טור של מייקי דגן במוסף סוף השנה של מגזין דה-מרקר:

לדבר המדהים ביותר בילד שלך לא מכינים אותך. למעשה, כמעט לא מדברים עליו. נכון, כנראה שתאהב
אותו כמו שלא אהבת שום דבר מימיך, אבל הרגש השני הברור ביותר שמציף אותי בקשר אליו הוא דווקא
סקרנות, במקום השלישי נמצאת אולי הציפייה, בת דודה קרובה של הסקרנות, ואחריה קוצר סבלנות -
שהוא תולדה של הציפייה הגדולה למה שעתיד לבוא. וכל זה קשור לפוטנציאל הגדול הזה שקרוי ילד, מין
פוטנציאל טהור - המונח דף חלק נראה לי תיאור הולם פחות כי אני מאמין גדול בגנטיקה, אבל בכל זאת
חושב שהרשות נתונה ולא הכל ידוע גם עם מטען גנטי נתון.

הילד, ובשמו המלא, יואב, הוא עבורי מעין גן שעשועים מלא פליאה שבו כל מתקן הוא הפתעה שלא חוויתי
עדיין - מגלשה שאין לדעת מה מחכה בה אחרי כל עיקול. אני מופתע איך יכול להיות שהילד שלי, למשל,
נוגח בכל דבר שזז ומקבל מכות - וזה ממש לא מזיז לו. בואו נאמר שאלה לא בדיוק הגנים שלי, כנראה
שמוצאם באשתי. גולגולת חזקה זה לא אני. אפילו בתור מכור לכדורגל, אני די שונא לנגוח.

אני מוצא את עצמי מחכה לפעם הבאה שהוא ייתן ראסיה לקדמת המיטה העשויה עץ, או לעמודים
שלה, וימשיך לעסוק בענייניו, כאילו כלום לא קרה. אפילו בלי לעצור ולשקול לבכות. מדהים. זה מפליא
אותי עד כדי צחוק כל פעם. האם הוא ילמד מהתבוננות בילדים אחרים שזה מקרה שמצדיק בכי או
שימשיך כך? אלוהים יודע. מכל מקום, אני מקווה שהתחביב הזה שלי לצפות בו ככה לא יעלה לו בכמה
נקודות במבחני רמת המשכל בהמשך הדרך.

הראשוניות מייצרת סמליות. כל התנהגות של עולל אינה סתם התנהגות: היא טעונה במשמעות. אנחנו
מרגישים את השאלה הזו שמדגדגת אותנו ללא הרף - האם זהו האופי שלו שמבצבץ מאחורי
ההתנהגות הזו? האם החיוכים הרבים שלו והצחוק החזק והמדבק הם עדות לחברותיות גדולה,
ליכולות סוציאליות שעוד יתגלו? האם ההתלהבות שלו מחברת ילדים אחרים היא עניין מנוי וגמור?
האם יכולת הריכוז המתגלה כשהוא מתעמק באביזר שטותי, שנקלע ליד שלו חצי במקרה, היא עדות
ליכולת התעמקות אמיתית? האם היא איתו כדי להשאר, כפי שאומרים באמריקאית, או סתם רגע
חולף? האם המוטוריקה העדינה שהוא מפגין כשהוא מערסל בין האצבעות חתיכות ביסקוויט לח היא
גילוי לכישרון יוצא דופן שמעיד על ההמשך, או סתם משהו אופייני לגיל? לך תמצא את זה בויקיפדיה!

וברוך השם - מי שהוא לא יהיה הברנש הזה - גם בצד הפחות נעים יש לכל התהיות האלה ביטוי: מה
זו התנועה המשונה והרפטטיבית שהוא עושה לפני השינה עם הראש? הכל בסדר עם הילד? העיניים
שלו, למה המבט שלו מעורפל קצת היום? טפו טפו טפו. וההעדפה הברורה שהוא מפגין לנשים
בלונדיניות אקראיות. לאן בדיוק זה יקח אותו? ולא שאין לי כבוד לבלונדיניות, אקראיות ורגולריות
כאחד. רק למה בלונדיניות עכשיו? מאיפה אנחנו מגרדים מטפלת בלונדינית שתעבור גם את הבדיקות
המדוקדקות שלנו, ולא רק את שלו (כן, כן, הילד תיכף מתגייס ועוד אין לנו מטפלת?)? בסוף פשוט
נמצא מטפלת מתאימה, ונבקש ממנה לחבוש פיאה כשהיא איתו. אחרת, הוא לעולם לא יראה את
המטפלת שלו, כי כשלא בא לו על מישהו או מישהי - הוא פשוט מסתכל הצידה כל הזמן, או בוכה.

במגרש המשחקים הזה של האפשרויות, כל יום מביא עמו את תחושות הפליאה האלה: הגילוי של
הזחילה (קדימה) שפקד אותנו ממש באחרונה, למשל, הפך את הילד למעין טיל רב שלבי שלפעמים
משייט בחלל בנינוחות או נראה כאילו הוא נח ממש, ואז פותח מבער כשהוא משיל מעליו חלק בלתי
נראה ושועט קדימה כמו שיהאב (הטיל היחידי שמתחרז עם יואב, לדעתי) ארבע-רגלי.
אז הילד הוא פאסיבי או אקטיבי? יותר נינוח או יותר פעיל? ההבדל בין אבחון מדויק להתבוננויות
סובייקטיביות מעולם לא היה חמקמק יותר.

פעם (ואולי עדיין) אהבו מאד באקדמיה את הביטוי פרה-דיספוזיציות, ביטוי יותר נעים מגנטיקה: נטייה,
משהו הכרחי פחות, לכאורה פחות ביולוגי. הפרה-דיספוזיציה יושבת שם כמו גומה לעץ עם שתיל
צעיר, וההורה משקה אותה מהמודע ומהלא מודע. בדברים שהוא עושה, או לא עושה, הוא קובע את
כמויות המים ואת קצב הדישון, אבל הוא לא יכול לקבוע את הטופוגרפיה כנראה, את הגומות הפזורות
כבר בשטח. יגיע כמובן גם הרגע שההורה יהיה פחות דומיננטי בכל התהליך הזה כולו.

באשר לי, השלב הזה עדיין מחכה לי כולו. אני אוהב את המצב הנוכחי שבו המגע עם ילד בן שמונה
חודשים עוד לא טעון הטלת איסורים, קרבות, התמודדות עם סרבנות וכדומה - בקיצור, שנושא החינוך
אינו כה כבד עדיין. היעדר התקשורת הוורבאלית מותיר מרחב אילם של פרשנויות לכל מה שעוד יכול
להיות: מי יהיה יואב? כמה הוא יאהב? באיזו עצמה הוא יחיה? לאן הוא יוביל את עצמו ולאן יקחו אותו
החיים? איני יודע - אבל אני מעודד מהמחשבה, אולי מהאשליה, שהצחוקים הפרועים האלה, הקלות של
החיוך שובה הלב שלו, הכח הפיסי שלו - משהו מכל אלה כבר ילך איתו הלאה, כמו המילים היפות
שמסיימות את שירו של הכותב האוסטרי פטר הנדקה, "שיר על כשילדים": "כשהילד היה ילד/ הוא זרק
מקל כמו חנית על גזע עץ/ והיא רוטטת לה שם עד היום".

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

יש הרבה אושר, שימחה וגאווה באמצע. יש כמובן גם רצון לבצע סיכול ממוקד באי אילו טיפוסים שאתה מוכן לסבול מהם פגיעה בך אך לא בצאצאים. ואחרי הכל אם אני צריך לשים את האצבע על המרכיב החשוב מכל הריהו דאגה עמוקה.

לכן יש שקוראים לי בביתנו: 'אבא אווז'.

הרגש העיקרי שנוסף לך היא חרדה בפורמט שלא הכרת עד אותו היום.

.