29-09-2010, 16:07
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 11.08.04
הודעות: 5,005
|
|
הרעיון הוא שכשניקודה של כ"ף הוא קמץ קטן, אין כותבים וי"ו, ואילו כשהיא באה בנפרד, היא מתנקדת בחולם חסר, שמאוית בכתיב מלא בוי"ו.
בצירופי סמיכות, מנוקדת המילה בקמץ קטן:
כָּל אחד הוא מיוחד, כָּל טוּב, "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם" (קהלת א ז).
בנפרד, היא מתנקדת בחולם (חסר), ולכן מאויתת בוי"ו:
סך הַכֹּל, הַכֹּל לטובה, שהכֹּל נהיה בדברו.
ראוי לציין שיש עוד משמעות למילה הַכֹּל שכמעט אבדה בימינו: הַכֹּל = כולם: הכול שוחטין, הכול מתחפשים בפורים.
בעברית החדשה נהוג להשתמש יותר ב"כולם" ופחות ב"הכול", אבל השימוש המקורי של "כולם" היה
רק כאזכור לנושא שאוזכר קודם. כלומר: "רוב המחשבים מיובאים מסין. מכון התקנים הישרְאלי פסל את כולם."
יצחק אבינרי כותב:
"והרי בזה כמה דוגמאות מלשון חז"ל, מן המפורסמות ביותר: הכל חייבין לעמוד בפני נשיא; הכל
נידונין בראש השנה; הכל צריכין למרי חטייא. כיו"ב יש לומר "שגור בפי הכל" (אם לא נזכר הנושא),
ולא "בפי כולם". אמנם מצאנו במקרא דוגמאות בודדות לשִמוש המשובש, אך אין בזה כדי להוציאו
מידי דופיו: "שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם" (מיכה א ב, מלכים א כב כח, דה"ב יח כז), "וְאוּלָם כֻּלָּם תָּשֻׁבוּ" (איוב יז י).
("יד־הלשון", עמוד 250. פורסם לראשונה בתש"ז - 47').
_____________________________________
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
