מתוך ״יד־הלשון״, מאת הבלשן המנוח יצחק אבינרי.

ציטוט:

ו/או. צירוף משונה זה, ו/או, ירשנו מן האנגלית. בעברית אפשר למצוא סיפוק באות ו בלבד, או ב״או״ בלבד, הכל לפי העניין, ושום תקלה ואי־הבנה לא תצמח מזה. הערתי על כך בלוח הקואופרציה משנת תש״ט, וגם בספר ״לשון וסגנון״ של א. בן־אור. אך הצירוף הזה עדיין קיים בטפסי חוזים של חברות רבות, חוזים המנוסחים על־ידי עורכי־דין, וכד׳. שמחתי, אפוא, לראות בחוזר פנימי של משרד החינוך, מיום טו כסלו תשכ"ב, את השורות הבאות: ״יש להִמנע בכל הודעה או הוראה או חוזה של המשרד משימוש בניב המעורפל והמטעה ו/או. ביקורת חריפה על שימוש בניב זה הושמעה לאחרונה בפסק־דין של בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט העליון חיים כהן״. אמנם, ערפול והטעייה אין כאן, לדעתי, אך זרות מוחלטת ללשון העברית — יש ויש. ראוי לציין שבמקורות תשמש וו החבור גם במובן או, כגון: "מן הכבשים ומן העזים״ (שמות יב ה), שענינו או מן העִזים; "ומכה אביו ואמו״ (שמות, כא טו), ועוד. בהגדה של פסח — ״אנו אוכלין חמץ ומצה״, ויש נוסחאות "חמץ או מצה״. ב״היכל רש״י״ כרך ג הבאתי הרבה דוגמאות לכך מן המקרא ומן התלמוד, ולרוב פירשם רש״י למנוע אי־הבנה. בקצת מקומות דנו חז״ל עצמם בעניין וו החבור, האם משמעותה או אם לאו "נועל את ביתו ומבטל רשותו תרתי? הכי קאמר: או נועל את ביתו או מבטל רשותו״ (ערובין עט: ). ואילו בְּמקום אחר מטעימה הגמרא שכוונת הו״ו היא צירוף שני הגורמים ולא או: "אביה ובעלה מפירין נדריה... מהו דתימא או אביה או בעלה קתני — קא משמע לן" (נדרים סז.). נמצאנו למדים שבכל מקום שיש חשש לטעות, מצווה עלינו להִמנע מו״ו החבור ולקבוע במקומה או. אך מכל מקום אין לְהִזָּקֵק לצירוף־שַׁעַטְנֵז זר ו/או, המכאיב את העין והאוזן גם יחד. אם יכתוב הבנק, שראובן או שמעון רשאי להוציא את הפִקדון, כלום יעלה על הדעת, שאם יבואו שניהם כאחד — אין הם זכאים להוציא את הפִקדון? ולמה, אפוא, הצירוף התמוה, "ראובן ו/או שמעון״? מצווה עלינו לעקרו ולבטלו. ואל ישאר זכר הֵימֶנּוּ. בספר ויקרא (יג כט) נאמר: "ואיש או אשה, כי יהיה בו נגע״, ולהלן בפסוק ל״ח "ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות״. לשון הכתוב ברורה למדי, ואף המחוקק החדש ימצא כאן את סיפוקו. אך לפי המנהג המשונה שפשׂה בקרבנו יהא עלינו לומר: ״ואיש ו/או אשה כי יהיה בו ו/או בה נגע״. אכן, לשון כזו — באמת לשון מנוגעת היא. (״הבקר״ כא אייר תשכ״ב, לוח הקואופרציה תשכ״ג).

לחצו לצפייה בכל הדף.

לקריאה נוספת בוויקיפדיה.

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן

נראה לי שאני מפספס את הנקודה ו/או שאני לא מבין בכלל מה הוא רוצה. ההבדל בין "ו" ל "או" די ברור. ו משמעותו 'AND', ו"או" משמעותו 'OR'. יש מקרים בהם צריך להשתמש בשניהם, ויש מקרים בהם צריך רק אחד מהם. בחוזים ובמסמכים שבהם צריך לכסות את כל האפשרויות חובה להוסיף "ו/או", אחרת יאלצו לכתוב את כל המשפט פעמיים.

כל המקורות שהובאו נכונים ספציפית/הוצאו מהקשרם, ולא ניתן להסיק מהם. "מן הכבשים ומן העיזים" למשל - ברור רק למי שקורא את כל ההקשר כי הכוונה היא להבאת קורבן בודד שהוא כבש או עז, ולכן ה'ו' משמעותה או. מלבד זאת, שאר הדוגמאות מראות על בעיות אפשריות שצצו בגלל שלא השתמשו בצירוף הנ"ל.

הדוגמה של ראובן ושמעון נכונה, אך לא כך יהיה המצב בכל המקרים. אם ניקח מצב שבו בחוזה לקניית רכב רשום "ניתן לשלם בתשלומים באשראי ו/או בהמחאה" הרי שהחוזה מכסה 3 אפשרויות: תשלום באשראי, תשלום בהמחאה, תשלום משולב באשראי ובהמחאה. אם ירשם "תשלום באשראי או בהמחאה" לא נדע אם אפשר לשלם חלק כך וחלק כך, ואם ירשם "תשלום באשראי ובהמחאה" לא נדע אם ניתן לשלם את כל הסכום בהמחאה. (שלא כמו במקרה הנדון עם ראובן ושמעון).

..

המוכר מַציע: "ניתן לשלם בתשלומים באשראי ו/או בהמחאה".
בחנות ממול כתוב על השלט: "ניתן לשלם בתשלומים באשראי וגם בהמחאה".

נכון שו/או באמת סותם את כל הפְּרָצות. אולם אני מוצא בניסוח וגם סיפוק.
כמו: אפשר לנסוע וגם ללכת = א. אפשר לנסוע. ב. אפשר ללכת. ג. אפשר גם לנסוע – וגם ללכת.
[לוגם אין פה משמעות נלווית של "אפילו בהמחאה", אלא הוספה].

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן

אתה צודק, ולדיבור יומיומי זה אכן מספק. אך במקרה של חוזים שעלולים לפרש אותם לכיוונים שונים בבית-משפט, רצוי מאוד לכסות כל פרצה אפשרית. יתכן שברוב המקרים יספיק רק אחד מה"ו/או", אך מנסחי חוזים יצטרכו לחשוב קצת יותר כדי להחליט מה לשים בכל מקום. ומה לעשות, אנשים עובדים, לא נוהגים להוסיף לעצמם עוד עבודה...

..

אחרי הכול, אם המטרה היא להתיש את החותם עוד לפני שקרא את הדף השני – זו הדרך.

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן