיחים וגם הזאבים היו עושים רעש מחריד אוזניים שזה היה אחד המטרות שלהם.

עשו איתם הרבה דברים יפים... למרות שעברו כמה עשורים .. בטחון שדה....

"חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כענין ומשיב כהלכה, אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, על מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ואינו מתבייש ומודה על האמת"

ציטוט:

במקור נכתב על ידי קרנף16 מאחד השיגורים נהרג בכיר סורי/לבנוני (רמטכ"ל??...לא זוכר בדיוק ) ואולי אתה מתכוון לרמטכ"ל צבא מצרים במלחמת ההתשה? ...

מהמורק אני זוכר שדובר על ירי לכיוון לבנון... במילואים הבאים אבדוק

"חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כענין ומשיב כהלכה, אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, על מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ואינו מתבייש ומודה על האמת"

האם ניתן להשיג את הספר בגרסה מודפסת?

ציטוט:

פריט יוצא דופן שנלקח שלל (במבצע של"ג) ונרשם על ידי יחידת פינוי השלל של חיל החימוש היה פסנתר. ליד רישומו ברשימת המצאי נרשם: "תמהתני, באיזה קרב נורה פסנתר...".

פרק ו', עמוד 379

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

נתקלתי לאחרונה במושג "עמדת שכנר", בהקשר של מוצב צה"ל במלחמת יום הכיפורים.
מישהו מכיר? מה זה בדיוק? מה מקור השם?

עמדות התצפית במוצבים נקראו כך , כנראה ע"ש הקבלן או הממציא .
הן היו עמדות סגורות עם חלונות ופתח למקלע . עמדות אלו היו רק באזורים קרים עם בעיות מזג אויר.
עד כמה שאני זוכר בתעלה כל העמדות היו פתוחות כי מזג האויר היה קייצי כל השנה .

עמדת שכנר נקראת על שם האדם שפיתח אותה והיא למעשה עמדה למק"כ "0.5. עמדות אלו הותקנו במוצבים ברמת הגולן.

כנראה שאתה צודק בקשר לשם . לא היתה ברמה עמדה מיוחדת למק"כ אלא עמדות סגורות ששם שמרת עם מה שהיה נק"ל , מאגים , 0.3 וכו'.

היא הייתה יכולה לרדת על מתחת לגובה התעלות כך שהיא לא הייתה בולטת, ומצד שני ניתן היה להרים אותה בזמן המתאים, והיא הייתה מאפשרת גם ירי כנגד מסוקים.
אני לא הייתי ברמה כבר הרבה מאד שנים אבל בתחילת שנות ה-90 זה היה המצב.

סא"ל דוד שכנר, קצין החימוש הפיקודי עד 1968 ולאחר מכן קצין האמצעים המיוחדים (אמל"ח), מינוי מיוחד במפקדת פיקוד הצפון ויועצו של אלוף הפיקוד, פעל רבות לפיתוח האמל"ח המיוחד לצורכי פיקוד הצפון, אשר הועבר גם לשימוש כלל צה"לי. סא"ל גדי בתר, שהחליף את שכנר בתפקיד קצין החימוש הפיקודי סיפר, כי שכנר היה ידוע כדומיננטי ופעלתן. הוא המציא פטנטים בעצמו וכן נעזר בבתי המלאכה והסדנאות של פיקוד הצפון ובאל"ם דוד לסקוב מפקד יחידת 'יפתח' של חיל ההנדסה ו"שיגע לנו את השכל", כהגדרתו. הוא התמקד בעיקר בפיתוח ויצור אמצעים נגד פח"ע. המציא את ה'שטרונגול', ובשמו הרשמי, מנל"ם (מערכת נדחפת לפיצוץ מוקשים), מערכת שנדחפה לפני הטנקים או הזחל"מים ופינתה מוקשים, או את ה'שממית', מערכת ירי למארבים ומגדלי שמירה.

מתוך מאמר - חיל החימוש במלחמת ההתשה

EalanY

בקשר ל "שממית " , עד כמה שאני זוכר הרי זו היתה מערכת שהותקנה בשערי המוצבים .
זה היה "קארל גוסטב " שלל שאליו חיברו תיל ממעיד . בערב היה יוצא קצין עם חייל ומתקין את זה .
כאן אני מגיע לעיקר .זו היתה מערכת לא אמינה ומסוכנת למתקינים . מול עיני במוצב ברמה בזמן ההתקנה נפלטו שני כדורים [מזל שהיה מעצור ] ופצעו קצין . תופעה זו היתה ידועה בכל הצבא .
לעומת זאת לא שמעתי על מחבל אחד שנפגע ממנה .

מקור, מתוך האשכול הזה

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

מסתבר שלא ממש צריח אלא יותר חצובה מגודלת רב-תכליתית, וגם נראה שעל המאג הותקן סתרשף מוגדל כדי לא להפריע לכוונת ראיית לילה שבאותה תקופה היתה רגישה מאוד להבזקים. הוא נראה כאן בשימוש סיירת שקד אי-שם בתחילת שנות ה-70.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

בספרו המצוין של זאב דרורי - "אש בקווים"

http://historyguy.com/american_syri...#.Uh0T4Bswd QY

http://www.484.co.il/editor/assets/...hadaganPini.pdf

דדו (ללא דרגות) בוחן את האבטיפוס במהלך ניסויי הפיתוח. החלק המעניין באמת בתמונה הוא שרשיר רימוני 40 מ"מ המונח לידו - באותה תקופה המקל"ר Mk 19 אמנם נבחן בצה"ל לשימוש בסירות דבור אך לא נרכש עקב בעיות אמינות ובטיחות רציניות. האם הוא נבחן גם לשימוש עם הדגן?
בנוסף, נראה מתחת למאג מוביל שרשיר גדול שמתאים לתחמושת 0.5 או אפילו 20 מ"מ. מאחורי המאג נראה מכסה גוף פתוח של מקלע כלשהוא. כאמור - תמונה מעניינת שמעוררת יותר שאלות מתשובות.


דגן מותקן ע"ג נ"נ. שילו לב לגודל הזרקור העצום מאחורי החייל שמאייש את הדגן!


דגן מותקן ע"ג זחל"ם.

מקור התמונות: אתר עמותת סיירת חרוב

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

מקור: אתר עמותת סיירת חרוב

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

השאלה שלי כבר הועלתה ע"י "גיל111" , אבל עדיין לא זכתה למענה ולכן אשאל גם אני :
האם ניתן להשיג את הספר במהדורה מודפסת (קרי = לרכוש אותו...) ?

A friend in need - is a friend indeed

פניתי אל מנהל העמותה, נראה איזה תשובה הוא יחזיר.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

לפי מנהל העמותה, הספר הודפס במהדורה בודדת של כמה מאות (או אלפי) עותקים שחולקה ברחבי החיל. לא הודפסה מהדורה שניה והספר מעולם לא הופץ לשיווק.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

ציטוט:

11. 'ממטרות'/'המן' - מטעני צינור ממולכדים, שהופעלו במטרה לבלום חדירת מחבלים. המטענים הופעלו באמצעות תיל ממעיד ותיבת הפעלה עם סוללה חשמלית, כמקור כוח. המטענים הונחו בצורת גדרות בצירי חדירה אפשריים של המחבלים.

תמונה שמצאתי במקרה בעותק סרוק של חוברת כלשהיא. באתר צה"ל מופיעים בכתבה הזו הפרטים הבאים:

ציטוט:

פיתוח המטען נעשה בסוף שנות השישים ע"י התעשייה האווירית, ב"מפעל ב'", או מה שידוע כיום כמט"ח, מרכז טילים וחלל

וגם

ציטוט:

...מטען זול ויעיל שפותח בשנות השישים והשבעים במיוחד כדי למנוע חדירה.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

http://www.xn-----8ldbdjcnd0arj5b0h...il/?section=460

פרקים בתולדות חיל החימוש - 1981
http://www.himush.co.il/?item=1365&section=17

תובת M4A1 עם מזקו"ם



שימו לב לתותחי ה 20 פאונדר

http://www.xn-----8ldbdjcnd0arj5b0hea.co.il/himush.co.il/originals/%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%AA%20%D7%9E%D7%A 6%D7%9C%D7%97%20%D7%9E%D7%94%D7%A7%D7%9E%D7%AA%D7% 95%20%D7%95%D7%A2%D7%93%20%D7%99%D7%9E%D7%A0%D7%95 %20%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%95.pdf

אנקדוטות מעניינות

מלחמת יוה"כ










ששת הימים ואחריה






יחפ"ש

המרכז לשיקום והאחזקה בתל השומר קיימנו ערב מורשת של מפעל המרכבה והרק"ם. מפקד המפעל: "מבטיחים שקסם השריון המתרחש מדי יום ימשיך ויתקיים למען ביטחון המדינה"

http://www.idf.il/1133-19119-he/Dover.aspx

מנל"מ (מתקן נושא לגילוי מוקשים) שזכה לכינוי היותר ארצי "שטרונגול". למעשה סוג של נוכרי פרימיטיבי שנדחף ע"י טרקטור אזרחי ממוגן. זוג הגלגלים הקדמי נלקח ממשאית מתוצרת רוסית, שכמויות השלל הגדולות שלהן היוו לאחר מלחמות 67 ו-73 מקור בלתי נדלה למנועים וגלגלים לשימוש אזרחי במחיר זול.



מקור: ארכיון הגולן

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

ציטוט:

"המכשיר הזה נקרא אז 'שטרונגול'", מספר לאופר והמערכת מתנצלת על המינוח הבעייתי, אך לא היה לו כינוי אחר... "הוא יועד לפיצוץ מוקשים, בעיקר נגד רכב והיה בנוי ממסגרת מתכת עם יצול, בתוכה גלגלי ברזל מלא. היו קושרים את המכשיר לקדמת הזחל"ם ובעת הנהיגה היו מסובבים את ההגה הפוך, כפי שנוהגים בעגלה כשנוסעים בהילוך אחורי." ... "לאחר כל אלה הביא צה"ל לגולן שני זחל"מים עם שני המכשירים. המטרה היתה 'לגהץ' את כל שטחי הפלחה של מבוא חמה. התחילו לעשות את העבודה הקשה, הנהגים של הצבא לא ידעו לנהוג על הכלים, היו מתהפכים לתעלות, זה היה משהו מטורף לגמרי. "לאחר כמה חודשים הביאו למבוא חמה טרקטור פיאט 900 משוריין שהחליף את הכלים של הצבא, ואני, כרב"ש מבוא חמה, נהגתי עליו. 'גיהצתי' חלק מהשטחים ומידי בוקר 'גיהצתי' את הצירים בשטח כדי לברר שאין מוקשים שהניחו מחדש." ... "המוקשים הונחו על ידי מחבלים בשטחים של מבוא חמה, בסך הכל נמצאו שישה כאלה. כל מוקש היה מורכב משני מוקשי נ"ט זה על זה וביניהם ארבע לבנות חבלה. שישה כאלה הניחו במרחב מדרך המערכת ד'אז ועד כ-300 מטר מהגדר של מבוא חמה. "זו הייתה תקופת מלחמת ההתשה. בתוך המסעוד היתה פעילות של מחבלים, לילה אחד אפילו עלה חבר מבוא חמה נוח ציון על בזוקה מאולתרת שהונחה על כביש מבוא חמה-פיק, יושבי הרכב לא נפגעו. "'גיהצנו' את שטחי מבוא חמה במשך שנתיים, מידי בוקר, לפני כניסת החקלאים לשטח, היו מגהצים את כל הצירים שנכנסים לשטח כדי לוודא שלא הטמינו בהם מוקשים. הכלי הזה עבד בכמה יישובים נוספים בגולן, הרי גם ברמת מגשימים נהרגו ממיקוש באותה תקופה. לאחר גילוי המוקשים החליטו להפוך את כל הדרכים החקלאיות לדרכי אספלט ומידי בוקר היינו 'מגהצים' את התוואי שבו עמדו לעבוד הכלים הסוללים את הדרכים."

לכתבה המלאה

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

מקור לא ידוע, מצאתי באינטרנט לפני מספר חודשים. בתמונות נראה השטרונגול במצב נסיעה, כשהוא נגרר מאחורי הזחל"ם. בעת פעילות מבצעית הוא היה מחובר אל קדמת הכלי.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

נכתב על ידי המ"פ. שימו לב בין היתר לאזכור של ריבוי טנקי השוט של חטיבות 500 ו 217 שננטשו / נתקעו בדרכם אל החזית, הלנדרוברים של צש"פ שנפלו שלל, פעילותו האגדתית של חיים רזון כאיש חילוץ, הפרטים הנוספים על 3 התקיפות האוויריות על הפלוגה (כולל הראשונה והקטלנית אך גם תקיפה על ידי מיראז'ים לובים בגד"מ), יורם גאון עם תג כתף של מערך הנ"מ ועוד

http://www.himush.co.il/himush.co.i...שריון%20162.pdf

http://www.himush.co.il/?section=574

היה לנו קו ייצור של מכונות ירייה נ''מ רוסיות, נגררות. מיתקנו אותן על נגמ''שים רוסיים, בעבור הצנחנים בג'בל עתקה, שישבו מול הארמייה השלישית (שהייתה נצורה ממזרח לתעלת סואץ, מדרום לאגם המר הקטן). השתמשתי במה שלמדתי על וקטורים, ובאמצעות שלושה מותחים של עמודי חשמל ייצבתי בקלות את מכונות הירייה על המנשאים שבנגמ''שים.לא חסרו לנו כלי רכב לשימושנו, אך שיפור ניכר חל אצלנו כשאימצנו BTR צהלי ממותקן להפליא, עם הגה כוח, שלא באו לקחת אותו, אחרי שתיקנו אותו.

http://www.himush.co.il/?section=491

http://www.himush.co.il/?section=511

מעניין

שיפור אמצעי אמל"ח כמו הרכבת תותח נ"מ דו קני 23 מ"מ על גבי נגמש B.M.P.1 (טווח 2500מ') כאמל"ח נוסף לכיתור הארמיה השנייה. הפלוגה סייעה סיוע מנהלתי להקמת אתר המפגש של חתימת החוזה בק"מ ה -101 ועוד

http://www.himush.co.il/?section=553

http://www.himush.co.il/?section=617


בסיום ההתשה במובלעת והיציאה להתארגנות החלטנו במפקדת הגדוד על הקמת אנדרטה לזכר הנופלים, הלוחמים והקרב שהתרחש בעמק הבכא - במיקום שיצפה על עמק הבכא. בן סימון שנפלאותיו כמסגר התגלו במלחמה לקח על עצמו את עבודת ההקמה של האנדרטה. ואכן הוקמה אנדרטה ברמפה הצפונית ביותר של עמק הבכא במום הצופה על כל העמק. קביעת קו הגבול החדש בעקבות הסכם הפסקת האש אילץ אותנו להעתיק את האנדרטה לאחור כ- 500 מ' ובמקומה הוקם מוצב. האנדרטה במקומה החדש מהווה אבן שואבת למטיילים רבים ומקום מפגש קבוע מיידי שנה למשפחות השכולות ולמפגש וותיקי הגדוד. האנדרטה משמשת כאתר מורשת לגבורת לוחמי וחיילי הגדוד.

http://www.himush.co.il/?section=618

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93...%A7%D7%95%D7%91

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99....D7.95.D7.A2.22

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

תמונות מתוך מצגת בלמ"ס על פעילות מש"א 7000 במהלך מבצע "צוק איתן" בקיץ שעבר:

ממסר תג"ם ואלעד ע"ב סבל חי"ר


ייצור מכלי תדלוק נישאים ע"י D9


מזלג לבניית מגננים




מיגון באגר




ייצור עגלת נט"פ - נושאת טנקים פגועים. היורשת של "עגלת רזון" מהתקופה לאחר מלחמת יוה"כ

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

http://www.hayadan.org.il/israeli-science-army-1406096

פרופ' אוריאל בכרך חושף בספר חדש סיפורי גבורה עלומים של מדענים ישראלים צעירים בימי קום המדינה. גילויים מפתיעים אודות לוחמה ביולוגית ושורשיה האמיתיים של תוכנית הגרעין הישראלית. בתזמון מקרי, נפטר לאחרונה אפרים קציר, מי שהיה ממקימי החמ"ד ופיקד עליו בשנותיו הראשונות



בשניים לפברואר, 1948, כשלושה חודשים לפני קום המדינה, כינס אהרון קציר קבוצה של סטודנטים מהאוניברסיטה העברית. "עם ישראל בסכנה," הוא אמר להם, "מדינות ערב עומדות לפלוש לארצנו. אין לנו נשק ותשתיות. עיני כל ישראל נשואות אליכם."

דוד בן גוריון היה הכוח המניע מאחורי הקמתו של חיל המדע. הוא פנה אל אהרון קציר, מדען בעל שיעור קומה עולמי, וביקש ממנו לגייס את טובי המוחות הצעירים לצורך פיתוח טכנולוגיות וכלי נשק. אהרון הסכים, ומאוחר יותר הצליח בן גוריון לשכנע גם את אפרים קציר, אחיו של אהרון, לעזוב את ארצות הברית ולחזור לארץ כדי לפקד על חיל המדע. בן גוריון העריך מאוד את המדענים היהודים ואת יכולותיהם. באחת מישיבותיה הראשונות של הכנסת הראשונה הוא אמר: "אין עם בעולם שעולה עלינו בסגולותיו האינטלקטואליות. אין אנו מפגרים בשדה המחקר והמדע. אין כל סיבה שהגאון המדעי יפרח וישגשג בארץ מולדתו פחות מאשר בארצות נכר."

אך המדענים והחוקרים של חיל המדע היו בסך הכל סטודנטים של שנה שלישית- ובארץ לא היו מרצים לכימיה צבאית. לא היה אף אחד שילמד אותם איך מערבבים חומר נפץ. לא היה מורה שיסביר איך עובד פגז נגד טנקים. בימינו קשה לדמיין מצב שבו נותנים לסטודנטים צעירים וחסרי ניסיון לפתח כלי נשק וחומרי נפץ. למען האמת, קשה לי להאמין שגם אז מישהו האמין שיצא מזה משהו בעל ערך. אבל לסטודנטים חסרי הניסיון היה יתרון אחד משמעותי- הם היו חסרי ניסיון, ואף אחד לא הסביר להם שמה שהם מנסים לעשות הוא, בעקרון, בלתי אפשרי. אז הם הצליחו.

לפני כחודשיים יצא לאור הספר 'בכוח הידע: פרקים בתולדות חיל המדע', פרי עיטו של פרופ' אוריאל בכרך, כיום מהמחלקה לביולוגיה מולקולרית בבית הספר לרפואה בירושלים. בספר זה מובאים במרוכז פעם הראשונה הסיפורים המדהימים ועלילות הגבורה החשאיות של המדענים הצעירים שהקימו את חיל המדע. החיל הזה, שאוריאל היה אחד ממקימיו, הפך ברבות הימים ליסוד שעליו נבנו כל התעשיות הביטחוניות שלנו.

סך כל הידע המקצועי שעמד לרשות פרחי חיל המדע היה ספר אחד לכימיה צבאית שהושאל מהספריה. בבוקר אחד הסטודנטים היה מעביר הרצאה על חומר שנלקח מתוך הספר, ואחר הצהרים היו כולם נכנסים למעבדה ומנסים ליישם בפועל את שלמדו באותו הבוקר. לאחר מכן נשלחו אוריאל ואחרים לקורס חבלה קצר, ומשם היישר אל השטח. הם פיתחו רימונים, מוקשים, פצצות תבערה ומרגמות והכל בתנאי דוחק ולוח זמנים תובעני- שהרי צבאות ערב לא ידחו את פלישתם.
אחת התוצאות הבלתי נמנעות של חוסר הניסיון הייתה שיעור גבוה במיוחד של תאונות. רבים מראשוני החמ"ד קיפחו את חייהם על שולחן המעבדה. עמנואל מידב, למשל, היה בחור צעיר שהמציא תחליף למוקש- רימון יד ללא נצרה שהושם בתוך קופסת שימורים, ואליו מחובר חוט: כשהיה האויב דורך על החוט, הרימון היה נשלף מהקופסא ומתפוצץ. באחד הניסוים בחר עמנואל קופסא שהייתה גדולה מדי. הרימון התפוצץ והוא נהרג במקום. אוריאל בכרך עצמו נפצע כשניסה לבחון פצצת תבערה, וספג כוויות בידיו.

אחת מהדמויות המעניינות והמסקרנות המוזכרת בספר היא דמותו של עמנואל מירון. מירון היה חירש ואילם- אך דווקא המוגבלות שלו דחפה אותו להתעניין בכל מה שקשור לחומרי נפץ: הוא אהב לחוש את הזעזועים שנגרמים כתוצאה מהפיצוץ. הוא ישב יחד עם כל האחרים ולמד מתוך הספרים והמחברות, ואז נתבקש להקים מפעל לייצור נפצים. החברים חששו שמא נפץ יפול על הרצפה ומירון ידרוך עליו בטעות: גם ככה הוא היה מצולק כולו כתוצאה מאהבתו הגדולה לחומרים לא-יציבים. הפתרון שנמצא היה כלב שליווה את מירון בעבודתו, ואולף כך שמשך במכנסיו בכל פעם שחומר נפץ נפל על הריצפה. מפעל הנפצים היה הצלחה גדולה.

היה עוד חידוש מעניין באופי פעולתו של חיל המדע. כמעט כל הסטודנטים, יש לזכור, היו לוחמי ההגנה, הפלמ"ח והאצ"ל ובעלי ניסיון קרבי. גם אוריאל היה בוגר קורס מכ"ים של ההגנה, ובטרם הצטרף אל החמ"ד נלחם בקרבות על הגנת ירושלים.
עובדה זו, בשילוב לחץ הזמנים שהכתיב מעבר מהיר משולחן השרטוט אל שדה המערכה, הביאה את חיל המדע להקים יחידות של 'מדענים לוחמים': אנשים שהיו מפעילים בשטח את הכלים שתיכננו. לא הייתה לכך מקבילה באף צבא בעולם: בכל מקום, וגם בישראל המודרנית, נשמרת ההפרדה בין הממציא ובין החייל שעושה שימוש בפועל בהמצאתו. ב-1948 הדברים עבדו אחרת. בקרב על מצודת יואב, למשל, השתתף צבי שלח- איש חמ"ד שתיכנן ובנה מרגמה כבדה. הוא הפעיל את המצאתו בקרב ובכך סייע רבות לכיבוש המוצב המצרי. זמן מה לאחר מכן נפצע קשה ואיבד את עינו כשתיפעל כלי נשק אחר- עדות לסכנות הרבות שבאופי זה של פעילות.

היו בכירים במערכת הצבאית שלא כל כך האמינו במוח היהודי. בשנים מאוחרות יותר, כשניסו המדענים ליזום את פיתוחו של טיל חדש, שאל אותם הרמטכ"ל לסקוב: "מדוע אתם חושבים שאתם יכולים לעשות טילים. עשיתם פעם?". על זה השיב לו אחד החוקרים- "למה אתה חושב שאתה יכול להיות רמטכ"ל. היית פעם?". אפרים קציר, שכאמור פיקד על חיל המדע ומאוחר יותר היה נשיא המדינה, מספר כי באחד המפגנים שנועדו לבחון את יעילותם של הטילים, ראה את עזר ויצמן מסתתר מאחורי המטרה. לשאלה 'מה אתה עושה שם?' ענה עזר- "זה המקום הבטוח ביותר. בוודאי לא יפגעו במטרה."
אך הקצינים בשטח, מספר אוריאל, ידעו להעריך את המדענים הצעירים. כשהיו נתקלים בקשיים, הם היו פונים אל חיל המדע ומבקשים פתרונות טכנולוגיים יצירתיים. גם אם לא הסכימו לפתרון, מעולם לא דחו אותו בזלזול.

אחד הגילויים המרתקים ביותר המופיעים בספר הוא סיפורה של המשלחת הגיאולוגית לנגב, שיצאה לחפש נפט ופוספטים- וחזרה עם זרעיה הראשונים של תוכנית הגרעין הישראלית.

בהתאם למודל בריטי מוכר חולק חיל המדע לשלוש יחידות: א' (כימיה), ב' (ביולוגיה- פרטים נוספים בהמשך) וג'- שבתחילה עמדה עבור 'גיאולוגיה' אך עד מהרה שינתה את תפקידה. במרץ 1949 יצאו מספר גיאולוגים מאוניברסיטאות שונות אל מעבר לקו הגבול כדי לתור את הנגב ואוצרותיו. אליהם התלוו נהגים ואנשי אספקה, וגם אוריאל בכרך שהיה אחראי על מיקוש הגנתי של המחנה ופריצת דרך בואדיות צפופים באמצעות חומרי נפץ. חברי המשלחת התחזו למהנדסים גרמניים שבאו לבחון תוואי עתידי להקמתה של מסילת רכבת. לא ברור אם התחפושת הייתה זו ששיכנעה את הבדואים שלא להטריד אותם, או אולי הסיגריות שהחוקרים שיחדו אותם בהם- אבל המבצע עבר בשלום, וזה מה שחשוב. הסלעים שהביאו עימם מהמסע נלקחו לבדיקת מעבדה ושם נתגלתה בהם תכולה זעומה אך לא מבוטלת של אוראניום. האוראניום הזה, על פי פרסומים זרים, הוא אותו החומר ממנו נבנו שתי פצצות האטום הישראליות הראשונות.

היו גם צדדים פחות נעימים בעבודתו של חיל המדע. פיתוחים טכנולוגיים מרשימים בזמן קצר ובתקציב זעום- אלו דברים שאפשר להתגאות בהם. שימוש בכלי נשק ביולוגיים, לעומת זאת, נמצא בתחום האפור שבין הגאווה והמוסר. פיתוחו של נשק ביולוגי, בניגוד לאטומי, אינו דורש משאבים יקרים. מדיווחים שמביא אוריאל בספר עולה כי ישנו סיכוי סביר שכוחותינו היו אחראים להרעלתן של בארות בכפרים ערביים שונים, כמו גם להפצת מגיפה בעיר עכו מעט לפני כיבושה. מנקודת המבט שלנו, שישים שנים מאוחר יותר, הדברים אינם נעימים לאוזן- אך אוריאל מדגיש כי הנשק המדובר לא היה קטלני, אלא נועד כדי להחליש את האויב בלבד.

חיל המדע הישראלי סיים את תפקידו בשנת 1952, והועבר למתכונת אזרחית תחת פיקוחו של משרד הביטחון. משם התגלגל והפך ל'רשות לפיתוח אמצעי לחימה' (רפא"ל), ובוגריו היו האחראים העיקריים לעוצמתה הטכנולוגית הנוכחית של מדינת ישראל. ולא רק בתותחים ובפצצות סייע החמ"ד למדינת ישראל: רבים מאנשיו המשיכו אחר כך בקריירת מחקר אקדמאי באוניברסיטאות השונות. התעוזה המנטלית, הרוח הרעננה והאמונה שהבלתי אפשרי הוא אפשרי אם רק רוצים בכך- הלכי הרוח שניטעו בהם בימים הסוערים של חיל המדע הצעיר- עיצבו את אופיה של האקדמיה הישראלית ודחפו אותה להשיגיה המרשימים היום.

למרות ש'בכוח הידע' אינו ספר המצטיין בסדר כרונולוגי ברור וקל להבנה או בעודף של עריכה משופשפת, חשיבותו בחשיפת פועלם של גיבורים עלומים אלה לא תסולא בפז. רבים מהדמויות המופיעות בו כבר הלכו לעולמן בשיבה טובה, וזכרונם של אחרים דוהה בהתמדה. 'בכוח הידע' הוא ניסיון מרשים- ואולי האחרון מסוגו- לשפוך אור על כמה מסודותיה הכמוסים ביותר של מדינת ישראל.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.hayadan.org.il/images/content2/books/becoach_hayeda.JPG]

היום!!! ממש היום , ניסיתי (שוב)עבור הפרוייקט שלי לדלות חומר אודות פריט אמל״ ח מסוים אשר יוצר בחמ״ד ומזה שנים (!!!) שאני מנסה ולא מוצא!!!!
היכן ניתן להשיג את הספר הנ״ל?....
וכמון..... תודהרבה וגדולה לך!!!!

V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!

קריאה מהנה!

V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!

אמנם לא בירקונים... אך לשמחתי הצלחתי להספיק לרכוש עותק...
ואכן אני חייב להסכים עם דבריך, אמנם משהו בסדר העריכה קצת בעייתי משהו אך עם זאת ולו הצצה ראשונית, מדובר בספר מרתק !
תודה רבה!

V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!

בדיוק סיימתי לקרוא אותו.
העריכה אכן בעייתית, אך הספר בכללו מעניין.
שתי נקודות שהיו לי מעניינות:
1. כדורי רובה עם גז מדמיע. מסתבר כי הם לקחו כדורי רובה, קדחו חור בקליע, מילאו בחומר מדמיע וסתמו. לאחר מכן ירי של מספר כדורים כאלו לתוך חלון/עמדה היה מבריח את יושביהם
2. נקודה שאני מניח שתעניין בעיקר את לבני: עקב העדר יכולת לעיבוד מתכת ופלדה בירושלים (למי שמעוניין לדעת, כאשר הבריטים הכינו את התוכנית שלהם לירושלים, מלבד בניה באבן ירושלמית, הם החליטו כי לא תהיה תעשיה כבדה בירושלים, רק תעשיה קלה) המתכת היחידה שיכלו לעבד שם היתה אלומיניום. עקב כך, פריטי חימוש ירושלמים נעשו באלומיניום. המחבר אף מתאר כי שנים רבות אחרי המלחמה מצא בנו מוקש באיזור ביתם בירושלים והא הצליח לזהות כי זה מוקש ירושלמי עקב היותו מאלומיניום (וגם לנטרל אותו).
מר לבני - האם נתקלת בכאלו במהלך עבודתך?

"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח

כאמור, בהחלט ספר מעניין שעבורי קשר גם כמה וכמה קצוות חוטים, משעשע הוא העניין של כדוריהגז היותשממש היום סיפרתי על כך לחבר לעבודה עקב עניין מסוים...
הנושא של יציקת אמל״ח מאלומיניום (לעיתים מחבתות וסירים שנתרמו ע״י תושבי העיר) מוכר ואכן ברשותי לא מעט (!) אקזמפלרים (מת על המילה הזאת (-; ).......

כאמור, עבורי הספר הזה בעיקר חשוב היות והוא נותן לי הסברים לגבי כמה וכמה פריטי אמל״ח שהיה חסר לי מידע אודותם.... עוד כמה חתיכות שהושלמו לפאזל...
אגב, אני נמצא בשלב של תחילת בניית השלד לספר שלי ויציקת התכנים לתוכו... רק שיהיה לי הזמן לכך....

V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!

ציטוט:

במקור נכתב על ידי לבני הנושא של יציקת אמל״ח מאלומיניום (לעיתים מחבתות וסירים שנתרמו ע״י תושבי העיר) מוכר ואכן ברשותי לא מעט (!) אקזמפלרים (מת על המילה הזאת (-; ).......

יש איזו תמונה או שתיים שנוכל להתרשם?

"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח