|
02-06-2010, 01:28
|
מומחה לענייני ביטחון, מהנדס בכיר ולוחם לשעבר
|
|
חבר מתאריך: 01.06.10
הודעות: 59
|
|
האויב יותר חכם - או - כיצד הפכנו לבריון אוויל
האויב יותר חכם
או
כיצד הפכנו לבריון אוויל (Dumb-Bully)
לא מעט אנשים השמיעו לפני את הטענה שצה"ל הפך מדוד לגולית. אישית טרם נתקלתי בהנמקות כבדות-משקל ומפורטות לטענה זו. אפשר היה לייחס את האמירות הללו לאנשים שדרכם לא צלחה בצבא, והם מבקשים להכפיש את שמו של הארגון הזה, או של עיתונאים קצרי רוח ועט, המבקשים לעצמם כותרת.
אני מבקש להראות במאמר זה שאכן הפכנו לא רק לגולית, אלא לגולית אוויל, ולנסות להסביר מדוע.
בימים בהם הייתי צוער בבה"ד 1, עוד לפני מלחמת ששת הימים, עסקנו השכם והערב בתרגולי היתקלויות. התרגולת הצה"לית הייתה פשוטה מאד:
א. נתקלת מקרוב - מכת אש והסתערות.
ב. נתקלת מרחוק - השכב רתק, ובצע איגוף.
למי שאינו בקי בלוחמת חי"ר אסביר - "השכב רתק" (הניקוד - פעמיים סגול) פירושו להשאיר מאחורי מחסה (בקרבת המקום בו נתקלת) חלק קטן מהכוח שינהל חילופי אש שירתקו את האויב אל אותו כוח-רתק (ומכאן השם "רתק").
בכך היו גלומים 3 עקרונות חשובים:
א. כאשר אתה במגע קרוב עם האויב, אין זמן לתכנונים, הערכת מצב, אמצעי זהירות, שיקולים מורכבים. כל זה יעלה לך בחיי חייליך. הדרך החסכונית ביותר בחיי אדם היא להכריע את האויב בהסתערות אמיצה, שיש בה גם את אלמנט ההפתעה - האויב היורה אליך מן המארב לא מצפה שתסתער עליו ותירה בו מטווח קצר. נקיטת אמצעי זהירות והימנעות מהסתערות בכדי לתפוס מחסה, סופה שתעלה לך ביותר חיים מאשר ההסתערות קדימה עם כל כוח האש. גישה זו הוכיחה את עצמה שוב ושוב והיא הייתה חלק מהמורשת הצה"לית. חשוב להבין שהמפקד נדרש להחליט באפס זמן אם מדובר בהיתקלות מקרוב שזו הדרך היעילה לטפל בה, או בהיתקלות מרחוק שאז דרך זו של הסתערות חזיתית היא שגויה ביותר(!) כפי שיתואר בהמשך.
ב. הסחה. נדגיש שוב שתפקידו של הרתק היה לירות כל הזמן על האויב ולא לאפשר לו להרים את הראש ולראות את הכוח שמאגף אותו. כאשר האויב הרים את הראש, הוא היה עסוק בחילופי אש עם כוח הרתק, ולא היה פנוי לחפש כוח נוסף (שבעצם היה הכוח העיקרי שביצע איגוף). דעתו של האויב הוסחה מהכוח העיקרי לכוח הרתק הקטן שלא נועד כלל להכריע את הקרב אלא רק להסיח את דעת האויב ולהטעות אותו.
ג. איגוף. הכוח העיקרי ביצע איגוף, והפתיע את האויב מאחורה.
יש לשים לב שבשלושה עקרונות אלו חבויים שני עקרונות בסיסיים עוד יותר, שהיו דרכנו מאז ימי יהודה המכבי - הטעייה והפתעה. ואם נעלה עוד רמה אחת נכליל גם את שני העקרונות הללו בעקרון מרכזי אחד - תחבולנות. וכבר אמרו אבותינו "כי בתחבולות לעשה לך מלחמה", ולא בכדי.
הבה נבחן את התנהלותו של צה"ל במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה לאור עקרונות אלו. חשוב לציין כי אין לי גישה למקורות מסווגים, אולם המידע הגלוי הוא רב ומפורט וקריאת דו"ח וינוגרד המלא מספקת תמונה רחבה ומפורטת.
מלחמת לבנון השנייה הייתה ברובה מלחמת חפירות, כאשר ההבדל העיקרי בינה לבין מלחמת העולם הראשונה הוא סוג הארטילריה. ב-1914-1918 היו אלו רק תותחים, וב-2006 הארטילריה שלנו הייתה מעופפת ולאויב הייתה ארטילריה רקטית, אבל שני הצדדים היו מחופרים (אנחנו במקלטים והם בבונקרים ובמחילות) והארטילריה הלמה במשך 33 יום עם תוצאות דלות מאד, ובוודאי ללא הכרעה.
לא היה קרב-תנועה של צבא משמעותי משום צד. מצידם וודאי שלא, ומצידנו היו מהלכים מגומגמים שהסתיימו רע. מקריאת הדו"חות עולה כי במקומות בהם נדרשה הסתערות - הייתה עצירה וקריאה לסיוע של טנקים, ארטילריה או חיל האוויר. ובמקומות בהם נדרש איגוף עמוק של הכוח העיקרי, הייתה לחימה חזיתית של "ראש בקיר". בדיוק ההיפך מהנדרש. היכן שנדרשה פעולה מהירה - עצירה וגמגום. היכן שנדרש להטעות ולאגף - כניסה לקרב חזיתי.
לי אישית ברור שאילו צה"ל נכנס במלוא עוצמתו לאיגוף עמוק ממטולה לאורך הליטני עד הים, ויורד דרומה תוך שהוא תוקף את כל מוצבי המחבלים מאחור, ניתן היה באותם 33 ימי לחימה להשמיד את כל הכוח הצבאי של החיזבאללה, להרוג או לשבות את הרוב המוחלט של המחבלים, לפוצץ את מרבית המנהרות ושמורות הטבע ולהשמיד את הרקטות והמשגרים, וכל זאת במחיר נפגעים שלא היה עולה בהרבה על המחיר ששילמנו בפועל בחיילים ואזרחים, ובוודאי נמוך בהרבה ממה שנשלם בסיבוב הבא שיהיה תוצאה ישירה של הכישלון המחפיר של הסיבוב הזה.
בפועל, ככל הנראה הגוף המשמעותי היחיד שפעל כך היה חטיבת המילואים של הצנחנים (שחונכו בשיטות הישנות), שביצעה איגוף עמוק לקראת סיום הלחימה, הרגה מחבלים רבים, ולא ספגה אפילו הרוג אחד, מה שמוכיח את הטענה לעיל. אלא שזה היה מעט מדי ומאוחר מדי.
כל שאר הצבא לחם בניגוד גמור לעקרונות צה"ל מימיו הטובים, תוך שהוא יורה כמויות דמיוניות של פגזים, משליך אינספור פצצות מיותרות מהאוויר, לא חותר למגע, לא מסתער היכן שצריך, לא מאגף היכן שצריך, ובעצם נלחם מעט מאד, ופוגע בכמות זעומה של מחבלים לעומת הנדרש ולעומת מה שאפשר היה להשיג בשיטות הישנות.
בעופרת יצוקה המצב חמור עוד יותר, מאחר ולא הייתה התנגדות אמיתית. לחימה כמעט ולא הייתה שם. לוחמי החמאס התגלו כלוחמים רפים מאד שבעיקר מלכדו וברחו. עיקרון ההסתערות המהירה נשבר לחלוטין. עיקרון ניצול ההצלחה נבלם. עיקרון ה"אש ותנועה" נשכח. אש הייתה ובשפע, אבל התנועה הייתה זחילה. בפעם הראשונה בהיסטוריה העולם כולו ציפה שצה"ל ימחץ את החמאס ונתן לנו מרחב פעולה וזמן למכביר, אבל על הזהירות וההמנעות מהסתערות עוד נשלם מחיר כבד. צה"ל יכול היה להשלים את כיבוש הרצועה כמעט ללא נפגעים, ותחת עוצר לאתר מחבלים רבים (וודאי שלא את כולם) בשיטות שעבדו מצוין עד כה, ולהביא למשפט בישראל את ראשי ארגון הטרור החמאס, ואולי להחליף את גלעד שליט בכמה בכירים מאד בחמאס (ולחזור הביתה!). שלא לדבר על החזרת הפתח לשלטון ברצועה במקום הזרוע האיראנית של החמאס. במקום זאת, צה"ל סיפק לנו פשרה מגומגמת. הדימוי הטוב ביותר למה שקרה בסיום עופרת יצוקה, הוא המצב שבו הצבא האדום במאי 1945 במרחק קילומטר מהבונקר של היטלר היה לפתע סב על עקביו וחוזר לרוסיה, והיטלר היה יוצא מהבונקר, מנער את האבק ומכריז על ניצחון היסטורי. וזה ממש מה שקרה בעופרת יצוקה. ההיסטוריה לא תבין ולא תסלח. ולא צריך להתאמץ בכדי לחפש את האשם - "מר ביטחון" אהוד ברק. אבל את ביצועיו העלובים של "הגאון הצבאי" ננתח בפעם אחרת.
צה"ל גם לא הפתיע בשתי מערכות אלו. ההפתעה היחידה הייתה ליל הפאג'רים שכבר נקשרו לו כתרים רבים, אולם מעבר להישג המודיעיני הכביר כל השאר היה פעולה מנהלתית פשוטה ביותר. לא ברור למה חיל האוויר זכה לכל כך הרבה שבחים על מבצע זה שלא היו בו לא גבורה, לא תבונה מיוחדת, לא ביצוע מקצועי לעילא, לא החלטות תחת אש. רק פעולה מסודרת, כמעט פקידותית. קבלת רשימת נ.צ., חלוקת נ.צ לטייסות, המראה, שחרור פצצות ממרחק בטוח, וחזרה לנחיתה. יש מקום להעריך את הסדר שבו נעשה הדבר אבל בוודאי אין כאן מקום להתפעלות.
כאמור, מעבר להפתעה זו, כל שאר הפעילות האווירית הייתה כתישה ארטילרית, ברובה הגדול חסרת טעם. צריך לדבר עם הטייסים ועם המתכננים בכדי להבין עד כמה חסרת טעם.
מן הצד השני, "האויב המטומטם והפחדן" הפך בהדרגה לאויב יותר ויותר נחוש, חכם, וטכנולוגי. אם במבצע קדש 1956, תמונת המלחמה הייתה אלפי זוגות נעליים של החיילים המצריים שהעדיפו לברוח יחפים במדבר הלוהט (מה שמעיד על רמתם של חיילים אלו - חשבו רגע מי מעדיף לרוץ יחף במדבר במקום עם נעליים), הרי שתמונת המלחמה ביום כיפור 1973 הייתה חייל קומנדו מצרי שמסתער באומץ על הטנקים שלנו. אם ב-1967 הם היו מספיק טפשים בכדי להשאיר את כל מטוסיהם חונים בגלוי בשורות ישרות לאור השמש (למרות שהיו כבר שתי דוגמאות בהיסטוריה של השמדת חילות אוויר כאלו), הרי שבלבנון II אפילו הרקטות היו ברובן חפורות מתחת לקרקע ומוסוות בכישרון רב. אם עד תחילת שנות השבעים אנחנו טמנו להם מלכודות והם נפלו לתוכן - הרי שלאחרונה הם טומנים מלכודות ואנחנו פוסעים לתוכן (אירוע המשט אתמול הוא דגומא מובהקת אבל יש רבות).
נקודה חשובה שלא נרחיב בה כאן ונשאיר אותה למאמר אחר, היא הקשר בין מידת ההפתעה למידת ההצלחה. במאמר אראה כי באופן מובהק למדי, כאשר הפתענו את האויב - כמעט תמיד הצלחנו. כאשר אף אחד לא הפתיע - התוצאות היו עדיין טובות בהתחלה, והלכו ונהיו גרועות עם השנים. כאשר הופתענו - התוצאות היו קשות לנו כמעט תמיד. עוד אראה כי מידת התחבולנות הולכת ופוחתת מצידנו והולכת ועולה אצל האויב.
מישהו יכול להביא דוגמא לפעולת הסחה משמעותית בשתי המערכות האחרונות? להטעיית האויב ומשיכתו למקום אחד והפתעתו במכה ממקום אחר??? משהו הדומה לחשיבה של הבקעה בתפר בין הארמיות בתעלת סואץ ב-73? משהו הדומה להטעייה שחיל האוויר הפעיל במבצע מוקד? (לא בטוח שהדבר פורסם - אז אני לא מפרט ואנא אל תפרטו בתגובות. הביאו דוגמאות מההווה). אני מעריך שתמצאו בשתי המערכות האחרונות רק הרבה כוח, הרבה אש, בריון טיפש המכה באגרופיו בעיוורון ובלי שום תחכום. אפילו בצבאות העולם, אצל "הגויים הלא-חכמים", תמצאו כל הזמן את אלמנט ההטעייה וההסחה, ובמלחמת העולם השנייה, כל פעולה גדולה של בנות הברית לוותה בפעולת הסחה, כדוגמת ההטעייה הגדולה בפלישה לנורמנדי, משיכת חלק ניכר מהצי היפני לאיים האלאוטיים בקרב מידווי, ועוד אינספור דוגמאות בקטן ובגדול.
הבה ניקח לדוגמא את עצירת המשט לעזה.
רק בכדי לא להיחשד כחכם לאחר מעשה, אצטט משפט מתוך מייל ששלחתי ליוסיפון מהנהלת האתר ביום שישי יומיים לפני המבצע (והוא יכול לאשר): "אני מעז להתנבא שאנחנו הולכים ליפול למלכודת של אויב חכם מאיתנו פי כמה. אנחנו משחקים לידיהם בטמטום חושים בלתי נתפס". ועוד אני יכול לספר ש-5 ימים לפני המבצע שלחתי למפקד חיל הים על נייר רשמי של מפעל ביטחוני מכובד הצעה מפורטת כיצד לבלום את הספינות בלי להגיע לכלל מגע, ובלי לאפשר אף תמונה בעייתית, ולאחר שאחד משרי השביעיה בממשלה התערב בעניין נתן מפקד חיל הים תשובה שלילית "לא ישים", תשובה הלוקה בחוסר מקצועיות מחפיר. (לי היה ברור שהוא רוצה הרואיקה - עוד קארין איי, עוד אנטבה הרשומה על שמו). אז אינני חכם לאחר מעשה, ראיתי לגמרי את הנולד, פעלתי ככל יכולתי למנוע זאת, ולא הצלחתי.
מתוקף כך, אני מרשה לעצמי לבקר ואף לקרוא להתפטרותו של מפקד חיל הים, שבחוסר בינתו הביא עלינו את האסון הזה.
הנה מצאתי בעיתון "פוסט" שהודפס ערב אירוע-המשט מכתב למערכת מקוראת בשם ויקטוריה כהן מאזור, הכותבת כך (ציטוט מדויק): "החליטו מארגני המשט להציג בפני כל העולם תמונות של חיילים ישראלים מתנפלים על פעילי שלום בינלאומיים בלב ים. ומה עושה ממשלתנו? מקבלת את הליהוק שנקבע בהצגה. מבטלת חופשות בחיל הים, וכולם מתכוננים במרץ לספק את התמונות הנדרשות כדי להשחיר אותנו על כל מסך טלוויזיה בעולם. האם הממשלה שלנו נפלה על הראש?" אז מה שידעה הגברת ויקטוריה כהן תושבת אזור, לפני האירוע, לא ידעה הממשלה?
הלב נחמץ לא רק למראה הבחורים המצוינים האלה יורדים לידי ההמון הזועם, אלא גם אל מול השאלה - למה פסענו בעיניים פקוחות לתוך המלכודת שנפרשה לרגלינו לאור היום? למה הופתענו? מה חשבנו שיזרקו על החיילים אורז ופרחים? מדוע חשבנו שגם אם תהיה התנגדות - נגבור עליה בקלות? והתשובה בהמשך.
ומכאן, אני עובר להשלכה מן הפרט אל הכלל. מהמקרה הפרטי לתופעה.
ונתחיל במשל. כאשר הפיל פוסע ביער, האם הוא נזקק לתחבולות בכדי להתגונן מהעקרבים? ברור שלא. הוא פשוט דורך עליהם וממשיך בדרכו כאילו כלום. מדוע? משום שהוא חזק מאד והוא יכול להרשות לעצמו לא לאמץ את המוח. ואכן, לפיל יש מוח קטן להפליא יחסית לגופו. לעומת זאת, חיות הנמצאות כל חייהן בסכנה, מפתחות מנגנוני הישרדות מתוחכמים ביותר, ועובדות קשה מאד על תחבולות שכל מטרתן היא הישרדות בקרב החיים.
כאשר נדמה למישהו שהוא פיל, ויש לפניו בעיה, הוא פוסע קדימה ודורס את הבעיה. הוא לא מחפש איגופים הסחות והטעיות. וזהו צה"ל של היום. פיל לא חכם, אפילו טיפש. מדוע שמפקד יחידת חי"ר שנתקל בבעיה בלבנון ינסה לפתור את הבעיה בעצמו, גם אם היא בתחום היכולת שלו, אם מאחוריו יש צבא אדיר עם עוצמת אש אינסופית? הוא יקרא לטנקים ולארטילריה ולמטוסים, ואלו יורידו אש תופת על המטרה. אלא שבינתיים יחלוף זמן רב והאויב יתארגן או יסתלק. מחקר של צה"ל שהגיע לתקשורת לאחרונה (תחת השם העיתונאי "צבא ההגנה לחיילים") אישר שמפקדים העדיפו את השיקול של מניעת הפגעויות על פני ביצוע המשימה. זה יפה, זה הומני, זה אנושי, אבל ככה לא מנצחים מלחמות (מישהו אמר שמלחמה זה עניין הומני? מלחמה היא ההמצאה הגרועה בתולדות האנושות, אבל היא כנראה אתנו לתמיד).
גם בחיל האוויר, מהיכרות אינטימית הפעם, שולטת הגישה של טונאז' גבוה של חימוש, ואילו התחבולנות, ההטעיה, ההפתעה, כמעט נעלמו. הכול בנוי על עוצמה. גישת הפיל.
וכאן אני מגיע ללב הבעיה.
אנחנו חיים בתחושת עוצמה גדולה מאד, ופועלים מתוך תחושה זו. אנחנו סופגים מכות קשות שוב ושוב, תחושת העוצמה נפגעת לזמן מה, אבל מהר מאד חוזרת לשלוט. הישראלי המצוי בטוח ש"אם רק נרצה" נדרוס ונמחק כל אויב שסביבנו. אם ה-CNN לא יפריע, ונפעיל את מלוא עוצמתנו, אבוי למי שיתגרה בנו.
לדעתי, שני גורמים יוצרים סדקים בתחושה זו - לבנון 2, והגרעין האיראני. הסדק הראשון נרפא כמעט במלואו (כפי שמבטאים הסקרים האחרונים) ואילו הסדק השני הולך ומעמיק אם כי בצורה סמויה. "במדד החוסן החברתי" המתפרסם מדי שנה, נמשכת המגמה של תזוזת מרכז הכובד של הדאגות מהמישור הלאומי/ביטחוני למישור האישי/כלכלי. למרות זאת קיים נתון מדאיג שאולי אין לו אח ורע בעולם המערבי (ציטוט) -
על-פי המדד האחרון, 48% מאזרחי ישראל סבורים שישראל אינה מקום טוב עבור צעירים לחיות בו. 37% מהנשאלים ציינו שלא ברור אם המדינה תמשיך להתקיים בעתיד כמדינה ריבונית.
למרות הסדקים, נראה שבעיקר במערכת הביטחון, התחושה הכללית היא של עוצמה. במיוחד בחיל האוויר אפשר לחוש באווירה של "ששים לקרב" מול סוריה (!MAKE MY DAY).
ומתוך תחושת עוצמה זו, לעניות דעתי, באה תגובת הפיל לכל מצב ביטחוני. בכוח זרוענו נפתור כל בעיה. את המוח אפשר להשאיר במקרר ולא לבזבז אותו.
אילו זה היה המצב האמיתי, ניחא. נופתע פה ושם, נחבל קלות פה ושום, אבל בגדול, יהיה טוב. אבל למיטב שיפוטי מצבנו הביטחוני כל כך רע, עד שנדרשת קריאת השכמה דחופה, וזוהי המטרה של מאמר זה.
אכן, בראייתי, אנחנו לא פיל, אלא אריה חולה. והצבועים כבר מזדנבים בעקבותינו. אני יודע שזה נשמע קיצוני, ואני כותב זאת לא רק בכדי לעורר פעמוני אזעקה, אלא משום שאני משוכנע בכך.
בפרפראזה הפוכה על דברי גולדה - מעולם לא היה מצבנו גרוע יותר, כמעט בכל מובן (במישור הביטחוני).
אני חושב שבסיבוב הבא, גם אם הוא יתרחש לפני שאיראן גרעינית, אנחנו הולכים לספוג את הזעזוע הגדול בתולדות המדינה. לא צריך צבאות המאיימים לפלוש ולחסל את המדינה היהודית בסגנון 1967, ולא צריך חזית מתמוטטת וחיל אוויר שלא מצליח לעצור את הטנקים ולהרוס את הגשרים בסגנון 1973, בכדי להביא אותנו למצב כאוטי ולתחושה קשה של סכנה קיומית. כאשר טליק כתב בשנות התשעים שיום אחד יעמדו מולנו 10,000 ראשים של טילים ורקטות, כולם גיחכו ואמרו שהאיש החכם הזה נכנס לפאניקה. היום, המספר גדול פי 10 ויותר, ואנחנו עוד לא מתחילים לקלוט מה מחכה לנו. להערכתי חיל האוויר הולך לספק את ההפתעה הגדולה מכולן, כאשר יתברר שבמלחמת טילים בהיקף מלא (גדולה לאין שיעור מלבנון 2) אין לו תשובות, לא בהגנה ולא בהתקפה.
אנא אל תשפטו את דברי עכשיו. עשו זאת אחרי הסיבוב הבא. הביאו עובדות, התווכחו עם הגישה, אבל כל מה שתאמרו עכשיו באופן שיפוטי יהיה הערכה מול הערכה, נבואה מול נבואה. ויכוח כמעט חסר טעם. הבה נניח למציאות לשפוט אם אני מהלך אימים כאן ויוצר פאניקה מיותרת, או שזוהי קריאת השכמה מוצדקת.
ולמה כל זה קורה?
כי האויב יותר חכם. בהרבה.
אנחנו יותר מתוחכמים, יותר טכנולוגים, הרבה יותר טובים באלתורים ובמצבים בלתי צפוים, אבל האויב יותר חכם. ובטווח הארוך - זה מה שקובע.
האויב מזהה את המצב, קורא אותו נכון, מסיק מסקנות, הולך ומשתפר, מוצא את הסדקים אצלנו ומרחיב אותם בהתמדה, ואנחנו, הפיל הטיפש והבטוח בעצמו ממשיכים להצטייד באמצעי לחימה בלתי רלבנטיים, ולעבות את שריון הפיל. אבל האויב כבר ויתר על הניסיון לחדור את עור הפיל. הוא יודע בדיוק היכן הנקודות הרכות, ויודע שמאחורי אוזן הפיל אפשר בקלות רבה להגיע למוח (אמת ביולוגית).
נחזור רגע לעניין המשט בכדי להדגים שהאויב יותר חכם. הבה נתרחק לרגע וננסה לקבל פרספקטיבה היסטורית. פרובוקטורים סוג ז' תכננו בגלוי לייצר מצב בו מדינת ישראל תחטוף מהלומה תדמיתית קשה. הכול היה גלוי וידוע. אז לנו היו האמצעים הטכנולוגיים - ספינות טילים, סירות מהירות של השייטת, מסוקי-סער, חסימות קשר מתוחכמות, ולהם היו סכינים, מוטות ברזל ורוגטקות. (הוא שאמרנו אנחנו יותר מתוחכמים ויותר טכנולוגיים). אנחנו רצינו לעצור אותם באלגנטיות ובלי אלימות, והם רצו מקסימום אלימות ותמונות קשות. והתוצאה? ניצחון מוחץ שלהם. מטרתם הושגה במלואה, למרות העדיפות שלנו בכוח ובטכנולוגיה (ואולי בגללה!). למה? כי הם היו יותר חכמים. ואנחנו פעלנו בטיפשות שאין לה שיעור. מצמרר לחשוב שאלו האנשים הניצבים ליד הגה הספינה של מדינת ישראל. אין ביטוי שיכול לתאר יותר טוב את מה שקרה כאן מצידנו מאשר - טיפשות טהורה.
ואם לא די בכך, הרי עוד דוגמא ממקרה אומלל זה. למדנו שוב ושוב שבתחום התקשורת, התמונות הראשונות הן שקובעות. הן שמתקבעות בתודעה. הקרב התקשורתי מוכרע בשעה הראשונה. ושוב פעלנו בטיפשות רבה, ובמקום להביא מיידית את התמונות המרשיעות שצולמו מיד בתחילת הפשיטה ולהפיץ אותן לכל תחנות הטלוויזיה בעולם תחת הכותרת "אניית הטרור", חיכינו אחרי שכל העולם גינה אותנו על בסיס הדיווחים של "האויב", ורק אז שלפנו את התמונות, מאוחר מאד, מאוחר מדי. מי אחראי לאיוולת הזו? הרי אין זו הפעם הראשונה והשיעור הזה נלמד כבר אינספור פעמים. לטעמי, אף שהקשר נראה רופף בתחילה, האחריות שוב מוטלת על גישת הפיל. אם אני חזק, אני אעמוד בדברי הבלע שמפיץ האויב, הם יחליקו על עור הפיל שלי, ואני אביא לאט ובבטחה את הגרסה שלי, המדויקת, האמינה, הבדוקה, והעולם יקשיב לקולי הרועם. חשובה לי קודם כל האמינות שלי. אבל אם אני חש מצוקה, ומבין שאני בנחיתות, אני אצרח בקולי קולות את האמת שלי, ואבין שיותר חשוב להביא מהר את הדברים מאשר לבדוק אותם ביסודיות ובאיטיות של פיל. כל כך ברור שזה כואב. מי שהחליט שהצילומים קודם יבדקו ביסודיות ורק אז ישוחררו, פעל מתוך תחושת עוצמה וביטחון, ולא מתוך תחושה של נחיתות תקשורתית המחייבת לפעול אחרת.
אז למה אנחנו כאלו טיפשים? הרי האנשים כפרטים אינם טיפשים. כולם חכמים וכולם יודעים את התורה. מתוך אותן שתי סיבות שהוזכרו לעיל. תחושת העוצמה המזויפת, וגבהות הלבב הנובעת ממנה. וכבר הצגתי בפורום אחר את הנוסחה - "חוכמה כפול יוהרה שווה טיפשות".
אז אולי האויב לא באמת כזה חכם, אבל אנחנו עוד פחות.
במאמר אחר אסקור את כל מרכיבי העוצמה הצבאית, ואראה כיצד איבדנו את היתרון כמעט בכולם, ואטען כי מדינת ישראל היום חלשה מאויביה במידה ניכרת, וזאת עוד לפני איראן גרעינית. אני יכול רק להתפלל שהדברים לא יעמדו למבחן, כי אם כן, ברור לי שהתוצאה תהיה כואבת מאד.
זוהי קריאת השכמה. אנחנו חלשים מאויבינו, פחות חכמים מהם, פחות נחושים מהם, פחות מוכנים להקריב, ובמצב מסוכן מאד. רק הבנה זו תוכל להביאנו לגייס מחדש את מיטב כוחנו להתמודד עם המצב החדש. העוצמה החלולה של מדינת ישראל לא תחזיק מעמד בשום מבחן אמיתי. גבורת הלוחמים שהצילה את המצב מספר פעמים (וגם הפעם) מהסיטואציה הקשה אליה הביאה אותנו הנהגה קלוקלת יהירה ושאננה, עלולה שלא להספיק בפעם הבאה, כי זו תהיה מלחמה שבה קשה לגבורת הלוחמים להפוך את הקערה על פיה ולהביא הכרעה.
אתם מזומנים להגיב, אבל אנא, בלי שגיאות כתיב. אני מודיע מראש שלא אקרא ולא אגיב למה שנכתב בעברית קלוקלת.
|
|