http://www.globes.co.il/news/articl...?did=1000623813

בכל בנין משותף גרה פעם גברת פשקוביצי אחת. שזה אומר בערך 8% מהדיירים. היא הקפידה לדעת כל דבר על כל אחד מהבנין ומהשכונה ואוי לשותפיה מאותה קומה אם שרו בקול במקלחת, שרפו בטעות נתח בשר משובח, נזפו בצעקה בילדיהם או שמטו קבלה על רכישת ונטילטור חדש ליד דלת דירתם.

כל פרט לוקט, נותח ונערך והופץ.

גברת כהן וגברת תוכידס היו חברות טובות שלה שזה מעלה אותנו בערך ל24% של צרכני מידע מסוג זה.

בתחשיב ארצי - כ600000 משקי בית שישמחו לקבל מידע שכזה בלי להצמיד אוזניים לקירות. מה הפלא שהרייטינג גבוה?

כמובן שהפרופ' שמרואיין בסוף הכתבה לא ממש מרשים בתוכן האקדמי של דבריו. בכנסים אקדמיים פשוט יתכן ולא ממש הכירו אותו כי מחקריו לא ענינו מספיק חוקרים אחרים. פשוט, יש הרבה דוקטורים להרבה תחומי קצ'קס במדעי החברה והם לא נוהגים לפרגן אחד לשני. מנגד מתוך הנחה שהרכב שלו התקלקל 3 פעמים בשנה והוא נעזר בשני מוסכים שונים - עדיין 2-3 מוסכניקים שהכירו אותו והיו מנומסים ל'קלוץ עם הקלאצ'' ועשו כאילו הם שמעו עליו - עדיין אינם בגדר מדגם מייצג. מעניין שגם העיתנאי אינו מעמת אותו עם הסתירה האתית שבזלזול כה מעמיק בתוכנית ובצופיה מחד ונטילת חלק בחגיגה שסביבה מאידך.

סקרנות למעשי הזולת לדעתי היא חלק מדחפיו של האדם שהוא יצור חברתי בטיבו. בעשרות השנים האחרונות שובשו כללי התנהלות חברתית רבים ואנשים רבים נדחפו להיות 'גן אנוכי מאוד'. יצרים שפעם מצאו מפלטם באינטרקציות יומיומיות עם הסובבים נותרו חסרי מפלט. לתוך המציצנות הזו - נכנסות תוכניות ראליטי או תוכניות חשפנות נפשית מהסוג שהביא את אמריקע למקום בו הוא נמצאת...