קמתי, התרחצתי, התלבשתי ונסעתי לבקר במדבר יהודה. החלטתי לבקר באתר נוצרי אחד, מוסלמי אחד, ויהודי אחד. חבר הצטרף אלי, והתחלנו בכוס קפה במעלה אדומים. משם המשכנו מזרחה, חלפנו על פני מוזיאון הפסיפסים ב"שומרוני הטוב" ופנינו צפונה, בכניסה למצפה יריחו. שוב צפונה, ואחר כך התפתלנו בכביש לסט. ג'ורג', בנחל פרת. התעלמנו, כמו רבים וטובים מאתנו, מתמרור האין כניסה המוצב בפתחו. הגענו לחניון האוטובוסים, ומיד התנפלו עלינו נהגי החמורים, שהסבירו לנו שהם עוד לא עשו סיפתח. הצטערנו בצערם, וירדנו רגלית אל הנחל. הנוף מרהיב, המצוקים עצומים, והצמחיה באפיק, ולאורך תעלת המים הפתוחה - מרנינה (אפילו שוחחנו עם צפרדע, מתושבות המקום).

המנזר עצמו בנוי על שרידים של מנזר ביזאנטי (פה ושם ניתן לראות מערות, ושרידים מהמנזר הביזאנטי), אבל הוא נבנה בפועל ב-1895, דבוק למצוק. יפה למדי.




התאהבתי באחת המערות שם, שיש בה מערכת של סולמות, המובילים למערה גבוהה יותר, ובה יש מנוף להעלאת טובין, וממנה מגיעים לעוד מערה, שאותה סגרו ובנו בה בית.


הביקור במנזר עצמו היה בלתי חביב בעליל. הנזיר שטרח להדריך אותנו ידע רק יוונית, וממש אותת בכל צורה אפשרית שהוא מת שנעוף משם. אפילו מים הוא לא הציע, כפי שגולדה היתה אומרת.

חזרנו לדרך המלך ליריחו (איזו אוטוסטרדה! וכמה ריקה!) ופנינו דרומה, לנבי מוסא. כבר ביקרתי ודיווחתי לפני כמה חודשים, אבל המקום ממש יפה, וכיון שהיה בדרך נכנסנו. הוא עדיין ממש יפה, נעים, שקט, רגוע, ומשתלב בנוף כמו חלום. לחתלתולים שהשתובבו שם מסרנו ד"ש מהצפרדע של הגויים.






משם המשכנו דרומה, לאורך בקעת הורקניה. הכביש המה תנועה: קודם עדר חמורים, ואחר כך עדר גמלים. וזהו. אף אדם, אף מכונית, אף אוהל. מדבר בהתגלמותו. אה, וגם צרצר.





כמה מאות מטרים דרומה מנבי מוסא ניצב מקאם (בעצם - קבר שייח) א רעי, אחד מרועיו של יתרו (?). מרשים מאד - פשוט, נעים, מתאים להפליא לסביבותיו.




סימון שביל בכחול, ליד הדרך, הציע שנרד מהכביש המשובש ונעבור לדרך עפר הפונה מערבה. לעבר מצודת הורקניה ההרודיאנית (האתר היהודי בסיפורנו). אמנם דרך העפר הובילה אותנו ממש למרגלות ההר, אבל נותר עוד לטפס עליו. היה שווה! נופי מדבר מרהיבים, שרידי מצודה, אקוודוקט וארמון (?), והידיעה שאני עדיין יכול לכבוש פסגות...




אחרי כל הסיורים הללו חזרתי לתל אביב, אבל בעוברי ליד המיצדית של פיירוטי בשער הגיא השמש בדיוק היתה עם אור אדום, ולא יכולתי להתאפק:

חרגול

הנוף זכור היטב מימי הנח"ל והחמורים אלו בדיוק אותם חמורים פלוגתיים שסחבו קונטיינרים מאוהל המטבח למאהל הפלוגתי [למה 500 מ' מרחק, למה?].

ותהיה מעשית: מדוע דווקא הילולות נבי מוסא היו אלה שכרוחות במהומות? המחשבה על לרדת לשם מירושלים ולעלות ברגל בחום הזה כבר מוציאה כל חשק לפוגרום...