יש אנשים שחובר להם מנוע. כאלה שבגיל 15 יודעים מה יהיה המקצוע הרווחי בעוד עשור. בגיל 20 הם כבר מתחכים במכוון במי שיוכל להועיל להם בגיל 25 ובגיל 25 הם חיים סביב 'סוס מרוצים' אשר ימשוך אותם קדימה: עו"ד נצלן, אל"מ נמרץ, חוקר שאפתן. אי שם בגיל 30+ הם בועטים באחוריו של הסוס ומזהים כבר את 'הדבר הבא'. זרם פוליטי/זרם מחקרי/נושא חם - תמיד הם שם. בגיל 45 הם יכולים לטפול לעצמם על השכם ולפקיד הבנק על השולחן ולומר 'עשינו את זה!'. חלקם יהיה מלווה כבר בדור צעיר של פרשים שיהיו מוכנים לעבור 18 שעות ביממה בעבורם בפרוטות וחוזר חלילה.

זה טוב לחברה שיש אנשים שכאלה שכן הם מושכים אחריהם את המחקר והכלכלה.

מבחינה אישית, ניתן להבין את הסיפוק שבהשגים אך לא כל אחד בנו למקצב הזה. 'עשינו את זה' כרוך בהמון אנרגיות, בהשקעת זמן מרובה על חשבון החיים האישיים, עיסוק רב בהתחככות, מינגלניג ושיחות סרק עם אנשים לא מענינים אך חשובים למטרה, דחיקת תחביבים הצידה ולפעמים גם ויתור על עקרונות שמעבר למתחייב מההשרדות הבסיסית.

ומנגד - עומדת מדיניותו של זורבה היווני [או של אריק אינשטיין 'רוצה להיות בבית']

אז אני אומנם עדיין לא בבית אבל אני מאוד מאוד רוצה להיות שם ואגיע איך שאסיים

ואיפה אתם רוצים להיות עכשיו? בכורסא עם ספר טוב וכוס תה או בישיבת דירקטוריון סוערת?

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed