אני קורא את הספר, ומצוין בו שכל אחד מ8 הלוחמים בסיור נשא על הגב ציוד של 96 ק"ג, זה נשמע לי קצת לא אנושי לסחוב משקל כזה למרחקים ארוכים..
האם מדובר בטעות בתרגום או שזה המשקלים האמיתיים?

אבל זה באמת המשקל שהם סחבו.

וה-SAS סוחבים 100 ק"ג על הגב , ושהיה את התוכנית בטלווזיה הראו את אחד הלוחמים שלחם בעירק במלחמת המפרץ הראשונה הוא ממש שחיף!

Mossad, הספר אכן מדבר על ה-SAS ובמשקלים האלו לא נראה לי שה-4 ק"ג זה מה שישנה.

בכל מקרה רוב הציוד שלהם זה ציוד הישרדות מאחר והם אמורים לשהות בשטח שבועיים רצופים ולהקים בסיס ארעי.
חוץ מזה הם נושאים מחסניות נאטו, רימוני מטול ל-M203, לאו, תופי הסתערות של מינימי וכלימגורים.

ככה זה לפי הספר שאם לומר את האמת נראה כמו סרט פעולה זול, הכל מוקצן ומוציא את אנדי מקנב גבר שבגברים שמעיר הערות ציניות לחוקר העיראקי שפותח לו את הצורה בחקירות או הגזמות דוגמת גלגול חבית שהמטוס שמחזיר אותו לאנגליה עושה בדרך, מטוס מדגם VC10 שנראה ככה:



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.petergoodearl.co.uk/airdays/airdays/wpaper/vc10.jpg]

א.אין דבר כזה לסחוב 100 ק"ג על הגב. פשוט אין (תשאלו חברים במטכ"ל/שלדג/שייטת) - ומדובר בהגזמה כמו רוב הפרטים בספר.
ב.הובהר בספר שחלק מהציוד הועבר בסבבים (לוקחים חלק מהציוד מרחק מסויים, חוזרים אחורה ומביאים את השאר).

כפי שכבר הסברתי בעבר, "אנדי מקנב" הועף מהיחידה (בעיקר בעקבות כתיבת בראוו 2-0 ופעולה מיידית). מסתבר שהיו לו בעיות אמינות רציניות ללא קשר לספרים שכתב, ובספרים הוא
א.חשף מידע שלא היה צריך להיחשף, ו-
ב.כתב ערימות של שטויות וניפח אירועים שקרו מחוץ לכל פרופורציה.
מי שרוצה להרוס את הרושם שנבנה בקריאת בראוו 2-0, מומלץ שיקרא את הספר "בראוו 2-0 האמיתי" מאת מייקל איישר - איישר נסע לעירק באמצע שנות ה-90 ועקב אחר מסלול הצוות, תוך חשיפת השקרים והפאשלות שחלקם כלל לא היו ידועים לצוות בשטח (הם נצפו מספר פעמים ע"י מקומיים, בלי ששמו לב). מי שהיה בצבא ויש לו קצת מושג בפעילות מבצעית, יבחין בעצמו בחלק מהבעיות שנובעות מהקריאה בספר.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

לדעתי ספר מצוין.. חבל לי שאני מגלה שהוא הגזים וניפח אירועים..
בכל מקרה זה סיפור מדהים..נחישות מדהימה.

אבל לא יפתיע אותי אם הוא אמר "100 פאונד", וחלה טעות תרגום (אמנם בפוקלנד היו שהסתובבו עם 60 ק"ג על הגב).
ב. גם אשר הוא מקור בעייתי, במיוחד בגלל שהוא סומך יותר מדי על העיראקים.
ג. טרם קראתי, אבל אומרים שהמקור המהימן והמאוזן ביותר הוא Soldier five של מייקל קובורן, עוד אחד מאנשי הפטרול (הספר של כריס ראיין הוא כסת"ח שמפיל את רוב האשמה על אנשים מתים).

על מה אתם מתקיפים אותו?...
סך הכל עבר גהנום
בסרט זה אמור להיות ככה הכל מוקצן.
תנו קצת ריספקט כל כך קשה?
ושאלה יש לי אלייך
בסרט,היו שמה הרבה פאשלות.מפות ישנות ולא מדוייקות
זה באמת היה ככה?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי סירפד א.אין דבר כזה לסחוב 100 ק"ג על הגב. פשוט אין (תשאלו חברים במטכ"ל/שלדג/שייטת) - ומדובר בהגזמה כמו רוב הפרטים בספר. ב.הובהר בספר שחלק מהציוד הועבר בסבבים (לוקחים חלק מהציוד מרחק מסויים, חוזרים אחורה ומביאים את השאר). כפי שכבר הסברתי בעבר, "אנדי מקנב" הועף מהיחידה (בעיקר בעקבות כתיבת בראוו 2-0 ופעולה מיידית). מסתבר שהיו לו בעיות אמינות רציניות ללא קשר לספרים שכתב, ובספרים הוא א.חשף מידע שלא היה צריך להיחשף, ו- ב.כתב ערימות של שטויות וניפח אירועים שקרו מחוץ לכל פרופורציה. מי שרוצה להרוס את הרושם שנבנה בקריאת בראוו 2-0, מומלץ שיקרא את הספר "בראוו 2-0 האמיתי" מאת מייקל איישר - איישר נסע לעירק באמצע שנות ה-90 ועקב אחר מסלול הצוות, תוך חשיפת השקרים והפאשלות שחלקם כלל לא היו ידועים לצוות בשטח (הם נצפו מספר פעמים ע"י מקומיים, בלי ששמו לב). מי שהיה בצבא ויש לו קצת מושג בפעילות מבצעית, יבחין בעצמו בחלק מהבעיות שנובעות מהקריאה בספר.

אין לי בעיה לכבד את מי שמגיע לו כבוד, ומן הסתם לסיפור יש בסיס אמיתי - הבעיה שמקנב עצמו נחשף כשקרן, וככזה זכה ליחס מתאים. מעבר לבעיית המפות (שדוקא לא היתה באשמתו, ולמעשה אין לה אשם בכלל) נעשו טעויות רבות מבחינה מקצועית ומבצעית - את חלקן קשה ולא נכון לשפוט (בבחינת "אם לא היית שם, אל תשפוט), ואת חלקן מותר לשפוט.

אני חושב שהוכחה אחת לאמיתות הבעיה היא הדחת מקנב מהיחידה והמריבות הקשות שהיו לו עם אנשים שעד לאותה פרשה נחשבו לחבריו הטובים.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

ראשית אני ממליץ מאוד לקרוא את הספר השני "פעולה מידית", בהחלט ספר טוב.

בזמנו יצא גם סרט של ה BBC על הספר.

לגבי ה - 100 ק"ג זה כמובן בדיחה, אין דברים כאלו.

מסעות "הפילים" הקשים בצבא שלנו הם מסעות ה 40X40
קרי, 40 ק"ג על הגב, 40 ק"מ הליכה.

יש גם מסע על חולות הים טיפוס על הסרטבה ועוד.

מה שבטוח אחרי המסעות לא מרגישים טוב לתקופה ארוכה..

מנסיון...

שאתה סוחב אותם זה מקל עליך מאוד ואתה לא מרגיש שיש עליך 100 קילו

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אם כן - נא לפרט מתי ואיפה.
אם לא - בבקשה תפסיק.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

ציטוט:

במקור נכתב על ידי biliboy אבל יש תיקים עם תמיכה אורטופדית שאתה סוחב אותם זה מקל עליך מאוד ואתה לא מרגיש שיש עליך 100 קילו

אומרים שבגלל התמיכה האורטופדית והרצועות המרופדות זה ממש מרגיש כמו 99 ק"ג, גרם לא יותר.

אחת הבדיחות הטובות ששמעתי בזמן האחרון..... מהמוצלחות.

בבקשה לשים עוד קישורים למידע על הפטרול.. בעיקר על האנשים, טיפוסים מאוד מיוחדים..

אתה צודק- איך תרגיש כשאתה ללא הכרה!

אין תרמיל כיום שמיועד לסחוב משקלים כאלו בנוחות. נקודה.
גם מנשאים המותאמים במיוחד למטענים חריגים, לא אפקטיביים במשקלים כאלה ופחותים מהם.
בכל מקרה נוחות היא מילה שאפשר להוציא מהלכסיקון במשקלים כאלו.

זה לא אומר שאי אפשר לשאת תרמיל של 100 קילו או 70 קילו, אפשר, עושים אבל במגבלות חמורות של מרחק הליכה ועבודת צוות. ולא ארחיב.
הליכה עם משקלים חריגים דורשת אימון ותרגול כדי להגיע לאיזון מרבי בין מהירות הליכה והוצאת אנרגיה. פה לא מדובר על כוח פיזי, או מימדים או מוטיבציה בלבד. הליכה כזו דורשת טכניקה שצריך ללמוד.
אם לא עושים את זה נכון, או מבינים מה עושים,הנזקים למשתמש יהיו חמורים שלא לדבר על פוטנציאל לתקלה מבצעית.

ולא מדובר פה רק על משקל. למשקלים כאלו אופיינים גם מימדים חריגים.
מטען חריג מימד היא תופעה בעייתית לכשעצמה.
חריגה נפח גוררת הגברת מומנט וטלטול המגביר גם הוא את המומנט וביחד, התחושה היא של נשיאת מטען כבד הרבה יותר.
מטען חריג של 60 ק"ג. יורגש כאילו הוא שוקל 70-80 ק"ג ויותר.

הנה תרגיל מחשבתי.
אם תעשה חשבון פשוט. משקל אדם ממוצע 80 ק"ג נוסיף מטען, נגיד 50 ק"ג. נחבר ונקבל 130 ק"ג.
כל צעד שהאדם עושה יוצר אימפקט נגדי לקרקע של 130+נגיד... 50 ק"ג (משתנה בהתאם לתנאי ההליכה, סוג קרקע אורך צעדים ועוד). כמה נקבל? 180 ק"ג. שהם המשקל האמיתי + משקל המומנט
כלומר כל צעד מייצר אנרגיה של 180ק"ג המוטחים לקרקע.
חלק מזה חוזר לגוף, לרגליים, לעומד השדרה, לגולגולת. לא זוכר את כל המספרים אבל נניח שחוזר רק 10% כלומר 18 ק"ג. תכפיל 18 ב מספר צעדים ממוצע לקילומטר. נגיד בהערכה זעירה 1200 צעדים. נכפיל. ונקבל כ 21 טון.
21 טון של עומס מצטבר רק לראש. והרבה יותר לחלקים אחרים. תכפיל במספר הק"מ שצריך ללכת עם המשקל הזה. ותחשוב אם זה נשמע שפוי. ופה עשיתי חישוב מקל, בלשון המעטה.

אולי זה יאיר קצת את הסיבה למה הליכה בעומסים גבוהים היא קטלנית.

רגע. גם נעליים משובחות, כושר גופני טוב וגוף חסון לא ישנו את העובדות. הם רק ידחו את הנזק.

גם אני קורא את הספר עכשיו, וגם לי יש כמה שאלות.

קודם כל, אני לא מבין מדוע M16 נקרא בספר ארמלייט?

בקשר ל100 קילו על הגב. תשמעו, אי אפשר להגיד שזה בלתי אפשרי. אבל אני לא קונה את זה כל כך מהר. השיטה של הסבבים שמישהו הזכיר פה לא כל כך נוחה מבחינה מבצעית : ללכת קדימה ולחזור כל פעם על עקבות הקבוצה ולהסתכן בחשיפה\מארב\מילכוד התרמילים... מה אתם אומרים? סחבו או לא?
השאלה הזאת מזכירה לי גם שאלה שצריתי לשאול מזמן, בניווטים של יחידות בארץ שעושות ניווטים ע"פ אחוזים ממשקל הגוף - חייל ששוקל פחות מחייל אחר גם סוחב פחות?

המגלן שמוזכר בסיפור זה מכשיר GPS?

עוד מוזכרת בספר "ראיית הלילה" אבל לדעתי לא מתכוונים פה למכשיר אלא לראיית הלילה הטבעית של הבן אדם, ואני לא מבין למה הם פשוט לא הלכו עם אמרל"ים?

"מה זה חופש בכלל , אם לא נצחון האדם על עצמו"

כנראה שם החברה המקורית השתרש.
היסטוריה של הכלי: http://world.guns.ru/assault/as18-e.htm

תשאל אנשים בחדר כושר שעושים סקוואטים (תרגיל של עלייה וירידה עם הרגליים עם מוט ומשקולות עליו שהם מונחים על השכמות) אם אפשרי באמת להיות נייד עם 100 קילו על הגב.

בהנחה שזה אמיתי, צריך לעבוד על שרירי רגליים וגב במשך חודשים אם לא שנים יום יום בשביל שיהיה אפשרי לנוע עם משקלים כאלה, ואני בטוח שהם לא עבדו על זה כי זה פשוט בזבוז זמן.

אני לא מבין את זה, אם הקטע של המשקל מנופח ומוגזם, אפשר שכל הספר לא שווה שום דבר. הרי כל העניין בלקרוא ספר כזה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי ומדויק.

"מה זה חופש בכלל , אם לא נצחון האדם על עצמו"

בספר וגם בסרט, הציגו אותם כ 4 אנשים שגוררים את הברגנים ו 4 מאבטחים.

אז לגרור 100 ק"ג לא נראה שזאת בעיה בשביל ה SAS.

זה שהעיפו את אנדי מSAS, כלל הנראה שיש להם סיבות "טובות" או מין כסתח"ת לתקלות שהיו בפטרול ובנוסף על זה שאנדי סיפר דברים שה צבא הבריטי אסר.

כמו כן בספר צויין כי הם נפגשו עם רועה צאן, למה הם לא הרגו אותו ? הם יש הבדל בין עירקי בין 18 ולבין רועה צאן בין 14-13 ?

כלומר רק 4 אנשים כל פעם סחבו את הברגן?
לא כל השמונה?


אני כבר לא יודע מה לחשוב, מצד אחד 100 קילו זה 100 קילו, מצד שני בצה"ל יש ניווטים על משקלים מטורפים גם, ואם בן אדם יכול לסחוב 70 קילו מבלי להתחלף עם אף אחד לאורך כמה ימים, אז למה שלא 100?

"מה זה חופש בכלל , אם לא נצחון האדם על עצמו"

לא היה מדובר רק על ברגנים (שכולם סחבו). נוסף על כך היו שם ג'ריקנים עם מים ושקי פק"ל עם ציוד.

זההה אולי אפשרי לבן אדם חזק .
אני מאמין שמשהוא חזק יכול לעמוד עם 100 קילו על הגב , אולי אם קצת רצון הוא גם יכול לעשות כמה צעדים.

אבל תחשבו על מה שאני אומר עכשיו .:
איך מצליחים להביא תיק ששוקל 100 קילו מהמצב שלו על הריצפה , למצב שהתיק יושב לך על הגב (בלי עזרה של החברה)???

זאת לבד בעיה רצינית בפני עצמה...!!!

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

נאמרות פה שטויות לא מהעולם הזה.
אני במכוני כושר כבר 3 שנים, זה פשוט לא אפשרי שבן אדם יסחוב על עצמו ציוד של 100 קילו ועוד באיזה מסע, לא משנה כמה היחידה שלו מיוחדת.

הגזמה אחת גדולה, או בקיצור B.S (בולשיט). העלילה נחמדה והכל אבל מה שהוא סיפר זה לא נכון. גם הוא שכתבת את הספר וגם הבמאי הגזימו הרבה והוסיפו קטעים.

וד"א את הקטע שהכי אהבתי זה שחשבו שהוא ישראלי והוא הראה את ה *** שלו כדי להוכיח שאין לו ברית מילה...

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...11/64217687.pdf






[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]

כך לא עושים מלחמה
סמל מקנב מסוגל לתאר פעולה לפרטי פרטיה, אבל הוא אינו יודע - וגם אין לצפות ממנו שיידע - לכתוב ספר

• מנחם דגלי
• 22.02.1995

בראוו שתיים אפס. אנדי מקנב. תירגמה: נעמי כרמל. הוצאת כתר, 241 עמ', 84.90 שקלים
"הספר 'בראוו שתיים אפס' היה לרב מכר בבריטניה, ואין ספק שייכנס לקלסיקה של ספרות המלחמה", כתוב על גב הכריכה של הספר שלפנינו. זהו סיפורה של חולייה בת שמונה לוחמים בפיקודו של סמל אנדי מקנב, מחבר הספר, שהונחתה עמוק מעבר לקווים בעיראק בעיצומה של מלחמת המפרץ, במסגרת המאמץ לפגוע ולשתק את מערך טילי הסקאד ששיגר טילים אל ישראל. קריאה בספר מעלה בזיכרון את הספרים הקלאסיים ממלחמת העולם השנייה - כמו "אנשי פנפילוב", "זעקת הקרב" או "מפקד הרפאים" - שעליהם התחנכו דורות של לוחמים בכל הצבאות וגם בצה"ל. אלה ספרים שלמדנו מהם דבקות במשימה, אחוות לוחמים, "המעז מנצח", איך להתכונן, לתכנן ולבצע פעולות צבאיות באופן קפדני ומקצועי, ועם זאת במקוריות, יצירתיות ואלתור בשעת הצורך. וכל זאת תוך כדי תמרון החותר להגיע אל נקודות תורפה, להפתיע, לחסוך בכח ובחיי אדם בלי לסטות מן המצפן הנעול תמיד על המטרה. וכמובן, רוח הלחימה והלוחם, אותם ערכים ערטילאיים מעט, שבמבצעים, קרבות ומלחמות רבים היו ההבדל שבין הצלחה לכישלון.
היחידה של הסמל אנדי מקנב שייכת ל"שירות האווירי המיוחד" (S.A.S) יחידה שקמה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה על ידי דייויד סטרלינג, שפיקד עליה במדבר המערבי, ופגעה קשות בעורף ובקווי האספקה של צבא רומל. עלילותיה מסופרות בספר "מפקד הרפאים". סיסמתה - "המעז מנצח" וסמלה - חרב מכונפת, מעטרים את כומתת היחידה עד היום. בחדר האוכל של היחידה המיוחדת שבה שרתתי בצה"ל היתה מתוחה לכל רוחב הקיר הסיסמה "המעז מנצח", ועלילותיו של סטרלינג ויחידתו היו מקור השראה. המשימה שהוטלה על חולייתו של מקנב היא משאת נפשה של כל יחידה מיוחדת: מלחמה צודקת שאינה נתונה במחלוקת, חדירה עמוקה אל מעבר לקווים, שהייה ארוכה בשטח, פגיעה ביעד אסטרטגי, ואפשרות להפתיע, לבצע ולהיחלץ. כל שנאמר עד כה מסביר את תיאבון הקריאה המתעורר אצל מי שחובב ספרים מסוג זה, כשאחד מהם נופל לידיו.
הסיפור בקצרה: עם תחילת מלחמת המפרץ החלה עיראק לשגר טילי סקאד לישראל מבסיסי שיגור נייחים וניידים שהיו פרושים בצפון מערב-עיראק. ישראל איימה להגיב ולפעול כנגד בסיסי הטילים - פעולה שעלולה היתה לסכן את שלמות הקואליציה, שבה השתתפו גם מדינות ערביות. חילות האוויר של הקואליציה ניסו לפגוע בעצמן במערך הטילים ולשתקו, ובכך למנוע פעולה ישראלית. ההפצצות כוונו אל בסיסי הטילים הנייחיים ואל קוי התקשורת המוליכים אליהם, שהיו צמודים לצירי תנועה ולגשרים. אלה פגעו גם באוכלוסיה אזרחית, ועיראק עשתה בכך שימוש תקשורתי רב שגרם קשיים לקואליציה. נשקלה הפסקת ההפצצות, והאלטרנטיווה היתה ניסיון לפגוע בבסיסי הטילים באמצעות חוליות קומנדו שיונחתו באזור. אל סמל מקנב וחולייתו צורפה חוליה נוספת, בסך הכל שמונה לוחמים, והוטלה עליהם המשימה לתכנן ולבצע חדירה לאזור שממנו נורו הטילים ולפגוע בהם ובקווי התקשורת. לאחר יומיים של תכנון הונחתו הלוחמים באמצעות מסוק בשטח.
כל אחד מהם נשא עמו כ-100 ק"ג של ציוד לחימה, קיום, רפואה וקשר. כשהתקרבו לאזור הביצוע, גילו שהם נמצאים בלבו של אזור מאוכלס בצפיפות בכוחות צבא ובאוכלוסייה אזרחית. תוך יומיים התגלו הלוחמים, ובמשך יומיים נוספים התנהל אחריהם מרדף שבמהלכו התפצל הכוח לחוליות קטנות ולבודדים. הם לחמו לכל אורך הדרך, אך בסופו של דבר נפלו ארבעה בשבי, שלושה נהרגו ואחד הצליח לחצות את הגבול לסוריה, הסגיר עצמו, והועבר לשגרירות הבריטית בדמשק. המשימה לא בוצעה. השבויים עברו חקירות נוקשות, אלימות ומשפילות, ואף על פי כן הצליחו, לדבריהם, להסתיר את משימתם האמיתית ונצמדו לסיפור הכיסוי שהמציאו. בסוף המלחמה הוחזרו הארבעה לידי הבריטים בחילופי שבויים.
הספר נכתב על ידי חייל בן 35, שהתגייס לצבא בגיל 17 כדי להימלט מאימת הדין והכלא. בצבא הוא מצא את עצמו, התבלט, ועלה לדרגת סמל ומפקד חוליה. הוא איש צבא מקצועי השולט בכל רזי המקצוע וגא במקצועו. אבל זה רק מקצוע, ויותר מפעם אחת הוא חוזר ומדגיש בספר את מניעיו: "משלמים לי בשביל זה, ועלי לעשות את המיטב". הוא מסוגל לתאר פעולה בפרטי פרטיה; לא רק כל עץ ביער, אלא כל ענף, זלזל ועלעל, כל תרגולת, כל כלי נשק, כמעט כל צעד וירייה בודדת, וגם כל סטירה, יריקה, בעיטה והשפלה בתקופת השבי. אבל הוא אינו יודע - וגם אין לצפות ממנו שיידע - לכתוב ספר.
הפרשה יכלה בהחלט לשמש חומר גלם לספר מצוין, לו במרכזו עמד הניסיון הקשה, הפיסי והנפשי, שעברה החוליה. סופר צללים טוב לו נלווה למקנב בכתיבה, או סופר שהיה עומס על עצמו את כלהסיפור ושואב מכל המשתתפים את שעבר עליהם, היה מפיק תוצאה מרתקת, למרות כישלון המשימה. אך כפי שנכתב על ידי מקנב, אני מודה שהיה מעייף לעבור את כל 241 העמודים, כמי שפוסע ביןחומרי גלם במחסנו של טבח ומחפש את הארוחה הדשנה שאיננה.
יש בסיפור שמונה לוחמים. פרט לשמותיהם, לפעמים רק הפרטיים, אנו יודעים מעט מאוד על חלקם. איננו יודעים דבר על פחדיהם, לבטיהם, עולמם הנפשי, החברות שביניהם, תחושת הסבל, הרגעים שבהם היו קרובים לשבירה. לא כלום. פשוט הזדמנות שהוחמצה. אי אפשר לצפות שהתרגום ישפר את מה שאין במקור. אך כשמדובר בספר בתחום מקצועי כל כך מיוחד, המשופע במונחים צבאיים וטכניים, היה רצוי שהמתרגם יהיה בקי ברקע, ולפחות שישתמש במילון מעודכן למונחים צבאיים. יש לי תחושה שלרשותה של המתרגמת לא עמד מילון כזה, וגם לא נועצה במישהו הבקי בתחום הלחימה המיוחדת.
אפשר להשתמש בסיפור ובנסיבותיו ככלי לבדיקת כמה היבטים של התהליך העובר על הזרוע הצבאית בעולם (המערבי, לפחות). מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם היו ארוכות, קשות, מתישות ותבעו קורבנות רבים. היו מעורבים בהן צבאות גדולים, וחברות שלמות חוו את החוויה הקשה. לכולם, חיילים ואזרחים, זו לא היתה הרפתקה קצרה שלפניה ואחריה תקופות ארוכות של "הביתה" ואיש לנפשו. ההירתמות המוחלטת למאמץ תבעה גם הזדהות נפשית עמוקה, בדרך כלל של המדינות, אבל תמיד של הצבאות והחיילים. ההזדהות הובילה להתעלות ולרצון עז להצליח ולנצח, כמו גם להופעתם של הנהגות צבאיות ודמויות מפקדים שהיו מקור השראה לכל השרשרת הצבאית עד לאחרוני החיילים בחזית. באותן מלחמות התפתחו האמצעים, הטכניקות והשיטות - אבל אלה היו רק שניים במעלה למשימות ולדחף לביצוען. והנה, במלחמת המפרץ היו מעורבים מיטב הצבאות, הציוד והטכניקה; היא נערכה לאחר שנים רבות שבהן לא הופעלו כוחות בסדרי גודל כאלה; והשתתפו בה מדינות השרויות פחות או יותר בשקט ובפריחה כלכלית. אך כבר מראש ברור היה שזו רק הרפתקה קצרה, ואתה חש שהכוחות המניעים הישנים - ההזדהות, החוויה הארוכה, ההתלהבות והדחף להתמודד ולנצח - התפוגגו בדרך.
וכך המשימה מוטלת כלאחר יד, ובחצי-פה, וישירות על סמל, שהוא גם אחראי על הביצוע. עם כל הכבוד, משימה כה מורכבת, מסוכנת וחשובה למהלך המלחמה ראוי לה שיעמוד בראשה קצין, ואפילו לא זוטר, ומעליו בסיוע ובפיקוח מפקדה שלמה העומדת לשרתו בחרדת קודש. אך כאן, סמל מודיעין מספק לכוח מפות בקנה מידה של אחד לחצי מיליון, בלי קווי גובה, ועם צבעים כמו באטלס של תלמידי בית ספר, כדברי מקנב; אין תצלום אוויר מעודכן, אין פרטים על כוחות אויבים והיערכותם. ואותו סמל מתכנן כמיטב יכולתו - הצנועה מאוד - ומבקש בקשות לציוד ולתובלה. הוא פותר פתרונות להמון מצבים אפשריים על פי תרגולות אין ספור, שהן כנראה הצטברות של המון לקחים מהמון מבצעי עבר. וכך הוא יוצא, מסורבל בשפע פרטי ציוד ונשק - כ-100 ק"ג לאדם - שאמורים לחלץ אותו מאלף מצבים שונים שתכנון רציני היה מצמצם מאוד. ולך תנהל מבצע מיוחד, בעורף האויב, כשאתה מסורבל כצב משוריין ונופל לשטח עיוור כעטלף. הכוח מתנהג בשטח כחבורת בריונים הנקלעת לשכונה זרה ומחפשת קטטה הגונה, שלא כל כך חשוב איך תסתיים. העיקר שנכנסנו, הפעלנו ציוד ונשק על פי הספר, וגם אם נמות - לא נורא, הלא לשם כך משלמים לנו. הם נוטשים זה את זה, והופכים לבודדים הנמלטים וניצודים בזה אחר זה, אין להם קשר, אין להם חילוץ, ונראה שלאף אחד, וגם להם עצמם, לא כל כך חשוב אין זה יסתיים.
המסקנה העצובה היא שעל צבאות ויחידות להמשיך ולחפש מלחמה כל הזמן, כדי לשמר את איכותם, שאם לא כן - במידה מסוימת כמו הספר, ואולי מאותן סיבות -יהפכו למצבור ענק של חומרי גלם מצוינים, אך ללא הנשמה ההופכת אותם למכונת מלחמה. הדבר לא היה נורא לו היה נוצרת סיטואציה של שלום שהוא נחלתם של כל המדינות והצבאות. אך מספיק משוגע אחד בעיירה, שימשיך לטפח את הלוחמנות ולחפש אויבים ולרתום את כל מאמציו למטרה, כדי שיום אחד יקום על שכניו השאננים ויחריב את עולמם. דוגמה לכך היא גרמניה בין שתי מלחמות העולם, ואולי איראן היום ומחר. ואם יש ערך לספר, חשיבותו בהשוואה למה שהיה ובמחשבה על התהליך העובר על זרוע צבאית העומדת לרשות מדינה במצב שלום.
אל"מ (מיל') מנחם דיגלי היה מפקד סיירת מטכ"ל

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ביקורת על הספר "בראוו שתיים אפס"\ מאת גל פרל פינקל

ביקורת על הספר "בראוו שתיים אפס"\ מאת גל פרל פינקל

הספר "בראוו שתיים אפס" אודות משימה כושלת של יחידת העילית הבריטית, ה-S.A.S, במלחמת המפרץ מציג את עולם המבצעים המיוחדים המודרני. מצד שני, ממש לא בטוח שהיחידה, הנחשבת לטובה מסוגה בעולם, מרוצה מהישגיה במלחמה ההיא.

"בראוו שתיים אפס" מאת אנדי מקנב, הוצאת כתר, 1994.

הספר "בראוו שתיים אפס" מאת אנדי מקנב (הוצאת כתר, 1994) מתאר את סיפורו של פטרול שביצע כוח מן הרג'ימנט השירות האווירי המיוחד ה-22 במלחמת המפרץ. אנדי מקנב הוא שם העט של סטיבן מיטצ'ל שהתגייס לחיל הרגלים הבריטי בנערותו. בשנת 84' התנדב לרג´ימנט השירות האווירי המיוחד ה-22, ולקח חלק במבצעים מיוחדים ברחבי העולם. במלחמת המפרץ פיקד על פטרול בעומק שטח עיראק (ששם הקוד שלו בקשר – "בראוו שתיים אפס"). את הספר קראתי לפני הצבא והוא הותיר בי רושם עצום. מנגד, ברבות השנים נראה שלא כל פרטי הסיפור נכונים וכי מן הסיפור יש ללמוד בעיקר כיצד אסור לפעול במבצע מיוחד בעומק האויב.

היחידה הטובה ביותר

היחידה בה שירת המחבר נחשבת כבר למעלה מ-70 שנים למעולה שביחידות העילית. לו היו יחידות מדורגת בטבלה משל היו קבוצות כדורגל, הרי שרג'ימנט השירות האווירי המיוחד ה-22 של הצבא הבריטי היה תופס את המקום הראשון הן בביצועים והן בקביעת הסטנדרטים לכל השאר (גם לצה"ל יש נציגות ב"מועדון" זה בדמות סיירת מטכ"ל ושייטת 13).

רכס פן-איי-פאן שבבירקון ביקנס בו מתקיימים מבדקי המיון ל-S.A.S.

בפרקים הראשונים מתאר המחבר את מבדקי הקבלה ליחידה ואת מסלול הכשרת הלוחם. "אחר-כך היה קורס צניחה בבריז נורטן, ואחרי המבחנים הקשים של הסלקציה, הקורס הזה היה דומה לחודש בבטלינס. אחרי שישה חודשים ארוכים ומתישים חזרנו להריפורד ונכנסנו אחד-אחד ללשכת המפקד. הוא הושיט לי את הכומתה המפורסמת בצבע-חול עם הפגיון המכונף ואמר: "תזכור דבר אחד: יותר קשה להתמיד מלהתקבל". לא קלטתי בדיוק מה שאמר. כל הזמן התאפקתי מקושי לא לרקוד לו באמצע המשרד." (עמודים 17-18) המשפט ההוא, של מפקד היחידה, נשאר אתי מאז והוא נכון תמיד.

הזדמנות פז ל"עבודה ירוקה"

דייוויד סטרלינג (מימין) ויחידת השירות האווירי המיוחד במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה.

מלחמת המפרץ סיפקה, כאמור, "הזדמנות-פז לכולם לבצע "עבודה ירוקה" – "שירות אווירי מיוחד" קלסי – שא"ם – מאחורי קווי האויב. לצורך זה בדיוק הקים דייוויד סטרלינג את הרג'ימנט, ועכשיו, מקץ כמעט חמישים שנה, חזרנו סוף-סוף לנקודת המוצא." (עמוד 10) במלחמה הוטל על המחבר להוביל כוח בן שמונה לוחמים לעומק עיראק במטרה לפגוע בקווי תקשורת ובמשגרי הסקאד הניידים שירו לעבר ישראל. העובדה כי המשימה הוטלה על כתפיו של סמל ותו לא יש בה בכדי להרשים. בצה"ל היתה משימה שכזו מוטלת על קצין בדרגת סרן.


לוחמי הצוות רגע לפני שיצאו למשימה. אלו שפרצופם מוסתר נותרו בשירות.

הצוות שבפיקוד מקנב כלל אוסף טיפוסים ממינים שונים ובהם דינגר (ששמו האמיתי הוא איאן רוברט פרינג) הלוחמני ש"התגייס בהתחלה לצנחנים והשתתף במלחמה באיי פוקלנד. הוא גם נראה כזה – מחוספס וקשוח, עם קול מפחיד ואפילו עם עיניים מפחידות. אבל מאחורי הפרצוף של בריון ממגרש כדורגל הסתתר מוח אנליטי חריף" (עמוד 8), וקריס (ששמו האמיתי הוא קולין ארמסטרונג) אשר עבד עם היחידה כאזרח והחליט להתגייס לשורותיה. קריס "חשב שאם שווה עשות עבודה שווה לעשות אותה בהצטיינות ולכן התגייס קודם כל לצנחנים כדי קבל רקע מוצק של חיל רגלים. כשהשיג את דרגת הטר"ש המבוקשת, עזב את אלדרשוט, ניגש למבחני הקבלה והגיע להריפורד." (עמוד 20) בהמשך הספר עתיד קריס להתגלות כלוחם בעל התושייה.

8 בעומק האויב

כוח ה-S.A.S הונחת בעומק האויב באמצעות מסוק.

לאחר נוהל קרב קצר בן יומיים, בליל ה-22 בינואר 1991, הונחתו הלוחמים באמצעות מסוק בעומק עיראק. לאחר מסע מואץ בן 20 קילומטרים, כאשר כל לוחם צועד ועליו מנשא השוקל כ-100 ק"ג של ציוד לחימה. בהתקרבם ליעדם התברר לכוח כי הם בלב מתחם רווי כוחות צבא עיראקים. לאחר שהייה בת יומיים בשטח זה התגלה הכוח וניהל קרב כנגד כוחות צבא עדיפים. תיאורו של מקנב את הלחימה הינו מדויק וניכר בו כי מדובר בעדות אישית של מי שהיה שם בגופו.


מחבר הספר, מקנב (הוא מיטצ'ל), וציוד הלחימה שלקח למשימה.

"אתה לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלזנק על הרגליים, לרוץ לשכב; לזנק, לרוץ, לשכב. אחר-כך אתה שוכב מתנשף, מזיע, מתאמץ לשאוף אוויר, יורה, מחפש מטרות חדשות, משתדל לחסוך תחמושת. ברגע שהתקדמתי והתחלתי לירות, מקלעי המינימי הפסיקו לירות וגם הם קפצו קדימה. ככל שהתקדמו המצב השתפר – תודות לעוצמת האש הגבוהה שלהם. ככל שהתקרבנו, העיראקים פחדו יותר. הם בוודאי לא ציפו למהלך כזה מצדנו. הם בוודאי לא הבינו שעשינו זאת בלית ברירה." (עמוד 71)

בעוד המחבר וצוות האש שלו הסתערו על העיראקים גם "מרק ודינגר קמו ורצו קדימה. הם התרכזו בנגמ"ש לפניהם ופגעו בו בטילי כתף. הם השיגו "פגיעת ניידות" – הזחלים שלו לא יכלו לזוז. אבל התותח היה עדיין כשיר לשימוש. הם ירו בו בתקוה לנפץ את הפריסמה של התותחן. אני במקומו הייתי יוצא מהרכב ובורח, אבל הוא לא ידע שהם מחפשים אותו. הם הגיעו אל הנגמ"ש ומצאו שהדלתות האחוריות פתוחות עדיין. החיילים העיראקים היו עדיין בפנים. רימון הוטל פנימה והתפוצץ בחבטה עמומה אופייני. האנשים בפנים נהרגו מיד." (עמוד 72)

המילוט, השבי ורב המכר

לאחר הקרב ניהל הכוח נסיגה לעבר הגבול עם סוריה. במשך יומיים נמלט הכוח כשהוא מנהל לחימה עם כוחות עיראקיים. במטרה להיטיב את סיכויי הבריחה התפצל הכוח לצמדים. בסופו של דבר נפלו ארבעה מחברי הכוח, ובהם מקנב, בשבי העיראקי. שלושה נהרגו ואחד, קריס, הצליח לחצות את הגבול לסוריה במסע רגלי ארוך ומפרך. הוא הועבר לשגרירות הבריטית בדמשק וחולץ (ולימים הפך גם הוא לסופר). המשימה כאמור, לא בוצעה.

מכאן עובר המחבר לתאר את השבי על החקירות, ההשלה והעינויים כמו גם גילויי הרעות ואחוות הלוחמים. המחבר טוען (אם כי קשה לי להאמין לטענה זו) כי הוא ואנשיו לא נשברו ו"מכרו" לחוקרים סיפור כיסוי במטרה להסתיר את משימתם האמיתית. בסוף המלחמה הוחזרו הארבעה לידי הבריטים בחילופי שבויים.


תמונתו של מקנב כפי שהיא מוצגת באתר הרשמי שלו.

לאחר שובם הגדיר מפקד הרג´ימנט את הפטרול כאחד ש"ייזכר לעד בתולדות הרג'ימנט". שישה חודשים לאחר שחרורו מהכלא בעיראק, חזר אנדי מקנב לשירות פעיל. על אופן פיקודו על הכוח עוטר המחבר במדליה הצבאית ובמדליית ההתנהגות המצוינת. הוא השתחרר מן השירות האווירי המיוחד בפברואר 1993 והפך לסופר. תחילה כתב על שירותו הצבאי (הספר היה לרב מכר בבריטניה ובארצות הברית, ונחשב לקלסיקה של ספרות המלחמה) ובהמשך חיבר מספר מותחנים.

אז מה היה כל זה שווה?

פטרול רכוב של ה-S.A.S בעיראק במלחמת המפרץ.

בקריאה חוזרת ניכר כי הביקורת שכתב בשעתו על הספר אל"מ מנחם דגלי, בעברו מפקד סיירת מטכ"ל, נותרה נכונה: "הכוח מתנהג בשטח כחבורת בריונים הנקלעת לשכונה זרה ומחפשת קטטה הגונה, שלא כל כך חשוב איך תסתיים. העיקר שנכנסנו, הפעלנו ציוד ונשק על פי הספר, וגם אם נמות – לא נורא, הלא לשם כך משלמים לנו. הם נוטשים זה את זה, והופכים לבודדים הנמלטים וניצודים בזה אחר זה, אין להם קשר, אין להם חילוץ, ונראה שלאף אחד, וגם להם עצמם, לא כל כך חשוב אין זה יסתיים."


סמל יחידת שירות הסירות המיוחד (SBS) שאנשיה פעלו בהצלחה מאחורי הקווים העיראקים
במלחמה.

בחינת האירועים מלמדת כי אף שמן המרחב בו ביצעה יחידת ה-S.A.S סיורים ופעולות מיוחדות לא נורה טיל אחד, הרי שהכוחות לא הצליחו לאתר ולהשמיד ולו משגר סקאד נייד אחד. דווקא "היחידה האחות", שירות הסירות המיוחד של חיל הנחתים המלכותי (SBS), השיגה במלחמה הצלחות מרשימות בהרבה. באחת מהן, ב-23 בינואר 91', הוטס כוח מן היחידה ליעד המרוחק 60 ק"מ מבגדאד וחיבל בקו תקשורת שבין המפקדה העליונה של הצבא העיראקי לכוחותיו בשדה הקרב. הפעולה סייעה "לעוור" את מפקדי הצבא ותרמה להצלחת כוחות היבשה של הקואליציה. בניגוד לבחורים מהשירות האווירי המיוחד, החבר'ה מן הקומנדו הימי של הנחתים זכו להרבה פחות חשיפה. גישה שיש לאמץ.

מן המתואר בספר אודות יחידת ה-S.A.S (ולמעשה הצבא הבריטי כולו) מתקבלת תמונה של שכירי חרב במדים שעבורם החיילות היא רק עבודה משתלמת ולא שליחות. כמעט ללא קוד ערכי פטריוטי כחלק ממכלול מניעיו של החייל. זאת בניגוד לאופן שבו מצטיירת היחידה בספרים אחרים ובהם "לא פיקניק" המצוין מאת הגנרל ג'וליאן תומפסון. אם כך הוא המצב (ולהערכתי אין זה כך) הדבר מהווה תמרור עצור גבי סוגית המעבר מצבא הם לצבא מקצועי.

במהלך השנים נשמעו טענות מצד גורמים שונים ובהם משפחות הנופלים וכן מספר

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן. כי המחבר בדה מלבו חלקים מן הסיפור. יתכן וכך הוא הדבר, אולם גם כאשר מנפים כ-20% מן הספר ומקטלגים אותם כ"סיפורי חיילים" עדיין נותר סיפור חזק אודות נחישות, אומץ לב ואחוות לוחמים. הספר מומלץ בחום לקציני צה"ל בסדיר ובמיל', כמו גם לצעירים העומדים לפני גיוס לקרבי. מומלץ!!!

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 14.07.2015)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

גל,

אני עוקב הכתיבה שלך ולרוב נהנה או מסכים עם מה שאתה כותב. לדעתי הפעם קצת פספסת למרות קטעי הביקורת המשולבים במאמרך.

מדובר בסיפור שהוא ככל הנראה פנטזיה כמעט במלואה למעט פרטי המסגרת:היחידה, מטרת המבצע, האנשים וגורלם. חוץ מאי התאמות קשות בין כל הסיפורים שסופרו על ידי אנשי הצוות עצמו, כבר נכתבו ועומתו הבדוטות מול המציאות גם על ידי אנשים מחוץ ובתוך היחידה.

אני מניח שאתה מכיר את העדות המצוינת, לטעמי על הסאס Eye of the Storm: 25 Years in Action with the SAS שנכתבה על ידי פיטר רקליף. הספר מפרט באומץ כשלים רבים בהתנהלות היחידה בעיראק ובמקומות אחרים. כל מי ששירת ביחידה מבצעית לא יכול היה שלא לתהות בזמן הקריאה על הכשלים הבסיסים במודיעין, תכנון וביצוע של פעולה חודרת. לאחר קריאת העדות של רטקליף אתה משתומם על התנהלות היחידה כולה, צוות בראבו ולוחמים בודדים אחרים במהלך המלחמה במפרץ: חוסר מקצועיות, חוסר כבוד, אי קבלת מרות, אי מילוי פקודות, שקרים ונטישת חברים. זו אמורה להיות ה"יחידה" שאמורה להיות מגדלור לכל היחידות האחרות וכמו תמיד לאחר הקריאה אתה רואה את הפער בין הפלברה למציאות.

טוב שמצאת לנכון להעיר כי אין עדויות מוצקות שאכן הסאס השמידו טילים. האמריקאים טוענים שהם הצליחו אבל גם עליהם רטקליף יודע לספר.

לטעמי, כל הבדיה הזאת וכתרי ההרואיקה שנקשרו סביבה כבר היו צריכים מזמן להיעלם. פיטר רטקליף אומר בפירוש שהסיפור המסופר אינו דומה לתחקירים ולעדויות של אנשי הצוות ביחידה לאחר המלחמה. בדיוק כמו הבדוטה הנוכחית Lone Survivor וסיפוריו הפנטסטיים של Marcus Luttrell שאותם כבר שינה וסיפר בכמה גרסאות.

כשסיירת מטכ״ל מתכננת מבצע בהיקף כזה, מדובר בהכנות מדוקדקות במשך חודשים ויותר. לכן במלחמות סיירת מטכ״ל לא באה לידי ביטוי כלל במבצעים מיוחדים אלא רק בפעולות חי״ר רגילות או פשיטות קטנות מסוג שיכולה לבצע כל יחידת חי״ר.
ה SAS ניסו לבצע כאן פעולות מיוחדות נועזות ומתוחכמות בזמן אמת, בזירה לא מוכרת להם ובאילוצי זמן קיצוניים.
יש לציין שאפילו איישר, שכתב ספר מאוד מכפיש וחד צדדי נגד אנדי מקנב וטענותיו, הדגיש כי הוא מכבד מאוד את אומץ ליבם של אנשי החוליה.

ההשוואה למטכ"ל במקרה הזה אינה מתאימה, לא במסגרת, זמנים ויעד לביצוע. מבצעים דומים נעשו על ידי יחידות דומות בארץ באותו לוח זמנים של מספר שבועות, בין ובתוך מלחמות.

בכל הענווה והניסיון אני כתבתי "חוסר מקצועיות" משום שהדבר צועק מכל הסיפור ובעיקר,לפי רטקליף, גם לפני היציאה לביצוע. עם כל הכבוד הבסיסי שאני רוחש לכל חייל קרבי באשר הוא, המטרה היתה כניסה חודרת שקטה לעמדת תצפית והיא דבר שיחידות רבות, בארץ ובעולם עושות כמעט בשגרה. אני לדג' יותר מתפעל מהמילוט של קולין ארמסטרונג (כריס ראיין) בפיאסקו המבצעי הזה.

לדג'. בשל הצורך בציוד והמשקל הרב, כל הפטרולים האחרים נכנסו רכוב ורק מיטשל ("מקנב") התעקש על רגלי ולא הסכים לשמוע או לשנות בתכנון. ממליץ לך לקרוא את הספר של רטקליף ולשאול את עצמך האם יעלה על הדעת שבהכנות לקראת ביצוע יגלה הפיקוד הבכיר של היחידה, כולל מפקד היחידה כשלים חמורים בתכנון (לדג' משקלים, ציוד, דרכי תנועה וכו') ויהיה במצב שבו לא יהיה מסוגל להתערב כי " החברה יסרבו פקודה ולא יבצעו"??? (רטקליף) זה חוסר מקצועיות גם לפי עדותו.בעיני זה פשוט בלתי נתפס בייחוד ביחידה כזאת.

בפנטזיות, אני מתייחס לכל סיפור ההתקלות ופרטיה. בחוסר כבוד בסיסי אני מדבר על היחס המזלזל בספר לחלק מחברי החוליה כולל לזה שמת מהיפותרמיה ועל הבושה והעוול שנגרם למשפחתו בשל כך. מיטשל (מקנב) יצא לכתוב רומן מלחמה שחלקו מבוסס על סיפור אמיתי ומכר אותו כאמת לאמיתה והצליח לו.

נראה שהבקורת כבר חלחלה הלאה. ראה ניסיון לאיזון כאן
https://en.wikipedia.org/wiki/Bravo_Two_Zero

א. תודה על הפירגון הכללי.

ב. לסוגיה עצמה אני חושב שכדאי להיזהר ולא לחוות דעה נחרצת מדי בתחום. זאת משום שבניגוד לפעילות צה"ל (בה הסמג"ד, הרע"ן והתא"ל היו איתנו בטירונות, שותים איתנו בירה וגרים בסמיכות אלינו) שבה קל יותר לברר פרטים.

רטקליף אכן נתפס בעיני כאמין בהרבה אולם אם נצא מתוך נקודת הנחה שהיחידה הזו, שבפוקלנד למשל פעלה היטב, ובאפגניסטן ועיראק לימדה את האמריקנים לא מעט (התנהלות של אלו הפיאסקו במבצע קרנף ובמבצע אנקונדה מדגימה את הצורך), לא מוציאה משורותיה שקרנים גמורים (בכל היחידות המיוחדות אמינות היא ערך עליון) אז צריך לקבל חלק מן הסיפור כעובדות.

לצד הביקורת על פעילות הפטרול ציינתי שליחידות המיוחדות הבריטיות היו הצלחות (כי היו) ובעיני מקנב גם מספר סיפור טוב. אגב ביחידת מגלן נהוג היה (אינני יודע אם גם כיום) לחלק את הספר לבוגרי המסלול.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

שאלו פה אם חלה טעות בתרגום או המרה בנושא המשקלים.
זהו הקטע הרלוונטי מהספר באנגלית:

בדיקה עם מחשבון המרת ליברות לק"ג תראה כי מדובר ב94 ק"ג (לא נהיה קטנוניים).

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...15/97779119.pdf





[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]

חיילים בלא מוטיווציה

• מנחם דגלי
• 04.06.1997

פעולה מיידית אנדי מקנב. תירגמה: נעמי כרמל, הוצאת כתר, 340 עמ', 64.90 שקלים

זוכרים את אנדי מקנב? זה הבחור שאחרי 15 שנות שירות ב-SAS ("השירות האווירי המיוחד" הבריטי) הונחת עם שמונת חיילי צוותו בעורף הצבא העיראקי במלחמת המפרץ, כדי להשמיד את סוללות טילי הסקאד שירו אל עבר ישראל. את משימתו זו לא הצליח לבצע. הוא ואנשיו נרדפו עד צוואר על ידי העיראקים, נפוצו לכל עבר, חלקם נהרגו, וחלקם (והסמל מקנב בתוכם) נפלו בשבי. אחד מהם הצליח לחצות את הגבול לסוריה. אחרי שחזר מהשבי העיראקי התיישב לו הסמל מקנב וכתב את כלקורותיו באותה מלחמה בספר "בראוו שתיים אפס". הספר הזה, בניגוד למשימה,הצליח, ונעשה רב-מכר. ומאחר שנאמר כבר ש"אין מצליח כמו ההצלחה", ראה מקנב כי טוב,והנה לפנינו ספר חדש מפרי עטו. הספר הזה, "משימה מיידית", הוא סיפור חייו של מקנב, שבו ילדותו ונערותו משמשים הקדמה, ועיקרו הוא דרכו בצבא מאז גיוסו - כמפלט ממסלול צפוי שלעבריינות - עד הגיעו למעמד של מפקד זוטר באותה יחידה מפוארת.
למי ששירת בצה"ל ומכיר את היחידות שמתנדבים לשורותיהן, ובעיקר את המיוחדות שבהן, נראה האופן שבו נבנות יחידות אלה בצבא הבריטי לכל הפחות זר ומוזר. אנדי מקנב, שברבות הימים היה לחייל מצטיין ביחידת הפאר של הצבא הבריטי, גדל והתבגר בשכונות העוני של העיירה ברמנדזי. הוא היה ילד מאומץ במשפחה שלא התעניינה מי יודע מה במעשיו. כבר בילדותו הצטרף לכנופייה השכונתית ומשחר נעוריו עסק בעבריינות רכוש מכל סוג. את השלל למד להפוך לכסף מזומן ועשה בו ככל העולה על רוחו. היו פעמים שביום אחד היה בכיסו יותר כסף ממה שהרוויח אביו בעבודות מזדמנות קשות במשך חודש. את בתוליו איבד כשהיה בן 15, בסיועה של האחות השמנה של חברו, וכפי שהוא מספר, "לא ידעתי מי עושה טובה למי. הכל היה מבולבל מאוד, מהיר מאוד, ואחר כך היא דרשה ממני להבטיח שלא אספר לאף אחד. אמרתי שלא אספר, אבל חרא כמו שהייתי, בהזדמנותהראשונה כן סיפרתי".
בן 17 נתפס מקנב אחרי ששדד דירה עם שני חבריו. אז, בהמתנה לחקירה, עשה חשבון נפש מהיר בדבר מה שצפוי לו בהמשך הדרך, והחליט שאם רק ייצא מזה בשלום, יתגייס לצבא. התמזל מזלו והוא נחלץ בזול, והתייצב בלשכת הגיוס. בשל השכלתו הדלה הוצב מקנב לשרת בגדוד חי"ר, והחל במסלול אימונים רגיל ליחידות מסוג זה. לאחר כשנתיים שבהן התבלט כחייל מצטיין, ממושמע ובעל כושר גופני טוב, נשלח לשרת באירלנד ("השטחים" של הבריטים). אז נתקל לראשונה בחיילי ה-SAS, התרשם מההילה, מהסודיות, מהמשמעת, הפורמלית הרופפת ומפשטות ההליכות, ונדבק בחיידק. מאז עשה כל שביכולתו כדי להגיע ל"רג'ימנט", כפי שכינו אנשי היחידה את עצמם.
בין תקופת אימונים אחת לשנייה, שמחזור השירות באירלנד נשזר ביניהן, הספיק להתחתן פעמיים. נראה שהסיבה לכך - ולנישואין בדרך כלל בצבא הבריטי - היא הדיור והתנאים שהצבא מספק לחיילים נשואים; ומי שרוצה גם נערה קבועה לשעות הפנאי, ובמעברים ממקום שירות אחד לשני, פשוט מתחתן אתה, ל"בינתיים". ומדוע שמח מקנב בכל פעם שהבטליון עולה לתורנות השנתית באירלנד הצפונית? יש לכך כמהסיבות: האחת היא חיסכון של 1,000 ליש"ט לכל סיבוב שירות שם (אין על מה להוציא, ויש תוספת של 50 פני ליום שירות); השנייה, נייר טואלט רך יותר מזה שמקבלים בבסיס הקבע, והשלישית, סתם כך, משום שמרענן לשבור את שגרת האימונים והשכרות בשעות שאחרי האימונים בבסיס הקבע.
בסופו של דבר הגיע מקנב למבדקים הקשים והמסובכים של ה"שירות האווירי המיוחד", נכשל בפעם הראשונה והתקבל בשנייה. מכאן היתה דרכו סלולה לשירות ארוך בכל קצווי האימפריה: גיברלטר, אירלנד, מלאיה, בליז, עומאן, בוצואנה ו"מדינה מסוימת באמריקה הלטינית", שבה חשפו וחיסלו מפעלים לייצור סמים קשים. מקנב ניחן בכושר תיאור לא רע בכלל, וגם בזיכרון מעולה לפרטי פרטים. לו רצה מישהו להסריט את ספרו, יש לו ביד תסריט מוכן: תיאור מפורט של כל צעד ושעל, כל כלי נשק ופריט ציוד, ואפילו נוף ואווירה.
זהו בהחלט ספר של חייל, ומי שמעוניין בסיפורי שירות ביחידות מיוחדות ותיאור מעלליהן ימצא בו עניין. מה שמשך אצלי את עיקר תשומת הלב, עד כדי פליאה, הוא עניין המוטיווציה; וליתר דיוקהעדרה. בצה"ל מקובל שהתנאי לאיכות השירות בכלל ולשירות המיוחד בפרט הוא ההכרה בצדקת הדרך, הפטריוטיות, הנכונות להשליך הנפש מנגד, הרצון העז לנצח וכל שאר המלים היפות המשמנות את גלגלי העשייה הצבאית. ואילו שם - אין ולא כלום מכל זה: לא "בריטניה הגדולה", שום "ציונות" או "מולדת" או "שירות לאומה" וכיוצא באלה. יש רק "הרי משלמים לנו בשביל זה". רצוי להצליח בביצוע; אבל אם לא - לא נורא. הלא עשינו את מיטב יכולתנו. מה חשוב? כושר גופני, שליטה בציוד ובנשק וקשר חברי (גם זה בלי הגזמה) בין חברי החוליה המצומצמת. אם ייפול חבר בקרב? יאספו את חפציו האישיים, ימכרו במכירה פומבית, ואת התמורה ישלחו למשפחתו. זהו.
ועוד דבר: אין מערכת מסודרת של הפקת לקחים ולימוד משגיאות. כל חייל לעצמו, לומד על בשרו. הדרג הממונה ברמה הגבוהה אינו בא כמעט לידי ביטוי. התכנון, אחרי קבלת המשימה, נעשה בדרג הנמוך ביותר, ומוצא אל הפועל לטוב ולרע. יש חופש כמעט מוחלט בבחירת הנשק, הציוד, ודרך הביצוע, ממש ברמת החייל הבודד או החוליה. אין ועדות חקירה, אין "ועד הורי מחלקה 2 גדוד 4, חטיבה 3". תקלות יש ויש. אבל היחס אליהן הוא ממש כמו לתאונות דרכים: צריך להשתדל לבצע היטב ככל האפשר, אבל אם קרה משהו, קרה. זו אינה חברת ביטוח. מעבר להבדלי תרבות, מסורת, דת, גודל, היסטוריה וכל השאר, יש כאן כמובן, ואולי בעיקר, הבדל בין מי שמלחמת הקיום האחרונה שלו נמצאת אי אז בעבר הרחוק לבין מי שחי עדיין בתחושה של איום קיומי. אבל מאחר שגם אנו נמצאים, כנראה, בפתחה של תקופה חדשה בתחום זה, יש כאן הרבה חומר למחשבה, ואולי אף להרבה עשייה, התארגנות, וחינוך עצמי לקראת הבאות.
ואי אפשר בלי מלה על התרגום. הספר בלבושו העברי נקרא היטב. אך בתחום המינוח המקצועי לא היה מזיק להשתמש במילונים מתאימים, ואפילו בייעוץ מקצועי. אי אפשר לטעון שמקנב לא הפיק תועלת
לעצמו מניסיונו הצבאי. גם חייל טוב, וגם מתאר וכותב במדויק. לחובבי הז'אנר הזה יש כאן ספר הנותן תמונה נאמנה של חיי צבא ממקור ראשון.
אל"מ (מיל') מנחם דגלי שירת בחיל המודיעין

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...15/16437288.pdf




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]

גם הניצול החמישי רוצה לפרסם רב מכר
ארבעה ספרים נכתבו על הפשיטה הכושלת של Bravo Two Zero, יחידת סיור של הכוחות המיוחדים הבריטיים, במערב עיראק במלחמת המפרץ. מדוע מתעקש משרד ההגנה הבריטי למנוע את פרסומו של ספר חדש על הפרשה, שכתב אחד מחיילי הכוח?

• ריצ'רד נורטון-טיילור, מארסיה ראסל
  
• 16.11.2000

לוחות הזכוכית על הדלתות של אולם מספר 14 בבית המשפט העליון של אוקלנד, ניו זילנד, כוסו באחרונה כדי לוודא שאיש לא יוכל להציץ פנימה - מחזה יוצא דופן במדינה המתגאה במערכת המשפט הפתוחה שלה, שבה מצלמות טלוויזיה מתעדות לעתים קרובות את גלגלי הצדק בפעולה. אלא שהפעם, ההתרחשויות בתוך אולם הדיונים היו יוצאות דופן.
קומץ הצופים שמילאו את אולם הדיונים הקטן כמעט מדי יום, עד שהשופט פיטר סלמון גירש את נציגי העיתונות והציבור, זכו לצפות בדרמת מתח כמו אלה המופיעות בספרים הנמכרים בשדות תעופה. הדרמה מעמתת את תושב ניו זילנד, שהשתתף בפשיטה כושלת של כוח Bravo Two Zero מהיחידה הבריטית המיוחדת SAS, בזמן מלחמת המפרץ, עם ממשלת בריטניה. מייק קובורן, שמו הבדוי של החייל לשעבר מניו זילנד, רוצה להניח יצירה נוספת על מדף הספרים, העמוס גם כך, שמוקדש להרפתקה. ספרו נקרא "5 Soldier". ממשלת בריטניה מתנגדת בתוקף לפרסומו.
זהו מאבק על ההיסטוריה של אחד המבצעים החשאיים המתועדים ביותר של הצבא הבריטי בהיסטוריה המודרנית. בלב הפרשה ניצבת שאלה מטרידה - מי נושא באחריות לכשלונה המהדהד של המשימה. שלושה מבין שמונת אנשי החוליה מתו, וארבעה נלכדו ועונו בידי העיראקים. לפחות אחד מניצולי הפרשה הפנה אצבע מאשימה לעבר סמל וינס פיליפס, חייל שמת במהלך המבצע ואחר כך הואשם בפגיעה בביטחון חבריו. קובורן מצדו יורה את חציו לעבר דרגים בכירים יותר, ומאשים את קציני SAS בכך שלא סיפקו לכוח ציוד מתאים ואף שיבשו את נסיון החילוץ.
שאלות נוספות מעכירות עוד יותר האווירה. האם מוצדק למנוע מאחד החיילים לשעבר של SAS לספר את סיפורו, לאחר שכבר התפרסמו לא פחות מ-57 ספרים על היחידה בין פברואר 1997 לדצמבר 1998, 22 מהם פרי עטם של חיילים וקצינים ביחידה? האם מקריבים את האמת על מה שהתרחש במדבר העיראקי על מזבח מיני-תעשייה, שהפכה הרבה חיילים לשעבר לאנשים עשירים? האם בכלל אפשר, בעידן רוויה בסיקור חדשותי ושוברי קופות הנאמנים למציאות, להמשיך לשמור בסוד את דרכי פעולתה של יחידה צבאית חשאית? ובניו זילנד נוספה לכל אלו גם שאלה אחרת - האם מתפקידה של דמוקרטיה מודרנית לשמור על סודותיו של בעל הבית הקולוניאלי לשעבר?
לא כל השאלות האלה התבררו מיד במהלך הדרמה המסקרנת שנגלתה בשבועות האחרונים באולם בית המשפט. על דוכן העדים, המירו קצינים בכירים וחיילים של SAS, שהוטסו מכל רחבי העולם, את כובעי הגרב וצבעי ההסוואה במסך אטום וגבוה, שמאחוריו מסרו את עדויותיהם. קולות מעוותים, שנשמעו כמו של ילדי בתי ספר תיכון, בקעו מדוכן העדים המוסתר, כשגברים שזוהו רק בכינויים כמו XY ,ST ,B או Z ענו על שאלות. העיתונאים הרבים שעוקבים אחר המקרה חשו תסכול מהנסיונות העקרים להציץ, ולו במבט חטוף, בשורת החיילים הסודיים המגיעה לאולם. פקידים בכירים ועדים מטעם משרד ההגנה הבריטי הוברחו לאולם דרך החניון התת קרקעי ומבוך גרמי המדרגות הפנימיים, ונכנסו לאולם דרך הדלת השמורה בדרך כלל לשופט בלבד.
האירוניה היא שמשרד ההגנה הבריטי הוציא יותר מ-395 אלף דולר כדי לשמור על מעטה הערפל שאופף את אחת הפרשות המתועדות ביותר, ומצולמות ביותר, בהיסטוריה של SAS. כיום ידוע שהמשימה החלה בהנחתת כוח סיור של שמונה חיילים, שנקרא Bravo Two Zero, על ידי מסוק לעומק עיראק בינואר 1991, במהלך מלחמת המפרץ. המשימה של SAS היתה לפוצץ טילי סקאד ולחבל בקווי תקשורת ופיקוד במערב עיראק. שניים מחיילי יחידת הסיור נהרגו בקרבות ירי, וינס פיליפס מת במדבר, ארבעה נשבו, ואחד הצליח להימלט לסוריה. האסון ההירואי הזה הניב סדרה של ספרים רבי מכר, שניפצו את מעטה הסודיות הרשמי האופף את SAS. גם מיתוס היעילות והנאמנות המוחלטת שנרקםסביב היחידה, שעל התג שלה כתוב "מי שמעז מנצח", נותץ.
הראשון מחוליית הסיור שפירסם את גרסתו היה מפקד החוליה, ששמו הספרותי הוא אנדי מקנב. הספר, "Bravo Two Zero", נמכר במיליון וחצי עותקים, תורגם ל-16 שפות והפך את מקנב לאיש עשיר. אחר כך יצא הספר "The One That Got Away", של כריס ריאן. ריאן תיאר כיצד צעד 320 ק"מ במדבר במשך שמונה ימים, ללא מזון ומים. הוא גם מתח ביקורת עלמקנב ופיקפק בדבקותו של פיליפס למשימה. בחודש שעבר, תרם למחלוקת גם פיטר רדקליף, שמו האמיתי של הרב סמל של היחידה במבצע, בספר משלו שבו תקף את שני הספרים הקודמים שנכתבו על הפרשה.
קובורן, שבספרו של מקנב מכונה "מארק הקיווי", מותח ביקורת על קציני SAS בכירים ומאשים את ריאן בהכתמת שמו של פיליפס. ריאן טען בתגובה שפיליפס היה חייל מקצועי שהוכשל על ידי הקצינים הבכירים, שלדברי ריאן לא היו צריכים לבחור בו למשימה. ריאן גם האשים את SAS במוסר כפול.
לדבריו הוא אולץ למסור את גרסתו שלו לסר פיטר דה לה בילייר, מפקד כוחות היבשה במהלך מלחמת המפרץ ובעבר מפקד SAS. ייתכן שזו הפרזה, אך קיימות די עדויות התומכות בגרסתו. ספרו של דה לה בילייר על המלחמה, "Command Storm", שפורסם ב-1992, היה הראשון שפירט באופן מדוקדק את המערכה, וכלל גם את סיפור המשימה הסודית של Bravo Two Zero. היה ברור שדה לה בילייר שוחח עם ניצולי הסיור: "אומץ הלב וכוח הסבל העל-אנושי של אחד החיילים, שאותו אכנה רב טוראי כריס X... מהווים סיפור מדהים המדגים באופן מושלם את הרוח והמסורת של SAS." דה לה בילייר המשיך ב-15 דפים מרתקים על הפרשה. האור הירוק למקנב, שלא לדבר על ריאן, לא יכול היה להיות ברור יותר.
קובורן גילה לבית המשפט באוקלנד שדה לה בילייר הזמין את חמשת ניצולי Bravo Two Zero לארוחת חג המולד ב-1992, שבה השתתף גם הסוכן הספרותי של הגנרל. היה ברור, אמר קובורן, שהארוחה תוכננה כדי לבקש את סיועם לספרו השני של דה לה בילייר, שהוקדש כולו לעלילות יחידת הסיור. גילוי זה לא יחבב את דה לה בילייר על מפקדי SAS הנוכחיים, שבתגובה על ספרו "Command Storm" אסרו עליו להשתתף בכנסים של היחידה. תגובתו של דה לה בילייר, באמצעות המו"ל שלו, היתה: "אמרתי את שהיה לי לומר".
לקובורן יש עוד מה לומר. בבית המשפט הוא האשים קצינים בכירים בכך שסיפקו ציוד פגום לחיילי הסיור, הנחיתו אותם קרוב מדי לקווי האויב ועיכבו שיגור צוות חילוץ משום ש"לחיילים היה תחליף". קובורן הוסיף: "הסיבות לכשלון הפעולה של Bravo Two Zero אינן קשורות לאנשי הצוות עצמו, אלא בהייררכיה של היחידה. אותם כשלונות גרמו למותם של שלושה אנשים... מאחר שמפקד היחידה דאז משמש כיום מפקד הכוחות המיוחדים, לא קשה להבין מדוע הוא אינו רוצה שהגרסה המופיעה בספר "5 Soldier" (ספרו של קובורן) תזכה לבחינה מחודשת".
ציוד התקשורת לא פעל, והצוות קיבל תדרי רדיו שגויים. קובורן גם טען כי לניצולים נאמר עם חזרתם שלמזלם הם לא יועמדו למשפט צבאי. "זה היה לא ייאמן אחרי כל מה שעברנו", אמר קובורן. מקנב וחיילי קומנדו אחרים לשעבר ב-SAS הצטרפו למערכה, בהתקיפם את ריאן ובשבחם את קובורן.
רדקליף מצדו תוקף בספרו את חברי הצוות על כך שלא מילאו פקודות, דחו עצות לקחת עימם כלי רכב והתעלמו מההוראות לברוח דרומה, לכיוון ערב הסעודית, במקום צפונה או מערבה. אין פלא אם כן, טוען רדקליף, שמסוקי החילוץ של חילות האוויר האמריקאי והבריטי לא הצליחו למצוא אותם. רדקליף מאשים את חברי Bravo Two Zero בהגזמה מיותרת. לדבריו האמת מספיק סנסציונית, ואין צורך לשפץ אותה.
כשהסלים הסכסוך בין הניצולים, הודלף מסמך סודי של SAS שבו נאמר כי סמל וינס פיליפס היה אדם "שקשה לעבוד אתו" ושהוא "נעדר את הרצון לשרוד". הדו"ח טען עוד כי פיליפס נרדם בשמירה, סיכן את הכוח כשהתעורר, החל לזוז בזמן שהאחרים התחבאו מרועה עזים. "לבו לא היה נתון למשימה", נאמר בדו"ח.
קובורן, בן 36, אמר לבית המשפט באוקלנד כי הוא רוצה לשקם את המוניטין של פיליפס ולהעניק את כל הרווחים שיקבל מספרו למשפחתו של הסמל. בזמן שהממשלה הבריטית נימקה את דרישתה למנוע את פירסום הספר באוקלנד, מפקד לשעבר של יחידת הכוחות המיוחדים הבריטית, שזוהה רק בראשי התיבות XY, אמר לבית המשפט כי הספר עלול לגרום "נזק מסיווי". לדבריו ארגוני טרור, קרטלים בינלאומיים של סמים ושירותי ביון זרים השתמשו בספרים שכתבו "אנשים מבפנים" כדי לבנות "תמונה הולכת וגדלה" של הטכניקות הסודיות של SAS. "עבודתה של SAS היא בעלת חשיבות עצומה לביטחון הלאומי - מבצעיה חייבים להישאר חסויים וגילויים כאלה מצמצמים את יכולת לוחמיה להשלים את משימותיהם", הוסיף XY.
ייתכן ש-XY נגע יותר מכל בסיבה האמיתית לנסיונו של משרד ההגנה הבריטי למנוע את הפצת הספר של קובורן. "אם הספר ייצא לאור הדבר יפגע בעיקרון של חוזים סודיים", אמר. אולם הספרים שכתבו מקנב וריאן אושרו לפרסום על ידי משרד ההגנה, אז מדוע לתקוף את קובורן? התשובה הרשמית היא שקובורן חתם על חוזה, שבו התחייב לשמור על סודיות, עוד כששירת ב-SAS. האחרים לא עשו זאת.
משרד ההגנה הבריטי רואה במקרה מבחן, שבו תלויה כל תרבות הסודיות שלו. אם קובורן יקבל היתר לפרסם את ספרו, מה המסר שהדבר יעביר לאחרים, בכללם סטלה רימינגטון, ראש ה-MI5 לשעבר (המקביל הבריטי של השב"כ) שרוצה לפרסם את זיכרונותיה? אולם אפילו אם קובורן יפסיד בבית המשפט באוקולנד, הרי שטיבם הכוללני של "הסכמי הסודיות" סותרים כמעט בוודאות את חוק זכויות האדם, ששולב בחקיקה הבריטית בחודש שעבר. נראה אם כן שמשרד ההגנה לעולם לא ילמד לקח. למרות הספרים הרבים שנכתבו על SAS, רבים בלא אישור רשמי של משרד ההגנה, הוא עדיין מנסה להכניס את האצבע לסכר.
(פורסם במקור ב-13.11 ב"גרדיאן")

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...15/97513433.pdf



"אנדי מקנאב, איש SAS לשעבר שכתב את הספר "Bravo Two Zero", צנח במלחמת המפרץ מאחורי קווי האויב בעיראק. משימתו היתה להשמיד משגרי סקאדים. הוא נתפס במהרה, עונה ונשאר בחיים במזל (שלושה משבעת עמיתיו מתו). סיפור הגבורה שלו אולי שימש השראה לדור של זכרים בני עשרה צמאי מלחמה, אבל הסיפור הבסיסי הוא של כישלון עלוב: מפות לקויות, ציוד בלתי מספיק, ביון צבאי לקוי ודמיוני - כל אלה באו מאותה SAS, שאת הדיוק המופלא והקליני שלה אנו מתבקשים כעת להעריץ. אך מקנאב מספר את סיפורו ללא תלונות: הוא מאצ'ו מכדי לייבב. כריס ריאן, היחיד מצוות Two Zero Bravo שלא נהרג או נתפס בשבי (הוא חצה את המדבר ללא מזון, במשך שבוע), ביקורתי יותר: לדעתו SAS נהפכה ל"כבדה מדי". את הביקורת החריפה ביותר השמיע קן קונור, שבילה ב-23 SAS שנים: הפרק על מלחמת המפרץ בספרו "Ghost Force" הוא סיפור על ביצוע כושל, נאיוויות והעדר מנהיגות. קונור סבור שכעת "הרגע המושלם לפרק את SAS", כשהמוניטין שלה (על אף מלחמת המפרץ) עדיין שלמים יחסית. עברה היה מפואר, אמר. "אבל אין ליחידה שום עתיד"."

(מתוך הכתבה "כוחות מיוחדים - עכשיו בגרסה מפוסלת" מאת בלייק מוריסון, "הארץ" ,09.10.2001, פורסם במקור פורסם במקור ב"גרדיאן" ב-05.10.2001)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(מתוך הכתבה "כוח המחץ" מאת שלמה נקדימון, "במחנה", 12.10.2001, עמוד 12)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

הביקורת של דגלי מוזרה ולא ברורה. הוא מתייחס למשימה ש"הוטלה על סמל כלאחר יד" כאילו זרקו אותה על סמל בצה"ל עם ותק של שנתיים, וקצת שוכח שהסמל אנדי מקנב היה עם ותק של 12 שנה בצבא הבריטי כשחצי מהם ביחידת SAS. מקנב כתב בספר השני שלו שביחידה סולם הדרגות שונה מהצבא הרגיל, וסמל ביחידה מקביל לרס"ל או רס"ר בצה"ל.

על המחסור במודיעין אפשר להתווכח וגם להסכים, אלב מה הוא מתלונן על מחסור במפות נורמליות כשהפעם האחרונה שמישהו נלחם שם היתה 40 שנה לפני כן? אני הקטן שירת רק בתור חפ"ש ולא דומה לרקורד של דגלי ז"ל, ועדיין הביקורת שלו נראית קצת קטנונית וילדותית.

מסכים איתך. אם כבר הביקורת צריכה להיות מופנית כלפי צה"ל שבה כל לוחם בן 20 הוא אוטומטית סמל.
ולגבי המפות - אני כלל לא אתפלא אם מבצעים מיוחדים בזמן מלחמה (מבצע דוידקה, כותונת וכו') יצאו עם מפות בקנ"מ מזעזע שמבוססות על מידע מנדטורי.
היום כשהכל ממוחשב זה הרבה יותר קל, אבל לפני 20 שנה קשה לי להאמין שהיה איזה שהוא צבא מלבד העיראקי שהחזיק מפות של התחת של המדבר בקנ"מ של פחות מ-1:250.

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

מרתק תודה!