"כשנומי שמר מתה"/ נעמי שמר תמוז התר"צ-תמוז התשס"ט

[נכתב די מזמן בפורום כתיבה וספרות אבל לעניות דעתי בהחלט מתאים גם לפורום המתבגרים של החיים האמיתיים]

כשנומי שמר מתה

סתם יום של תמוז בהפסקת הצהרים. קפצתי לבקר בבית הורי, לא הרחק ממקום עבודתי. היה זה אותו בית לתוכו נולדתי ובו גדלתי ובגרתי. בית בו שכנו אותן פינות בהן ישבתי פעם מזמן והכנתי שעורי בית ראשונים, טיפטפתי לבן ופיזרתי כתמי חלמון ביצה על הבגדים. אותן פינות בהן התישבו ילדי בתורם בכדי לטפטף מעדן מילקי עם קצפת, לפזר כתמי קטשופ על חולצתם ובכדי להכין את שעורי הבית הראשונים שלהם.דילגתי במעלה המדרגות בקצב שונה אך באותו מסלול בו עליתי אלפי פעמים מאז היווסדי ופתחתי בתנופה את הדלת. אימי, והיא כבר לא צעירה, עמדה מהורהרת כשגבה אל הפתח. אהלן אמא! צהלתי.

אימי בלי מילים הצביעה על כותרת העיתון היומי המונח על השולחן ואחר אמרה בעצב : "נומי שמר מתה".

זה לא שאין יודעים בביתנו כי שמה של'נומי' הוא בעצם נעמי ושהאות 'עין'מובלעת בתוכו. אחרי הכל כחמש וחצי עשורים חלפו מאז הניחו אבי ואימי כל אחד את נעוריו, עיר הולדתו ושפת אימו מאחריו ובאו לארץ ישראל בכדי לפגוש בה זה את זו ולהקים משפחה משלהם בארץ משלהם.

העברית כבר נהירה להם והספיקו הורי ללמוד היטב את שפת אימם החדשה ואף להנחילה לנו. אבל נעמי שמר לעולם תהיה 'נומי' כפי שהייתה משפגשו אותה לראשונה. מן הסתם מעולם לא ראו הורי פנים אל פנים את המשוררת ולא זכו לפוגשה אבל זה ממש משניה במאומה. לא צריך לעמוד ליד משורר כדי להתידד עימו. צריך רק לקרוא ולהאזין.

בבואם ארצה השאירו הורי מאחריהם תרבות עניפה: הסטוריה, מסורת, רכילות, מוסיקה, סיפורת והומור וכמובן - שירה. אנו הילדים אשר נולדנו בישראל התנכרנו לכל השירים 'ההם' שבאו 'משם' ורצינו להיות 'כאן'.

להורי, דור אחרון לגולה ודור ראשון לגאולה, הייתה כמובן הותרת התרבות ממנה ינקו מאחור דבר קשה יותר מאשר לנו. משבאים למקום חדש עם שפה אחרת קשה לו לעולה להסתגל פתאום לביאליק או לטשרניחובסקי. קשה היה גם להורי להתחבר לאלתרמן ולבני דורו אשר שוררו אומנם את מלחמת השחרור בא"י אך מבלי משים מעולם לא הזמינו את המוני העולים לבוא אל בין מילותיהם.

ואז, באה 'נומי שמר'. 'נומי' חדרה לביתנו בעזרת שיריה הראשונים שהביאה אחותי הגדולה מהגן והלכה והעמיקה בליבות הורי בכותבה את ההוויה הישראלית המתרקמת בארץ הזו בשנות השישים ובשלוש וחצי העשורים שאח"כ. נומי שמר לא התנצלה ולא התחבטה. היא ביכתה את עברה של הארץ טרם מדינה, לא התחבטה ביסורי אויב או ב'מה היה צריך להיות'. היא לא התנשאה ולא יבבה. נומי שמר פשוט שרה. שיר כמו ששיר צריך להיות – תוסס, עכשווי, שמח או לכל היותר עצוב במידה. שיר קליט, שיר עוטף. לעיתים מתורגם ובעיקר מקורי ותמיד תמיד עם מנגינה שחודרת.

'נומי' שרה להם על ארצם החדשה וקיבלה אותם לשיריה כאילו נולדו כאן יחד עימה. היא הכירה להם בלחניה את רחל וטשרניחובסקי. היא נתנה להם את חלקה בחוף ירדן וחוף אכזיב, הכירה להם את גשר הירקון ושדות התלתן. 'נומי שמר' עילעלה יחד עימם בתנ"ך המוכר להם ולימדה את ילדיהם אלף אוהל ובית זה בית. היא עשתה איתם קניות ב'שיר השוק',הצחיקה ועודדה אותם ב'לא נורא חבר' והזכירה להם בימים קשים מה יבנה מן האבנים האלהעל חציבתן הם עומלים.

נומי שמר לא עזבה את ביתנו גם בימי מלחמה. בימים בהם 'אציליה' של הארץ הסתגרו בשביעות רצון מופגנת באמבטיה הזרה, היהירה והמנוכרת - חיזקה 'נומי' את רוח הורי ב'שבחי מעוז'וב'לו יהי'. היא אפשרה להם לבכות יחד עם עמם המתחדש על החבר מאותו הכפר וריגשה אותם ב'ירושלים של זהב'.

לכל יום ויום היה 'נומי שמר' משלו. 'נומי שמר' שמפזמים עם שאריות מבטא במקום העבודה או תוך בצוע מלאכות הבית, 'נומי שמר' ששרים יחד עם הילדים במסיבות בתי הספר, 'נומי שמר' של חג ו'נומי שמר' של חול. וכשם שהייתה 'נומי שמר' שלהם כך הייתה גם שלנו, של ילדיהם. היא הייתה שלנו בשירי טיול, תנועה ואהבה וזכורה לי החוויה שזומנה לנו מעת לעת כאשר הציגה 'נומי שמר' בטלויזיה או ברדיו שיר חדש - עוד אחת מהמתנות שיכלה להעניק לנו רק הארץ הזו.

כמשפחה שהוריה באו מרחוק לארץ ישראל בכדי לכתוב דפים בספר דברי ימי ציון כאבנו גם אנו את כאבה של 'נומי שמר' כשדפה של 'האחזות הנחל בסיני' נתלש מספר השירים. ללא קשר לעמדת מי מבני הבית על קורבן ימית שרנו כולנו יחד עימה בדמעות את 'על הדבש ועל העוקץ'. זעמנו בעת ש'ידידיה' נטשו אותה בהמוניהם ועלובי נפש נצלנים לשעה הקפידו להדגיש כי היא רק 'פיזמונאית'. 'פזמונאית',אתם יודעים... מן דבר כזה שכותב שירים לא חשובים לאנשים שלא נחשבים ולא חושב את מה שאמרו לו לחשוב האנשים שחושבים את עצמם.

אבל היא? היא המשיכה לשורר ולהלחין ולפזם כדרך שמלעיזיה וחבריה לשעבר וחנפניה לעת צורך לא חלמו לעשות מעולם. היא המשיכה לשיר בשביל כולם ולרפא את פצעינו. עולים, ותיקים, ילדים וזקנים כאילו הכל פתוח ולעולם לא מאוחר.

ובאותו יום בו הצביעה אימי על העיתון בו נכתב כי 'נומי שמר' מתה ידעתי שתם פרק ושיתכן ובגרנו שכן 'נומי שמר' לא הייתה עוזבת אותנו סתם כך באמצע תמוז בטרם סיימה את מלאכתה. היא לא הייתה הולכת בטרם הלחינה והקציעה את שירו של הדור האחרון לגולה והראשון לגאולה.

ומכיוון ושירתה של נעמי שמר הייתה ועודנה גם שירת הדרך של משפחתי הרי שצרותיה של זיקנה ואותות של חולי נשלחו בנו זמן לא רב לאחר לכתה של 'נומי שמר'. שנה וחצי אח"כ נאלצו כבר הורי לעבור לדירה אחרת 'עם פחות מדרגות' והגה מכוניתו של האיש הקטן של אמצע החיים בארץ הזו הופקד בידי הדור שלנו. עכשיו תורנו להתמודד עם קשיי הפרנסה והבטחון. עכשיו תורנו לפלס דרך ביום יום, לבנות ביתנו בחומר ולבנים ולא לשכוח בשום פנים שחייבים להמשיך ולנטוע עץ בארץ ישראל ושאסור להרפות חלילה מחרב המגן המופנית למבקש נפשנו. תורנו לעמוד מול 'חבלי משיח' באשר יהיו היסורים ובאשר יהיה המשיח.

איזה מזל שיש לנו לפחות את ספר שיריה של נעמי בכדי שלא תיפול רוחנו ולא נתבלבל חלילה בדרך.