 |
17-12-2010, 08:05
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
יהי זכרו ברוך
אדם ולוחם גדול
פתאום דוביק צעק לי: 'הוא חי, הוא חי'
סא"ל (מיל') מיכה בן-ארי (קפוסטה) קיבל צל"ש אלוף
טל זגרבה, יום שני 07 אפריל 2008
http://www.shavuz.co.il/magazine/ar...2752&secid=2032
לפעמים, קריירה מפוארת מתחילה במפגש מקרי. "יום אחד ישבתי באוהל לבדי, ומאיר הר-ציון הגיע", מספר מיכה בן-ארי (קפוסטה), מלוחמיו האגדיים של צה"ל וממקימי סיירת מטכ"ל. "לא ידעתי בכלל מיהו. הוא שאל מי נמצא, ועניתי: 'אף אחד, רק אני'. אז הוא אמר: 'הלילה אני צריך מישהו שייצא איתי לסיור. אתה מוכן לצאת?' השבתי בחיוב. מאז, ליוויתי את מאיר כמעט בכל הסיורים ובפעולות התגמול שביצעו ה-101 והצנחנים". והשאר - היסטוריה. ב-32 שנותיו בצבא חרש סא"ל (מיל') בן-ארי אין-ספור פינות במזרח התיכון, תמיד עם נשק צמוד. בארבע מלחמות ובפעולות תגמול רבות, דרכו נעליו האדומות במיטב העמקים, ההרים והגבעות של האזור - ובעיקר בשדות קטל. אפילו מכורדיסטן הרחוקה הוא הספיק להתרשם, כשנשלח אליה בשירות המוסד. מדינת ישראל יצאה נשכרת, אבל גופו של בן-ארי שילם על הקריירה הזאת ביוקר: במהלך שירותו נפצע הלוחם חמש פעמים, לא פחות. החמורה שבפציעות אירעה בעת מבצע קדש, בקרב המפורסם במעבר המתלה. בקרב זה הסתער בן-ארי, אז מפקד סיירת הצנחנים, על רכס בו התבסס האויב בכוכים. על מעשה זה הוענק לו צל"ש מטעם אלוף פיקוד הדרום.
לא, לא צנחנו
במהלך "מבצע יהונתן", פעולת תגמול של הצנחנים שנערכה בספטמבר 1956, נפצעו גם הר-ציון, מפקד הסיירת, וגם בן-ארי, שהיה סגנו. כשהגיע מג"ד 890, אריאל שרון, לבקרם בבית-החולים תל השומר, הייתה בפיו בשורה לסגן מפקד הסיירת. "'מאיר נפצע קשה והוא כבר לא יחזור לצבא. אתה עומד להבריא, ואתה תקבל את הפלוגה', הודיע לי אריק", נזכר בן-ארי. "אז לקחתי את כל הלוחמים הטובים ביותר שיכולתי לגייס מהפלוגה הישנה, והקמתי פלוגה חדשה של 45 איש. לפלוגה החדשה קראתי פלוגת 'סטף', על שם המחנה ששימש בזמנו את יחידת ה-101"לקראת סוף חודש אוקטובר ירדנו לתל ירוחם, ורמזו לנו שמתוכננת פעולה גדולה. חשבנו שהולכים על ירדן. ברגע האחרון אמר לי המג"ד, אהרון דוידי: תמצא דרך להגיע למשטרת כונתילה, שנמצאת על הגבול עם מצרים'. יצאתי עם ג'יפ אחד, עשיתי בדיקה, ואיתרתי מקום טוב שאפשר יהיה להעביר דרכו את כל השיירה מבלי שיראו אותה. עד שכולם התכנסו, כבר היה ארבע אחרי הצהריים. פתאום קיבלנו את ההוראה: 'יוצאים לסיני'. "תמיד שואלים אותי: 'אתה צנחת במתלה?' אז אני תמיד אומר 'לא. אנחנו לא צנחנו, אנחנו נלחמנו'. בכל אופן, הגענו עם הזחל"מים למשטרת כונתילה, כשאני הייתי המוביל של כל החטיבה. נכנסנו פנימה, והמשטרה הייתה כמעט ריקה. המשכתי הלאה. צריך להבין שלהוביל את הסיירת בסיני זה היה מבצע רציני. הייתי צריך להוביל אותם 200 ק"מ, בלילה, במדבר שאף אחד לא מכיר, בלי כבישים ובלי דרכים. "בשלב מסוים דוידי התקשר אליי ופקד: 'מיכה, תעצור'. עצרתי, שאלתי מה העניינים, והוא אמר לי: 'תסתכל שמאלה - יש שם שיירת אויב'. הסתכלתי שמאלה ולא ראיתי כלום. הסתכלתי ימינה ופתאום אני רואה שיירה. קלטתי מיד שזה הוא. אמרתי לו בקשר: 'דוידי, אני חושב שטעית והמשכת לנסוע בכיוון אחר. השיירה שאתה רואה זה אני'. ואז הוא אמר לי: 'אתה המוביל, אתה המפקד, אני שומע מה שאתה אומר'. התשובה שלו גמרה אותי. הייתי מ"פ צעיר, הובלתי במתח נוראי בתוך שטח האויב, במלחמה, והמג"ד אומר לי שאני אחראי.
"אחרי שהוא הצטרף לשיירה, החלטנו להמשיך להתקדם. היה לילה, חושך, נסענו באפלה, ופתאום ראינו את הבתים של תמד. מיד קפצנו מהזחל"מים, והתחלנו לרוץ ולטהר אותם. לא הייתה שם התנגדות ממשית. לא הספקתי אפילו להודיע לדוידי שאני נלחם, וכבר טיהרנו הכל. התארגנו מחדש, והמשכנו להתקדם הלאה לכיוון א-נח'ל. בדרך עצר אותנו אריק שרון ואמר לי: 'מיכה, לחמת מספיק. נשארה רק א-נח'ל, ומוטה (גור, אז מג"ד 88 - ט"ז) יכבוש אותה'. מוטה קיבל ממני את הזחל"מים שלי, ואני עליתי על המשאיות. עם המשאיות עקפנו את א-נח'ל, והמשכנו ישירות למעבר המתלה".
חור ענק בחזה
סמוך למעבר המתלה פגש הכוח בגדוד 890 שהוצנח למקום, בפיקודו של רפאל איתן (רפול). מתצפיות שערך הגדוד, התברר כי המעבר ריק לכאורה מאדם. לאור זאת, למחרת היום קיבל אריאל שרון, אז כבר מח"ט, אישור לערוך "סיור", והכוח בפיקודו של גור החל להתקדם במעבר. "נאמר לי: 'מוטה יעבור באמצע, ואתה תיסע אחריו עם המשאיות'", משחזר בן-ארי. "בינתיים, דוידי, חקה (יצחק "חקה" חופי, סמח"ט 202 - ט"ז) ודני מט נכנסו לזחל אחד, כי הם היו בטוחים שהמעבר פנוי. "איך שהכוח נכנס למעבר, הוא חטף אש נוראית מכל הכיוונים. שמעתי את היריות ועצרתי את הכוח מאחוריי. אני מחכה, ופתאום אני רואה את דוידי רץ אליי. הוא הגיע מתנשף. שאלתי אותו מה קרה, והוא ענה שהוא לא יודע. נתתי לו את מכשיר הקשר, והוא יצר קשר עם מוטה. מוטה הודיע לו שצריך לעלות על הגבעות מימין, כי יורים עליהם משם בצורה נוראית. דוידי ישר אמר לי: 'מיכה, תכין את הסיירת שלך לפעולה רגלית'. הצרה הייתה שלא ידעתי איפה האויב, ולא הייתה לי מפה. עשיתי עיקוף לפי השמיעה. איך שהגעתי למקום שממנו שמעתי שמגיעות היריות, הופיעו מעלינו מטוסים של הצבא המצרי. הם ירדו על השיירה וחוררו את המשאיות, עד שהגיעו מטוסי המייסטר הישראליים והורידו אותם. "המשכנו ללכת, אני ושלושת המ"מים שהיו לי: דב 'דוביק' תמרי, אפרים ברנד וצביקי נור. הגענו לסוג של אוכף, וראיתי מלמעלה את המצרים. באנו אליהם מאחורה, וחיסלנו אותם בקלות רבה. חלקם התחיל לפתוח עלינו באש כבדה. אפרים משך שמאלה בשלוחה, ויצא מהקטסטרופה. אני עצרתי, מפני שהתחילו להיפגע לי אנשים וראיתי שמצד ימין שלי כל הוואדי מלא במאות מצרים שיושבים בערימות, וממלאים מחסניות. החלטתי להסתער עוד פעם. עברנו עמדה ועוד עמדה, והאש מולנו רק גברה. דוביק הסתער מצד ימין שלי, צביקי הסתער משמאל ואני הייתי באמצע. לאן שירית, הרגת מישהו, לא היה צריך לכוון בכלל. "ואז נשכבתי. אחריי נשכבו כל השאר. אמרתי: 'או-קיי, נעלה בחזרה למעלה, ונמתין בראש הגבעה ללילה'. דיווחתי לדוידי, והוא אמר לי שהוא שלח תגבורת - פלוגה של הנח"ל. הוא מסר לי שמוטה אמר שאני מוכרח להמשיך את ההתקפה. אמרתי לעצמי: 'טוב, קודם כל אעלה בחזרה למעלה'. דילגנו לראש הגבעה דרך עמדות המצרים ההרוגים. פתאום באו הנח"ל. הם ראו אותנו מרחוק ופתחו עלינו באש כי חשבו שאנחנו מצרים. מיד דיווחתי לדוידי. הוא אמר לי שהוא יודיע להם להפסיק את האש. בינתיים, חשבתי לשלוח חייל כדי לעצור אותם. החייל רץ לכיוונם, וישר חטף כדור שהוריד לו את כל השפם. הוא חזר אליי בוכה, ואמרתי לו: 'תשב פה. גמרנו, אנחנו לא נלחמים יותר נגד היהודים'. "החלטתי שנפנה לנח"ל עורף, ונסתער שוב למטה - עד הסוף, עד שמגיעים למוטה. קמתי, אחריי קמו כולם והתחלנו בהסתערות השלישית והאחרונה. מאיר יעקבי, שהיה מימיני, חטף צרור ומת במקום. יורם שגב חטף כדור וגם כן נהרג. ואז גם אני חטפתי כדור. הוא נכנס לי מהצד ויצא מהחזה. נשכבתי על האדמה, ולא יכולתי לנשום. ראיתי שיש לי חור ענק בחזה. תפסתי אותו ביד. ואז שמתי לב שיוצא לי דם מהפה. חשבתי לעצמי שלפי כל הסרטים, אני עומד למות עכשיו. דוביק בדיוק הגיע מאחוריי, רציתי להגיד לו משהו אבל לא הספקתי. הוא חטף רסיס בראש ונשכב לידי. "הוא היה מבולבל לגמרי. שכבנו על גופות המצרים בתוך העמדות המטוהרות. לא יכולתי לדבר. שאבתי אוויר דרך השיניים. אחזתי ביד את הפצע שלי. אמרתי: 'דוביק, אני סופר עד שלוש, ניקח אוויר, ונרוץ לעמדה גבוהה יותר'. ספרתי, והתחלנו לרוץ. מיד חטפנו אש נוראית. מסתבר שירו עלינו גם מהגבעה ממול. החזקתי את החור בחזה, רצנו כמה צעדים ומיד נשכבנו בעמדה הבאה. עוד פעם נשכבנו על גופות המצרים. נחנו קצת, לקחנו אוויר ושוב פעם. בעמדה השנייה או השלישית שוב נשכבתי על איזה מצרי.
"המצרי שכב על הבטן כאשר אני נשען על הגב שלו באלכסון. פתאום דוביק צעק לי: 'הוא חי, הוא חי'. אמרתי לו: 'נו, אז תהרוג אותו'. הוא ענה לי שאין לו נשק. אז לקחתי את העוזי שלי, לחצתי את הקנה לגב של המצרי ואמרתי לדוביק: 'תלחץ על ההדק. היד השנייה שלי מחזיקה את החזה שלי'. דוביק התקרב, לחץ על ההדק, וכל הדם של המצרי ניתז עלינו. ככה חיסלנו אותו. עלינו עוד עמדה אחת, ומשם כבר פינו אותנו לבית-החולים".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 17-12-2010 בשעה 08:23.
|
|
ראשי
צ'אט
יהי זכרו ברוך
מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000
מצב כלאיים
