|
26-08-2018, 00:59
|
|
|
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
|
|
תולדות משפחת נושאות המטוסים הבריטיות הקלות מדגם "קולוסוס"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "נושאת המטוסים USS UNITED STATES ו "מרד האדמירלים""
אחרי כמעט 5 שנים החלטתי לכתוב המשך לסקירה הקודמת על הנומ"טים האמריקניות מדגם ה "אסקס", שהקריירה המוצלחת שלהן התפרסה כזכור על פני חצי מאה – מאמצע מלחמת העולם השנייה ועד ראשית שנות ה-90, ולהתמקד הפעם במשפחה מוצלחת נוספת מרובת צאצאים – אלו הן הנומ"טים הקלות מדגם "הקולוסוס" של חיל הים המלכותי.
הקולוסוס לא היו באמת מקבילות של האסקס – גודלה היה כמחצית מזו של האמריקנית כמעט בכל פרמטר (דחי, צוות, כנף אווירית, הגנ"א ועוד) – אבל לבריטים לא באמת היו היכולת או הצורך לייצר נומ"טים כבדות ומורכבות במספרים גדולים כדי להילחם במרחבי הפסיפיק העצומים וגם לא כ"א המיומן כדי לאייש את הספינות והכנף האווירית שלהן. במקום זאת הם התרכזו במספר קטן יחסית של נומ"טים כבדות (הגיעו ל 10 ממש בתום המלחמה, רובן ממוגנות בזכות הסיפון המשוריין שלהן), כ 20 נומ"טים קלות (שרובן הושלמו רק בתום המלחמה או שלא הושלמו כלל, ראו בהמשך), ולא פחות מ 75 נומ"טי ליווי מסוגים וגדלים שונים לאבטחת עורק החיים הטרנס-אטלנטי, רובן בהחכרה מהאמריקנים במסגרת תוכנית LEND-LEASE והאחרות תוצר של הסבות מקומיות של ספינות סחר ומיכליות (ראו בהמשך). את מלחמת העולם השנייה החלו הבריטים עם 7 נומ"טים מסוגים שונים אך בסיומה כבר היו ברשותם לא פחות מ 100 נומ"טים (רובן כאמור מדגמי הליווי הקטנים בדחק של פחות מ 10 אלף טון) ועוד כ 15 נוספות היו בשלבי בנייה שונים, מספר מרשים לכל הדעות ועדיין קטן בהרבה מסד"כ הנומ"טים של הצי האמריקני בקיץ 1945. בתוך שנים ספורות מתום המלחמה התכווץ הצי המלכותי בחזרה למספר חד ספרתי של נומ"טים, שהלך והצטמצם עוד יותר לאורך השנים עד שכיום נותרו בידיהן שתיים "בלבד", הן ה QE וה PoW, הדנדשות והמרשימות.
רצוי לציין בהזדמנות זו שבשלש השנים הראשונות למלחמה אבדו לבריטים לא פחות מ 8 נומ"טים, רובן בידי צוללות גרמניות, הראשונה שבהם, ה "קורייג'אוס", שבועיים בלבד אחרי פרוץ המלחמה! פחות משנה לאחר מכן הפכה ספינת האחות שלה, ה "גלוריוס" חסרת המזל, לנומ"ט הראשונה אי פעם שטובעה באש תותחים בכינון ישיר, וזאת על ידי צמד ספינות מערכה גרמניות לחופי נורבגיה. ה "גלוריוס" שמרה על הכבוד מפוקפק הזה במשך 4.5 שנים הבאות, עד לריסוק "הגמבייר ביי" האמריקנית לאור יום בידי תותחי ה 18 אינטש המפלצתיים של הימאטו (וספינות יפניות אחרות) במפרץ לייטה באוקטובר 1944. אבסורד הוא שלמרות מאמצים כבירים, הלופטוופה וח"א האיטלקי לא הצליחו לטבע נומ"ט בריטית במשך כל שנות המלחמה (הגם שגרמו להן פה ושם נזקים) ודווקא מטוסי הצי הקיסרי היפני היו אלו שהטביעו את ה "הרמס" לחופי ציילון בראשית 1942 ו 3 שנים לאחר מכן הוסיפו ופגעו ב 5 נומ"טים בריטיות כבדות שפעלו לחופי יפן, הפעם בעזרת קמיקזות.
נחזור ל "קולוסוס", השנה היא 1942, אמנם צי ספינות השטח הגרמני ברובו כבר מנוטרל או מרותק לבסיסיו (ושם נכתש מהאוויר או על ידי צוללות זעירות במבצעי התאבדות) אך באוקיינוס האטלנטי מתחולל קרב טיטאנים בין הצי המלכותי לצי ה U-BOATS של האדמירל דוניץ ואת המחיר משלמות שיירות האספקה, עורק החיים של בריטניה. לאור המצב העגום מחד והזמן הארוך הנדרש לבנות ולהכשיר נומ"טים, צוותים וכנפות אוויריות עבורן מאידך, מחליט חיל הים המלכותי "לתקוף במקביל במספר חזיתות" – ראשית מותנע פרויקט חירום להסבתן של כ 20 ספינות סוחר ומיכליות בדחק של 8000 טון לנומ"טי ליווי על ידי התקנת סיפון טיסה וציוד בסיסי. בסופו של דבר פרויקט זה התגלה כלא כדאי בעליל – מחד הוא התמשך הרבה מעבר למצופה ומאידך היכולת האווירית המבצעית של "נומ"טי השנקל" הללו הייתה מוגבלת ביותר, בוודאי בתנאי הים הקשים השוררים משך רוב השנה בצפון האוקיינוס האטלנטי. עם זאת ספינה כזאת הוצמדה כמעט לכל שיירה ונסכה בטחון בימאים, אל מול אימת ה wolfpack התת-ימית הגרמנית.
במקביל הצטרפה אמריקה למלחמה אבל למעשה החלה כבר שנתיים קודם לכן לרתום את יכולת וקיבולת הייצור התעשייתית העצומה שלה לקראת מלחמה גלובלית אפשרית, שהיה ברור לרבים שבוא תבוא, למרות הגישה הבדלנית שרווחה עדיין בקרב חוגים רבים בחברה האמריקנית. אמנם בשלב מוקדם זה של המלחמה אין לאמריקנים די נומ"טים לצרכיהם שלהם (שלא לדבר על האבדות שהם עומדים לספוג בפסיפיק במהלך 1942) ועדיין קריאת העזרה הנואשת של הבריטים נופלת על אוזניים קשובות והם ממהרים לספק לבעלי בריתם נומ"טי ליווי במספרים הולכים וגדלים, כאשר הראשונה מיני רבות, ה "ארצ'ר", לבריטים נמסרה 3 שבועות לפני ההתקפה היפנית על פרל הרבור!
הפתרון השלישי הוא הנומ"ט הקלה מדגם ה "קולוסוס", ספינות זולות וורסטיליות באורך 200 מטרים ובדחק מקסימלי של 18 אלף טון, המותאמות לבנייה תעשייתית מהירה ופשוטה ולהפעלת כנף אווירית ובה עד 40 כלי טיס בצמד טייסות. על מנת לתפעל את הספינה, מערך הגנת הנ"מ והכנף האווירית היו נדרשים כ 1000 איש. ל "קולוסוס" הייתה הנעה יעילה וחסכונית שהניבה טווח מבצעי ארוך המתאים הן למתאר האטלנטי והן למתאר המזרח הרחוק והפסיפיק, שם המרחק בין אזורי הפעילות לבסיסי התמך היה גדול מאד (עד כדי אלפי קילומטרים) ועל כך ראו בהמשך. במקור כל ספינה מדגם "קולוסוס" הייתה אמורה להוות את הליבה המבצעית של שייטת ליווי ונצ"ל הכוללת כחצי תריסר ספינות ליווי מסוגים שונים ובהן קורבטות, פריגטות ומשחתות. בגלל מחסור בכ"א וחומרי גלם במספנות ועדיפות לספינות ליווי הקטנות, הבנייה השתרכה באיטיות וכתוצאה מכך חמשת הספינות הראשונות – "קולוסוס", "ונגנס", "ונרבל", ה "ווריור" ו "גלורי" - הושלמו רק חודשים ספורים לפני תום מלחמת העולם השנייה. בעת ההיא ערוצי האספקה באוקיינוס האטלנטי כבר היו בטוחים והיה ברור שהמערכה הימית האמיתית האחרונה מתרחשת בצדו השני של העולם, מול היפנים.
ברם, בניגוד לנומ"טים הבריטיות הכבדות, בעלות הסיפון המשוריין והגנת הנ"מ ההיקפית הכבדה, לדגם ה "קולוסוס" לא היה סיפון משוריין והגנת הנ"מ הסתכמה בכ 20 תותחים בלבד, רובם בקוטר 20 מ"מ, שאמנם הייתה מספקת בזירה האירופאית אל מול אויב אווירי חלש, אך שבוודאי שלא הייתה מספיקה כדי להדוף התקפות קמיקזה יפניות נחושות, דוגמת אלו שספגו הנומ"טים הכבדות באפריל-מאי 1945 לחופי אוקינאווה. הבריטים היו מודעים למגרעות הללו וייעדו את הנומ"טים הקלות לגזרות משניות כגון טרוק, טיוואן, ראבול והונג-קונג, הרחק מאיום הקמקיזה. כמו כן הגנת הנ"מ של מקצת הספינות שודרגה לתותחי בופורס 40 מ"מ מיד אחרי הגעתן לזירה, לקח מאירועי אוקינאווה. למעשה החסרונות היו כה ברורים עד ש 6 הספינות האחרונות תוכננו כדגם משופר המיועד מלכתחילה ללחימה בפסיפיק – הדחק הכללי שלהן גדל בכ 1000 טון בעיקר כתוצאה של הגנת נ"מ היקפית משודרגת.
בניית צמד נומ"טים מדגם קולוסוס
בתום פרק האימונים הנדרש להכשרת הצוותים, אוגדו חמשת הספינות הראשונות יחדיו בשייטת נומ"טים חדשה, ה-11, ושוגרו למסע הארוך לפסיפיק. למזלם הרב של הצוותים, שלש המגרעות המבצעיות הללו (כנף אווירית קטנה, הגנת נ"מ חלשה וסיפון לא משוריין), לא הועמדו מעולם במבחן המציאות בעת הפלישה ליפן, שהתבטלה אחרי הטלת צמד פצצות הגרעין בראשית אוגוסט 1945. גם בזירות המשניות הספינות לא באמת הספיקו לפעול טרם הסתיימה המלחמה, תולדה של המרחקים העצומים והתנהלות איטית ושמרנית של הצי המלכותי, בוודאי בהשוואה לסיכונים שנטל הצי האמריקני. חלק מהספינות אמנם הגיע בתום מסעם הארוך לבסיסים הקדמיים בציילון ובאוסטרליה אך לא הרחיק מעבר לכך.
כאמור רוב הספינות נשאו את הקורסייר האימתני, שימו לב לסימונים המאוחרים שרווחו בפסיפיק.
קורסיירים מקדימה, מפציצי ברקודה גמלוניים מאחור.
כזכור גם הפיירפליי וגם הברקודה היו מתוצרת פיירי.
כזכור מסקירת ה "אסקס", רבות מן הספינות האמריקניות שלחמו בפסיפיק נשאו חלק נכבד מהכנף האווירית שלהן על הסיפון החשוף ובחלל ההנגר שהתפנה אוחסנו דלק, אספקה, חלקי חילוף ותחמושת (כולל של נשק הנ"מ ההיקפי) לטובת פעילות ממושכת הרחק מבסיסי התמך. היה בכך סיכון משמעותי מבחינת חשיפת כלי הטיס לפגעי מז"א והתקפת אויב ואכן האמריקנים לעתים שילמו מחירים כבדים בגינו. הבריטים כהרגלם נקטו בגישה אחרת, שמרנית יותר. הם ביכרו לשאת את הכנף האווירית כולה מוגנת בתוך סיפון ההנגר ואת האספקה הנדרשת – כולל כלי טיס חילופיים (לאור השחיקה הכבדה הצפויה) - אוחסנו בנומ"טיות ייעודיות שהוסבו לטובת העניין.
שתי ספינות מדגם ה "קולוסוס" – ה "פיוניר" וה "פרסאוס" -הוסבו למטרות תחזוקה ותמך כבר במהלך בנייתן, מתוך ראיית הנולד להרחבת פעילות הצי המלכותי לפסיפיק ולמזרח הרחוק. שתיהן כללו שטחי אחסון, מנופים ומכלולי תיקונים על חשבון מרבית שטחי ההנגר וסיפון הטיסה (שהיה חסר מעוטים) והיו אמורות להשתלב בשייטות הנומ"טים הקלות לכשיקומו כספינה חמישית מן המניין. קרי כל שייטת כזו יועדה לכל 4 נומ"טים מבצעיות ועוד נומ"ט תמך למטרות תספוק ותיקונים בלב ים, הרחק מהבסיסים בציילון ובאוסטרליה. בסופו של דבר ה "פיוניר" לא פעלה במסגרת שייטת 11 אלא צוותה לבסיס התמך העצום שהוקם במאנוס (באיי האדמירליטי) כדי לתמוך בשייטת הנומ"טים הכבדות, וה "פרסאוס" נכנסה לשירות רק לאחר תום המלחמה. לימים, אחרי יציאת שתי הספינות הללו משירות, הוסבה אחותן ה "טריומף", שנבנתה כנומ"ט רגילה, לתצורת דומה על מנת לתמוך בפעילות הצי המלכותי במזרח הרחוק, זאת עד לנסיגה הסופית ממזרח לסואץ ב 1971. בכך גם הפכה לספינה האחרונה מדגם הקולוסוס לצאת משירות פעיל בצי המלכותי עצמו (כאשר מקצת ספינות האחות שלה נותרו בשימוש ציים זרים למשך 3 עשורים נוספים ומעלה! ועל כך בהמשך).
כך נראו ספינות התחזוקה - סככות, מחסנים, מוסכים ומנופים על גבי סיפון הטיסה לשעבר וכמובן סדנאות תיקונים בתוך ההנגר.
מבחינת הכנף האווירית, בשלב מאוחר זה של המלחמה אווירית הצי המלכותי הפעילה מסיפון הנומ"טים הכבדות בפסיפיק ערב רב של מטוסים מתוצרת עצמית ואמריקנית למשימות שונות, דבר שיצר עומס לוגיסטי עצום ומיותר. לא פחות מ 4 דגמים שונים של מטוסי קרב – ההלקט והקורסייר האמריקנים לצד הסי-פייר (הספיטפייר הימי) והפיירפליי הבריטיים. כמו כן היו ברשותם האוונג'ר והברקודה כמפציצי טורפדו. בנוסף על כך עדיין הופעלו מטוסי ישנים יותר, דוגמת הויילדקט והסורדפיש הדו כנפי, מסיפון נומ"טי הליווי באוקיינוס האטלנטי והקרח הצפוני, זאת בהעדר איום אווירי גרמני משמעותי שיצדיק שדרוג שלהם. חשוב לציין שבניגוד לאמריקנים והיפנים, הבריטים לא הפעילו טייסות נפרדות למפציצי צלילה, לא באטלנטי ולא בפסיפיק, וזאת לאור העובדה שספינות השטח הגרמניות היו איום משני יחסית לצוללות.
בבואם לבנות את הכנפות האווירית של הנומ"טים הקלות החדשות לקחו הבריטים שני פרמטרים עיקריים בחשבון – פשטות לוגיסטית ואפקטיביות מבצעית. הפשטות הלוגיסטית חייבה הפעלה שלא יותר מ 2 סוגי כלי טיס והאפקטיביות חייבה שימוש בכלי טיס ורסטיליים בעלי טווח ארוך המתאים לגזרה. השילוב הוליד כנף אווירית ובה כ 20 מטוסי קורסייר בטייסת קרב – היחידים המסוגלים להתמודד עם התקפות קמקיזה - וכ 20 מטוסי ברקודה בטייסת המשלבת את משימות ההפצצה וטורפדו. חשוב לציין שדווקא אווירית הצי המלכותי, שהתאפיינה בד"כ בשמרנות ואיטיות באספקטים מבצעיים חדשניים, הייתה זו שהכניסה את מטוסי הקורסייר האימתניים אל נומ"טים קטנות הרבה לפני שהצי האמריקני עשה כן. לו היו האמריקנים משכילים לעשות כן כבר ב 1944, הדבר בהכרח היה בהכרח מצמצם את היקף אבדותיהם בקרבות 1944-1945.
הפיירי פיירפליי הדו-מושבי הגמלוני, שהיה נחות בכל מובן מההלקט והקורסיירים האמריקנים, כמעט ואיחר את המלחמה ועדיין הבריטים התעקשו לעשות בו שימוש עד אמצע שנות ה-50.
הברקודה - מפציץ טורפדו שנעשה בו שימוש הן בחזית אירופה והן בחזית פסיפיק. היה נחות בכל קנה מידה בהשוואה לאוונג'ר האמריקני (שגם הוא היה בשירות אווירית הצי המלכותי) ועדיין הבריטים התעקשו להשתמש בהם במקביל. במקום להתיישר לשרשרת האספקה האמריקנית בפסיפיק, הבריטים התעקשו להביא עמם מטוסים לא תואמים כמו הפיירפליי, הברקודה והסי-פייר, מה שרק סיבך את השרשרת הלוגיסטית.
הספיטפייר אולי היה מטוס יבשה מעולה אבל הסי-פייר פשוט לא התאים לנושאות מטוסים וסבל מטווח קצר, ראות גרועה מתא הטייס וכן נסע צר. למרות החסרונות הרבים וזמינותם של מטוסי קורסייר, הלקט ופיירפליי, התעקשו הבריטים להביא גם סי-פייר לפסיפיק, שם הטווח הקצר של המטוס הספיק בקושי למטרת הגנת השייטת עצמה, לא שכן פעילות התקפית ארוכת טווח.
כאמור עד כניעת היפנים הושלמה בנייתן של 7 ספינות בלבד מתוך ה 16 שהוזמנו - ה "קולוסוס", "ונגנס", "ונרבל", "ווריור", "גלורי", "פיוניר" ו ה "אושן", שנכנסה לשירות אחרי הטלת פצצת האטום על הירושימה. ה "פרסאוס", ספינת התיקונים השנייה, הושלמה רק באוקטובר 1945 ושתי האחרונות – ה "תזאוס" וה טריומף" – הושלמו רק במחצית הראשונה של 1946. לקחי המלחמה (למשל שדרוג הגנת הנ"מ והתפתחויות טכנולוגיות שונות הביאו לכך ש 6 הספינות הנותרות נבנו על פי אפיון משודרג, מה שיצר עיכוב בהשלמתן ואף להפסקת העבודה עליהן בתום המלחמה. באשר לגורלן ראו בהמשך.
כמו רבות מהמקבילות האמריקניות, עסקו רוב הנומ"טיות הבריטיות ובכללן המוזכרות לעיל בהשבתם של מאות אלפי הלוחמים, עשרות אלפי השבויים ואינספור פריטי ציוד לביתם בבריטניה, אוסטרליה, ניו זילנד, הודו (כולל פקיסטן), דרום-אפריקה, קנדה ויתר חלקי האימפריה. בעקבות מלחמת העולם התקבעה חשיבות הנומ"ט והכנף האווירית האינטגרלית שלה כליבה המבצעית של כל צי בעל יומרות BLUE WATER, הן במשימות POWER PROJECTION והן במשימות נצ"ל וליווי שיירות. כתוצאה מכך ציים שונים ברחבי הגלובוס להתעניין ברכישת נומ"טים, בדגש על ספינות קטנות, קלות וזולות לתפעול, המיועדות להפעלת מטוסי מדחף ובעלות פוטנציאל שדרוג עתידי למטוסי סילון.
המלחמה הארוכה והקשה – מבחינת הבריטים חצי תריסר שנים פונקט על היום מה 3 לספטמבר 1939, המועד בו הכריז נוויל צ'מברליין מלחמה עד גרמניה הנאצית, ועד ה 2 לספטמבר 1945, המועד בו חתמו היפנים על כתב כניעתם לבעלות הברית על סיפון ספינת המערכה המיזורי במפרץ טוקיו - רוקנה את הקופה הבריטית, יצרה גרעון קשה במאזן התשלומים והביאה לתקופת צנע שנמשכה עד ראשית שנות החמישים. לבריטים היה נחוץ מטבע זר בהיקפים גדולים ולשם כך נדרשו לייצא כמה שיותר – תוצרת אזרחית ועודפי ציוד צבאי כאחד – בין היתר בדרך של מכירת כלי שיט רבים לציים זרים מתפתחים, זאת בניכוי ציוד ה LEND LEASE אותו היה צריך להחזיר לאמריקנים (ובזאת כל מטוסי הקורסייר, ההלקט והאוונג'ר של אווירית הצי המלכותי). העובדה שספינות הקולוסוס היו חדשות לגמרי ופשוטות וזולות לתחזוקה ותפעול הפכה אותן ליעד אטרקטיבי לרכישה, בעיקר אל מול הנומ"טים הכבדות שהיו OVERKILL גם עבור הבריטים עצמם מבחינת עלויות תפעול ואכן רובן יצאו משירות בתוך שנים ספורות (למעט הויקטוריוס, שהאריכה ימים עד 1968). מגמת הייצוא אף השתלבה היטב עם הרצון הכללי לצמצם את מימדי הצי המלכותי ולשחרר מיליוני חיילים ומלחים לביתם כדי להניע את גלגלי כלכלת השלום. ואכן בתוך שנים ספורות נמכרו רוב ספינות הקולוסוס לציים ידידותיים שונים ברחבי העולם. מקצת הספינות אף הושאלו למספר שנים לציים שונים, בזמן שאלו המתינו להשלמת ספינות אחרות עבורן.
ה "קולוסוס" עצמה נמכרה לצרפת כ"ארומנש", שם שרדה עד אמצע שנות ה-70, תחילה כנומ"ט תקיפה (שאף השתתפה במלחמות הודו-סין וסואץ, עם כנף אווירית ברוח מלחמת העולם – הלקטים, הלדייברים ואוונג'רים) ולאחר מכן כנומ"ט נצ"ל וסער (שהפעילה מסיפונה מטוסי נצ"ל מדגם אליזה וכן מסוקים מסוגים שונים) וכספינת אימון.
הארומנש בתחילת דרכה - סיפון נחיתה ישר, עם הלקטים והלדייברים (הצרפתים היו בין הבודדים שהפעילו את המטוס הגמלוני הזה, חוץ מהאמריקנים)
הנה היא אחרי שדרוג שהוסיף סיפון זוויתי מינימלי, הכנף האווירית שודרגה למטוסי קורסייר, איתם יצאה הספינה למלחמת סואץ
עם כניסתן לשימוש של נומ"טים מודרניות יותר, זנחה הסיפנה את משימת התקיפה והתמקדה במשימת הנצ"ל עם מטוסי אליזה
ה "ווריור" הושאלה לאחר המלחמה לצי הקנדי למספר שנים (שוב עד להשלמת נומ"ט ייעודית עבורם, אף היא ספינת אחות), חזרה לשורות הצי המלכותי למשך עשור, שודרגה עם סיפון זוויתי מוגבל ונמכרה בסוף שנות ה-50 לארגנטינה. אלו הפעילו מסיפונה מטוסי קורסייר, פנתר וקוגר סילוניים וכן מטוסי טראקר ומסוקים שונים. ה "אינדיפנסיה" שירתה את הצי הארגנטינאי עד תחילת שנות ה-70, אז החליפה אותה אחותה המשודרגת ה "25 דה מאיו" שנרכשה שנה קודם לכן מהצי ההולנדי.
ה "ונרבל" נמכרה תחילה להולנד, שבתום מלחמת העולם שאפה לחדש את נוכחותו הקולוניאלית במזרח הרחוק, טרם קיבלה אינדונזיה עצמאות ב 1948 אבל גם לאחר מכן. ה "קרל דורמן" שירתה את הצי המלכותי ההולנדי במשך שני עשורים, תחילה כנומ"ט תקיפה (ועליה כנף אווירית עם מטוסי אוונג'ר לנצ"ל ופיירפליי לתקיפה, שהוחלפו במטוסי טראקר לנצ"ל וסי-הוק סילוניים לתקיפה, לצד מסוקים מסוגים שונים) ולאחר שדרוג מקיף בשנות ה 60 כנומ"ט נצ"ל בלבד וליבת כוח משימה ייעודי של נאט"ו.
ה "קרל דורמן" טרם השדרוג עם פיירפליי ואוונג'רים
מקץ עשור אחרי השדרוג לסיפון זוויתי תחילה עם אוונג'רים ארכאיים (מדגמי הנצ"ל המשודרגים של שנות ה-50) ולאחר מכן עם טראקרים ומסוקי S-58.
בעקבות צמצום סד"כ נמכרה הספינה ב 1969 לארגנטינה כ "25 דה מאיו" והחליפה את ה "האינדיפנסיה" ספינת אחות לא משודרגת שהוזכרה לעיל. הנומ"ט אף זכתה שוב ביכולת התקפית, בדמות טייסת סקייהוקים בודדת. ה "25 דה מאיו" השתתפה בפלישה הארגנטינאית לפוקלנד וב 1 למאי 1982 כמעט והתחולל דו-קרב ימי ראשון מאז מלחמת העולם השנייה בין נושאות מטוסים! כוח המשימה הבריטי שעשה דרכו דרומה התגלה בלב ים בידי מטוסי הטראקר של ה "25 דה מאיו" ורק רוח חזקה מנעה את שיגור הסקייהוקים הארגנטינאים אל עבר המטרות. לו השכילו הארגנטינאים לצייד את הספינה טרם המלחמה במטוסי סופר-אטנדרד מתקדמים, על טילי האקסוסט הקטלניים שלהם, יתכן שדגלם היה מתנוסס עד היום מעל פורט סטנלי. בכל מקרה, לאחר טיבוע סיירת ה "בלגרנו" הסתגר הצי הארגנטינאי בנמליו אך הכנף האווירית של ה "25 דה מאיו" פעלה בהצלחה כנגד הבריטים מבסיסי יבשה. בתום המלחמה שודרגה ה "25 דה מאיו" סוף סוף לתפעל מטוסי סופר-אטנדרד (שגם הם פעלו במהלך המלחמה מבסיסי יבשה בלבד) ויצאה סופית משירות בתום המאה ה-20.
סקייהוקים, טראקרים וסי-קינג - איתם יצאה הספינה למלחמת פוקלנד
תמונה מאוחרת עם מטוסי סופר-אטנדרד
גם ל "ונגנס" היו 2 בעלים עוקבים – ראשית הושאלה למשך מספר שנים לצי האוסטרלי (וזאת כפתרון ביניים עד להשלמת נומ"ט ייעודית עבורם, אף היא ספינת אחות, ועל כך בהמשך) ולאחר מכן נמכרה לברזיל כ "מינאס ז'ראיס", שודרגה משמעותית בדומה לאחיותיה באוסטרליה ובהולנד, ונותרה בשימוש עד ראשית המאה ה-21, האחרונה מסוגה (האריכה חיים אף יותר מהאחיות בארגנטינה והודו). שלשת הציים – האוסטרלי, הברזילאי והארגנטינאי – עשו שימוש בכנף אווירית דומה למדי, עם תערובת של סקייהוק, טראקר ומסוקי סי-קינג.
שימו לב לסי-קינג עם טיל האקסוסט
שש הנומ"טים הנותרות – ה "אושן", ה "גלורי", ה "תזאוס", "טריומף" וכן ה "פיוניר" וה "פרסאוס" – נותרו בשירות הצי המלכותי עד יציאתן משירות בסוף שנות ה-60, זאת אחרי שנטלו חלק משמעותי במלחמות קוריאה וסואץ וכן עימותיים קולוניאלים שונים ברחבי הגלובוס. רוב הספינות היו בנות 10-15 שנים בלבד אך בדומה לספינות הלא משודרגות מדגם ה "אסקס" האמריקני, מגבלות הסיפון וההנגר מנעו מהן להפעיל את מטוסי הסילון הכבדים החדשים שנכנסו לשירות בסוף שנות ה-50 (דוגמת הבוקניר והסי-ויקסן). במקביל נכנסו לצי המלכותי ספינות חדשות, גדולות ומודרניות יותר כגון ה "איגל", ה "ארק רויאל" וה "הרמס" שיכלו להפעיל את המטוסים החדשים וייתרו למעשה סופית את הנומ"טים הישנות (קלות וכבדות כאחד). כאמור ה "טריומף" האריכה חיים עד ראשית שנות ה-70, בזכות הסבתה לספינת תחזוקה.
כאמור ארבע הנומ"טים מדגם קולוסוס שהוזכרו בפסקה הקודמת נטלו חלק פעיל במלחמת קוריאה הארוכה והחליפו אחת את השנייה בסבב שהתפרס על פני 3 שנים (ספינה נוספת שנעה מטוסים וחלקי חילוף למזרח הרחוק) שכלל גם את ה "סידני" האוסטרלית, ספינת אחות שלהן (ראו מטה). הרכב הכנף האווירית של מלחמת קוריאה הייתה דומה לזו של מלחמת העולם השנייה – טייסת קרב בודדת של סיפייר או סי-פיורי (אולי מטוס הבוכנה האולטימטיבי, שפספס את מלחמת העולם בשנתיים, ממש כמו מקבילו בשורות אווירית הצי האמריקני - הברקט של גרומן) וכן טייסת של פיירפליי במשימת התקיפה והאמנעה. אפשר להניח שהבריטים הצרו על אובדן הקורסייר האמין ששירת אותם מעל אותם ספינות במלחמת העולם השנייה, אך המטוסים היו LEND LEASE ועל כן הוחזרו לאמריקנים. כמו הקורסייר, גם הסי-פיורי היה כמובן חסר תועלת לחלוטין כנגד המיג-15 הסילוני (הגם שטייס אחד בר מזל זכה להפיל כזה ב 1952!) וככזה שימש לסיוע אווירי לכוחות הקרקע, לצד הפיירפליי הדו-מושבי. שנים ספורות לאחר מכן הוצאו שני מטוסי הבוכנה הותיקים משירות והוחלפו במטוסי סילון מהדור הראשון, דוגמת הסי-וונום הדו-מושבי ולכן מכן הסי-הוק.
מראה טיפוסי של נומ"ט בריטית מדגם קולוסוס בזמן מלחמת קוריאה. הכנף האווירית כולה - סי פיורי ופיירפליי כולם עם כנפיים מקופלות עדיין - פרוסה בירכתי הסיפון לקראת המראה ומשם מקדמים את המיועדים להמראה קדימה לעמדת המעוט, תוך פריסת הכנפיים. בנומ"ט קטנה תהליך שיגור הכנף האווירית כולה נמשך כחצי שעה ובינתיים המטוסים שכבר שוגרו היו חגים באוויר בהמתנה, כאשר יתרת הדלק של אותם המטוסים ששוגרו ראשונים היה כמובן מכתיב את הטווח למטרה.
מדי מספר שבועות הספינות היו שבות לנמלי יפן כדי לאפשר מנוחה לצוותים ולהצטייד באספקה, חלפים, דלק ועוד.
בפרוץ המלחמה נותרה באווירית הצי המלכותי טייסת בודדת של סי-פייר והיא נטלה בה חלק. שימו לב לרקטות ה RATO ולפסים השחורים-לבנים שנצבעו על כל מטוסי התקיפה שפעלו בקוריאה, בדומה לפסי הפלישה לנורמנדי 6 שנים קודם לכן. גם במלחמת סואץ נצבעו עדיין פסי מבצע כאלו על מטוסי ח"א והצי המלכותי - שחור צהוב - אך לאחר מכן נזנח המנהג.
אך מלבד טייסת בודדת זו, כל יתר הטייסות שהשתתפו בשלשת שנות המלחמה היו מצויידות בסי-פיורי ופיירפליי
הצרה המובנית בסיפון נחיתה ישר - כל נחיתה שמסתבכת משמעותה התנגשות המטוס הנוחת במטוסים החונים בקדמת הסיפון.
הפעילות האווירית לא חדלה למרות מז"א החורפי הקשה ששרר לחופי חצי האי קוריאה
3 שנים לאחר תום מלחמת קוריאה שוב יצאו נושאות המטוסים הללו לקרב – הפעם במלחמת סואץ – ותחת שני דגלים שונים. שתי ספינות מדגם "קולוסוס" שירתו את הצי המלכותי כנושאות מסוקי סער וגדוד שלם של נחתים בריטיים המריא מהן אל ראש הגשר בסואץ בפעולה המוסקת הגדולה והמורכבת ביותר עד אז במתאר ים-יבשה. במקביל השתתפה ה "ארומנש" הצרפתית כנומ"ט תקיפה ועל סיפונה צמד טייסות של מטוסי קורסייר בוכנתיים. הייתה זו הפעם האחרונה שבה קורסיירים המריאו מנומ"ט כלשהי למלחמה (ראוי לציין שהצי הארגנטינאי הפעיל אף הוא קורסיירים מסיפון ה "אינדפנסיה", ספינת אחות של ה "ארומנש", אל תוך הסיקסטיז. נציין שבמקביל לקורסיירים של אווירית הצי הצרפתי, כזכור פעלו מוסטנגים בשורות ח"א הישראלי באותה מלחמה, וכך יצא לשתי קלאסיקות בוכנתיות לסיים את דרכן בתזמון מופלא (למעט שימושים נקודתיים פה ושם בסיקסטיז).
ההסקה התבצעה מסיפון ה "גלורי" וה "תזאוס" במסוקי ווירלווינד, המקבילה הבריטית של ה S-55 שנבנתה ברשיון מקומי על ידי ווסטלנד, שלכל אחד מהם אות זיהוי משלו.
מראה טיפוס של נומ"ט סער ותובלה בריטית בשנות ה-50 וה-60, עמוסות בכלי הרכב מסוגים שונים של חיל הנחתים המלכותי על גבי סיפון הנחיתה.
גורלן של כל אחת מששת הנומ"טיות המשודרגות האחרונות מדגם זה היה מעניין ומוזר לכל הדעות. כאמור בניית הספינות הואטה או נקטעה לחלוטין בתום המלחמה בפסיפיק, וזאת למרות שהייתה בשלבים מתקדמים. חמש משש הספינות ניצלו מגריטה בזכות מכירה לציים זרים אך גם אז השלמתן נמשכה שנים והאחרונה נכנסה לשירות רק 16 שנים לאחר המלחמה, וזאת אחרי שרוב אחיותיה כבר מזמן יצאו משירות! האוסטרליים היו למודי ניסיון מר וכואב ממלחמת העולם השנייה. כזכור חיל החלוץ היפני הגיע ממש אל פתח ביתם, בעוד הציים האמריקני והמלכותי מתקשים למנוע זאת. על כן החליטו האוסטרליים לפתח יכולות הגנתיות והתקפיות ימיות משמעותיות משלהם, שיפחיתו את תלותם בכוחות הגנה חיצוניים (וכן הצטרפו לבריתות הגנה אזוריות מאותן הסיבות). לשם רכשו שתיים מהספינות המשודרגות. ה "טריבאל" הושלמה על פי התכנון המקורי ונכנסה לשירות ב 1948 כ "סידני". היא נטלה חלק במלחמת קוריאה לצד אחיותיה הבריטיות, ועל סיפונה כנף אווירית דומה של סי-פיורי ופיירפליי, אך לאחר כניסת אחותה ה "מלבורן" לשירות ב 1955 שונמכה לספינת אימונים ותובלה וככזו נטלה חלק שולי במלחמת ויאטנם, לשם שינעה אספקה, חלפים וכלי טיס כדי לתמוך בכוחות היבשה האוסטרליים שלחמו שם במסגרת בעלות הברית. בתום המלחמה ב 1973 יצאה סופית משירות.
ה "סידני" בשנים שאחרי מלחמת קוריאה, עם סי-וונום סילוניים וגאנט גמלוניים
ה "סידני" בשלהי הקריירה שלה, כספינת תובלה ותמך לפעילות היבשתית האוסטרלית במלחמת ויאטנם
ה "מג'סטיק" נרכשה אף היא על ידי הצי האוסטרלי כ "מלבורן" אך נכנסה לשירות רק בשלהי 1955, קרי יותר מעשור אחרי תום המלחמה. השלמתה התעכבה למשך שנים רבות בגלל שדרוגים שונים שהאוסטרליים הכניסו בה, שאפשרו הפעלת מטוסים מתקדמים יחסית כסי-הוק, גאנט ומסוקי ווסקס. העיכוב הביא כאמור את האוסטרליים לשאול את אחותה (הלא משודרגת) ה "ונגנס" מהצי המלכותי למשך מספר שנים. באמצע שנות ה-60 הספינה שודרגה שוב ובכלל זאת סיפון זוויתי מודרני, מעוטי קיטור, מערכות הנחתה, קשר ומכ"ם מודרניות ועוד הנדרשים לתפעול מטוסים מתקדמים, בדגש על הסקייהוק, הטראקר והסי-קינג (קרי מטוסים מתוצרת ארה"ב החליפו מטוסים מתוצרת בריטית).
ה "מלבורן" המשודרגת על טייסת הסקייהוק שלה אמנם לא נטלה חלק פעיל במלחמת ויאטנם (במה כבר הייתה יכולה להואיל טייסת בודדה לארמדה האמריקנית העצומה של כוח המשימה ה 77?) אך היא שירתה נאמנה את הצי האוסטרלי במשך למעלה מרבע מאה עד 1982 (שנה משמעותית כאמור בתולדות המשפחה), אז כבר הייתה במצב תחזוקתי ירוד ונדרשה לשיפוץ יקר וממושך. מחליפתה הייתה אמורה להיות ה "אינווינסיבל" הבריטית (החדשה לגמרי, שנרכשה במחיר מציאה אחרי שהצי המלכותי התהפך עליה) אך פרוץ מלחמת פוקלנד באביב הביא לביטול המכירה וכך נותר הצי האוסטרלי ללא נומ"ט קונבנציונלית עד עצם היום הזה. ה "מלבורן" רשמה הישג מצער ואבסורדי שאף נומ"ט אחרת בהיסטוריה לא התקרבה אליו – בתוך פרק זמן של 5 שנים (1964-1969) היא התנגשה בשתיים ממשחתות הליווי שלה, טיבעה אותן והביאה למותם של לא פחות מ 150 מלחים, אוסטרליים ואמריקנים! (התאונה עם האוונס אוזכרה באשכול אחר שכתבתי ). המנחוס של ה "מלבורן" לא הסתיים בכך ובדצמבר 1976 נמחו כמעט כל מטוסי הטראקר בשריפה בליין הטייסת בבסיס האם היבשתי.
שתי הנומ"טיות האוסטרליות זו לצד זו - ה "סידני" וה "מלבורן"
הסידני אחרי השדרוג המקיף שעברה בשנות ה-60 - דומה מאוד למיני אסקס! על הסיפון ערוכים סקייהוקים, סי-קינג וטראקרים.
טראקרים על סיפון ה "מלבורן". שימו לב לפרוג'קטור המובנה בכנף הימנית.
מלבורן משגרת טראקר מהמעוט הקדמי שלה
שימו לב לסקייהוק המצויד בטא"א סיידוויינדר, נוהג מקובל בנומ"טים הקטנות חסרות המיירטים הייעודיים.
סקייהוקים ומסוקי נצ"ל ווסקס (שקדמו לסי-קינג) על סיפנון ה "מלבורן" ובהאנגר שלה
שימו לב לקיפול של הווסקס, על מנת לחסוך נדל"ן יקר ערך במעמקי ההנגר אבל גם כדי להתאים אותו לגודל המעלית הקומפקטי בנומ"טים הקטנות יותר
כאן ניתן לראות את המסוק הלא מקופל מעל המעלית הקטנה למדי
נעבור לצי הקנדי, שהציף דרישה לשני נומ"טים מודרניות עוד במהלך המלחמה עצמה וזאת במטרה להחליף שני נומ"טי ליווי (שהתקבלו בהשאלה מהבריטים) אך בסיומה צומצמה הדרישה לנומ"ט אחת בלבד. תחילה קיבלו זמנית את ה "ווריור" מהצי המלכותי כדי לצבור ניסיון בתפעול נומ"ט מודרנית וזאת עד להשלמת ה "מגניפיסינט", אחת משש הספינות המשודרגות, אותה רכשו. הספינה נכנסה לשימוש הצי הקנדי ב 1948 ושירתה כעשור בטרם הוחזרה לבריטים ויצאה סופית משימוש, למרות שהייתה כמעט חדשה לגמרי. מחליפתה ואחותה, ה "פאוארפול", נרכשה על ידי הקנדים בראשית שנות ה-50 (אחרי שרבצה כשלד לא גמור מאז תום מלחמת העולם) והושלמה כ "בונוונטור" ב 1957 על פי אפיון משודרג, בדומה ל "מג'סטיק" / "סידני". הספינה שימשה כנומ"ט נצ"ל ותקיפה קלה (עם טייסת סילוני באנשי!), ויצאה משירות ב 1970 והותירה בכך גם את הקנדים ללא נומ"ט קונבנציונלית וכך עד היום. שימו לב ששלש ספינות אחיות החליפו זו את זו בשורות הצי הקנדי בתוך פרק זמן של עשור!
מעבר לאמריקנים, אווירית הצי הקנדי הייתה היחידה להפעיל את הבאנשי הגמלוני ודל הביצועים, שתמיד נחשב לסוג ב' בהשוואה לפנתר. לקנדים לא היה כסף לרכוש מטוסים מודרניים דוגמת הקוגר או הסי-הוק הבריטי ועל כן נאלצו להסתפק ב 40 מטוסי באנשי מעודפי חיל הים האמריקני. הבאנשי, שנחשב לארכאי עוד לפני שנכנס לשימוש, בקושי התאים למעלית של ה "בוונווטור", התגלה כרווי בעיות ויצא משימוש אחרי שנים ספורות. לקנדים לא היה כסף או הצדקה לרכוש סקייהוקים והספינה נותרה עם משימת הנצ"ל בלבד.
טראקרים פורסים כנפיים לקראת המראה
הספינה החמישית מתוך השש – ה "הרקולס" – רבצה אף היא כשלד לא גמור במשך למעלה מעשור - מ 1946 ועד 1957 - אז נרכשה על ידי הצי ההודי והושלמה לסטנדרט מודרני יותר, בדומה ל "סידני" האוסטרלית ובכלל זאת סיפון זוויתי, מעוטי קיטור ושאר ציוד משודרג. זו גם הסיבה שההודים בחרו בספינה לא גמורה על פני האחיות הרבות שהתייתרו נכון לשנה זו – היכולת לשנות שלד לא גמור, מבלי לפרקה לגורמים כנדרש בספינה קיימת. התהליך נמשך מספר שנים והספינה נכנסה לבסוף לשירות כ "ויקראנט" בראשית 1961 – עשור וחצי לאחר תום מלחמת העולם השנייה ואחרי שרוב ספינות האחיות שלה כבר יצאו משירות! הספינה פספסה את מלחמת הודו-פקיסטן השנייה ב 1965 אך נטלה חלק פעיל במלחמה השלישית בדצמבר 1971 ומטוסי הכנף האווירית שלה – סי-הוקים סילוניים ואליזה בוכנתיים (דומים לאלו שהופעלו מסיפון הארומנש הצרפתית) - תקפו מטרות שונות במזרח פקיסטן, טרם הפכה לבנגלדש העצמאית. לימים שיפצו ההודים את הנומ"ט שלהם כולל מקפצת סקי קדמית לתפעול מטוסי סי-הרייר (בדומה למה שהתקינו הבריטים בספינות האינווינסיבל וגם ב "הרמס", בת דודתה המגודלת, שלימים הצטרפה אף היא לצי ההודי) אך ה "ויקראנט" יצאה סופית משירות ב 1997 אחרי שהפכה לגרוטאה צפה.
הספינה כפי שהושלמה ב 1961 בתצורה המקורית עם הסיפון הזוויתי ומטוסי הסי-הוק ערוכים על הסיפון
שיגור מטוס נצ"ל אליזה מהמעוט הקדמי. אווירית הצי ההודי הייתה היחידה להפעיל את המטוס הגמלוני הזה, מלבד אווירית הצי הצרפתי עצמו. האליזה, לצד הגאנט הבריטי והטראקר האמריקני, מייצגים את אחרוני מטוסי המדחף ששימשו למשימת הנצ"ל הייעודית מסיפונן של נושאות המטוסים בטרם הוחלפו על ידי מסוקים. האמריקנים אמנם פיתחו לאחר מכן את הויקינג הסילוני המוצלח אך גם הוא כבר היסטוריה רחוקה. שימו לב שהסי-הוקים צבועים בסכימה לילית ומצוידים במסילות לרקטות.
מעבר לטורפדו ומטעני עומק, לאליזה הייתה גם יכולת לתקוף כלי שיט ומתקני חוף בעזרת רקטות.
פאסט-פורוורד רבע מאה, הספינה עדיין באותה תצורה אך עם מטוסי סי הרייר, אליזה ומסוקי סי-קינג. הסי-הרייר יצא סופית משירות לפני כשנתיים והוחלף בגרסא הימית של המיג-29.
הויקראנט ממתינה לגריטה, בתום קדנציה קצרה כמוזיאון צף.
בניית הספינה השישית והאחרונה מתת משפחה זו – ה "לויאתן" – כמעט והסתיימה באוגוסט 1945 אך השלמתה נדחתה שוב ושוב לאחר תום המלחמה ולבסוף התייתרה סופית. בניגוד לאחיותיה, הבריטים לא הצליחו למכור אותה ובמקום זאת שימשה כמקור לחלקי חילוף לספינות האחרות עד שנגרטה בשלהי שנות ה-60, אחרי רביצה בת למעלה מ 20 שנה (!!). אבסורד הוא שדווקא הספינה הזו, שמעולם לא הושלמה ולא נכנסה לשירות פעיל, שרדה יותר מרוב אחיותיה!
שימו לב לקווי הדמיון החוזרים לדגם ה "אסקס" שלא מעט ספינות ממנו גם כן "פספסו" את המלחמה ומקצתן אף הן לא הושלמו. שני הדגמים נטלו חלק משמעותי במלחמות השונות של שנות ה-50 וה-60, הגם שהפעם היחידה שהספינות הבריטיות והאמריקניות לחמו זו לצד זו הייתה בקוריאה. למרות הקשיים והעיכובים בתחילת הדרך, הרי שממרום השנים נחשב דגם ה "קולוסוס" להצלחה ושלש הספינות האחרונות – בשירות ציי ארגנטינה, ברזיל והודו - אף האריכו חיים יותר מדגם האסקס האחרונה בשירות הצי האמריקני, היא הלקסינגטון. למרבה הצער גילן ומצבן של הספינות מנע את שימורן, הגם שהספינה ההודית שימשה כספינת מוזיאון במשך עשור אך לבסוף נגרטה לפני שנים ספורות.
|
|