שלושים שנה, לך תזכור\ מאת עופר שלח
שלושים שנה, לך תזכור\ מאת עפר שלח
ב- 1977, מסע הכומתה של הצנחנים נעצר מסיבה לא ברורה לפני הטיפוס המסורתי על התבור. בחודש שעבר נאספו למרגלותיו חמישים גברים כדי להגיע לפסגה ולסגור מעגל. עפר שלח היה אחד מהם, כי אין אפס: החמור לא מפספס הזדמנות להזיע בהתנדבות.
"מחלקה שלוש לא הסכימה להיפרד. אחרי שהערב ירד על התבור, הרוח התחזקה, והטמפרטורה ירדה למספרים שהם כבר לא בשביל אנשים בגילנו, נסעו החיילים של ב' לעפולה וישבו שם ב"ארומה" הרבה לתוך החושך. כשהשעות עברו לספרות כפולות היו כאלה שעוד הציעו להמשיך לתל אביב, רק שהיום הזה לא ייגמר. דבר אחד אתה לומד בשלושים השנים שבין הבקו"ם לגיל העמידה, שבהן אתה עובר כל כך הרבה ומאבד כל כך הרבה: ימים כאלה הם כל כך מעטים וכל כך יקרים, שצריך למתוח אותם הרבה אחרי שהשעון וההתחייבויות אומרים די.אני מחלקה שתיים, והיתה לי עבודה בירושלים, שזה חרא של חרוז ובמקרה גם חרא של עובדה. אנחנו יורדים מההר ראשונים. שתיים היתה מחלקת הקצינים, עוד לפני ששני שלישים מאלה שסיימו פלוגה בשורותיה באמת הפכו לקצינים, בצנחנים ובמקומות אחרים. "אתה חושב שזה היה קל לפקד על חבר'ה כמוכם, שרצו להבין כל דבר?" אומר לי צ', המ"מ שלנו, איפשהו במהלך היום שיכור החושים הזה. כשבמחלקות אחרות קראו לנו קצינים, התכוונו לזה שאיתנו דיברו בזמן שהם רצו עם משקלים כבדים מאוד על הכתפיים. זה לא מה שאנחנו זוכרים, אבל אולי זאת הסיבה למה בזמן שלנו יש מחויבויות במקום אחר, מחלקה שלוש עוד יושבת יחד בארומה. אם לא הבנתם, עוד תבינו. הטקסט הזה, כמו חיילים זקנים, ייקח את הזמן שלו. אני לא מאלה שחייבים לספר בטלפון מה עבר עליהם היום, אבל על היום הזה כן. אף פעם לא שמעתי אותך כל כך נרגש, אומרת הבת שלי בטון לגלגני כשאני חוזר על הדברים בפעם השלישית. את צריכה להבין, אני אומר לה, למרות שהיא ממש לא צריכה: אין דברים כאלה בחיים שלנו. כשהם קורים לך, סוג של נס בתוך היומיום, אתה מחויב לחזור ולספר בהם יותר מאשר ביציאת מצרים בלילות, שכזכור דרשה בן זומא.. זה כמובן לא היה הטקסט המדויק, אבל אפילו הזומא הקטנה והצינית מבינה.
בלי סיבות
כמו כל הדברים הגאוניים, הרעיון היה כל כך פשוט: השנה, נובמבר 77' מציינת שלושים שנה לגיוס. לפני עשר שנים עשינו מסיבה באולם בפתח תקווה- אלה ששותים שתו כמו חזירים אלה שסתם חזירים לא- הבאנו את יעקב כהן והיה סבבה. אבל לשלושים הגתה הוועדה המארגנת משהו אחר לגמרי. תיקון, ישור הדורים, סגירת חשבון. לפני שלושים פחות חצי שנה, יצאנו מסנור לתבור. תשעים קילומטר פק"לים, מסע כומתה תקני. רק שלפני ההר העגול, משהו קרה. אל תשאלו אותנו, אנחנו רק החיילים פה, אבל המסע נעצר. התחקיר שקיימנו על זה הפעם, במלאת שלושים למחדל, נראה כמו כל התחקירים הצה"ליים, כולל אלה שאחרי מלחמת לבנון השנייה: כל אחד סיפר את השקר שהוא זוכר, אנשים שבכלל לא היו שם יצאו אשמים, וכולנו סיכמנו שהיינו בסדר לגמרי. אלא מה, את התבור לא עלינו. אז הוחלט שהפעם כן. אחרי שלושים שנה, מטופלים בתלאות ובקילוגרמים שצברנו מאז, נראה לפרונקל הזה מהעמק יזרעאל מה זה . לא סתם נטפס אותו, אלא בקו ישר: במעלה צינור מים, דוך- אן- דוך מלמטה עד למעלה. מה שגם אמור לפתור את שאלת הניווט, כי בגילנו אפילו למצוא את הדרך מתחתית של גבעה עד למעלה זה לא פשוט. כל השאר- האוכל על הפסגה (מה אתם יודעים, שפיק ממחלקה שלוש הפך עם השנים למלך הקייטרינג של המגזר), הטי- שירטים וכובעי הבייסבול שיתפקדו על תקן כומתות, רכבי שטח שנביא מהבית כדי לנסוע בשדות- זה מנהלות. ובמנהלות, אין יותר טובים מחמישים גברים ישראלים בגיל שלנו. אחרי שלושים שנה, פלוגה היא הרי כמעט עולם אוטרקי. בור שמתמלא מחולייתו. בדפי זהב הלא כתובים שלנו יש מי שיטפל לך בענייני החוק והמיסים, ינהל לך את העסק ויעשה לך ביטוח וימכור לך טלוויזיה ואפילו ידאג שתופיע בה. בפלוגה הספציפית שלנו יש אפילו חבר כנסת שיכול להעלות הצעה להפציץ את התבור כדי שיהיה יותר נמוך, ואלוף בצה"ל שיוציא את המטוסים לדרך. כל מה שחסר לנו הוא תירוץ לכנס את כל זה יחד- ובתירוצים היו לנו כמה אלופים כבר אז. וככה, קצת לפני הזמן כי מי רוצה לחכות לנובמבר ובאביב הרבה יותר נעים, מצאנו את עצמנו על התבור למעלה.
בלי מרחקים
את רוצה לדעת מה היה שם? אני שואל בדרך הביתה את הבת שלי, שממש לא רוצה. יום שלם אנשים בגילי עמדו והתחבקו. התגייסנו בשנה של המהפך ההיסטורי, אבל זה המהפך האמיתי שקרה מאז: ב- 77', אפילו גברים שאהבו מאוד אחד את השני לא התחבקו. אלוהים יודע כמה מעיכות בשר טובות הפסדנו בגלל זה, אז רוב היום עסקנו בלהשלים. אנשים באו מכל העולם. ח', שב- 76' גמר משפטים באוניברסיטת קולומביה והחליט שמה שהכי דחוף לו עכשיו זה להיות חייל קרבי בצה"ל, הוא היום עורך דין גדול בניו יורק. הוא היה מבוגר מאיתנו בתשע שנים כבר אז (ובשבע מ- צ', המ"מ שהוא כזכור אלוהים) אבל ההבדל בגיל זה ההפך מכרס: הוא מצטמק מאוד עם השנים. עכשיו הוא בא במיוחד. באו אנשים מארה"ב ומקנדה ומדרום אמריקה ואפילו מפתח תקווה, חוצים ימים ויבשות כדי לאחוז שוב ברגע. לא ברגע שבו היינו צעירים ויפים- הרי אין דבר יותר מכוער מחיילים קרביים בסדיר- אלא ברגע הזה שבו השתייכנו, חלקנו בפעם האחרונה בחיים, למשהו שהוא גדול וחזק מאיתנו. המחלקה, הפלוגה, הגדוד. המסגרות האלה שבתוכן אתה הכי אתה שאתה יכול להיות, ובעת ובעונה אחת גם חלק קטן במשהו שעוצמתו אדירה. כל חיי לפני ואחרי אני מאמין בהפך הגמור: אין דבר יותר מגונה בעיני מן ההשתייכות. אבל אלוהים, כמה כוח היה לה אז וכמה כוח עוד יש לה עכשיו. כוח להביא אנשים מכל העולם, ולטעת להם על הפנים חיוך שלא נמחק ימים. עשינו צבא, אנחנו אומרים לעצמנו על ההר, ברגע של חסד. המבוגרים מאיתנו בכמה שנים חטפו את התופת של יום כיפור, הצעירים יותר נתקעו בלבנון ובשטחים, העשורים האפורים של הצבא. אנחנו היינו בשטחים אולי יומיים. התאמנו כמו משוגעים, הספקנו אפילו את האימון האחרון של הצנחנים בסיני, גנבנו פשיטות בלבנון כדי שנוכל לחזור הביתה בבוקר מלאים מעצמנו ולהירדם מול מבטי הערצה בטרמפים. היינו חדורים בתחושת היכולת, רק תגידו לאן ואנחנו כבר נגיע, אבל גם רוב אלה שהלכו לקצונה השתחררו חודשים לפני שפרצה מלחמת לבנון הראשונה. גם במלחמה עצמה, שאותה עשינו במילואים, ובכל מה שהיה מאז, זה איכשהו פסח עלינו. כשאנחנו מתכנסים עכשיו על ההר, רק יגאל שנהרג אחרי הצבא בתאונת דרכים חסר. גם זה, איכשהו, סוג של קסם.
בלי סליחות
גם שלושים שנה אחר כך, יש כל הפלוגה ויש מחלקה שלוש. כל המארגנים והמתקתקים של היום הזה באו ממנה, וזה לא בגלל שיש בה יותר מארגנים ומתקתקים מבכל מחלקה אחרת. לשלוש יש שני דברים, שרק בכוחם אנשים חוזרים זה לזה אחרי שלושה עשורים וחווים ימים כאלה: מנטליות שחורה וטראומה משותפת. שלוש היתה מחלקת התימנים שלנו. היו גם במחלקות אחרות, אבל בשלוש היה גרעין קשה של ראש העין ובנותיה, יחד עם האשכנזים הכי בהירים של הפלוגה. משהו שיצר משפחה, מעמד שמחזיק דרך השנים והתהפוכות. לא פחות מזה, היה לה את ב'. הוא הגיע אליה אחרי כמה חודשים משקד המיתולוגית, שהתפרקה כשהיינו בטירונות. אחרי מלחמת יום כיפור ישבה שקד בסיני חסרת תעסוקה וייעוד, והתמחתה בטרטורים מהסוג שאפילו בצה"ל של אז היה קיצוני במיוחד בפראות ובדמיון. קילומטרים של "אלונקות ברכיים"- שזה בדיוק מה שאתם חושבים, אנשים סוחבים אלונקות כשהם הולכים על הברכיים- וחיילים מגולגלים בתוך חביות במורד הדיונות, ומה לא. כמו כל יחידה בלי ייעוד ותעסוקה, התפתחה גם שם מיתולוגיה שככה עושים חיילים יותר טובים, שכולם נקבות ורק אנחנו יודעים מה זה. ו- ב',שהיום אנחנו יודעים שהיה אז בסך הכל בן עשרים, נחת על מחלקה שלוש עם כל המטען. אי שם במהלך הערב בארומה עפולה נוחתת על איש העסקים המצליח ונעים ההליכות מוושינגטון ההכרה, שהוא כבר שלושים שנה המפלצת השחורה מהחלומות ש לעשרים איש. ואז הוא מדבר, בפעם הראשונה, ואומר את כל מה שהם יודעים: שככה לימדו אותו שעושים חיילים, שהוא עשה הכל לא מרוע אלא כי ככה האמין שהם יהיו טובים יותר. כל הדברים שכולנו יודעים, אבל אף אחד לא שמע. הוא לא צריך סליחה מהם, הם לא באו לתת לו, אבל ביום הקסום הזה גם זה קורה.
בלי נאומים
בדרך אל ההר, בבוקר, אני אחוז ציפייה וחרדה. למרות שאני מקפיד להופיע בערוצים מעוטי- רייטינג (או שהם כאלה בגלל שאני מופיע בהם, מי יודע) יש סכנה שחלק גדול מהאנשים יודע איך אני נראה, ומצד שני יש לי אלצהיימר נעורים בכל מה שנוגע לפרצופים. אני יודע, פשוט יודע, שמצפים לי עשרות מקרים שבהם מישהו ייפול לי על הצוואר ואני אנסה את כל התרגילים כדי לא להסגיר שאני פשוט לא זוכר מי הוא. אבל זה לא קורה. קודם כל, באופן מפתיע, רוב האנשים שמורים. הייתם חושבים שחמישים גברים ישראלים בני קרוב לחמישים ייראו יותר גרוע מזה. אבל זה לא רק זה: הזיכרון לא עובד ליניארית מול הזמן. הוא קשור לרגש, מטפס וצונח עם החוויה. ואולי זה פשוט מפני שכמו כל המזדקנים, אני כבר זוכר יותר טוב אנשים ומקרים מלפני שלושים שנה. מה זה משנה. העיקר שיום שלם אני לא מפספס אף אחד. בטיפוס אני במאסף. עוזר להכניס לג'יפ את הפחות שמורים, שהאוויר נגמר להם באמצע העלייה, משתדל להחזיק את הפאסון של מי שכותב על עצמו בעיתון שהוא רץ מרתון. אבל לאף אחד לא אכפת. לא באנו לכאן להשוות גדלים, לא באנו לראות מי עשה יותר כסף בשלושים שנה. יום שלם, מהבוקר ועד אחרי החושך, ואין בינינו אלא רוך וזהרורים ואהבה גדולה. אין נאומים גדולים על ההר. הרגע כל כך ברור, אין צורך להגדיר אותו במילים. ערן המ"פ מודיע שבעוד עשר שנים אנחנו צריכים להשלים חור אחר: בוחן פלוגה, שאותו לא עשינו ממש לא באשמתנו (לפחות ככה העלה התחקיר). כולם צוחקים, כי ברור לכולם כמה זה לא מצחיק. כמה אנחנו מוכנים לעלות על אפוד ופק"ל כבר עכשיו, ולצאת לתרגיל שטח פתוח באותו מדרון שאותו בקושי טיפסנו. לא כדי להרגיש את יכולת ההרג ביד, לא כדי לחזור לימים שבהם היינו כוח המחץ. כדי להרגיש שוב את הרגע המיוזע הזה שבו אתה קם להסתער ומשני צידיך התזמורת מנגנת והאיש שיורה וצועק לצידך הוא ההשתקפות המדויקת שלך. רגע כל כך חי שאחרי שלושים שנה, זה הוא עצמו- ולא הגעגועים אליו- שמחזיק אותנו צמודים ומחובקים על הפסגה." (עפר שלח כתב על פגישת המחזור של פלוגת נובמבר שנת- 1977 גדוד 202 של הצנחנים. פורסם בירחון "בלייזר" גיליון מאי שנת- 2007)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י Fang בתאריך 24-10-2011 בשעה 08:20.
|