|
07-01-2011, 11:12
|
|
|
|
חבר מתאריך: 28.01.07
הודעות: 1,583
|
|
הקבלה עוסקת בשאלות אלה. מאחר ואינני יודע קבלה קראתי את הפרק בויקיפדיה על ערכי היסוד של הקבלה (אני מצטער שאינני מצטט מקורות ראשוניים אבל מחמת קוצר המשיג רוחב היריעה וקיצור הזמן זה מה שאני יכול) מספר ציטוטים:
ציטוט:
צמצום זהו מושג נוסף שטבע האר"י, אם כי יש לו מקורות קדומים יותר. השאלה שעליה עונה מונח זה היא כיצד יש מקום לעולם להתקיים בו, והתשובה היא שאלוהים צמצם מעט את עצמותו האינסופית הבלתי גבולית, הותיר עיגול מבלי נוכחותו, שנקרא החלל הפנוי, ובנקודה זו נברא היקום, שיש לו קיום שכביכול אינו תלוי באלוהות (כאמור, יש שדרשו "עולם" מלשון "העלם"). קיימת מחלוקת האם צריך להבין את המושג כפשוטו, או שהקב"ה צמצם את אינסופיותו רק כביכול.
|
ציטוט:
מחלוקת עצמות וכלים
שאלה מרכזית בקבלה היא האם הספירות הן מהות האלוהים או כלים בידו, או במילים אחרות, האם הן כלים מעַצְמוּת הבורא או נפרדות ממנו כמו כלי האומן. בסוגיה זו התחבטו גם גדולי הרבנים, כגון הרמב"ם והמהר"ל.
לדעת הרמב"ם, הקב"ה הינו שכל פשוט (כלומר שאינו מורכב בגוף, אפילו לא גוף רוחני) אך שלא כמו שכלי המלאכים, הבורא יודע את העולם במה שיודע את עצמו, ובלשונו של הרמב"ם "שהוא המדע והוא היודע והוא הדעה עצמה". בניסוח זה עונה הרמב"ם מדוע אין ביכולתינו לייחס שינוי והרכבה בבורא מידיעה לידיעה, "כיון שאצלו ית' אינה אלא ידיעה אחת, שע"י ממילא גלוי וידוע לפניו כל פרטי הבריאה". לעומת זאת, המהר"ל כותב שמכיוון שהשכל הוא נברא יש מאין, לא ייתכן לומר שהוא עצמות הבורא, אלא עצמות הבורא אינה מוגדרת בגדר מיוחד. בשל כך קורא המהר"ל לבורא פשוט בתכלית הפשיטות, כלומר שאינו פשוט רק ממקרי הגוף (כדעת הרמב"ם) אלא אף פשוט מהשכל ומכל גדר שהוא. ובאשר לחכמתו ית' ושאר כוחותיו, אומר המהר"ל שאינם אלא פעולות, והיינו כמו כלי האומן שבהשתנותם לא ישתנה מהות האומן הפועל ע"י. מחלוקת זו מבוססת גם בדברי המקובלים הראשונים והם ר' דוד ור' מנחם רקאנטי. ר' דוד דומה בדעתו לרמב"ם, ואילו הרקאנטי למהר"ל, ובלשון הקבלה קראו אותם "עצמות וכלים".
סוגיה זו מתרחבת בדברי הרמ"ק שמתווך בין שתי הדעות. לדעת הרמ"ק, הספירות, כלומר הכוחות של הבורא, הם הן עצמות והן כלים כאחד. הרמ"ק, בהסתמכו על דברי הזוהר, מבחין ומחלק בין החלק הפנימי שבספירות, אשר לו הוא קורא "עצמות ואור", ובין החלק החיצוני שבספירות, אותו הוא מכנה "כלים". לדעת הרמ"ק, עצמות הבורא הינה פשוטה כדברי המהר"ל ורבי דוד, אבל שלא כדעתם, סובר הרמ"ק שהעצמות מתאחדת עם הכלים והיא הפועלת בהם, עד שנופלת עליה שם התואר מהפעולות. ובאשר לשאלת ההשתנות מן התוארים, מתרץ הרמ"ק שההשתנות בעצמות הבורא היא רק בהתפשטות כוחו (שנקרא עצמות שכן הוא גם כן פשוט כעצמותו) משא"כ בעצמותו. עוד מסביר הרמ"ק, שגם ההשתנות שבכוח זה אינה אלא מקרית ולא עצמית. וע"ד המים שנראים ככחולים כשנמצאים בזכוכית כחולה, אבל באמת הם צלולים ולא נשתנו אלא למראית הרואה. לפי דעה זו, יש אכן ביסוס מסוים בקבלה לדעת הרמב"ם שעצמות הבורא היא שכל. והיינו מצד התואר שנעשה באור המתפשט, אף שתואר זה אינו מתמיד ועצמי.
דברי רמ"ק אלו נתקבלו כ"משנה אחרונה" גם על האר"י, תוך שהוא מוסיף עליהם ומעגן את דברי הרמב"ם במשנה חיזוק. לדעת האר"י, הכלים אינם מתהווים ל"יש" מה"אין" המוחלט (כדעת הרמ"ק, המהר"ל ור' דוד), אלא על ידי צמצום אור העצמות. כלומר, התואר כלים המתייחס אל חיצוניות הספירות, הוא לא מצד מהותם כשאר הבריאות והפעולות שבעולם שהם נפרדים מהאלוקות אלא משום היותם אלוקות בצמצום. ונמצא שהתואר שבכוחות אינו מקרי לאלוקות כדברי הרמ"ק, אלא מכיוון שהוא אינו שייך לערכה העצמי של האלוקות, אנו מכנים אותו בשם כלים.
לסיכום, נוכל לצייר את השתלשלות הדברים בשלושה חתכים:- מחלוקת הרמב"ם ומהר"ל אם השכל הוא עצמות האלוה או שהשכל הוא כלי.
- פשרת הרמ"ק, שעצמות הבורא פשוטה אבל אורו מתאחד עם הכלים עד ששייך בהם שם הפועל מהכלים.
- דעת האר"י, שהתהוות הכלים היא על ידי צמצום האור וע"י התאחדות האור עם הכלים שייך בהם שם התואר.[2]
יש להבדיל בין עצמות האל כשהיא לעצמה ובין אור העצמות המאיר וממלא את אין-סוף.[3]
|
הלוגיקה האנושית הינה מוגבלת כפי שהראה גדל. ציטוט מהערך בויקיפדיה:
ציטוט:
מראשית ימי המתמטיקה ועד למאה העשרים פעלו המתמטיקאים מתוך הנחה שבטיפול בכל טענה מתמטית ייתכנו רק שני כיוונים: ניתן להוכיח את הטענה, או לחלופין ניתן להפריכה (כלומר להוכיח שהטענה אינה נכונה). גם אם קשה מאוד לפתור בעיה מסוימת, הרי אם יושקעו בה מאמץ וכשרון במידה מספקת - תימצא לה הוכחה נאותה. דויד הילברט, גדול המתמטיקאים בתחילת המאה העשרים, ידע שזו הנחה שלא זכתה להוכחה, אך הוא היטיב לתארה באומרו: "ההכרה ביכולת לפתור כל בעיה מתמטית היא תמריץ עז לכל מי שטורח על הפתרון. אנו שומעים בתוכנו את הקריאה המתמדת: הנה הבעיה, מצא את פתרונה, אתה יכול לעשות זאת בכוח המחשבה בלבד, כי במתמטיקה לא ניתקל בחוסר יכולת לדעת".
בשנת 1931 הוכיח הלוגיקן קורט גדל (Gödel), במאמרו "על טענות שאינן ניתנות להוכחה בפרינקיפיה מתמטיקה ובמערכות דומות", שהנחה זו שגויה.
משפט האי שלמות הראשון של גדל, שהפך לאבן פינה בלוגיקה המתמטית, הוסיף אפשרות שלישית לגורל הצפוי לטענה מתמטית. המשפט קובע כי בכל מערכת לוגית מקיפה, ניתן לבנות באמצעות אלגוריתם טענות שמחד אינן ניתנות להוכחה ומאידך אינן ניתנות להפרכה מתוך אותה קבוצת אקסיומות. הטענה דומה מאוד לפרדוקס השקרן (פרדוקס שבו אדם מסוים האומר "אני עכשיו משקר". אך שונה ממנה, שכן לא נטען בה שהיא איננה נכונה). ההוכחה הפורמלית של המשפט מראה בצורה קונסטרוקטיבית כיצד ניתן לבנות טענה שכזו.
דוגמה לטענה מסוג זה היא השערת הרצף שהוצעה על ידי גיאורג קנטור וקובעת שלא קיימת קבוצה שעוצמתה גדולה מזו של המספרים הטבעיים וקטנה מזו של המספרים הממשיים. בשנת 1937 הוכיח גדל כי לא ניתן להפריך השערה זו במסגרת אקסיומות ZF+C ובשנת 1963 הוכיח פול כהן כי לא ניתן להוכיח השערה זו במסגרת ZF+C.
במשפט האי שלמות השני הוכיח גדל כי תורה שהנה מספיק חזקה לקיים את אקסיומות פאנו (שהאריתמטיקה הרגילה מכילה אותה) ובפרט כזאת שמקיימת את האקסיומות של תורת הקבוצות (ZF) לא יכולה להוכיח את העקביות של עצמה. משמעות הדבר היא שאין אפשרות להוכיח בתוך המערכת כי האקסיומות הן עקביות. אולם, האפשרות שאי אפשר להפריך את העקביות של עצמה תלויה במערכת האקסיומות שלה (יכול להיות שטענה זאת בלתי תלויה במערכת האקסיומות שלך ויכול להיות שהיא לא נכונה).
|
מאחר וקשה לי לקבל שניתן לברוא עולם עם לוגיקה כזאת, אני מניח (מאמין) שקיימת "לוגיקה אלוהית" שזו האנושית (או זו הנמצאת בעולם) היא נגזרת מצומצמת שלה.
|
|