|
06-06-2010, 11:55
|
|
|
|
חבר מתאריך: 02.06.07
הודעות: 6,305
|
|
להלן קטע מעזבוני המתייחס לתחילת שנות השבעים של המאה שעברה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי עבדול אלהזרד שמתחילה ב "הצבא צועד על קיבתו: מזנונים ודוכנים שפוגשים רק על מדים"
מה אכל הרב הצבאי במזרע
את עיקר השירות הצבאי שלי עשיתי בפיקוד צפון, שבאותם ימים היה ממוקם במחנה שנלר שבנצרת. עם הזמן התוודעתי לכל מיני מקומות מעניינים בסביבה. לחלק גדול מאותם מקומות היה קשר לאוכל. אילו האוכל הצבאי היה עומד באיזשהו סטנדרט למעלה מבינוני מינוס, ניחא, אך בכורח הנסיבות התוודעתי לרוב מקורות הקלוריות ברדיוס ניכר מהפיקוד.
אחד המקומות החביבים עלינו בהיותנו בדרך מהפיקוד ואליו, היה באמצע הדרך שמעפולה לנצרת. כיום עומד לו שם קומפלקס ענק של מעדניות, מלאות מכל טוב מכל קצווי תבל, אך אז – עמדה שם חנות המפעל של קבוץ מזרע, שמכר מתוצרת המפעל הידוע בצורה מוצנעת, וללא פרסומת יתרה, מחמת עיינה בישה של הרבנות. זו הייתה התקופה שלפני העלייה הגדולה מרוסיה, והאיסור על מכירת בשר "אחר" נאכף בצורה קפדנית, למעט המפעל הזה שהיה בגדר תקדים מלפני קום המדינה, וחלק מהסטטוס-קוו. פרט למזרע, היה רק עוד מפעל אחד כזה בארץ, בקבוץ להב, שלא גידל חזירים, חס וחלילה, אלה "חיות ניסוי". את עודף החלקים מחיות הניסוי האלה שיווק בחנות מפעל קטנה (ומשגשגת) שיודעי דבר סטו מרחק רב מדרכם כדי לבקר בה.
חזרה למזרע: כאן היינו נוהגים לעצור להפסקת ביניים, ומזמינים לנו קצת מזה וקצת מזה, כמה לחמניות טריות, קופסה של חמוצים, בקבוק שתייה קלה, והרי לך ארוחת דליקטס מאולתרת. לפעמים היה מתלווה אלינו אחד הרבנים הצבאיים הצעירים, והיה יושב לו בפינת השולחן ומסתפק בשתייה קלה בלבד. היות והיינו חברים טובים לא דאגנו שיספר משהו לרב היחידה, כי אז היה אולי נאסר עלינו לבקר שם! יום אחד, קם האיש, ג'ינג'י עם זקן דליל ושתי פאות מטופחות, וניגש לדלפק. הצביע על משהו שם וביקש 100 גרם ולחמנייה. המוכר, שזיהה מייד את הדתי שבו, ניסה להגיד משהו, אך זה השתיקו באמרו שאינו רוצה לדעת מה זה. התיישב וזלל את מה שהזמין. השיחה שהייתה מסביב לשולחן שלנו - גוועה, וכולנו הסתכלנו בו בדממה. האיש גמר לאכול, והודיע לנו בשלווה שאם במקרה מישהו אוכל משהו אסור שלא בידיעתו, אין בכך עבירה. כמו-כן, העיר, שאין כאן תוויות על המוצרים השונים שבדלפק, ומי שאינו יודע – אינו יודע!
כאמור, היינו חברים טובים, אז לא צחקנו, אך לימים פגשתי באוניברסיטה איזה ג'ינג'י מגולח למשעי וללא כיפה, שנראה לי מוכר. אז הסתבר לי שהארוחה הקטנה במזרע הייתה בשבילו תחילת הדרך של החזרה בשאלה, אלא שמסיבות של תועלתיות העדיף להישאר המסגרת הדתית כל עוד היה במדים.
לא רחוק מנצרת, באחד הכפרים הציוריים הקטנים שבגליל התחתון, הייתה מסעדה קטנה ואקסקלוסיבית. מסעדה זו הייתה ידועה ליודעי דבר, בזכות בשר הצייד שהוגש בה. אין לי מושג מי צד מה, ומה ממה שהיה אמור להיות ניצוד גודל בשבי, אך השמועה עשתה לה כנפיים למרחוק, כי מגישים שם אוכל שאין בשום מקום אחר. אנשים היו מזמינים תור ארבעה חדשים מראש וגם זה לא היה מובטח, כי הכל היה התלוי "במצב". המצב – זה מה שהצייד הביא באותו יום: חזיר בר, חוגלות, ארנבות, דרבנים, וכד'. אז מה לחייל פשוט ולזה? – תשאלו. אני לא יודע מה הסיבה, אבל לבעלי המקום הייתה איזושהי חיבה לחיילים. היות ותמיד הכינו שם הרבה יותר מזון ממה שנאכל בפועל על ידי הלקוחות, הם תמיד שמחו לתת לחיילים את הנותר במחיר סמלי. התנאי היחידי היה שאוכלים במקום, וזה כנראה שלא ייקחו כמויות. אני משאיר לדמיונכם החולני את עניין הטעמים של צלי חזרזיר בר, טרין ארנבות עדין בעשבי תיבול, חוגלה ממולאת ועטופה בעלי גפן, ועוד ועוד.
אי אפשר לעבור בעפולה מבלי להצטייד בפיצוחים בגרעיני עפולה. זה היה מקום אגדי בזמנו, שמכיריו ומקיריו היו באים מרחוק, בעיקר בימי שישי, כדי להצטייד בפיצוחים שנעשו בקלייה המיוחדת שלהם. לימים הייתה שיטה זו (וגם השם) לשם דבר ומותג מסחרי, אך האיכות אבדה לנצח! מעבר לכיכר מפיצוחי עפולה הייתה עוד תחנה לבקר בה. הייתה זו תחנת דלק. מה יש לך בתחנת דלק? בעל הבית. האיש היה מילואימניק של הפיקוד, והיה איש ידוע מאד בעפולה, ובצדק. מלבד שפם אדירים, היה לו לב ענק ואישיות מהממת. כשבא למילואים, היה מפנק אותנו בכל טוב, כי הרי כולם (אבל כולם) היו חברים שלו, ובדרך מעפולה לנצרת היה האוטו שלו מתמלא בארגזי תפוחים ואגסים רעננים היישר מבית האריזה, ארגז אשכוליות אדומות ממזרע, פיצוחים חמים היישר מהתנור של גרעיני עפולה, וכיוצא בזה דברים טובים. הוא עצמו היה צמחוני טבעוני אדוק, ואשתו הייתה עושה עוגה מיוחדת שהיה מביא לנו. זה היה מגש ענק במשקל של אולי חמישה קילו, עשוי מאגוזי מלך, אגוזי לוז, אגוזי ברזיל, קמח חרובים, דבש תמרים, שקדים, דבלים וגרוגרות, ועוד מיני פרות יבשים קצוצים. גם אני, שאכילה היא אחת מחולשותיי הגדולות, לא יכולתי לאכול יותר מחתיכה קטנה של יצירת הפאר הזאת. אז אוי ואבוי למי שהיה מעז לעבור בכיכר המרכזית של לוד, ולא סר ולו לרגע, אל האיש הזה. הוא היה נעלב אישית אם לא נכנסת, שתית איזה ספל קפה משובח או בירה קרה מתוצרת חוץ, ולא צוידת לדרך בשני קילו בוטנים ואגוזים, לפחות.
עם הזמן גם נהייתי מומחה לדקויות של השוק והקסבה של נצרת תחתית. שם ידענו בדיוק היכן הבקלאווה הטובה ביותר, היכן המעמול המשובח, מי מוכר רחת לואקום תורכי מקורי, היכן משיגים טחינה גולמית משובחת בפח של שני קילו, איפה מנגבים את החומוס האולטימטיבי, ומי מקצץ שישליק וקבאב מכבש עסיסי במיוחד. ואם סתם נתקעת בבסיס בשעות הקטנות של הלילה והטבח התורן נעלם לו, ובטנך מקרקרת? מה תעשה? תפתח מנת קרב? לא. תרד לאבו. אבו היה שם דבר. אף אחד לא ידע את שמו המלא. אף אחד לא ידע את גילו – רק שהיה זקן מאד וזכר את התורכים. אף אחד לא ראה אותו ישן אי פעם. נדמה היה שכל פעם שמישהו היה מתקרב לביתו הוא היה מוכן. אבו גר בבית אבן קטן במרחק קצר ממחנה הפיקוד, ובגדר האבן היה פתח ובו מעין קיוסק מאולתר שבו היה מוכר פיתות עם טחינה וסלט. התפריט מעולם לא השתנה, והוא לא מכר משקאות או ממתקים, אך הפיתות היו תמיד טריות והטחינה טעימה. ידענו שגם בשעות הקטנות של הלילה היה על מי לסמוך שיסתום לנו את החור בבטן. מה שעוד ידע לעשות חוץ מפיתות עם טחינה, זה להגיד לך היכן נמצא כל אחד. נראה שכל חייו בילה בתצפית על כביש הגישה לבסיס, וידע מיבא ומי הלך ומתי. ואם חיפשת מישהו מסוים, יכולת לשאול את אבו, וזה היה אומר לך שהאיש יצא לפני 25 דקות. האם היה מרגל? מי יודע?
|
|