25-06-2010, 09:03
|
|
|
|
חבר מתאריך: 07.07.06
הודעות: 15,705
|
|
|
תאור מטריד מאוד.
אפשרות אחת היא כי צוות דו"צ סבור שדרך העברת המסרים הבכיינית והצהובה של התקשורת בימינו היא דרך העברת המידע הנכונה. לא עוד 'סע בנצור סע' אלא 'ליבו של בנצור החסיר פעימה. היעמוד ההילוך הראשון במשימת הזינוק בעליה? בנצור קפא במקומו והרהר בעצב על זיהום האויר אשר יתחולל בירושלים כתוצאה מהנעת הכלי הכבד ועל החשש לשריטת שערי העיר העתיקה משולי רכבו'...
אפשרות אחרת - גרועה בהרבה: זליגה של תת תרבות 'ההפרזה הטלויזיונית' לחמ"לים ולנקודות תצפית. יתכן והבידוד של אנשי החמ"לים והניתוק מהחישול שבשטח בהעדר 'מבוגר אחראי' עלולים להפוך את המקום המעניק גבוי ומודיעין שדה לארוע מבצעי למקום הנשלט ע"י רגשות.
מהעולה מתאור דו"צ:
[1] דווקא החילת לא עשתה כל רע. סרקה את השמים לפי הפקודות, הורידה מצלמה לקו גדר לפקודת מפקדה הישיר. זיהתה חדירה במקביל לנגיעה בגדר ואפשרה התרעה מקו הגדר.
היא מילאה את תפקידה היטב ואין כל סיבה שהיא או חברותיה יחושו אחראיות לחטיפה יותר מאשר פקידת הבנק שסייעה ללקוח לקנות מניות לBP צריכה לחוש אחראית לכתם הנפט. הן חלק ממכונה גדולה ודווקא חלק שעשה את התפקיד שהורו לו לעשות.
[2] המרואיין לא היה ראוי לבמה הלא מחמיאה שזכה לה.
* כמפקד שזיהה בעיה בפקודות הבסיסיות כסריקת שמים כשהאויב יכול לדעת שאתה סורק שמים בעת פיצמו"ר היה צריך להציף את הבעיה מעלה עוד ועוד ולא להרפות. הוא בטח שלא היה צריך להפר הוראה וליצור תו"ל משל עצמו.
* מגן החמ"ל הגדול ראוי שהיה נמצא עם נשקו כל העת ועם אפודו בכל משמרת. אם הוא רואה עצמו כלוחם שינהג כלוחם מלכתחילה. אם קשה לו להבין שידמיין לעצמו את יואב גלנט אומר באמצע מבצע לאנשיו בחמ"ל הפיקוד - שכחתי את האפוד והנשק בבית אז אני קופץ לכמה שעות למושב להביא אותם כדי שיהיה מי שיגן עליכם...
* עזיבת מפקד את הזירה כדי לדווח לדרג שמעליו היא בלתי נתפסת. מצד אחד הוא ממש נשמע כלא סומך על צוותו ואז הוא עוזב אותם כי הטלפון תפוס? של מי האחריות לדרכי קשר בין חמ"ל לחמ"ל, של רס"ר הבסיס או של המפקד בחמ"ל? ובהנחה שאכן כל האמצעים החליפיים לקשר בין הנקודות כשלו - לא סביר יותר לשלוח את החילת הבוכיה או מישהו שבלאו הכי אינו מתפקד כבר?
* המרואיין מלין על תקופת ההכשרה הקצרה של התצפיתנית והדבר נראה תלוש. לוחם אחרי חודשיים וחצי של אימון מתקדם בגדוד כבר כשיר לקרב, קצין מודיעין גדודי אחרי חודשיים וחצי בקו כבר מרגיש כאילו הוא נשוי לבנות הכפרים שבסביבה ומכיר את תוכניותיו ואפשרויותיו של האויב טוב יותר מאת הדרך הביתה ואילו להוד מעלת מפקד התצפית לא הספיקו חודשיים וחצי להדרכת תצפיתנית?
* הבכי 'ההלם' ועודף הרגשות המתוארים מעידים על העדר תרגול מספק והעדר מנהיגות בנקודת התצפית/חמ"ל.
*הבטוי 'אף אחד לא בא לבדוק שאנו בסדר לאחר הארוע' מקומם. מדינה שלמה נכנסה לסחרור ולא מעט לוחמים ואזרחים נכנסו לקו האש בחודשיים שלאחר החטיפה וילדי המצלמות מלינים על כך שלא שאלו מה שלומם, ביצעו סדנה לנפגעי קרב ושילחו אותם לטיפל רגשי ברכיבה על סוסים? אולי למדינה אין מספיק משאבים לדאוג גם להם וגם לעשרות אלפי ילדים מושבתים, אזרחים תלושים מעבודתם, סדירים ומילואימניקים בחזית החווים חויות לא פחות משמעותיות?
[3] תפקיד החמ"ל/תצפית בזהוי החטיפה הינו רק חלק קטן ממערך שלם שהיה אמור להבין ומן הסתם גם הבין כי כל נגיעה בגדר או פעילות חשודה בקרבתה באותם ימים - צריכה הייתה להתפרש כאפשרות לנסיון חטיפה וכל פיצמו"ר וירי מסיבי כהסחה לקראת חטיפה. אובדן קשר עם כלי - קל וחומר שהיה צריך להוליך לחשיבה שכזו. גם שימוש במנהרות לא היה ממש בגדר חידוש גדול באותם ימים. שנוי מיקום הכוחות הצמודים לגדר, סגירת פתחים והדגשת חשיבות ההשארות בלי למעט במקרה קיצון היו חשובים הרבה יותר מכיוון המבט של המצלמה.
[4] חבל שגם דו"צ מזכיר בהודעה/כתבה כמובן מאליו את ההשתתפות של החילות בפעילויות 'למען שליט'. השתתפות אזרחים בלחץ על הממשלה הנבחרת לכניעה לדרישות ארגון טרור ולשחרור מסיבי של רוצחים בעבר ובעתיד ללא שולי בטחון למען שחרור חיל שבוי אינה קונצנזוס, אינה חלק מובנה מההוויה הישראלית ולא ראוי כי תובלע כדבר שגרתי בהודעת דו"צ.
[5] בכיינות לשמה. פשוט בכיינות לשמה. יש מרחק רב בין הלגיטמציה ההגיונית של צילום חילים בוכים בהלוית חבר בשל אובדן ישיר לבין פרסום כתבת דו"צ מלאת סלט רגשות בנאלי וגדושת רחמים עצמיים של יחידת חילים מוגנת יחסית. מישהו שכח לספר להם בלשכת גיוס שמהיום הם חילים.
אם הייתי כותב את מה שאני חושב הייתי עובר חלילה על כללי הפורום [אז פשוט אמתין עד שיונה100 תכתוב באומץ את דבריה  ] |
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
