|
28-06-2010, 13:09
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
אילו טענות רציניות, שעומדות בקנה מידה של הגיון "מערבי"
בתגובה להודעה מספר 86 שנכתבה על ידי קגנס שמתחילה ב "תראה, גם לערבים יש טענות ביחס לאוסלו, וכמה מהן אפילו בעלות משקל מסויים"
יש לערבים על הסכם אוסלו, שאתה יכול לתת להן משקל מסויים של אמינות? ואני מבקש לא לתת את גולדשטיין כדוגמא משום שה"מפגע הבודד" לא אמור להיות אבן נגף בדרכו של צעד כזה, שהוא בעל קנה מידה היסטורי מבחינת מדינת ישראל. אני שואל ברצינות כי למיטב זכרוני כמה וכמה מעורבים מן הצד הערבי הצהירו די בפומבי (ספרים/הרצאות) על כך שמבחינתם הסכם אוסלו היה לא יותר מאשר נס שקרה, ולא צעד לשלום, וזה הרבה לפני שהוא קרס ברעש גדול (ואפילו אם נניח שהוא קרס ב 4.11.95, זה עדיין היה לפני מועד זה, ההודאה).
הסכם אוסלו היה התהליך המדיני ההיסטורי היחיד שקרה "בזמני" כאדם בוגר, וסביבי ממש. השלום עם ירדן לא היה בעל מימדים היסטוריים, והנסיגה מלבנון קרתה בנקודת זמן שבה לא הייתי מצוי באירועים. כאשר סביבי כולם התיסקו בדיקדוקים בירוקרטיים של מימוש ההסכם הזה, )שאולי שכחנו אבל כונה "עזה ויריחו" בתחילה ונלעס כמו מסטיק הרבה זמן, אפילו שנה, עד שמומש בפועל) לי היה ברור שזה אירוע במימדים היסטוריים שלמעשה הוא ההיפך ממלחמת ששת הימים (כהתרחשות, לא מבחינת שלילי VS חיובי) ולכן בעוד החיילים עסקו בדברים קטנים, והמפקדים בדברים קצת פחות קטנים, ואנשי המנהל והבינוי בדברים קטנים, אבל גדולים יותר, צילמתי, רשמתי וזכרתי. אני זוכר עוד את המודעה הסופר דרמטית שנתלתה על משרדי אש"פ ביריחו ובה היה כתוב באנגלית "אנו סגורים כי ישראל לא רוצה שלום", וזה היה ביום מסויים שנקבע זמן רב מראש כיום המימוש של "עזה ויריחו תחילה": כבר אז המנגנון המקומי (שעוד היה נטול הבנדיטים שבאו מלוב, תימן, תוניס ועיראק, אבל פעל תחת החרב הווירטואלית שלהם) הפגין את ההיסטריה הכאילו פסימית שאנו מכירים כל כך היטב מן הצד הערבי. וכל זה בעוד הצד הישראלי - קצינים, ח"כים מוועדות הכנסת ובטח עיתונאים, הסתובבו בשטח עם חיוך ילדותי של תלמיד כיתה ג' שבדיוק סיפרו לו ששנה הבאה הוא ראש צוות במשמרות הזה"ב. כזאת חדוות יצירה לא זכורה לי מעולם, ובכנות הייתה לי הרגשה שבאותו הזמן יצא מהישראלי כל הטוב האפשרי, כולל חלומות של חמישים שנה על "חזרה" לשוק של דמשק, או לראות את אילת מעקבה (ככה בזמן אמת כתבתי באיזה יומן מסע שהיה לי, ולא מזמן קראתי).
זה בא לידי ביטוי יפה כאשר מייד אחרי פרוץ השלום עם ירדן היו פאדיחות עם ישראלים שהסתובבו בעמאן וחשבו שהם סחבק של כולם, קראו לחוסיין "חוסי" (בירדן מכנים אותו "היז מאצ'סטי") ורקדו בחפלות שלא הוזמנו אליהם. זה גם בא לידי ביטוי בספר הראשון שנכתב על טיול לירדן - של צור שיזץ אאל"ט, שגם אני קניתיו, שבו הוא סיפר איך כעיתונאי עבר לירדן בגשר אלנבי, אבל נתקל בצד השני בפקידים שונים שלא הבינו איך יכול להיות שמותר לו לעבור...
כל מימוש ההסכמים היה מלא "טוב לב" ורוחב לב מדהימים, שאני אפילו מודה שדי ריגשו אותי פה ושם כי הייתי בגיל שבו אתה יותר מעריך התנהגות שנראית כתואמת סיסמאות נעורים ("אין מקום לאלימות"), אבל מעולם לא נתקלתי בשום טוב לב בצד השני. אנשי ה"שטחים" שהיו דרך שדן עם ישראל סכרו פיהם ולא הוסיפו להוציא הצהרות של רצון טוב לעולם. בעוד שתחת פני השטח ניכרה דאגה עצומה אצל המקומיים מהשלטון החדש, על פני השטח הרטוריקה של ה"יו"שניק" המוכה שפחד מהמסתערבים יותר ממש שאמריקאי מפחד מאל קעידה והיה מוכן לכל פשרה, הקצינה עד לגועל נפש, ואני עד היום זוכר עיתונאית אמריקאית (של עיתון רפובליקאי, או דתי, אני מניח) שסיפרה לי בכינות ש"בצד שלה" פשוט לא מאמינים ש"אנחנו עושים את זה", ועוד אחרי התגובה הפושרת של הערבים.
אני יכול להפליג בסיפורים עד אין סוף, אבל בשורה התחתונה אני איפושהו שמח שמחת עניים שיצא לי להיות שם, ממש בלב העניין, כי איך שהוא אף פעם, בשום מצב, לא ישכנעו אותי שהייתה לנו יד ורגל בכשלון ההסכם הזה. היו כמה שעשו דברים שהעכירו אווירה, אבל זו הייתה יריה בבוהן של גופת אדם מת ורקוב.
_____________________________________
.
|
|