|
15-05-2010, 15:59
|
מנהל צו"ב
|
|
חבר מתאריך: 02.05.02
הודעות: 7,828
|
|
|
לוקחים אוויר
יום חמישי, כ"ט באייר התש"ע, 13 במאי 2010,
לראשונה בתולדות קורס מפקדי אוגדות, יצאו החניכים לטיסה במסוקים ובמטוסי קרב - כדי להכיר מקרוב את החיל שצריך לסייע להם מלמעלה ולשפר עמו את שיתוף הפעולה. צוות "במחנה" ליווה אותם מההמראה ועד הנחיתה (כולל שלב חלוקת שקיות ההקאה, כמובן) - ושמע מהם מה למדו כשהביטו בגזרות הלחימה שלהם ממעוף הציפור...
נעליים אדומות הן כבר לא מחזה נדיר בצה"ל. בעבר, עם ההילה שעטפה אותה, הייתה לחטיבת הצנחנים בעלות בלעדית על פריט הלבוש הזה. היום, לאחר שיחידות רבות החלו לנגוס במונופול האדום שלה, מכנסיים ירוקים מהודקים בתוך זוג נעליים אדומות הפכו למחזה מוכר. אבל סרבל טיסה שפוגש נעליים שכאלו - זה כבר מחזה נדיר בהרבה. כמו שמן ומים, כמו חתול וכלב, כמו פולניות ושמחת חיים, אלו שני דברים שלא ממש הולכים יחד.
ובכל זאת, בשבוע שעבר, במסגרת ביקור של קורס מפקדי אוגדות בבסיסי חיל האוויר, הוכיחו החניכים שמדובר בשילוב אפשרי. במפגש ייחודי, לראשונה בתולדות הקורס היוקרתי, התנתקו קציני היבשה הבכירים לדקות ארוכות מהאדמה שאליה הם כל–כך רגילים - והתנסו בטיסות קרביות. אלו מהם שנשלחו לבסיס פלמחים, עלו על מסוקי קרב. האחרים, שהגיעו לבסיס רמת דוד, דחקו את עצמם לתוך מושב של אף–16 מסוג "ברק".
בוקר בבסיס פלמחים. במסוקים, לעבר עזה
בשעת בוקר מוקדמת, נכנסים לחדר ציוד הבטיחות וההצלה של "טייסת המסק"ר הראשונה" בפלמחים חמישה קצינים מקורס מפקדי האוגדות. ארבעה מתוכם הם חניכים - תא"ל תמיר ידעי, תא"ל הרצי הלוי, אל"ם צביקה קראוס ואל"ם גיא גולדשטיין - והחמישי הוא מפקד הקורס, תא"ל גיא צור. הקצינים הבכירים מודדים קסדות וסרבלים, לקראת הטיסה שצפויה להם היום במסוקי קרב, ומנסים להרגיש איתם בנוח. "די דומה לסרבל טנק, לא?" זורק אל"ם קראוס, מפקד המצל"ח (מרכז ציוד לחימה וחלפים) ובקרוב קצין החימוש הראשי. "לא יודע", עונה לו תא"ל ידעי, מפקד אוגדה 80 ולשעבר מח"ט גולני, "אף פעם לא הייתי בתוך סרבל טנק, השאירו אותי במדי ב'".
זאת הפעם הראשונה שחניכי קורס מאו"גים מקבלים טעימה מוחשית מהחוויה של הזרוע הכחולה, וחורגים מגבולות הכיתה, מהרצאות על יכולות חיל האוויר ומלמידת תחקירי שת"פ. מסוקי ה"צפע" (קוברה) של "טייסת המסק"ר הראשונה" מבסיס פלמחים ומסוקי ה"שרף" (אפאצ'י לונגבו) מטייסת "הצרעה" בבסיס רמון, כבר ממתינים לקצינים מחוץ לחדרי ההלבשה, ורומזים שהיום הזה לא יהיה יום לימודים שגרתי.
קורס האוגדונרים במתכונתו הנוכחית נחשב לאחד מלקחי מלחמת לבנון השנייה, הוא השלישי שנערך מאז המערכה. "הקורס היה קיים במתכונת שונה בעבר, ונפסק בשנות השמונים", מספר רס"ן הראל אלבז, קצין ההדרכה של הקורס. "הוא לא מכשיר מאו"גים בלבד. יש בו גם נציגים של חימוש, לוגיסטיקה ומודיעין, אבל כל החניכים מיועדים לקבל דרגת תא"ל בשנה–שנתיים שאחרי הקורס, ויגיעו לתפקיד של מאו"ג או קצין חיל ראשי".
במסגרת הקורס, החניכים, שחלקם כבר נמצאים בתפקיד מפקד אוגדה, לומדים במשך שבעה שבועות להכיר את כל גזרות הצבא - כן, גם זאת שבאוויר - ונחשפים לכלל יכולותיו. המפקד, תא"ל צור, מאמין שההיכרות הזו חיונית עבור הקצינים. "הקורס נותן להם הבנה יותר רחבה על מה נדרש מאוגדונר, מה הן הדילמות שהוא מתמודד איתן, איך מפעילים מפקדת אוגדה ומה הם יחסי הגומלין עם המפקדות שמעל ומתחת", הוא מסביר.
החניכים, שאכלו במהלך הקריירה שלהם לא מעט חול, מסכימים עם הרעיון. "כאוגדונר חשוב לחוות את זה ולראות את הדברים מלמעלה", אומר תא"ל הלוי, ראש חטיבת ההפעלה באגף המודיעין ובעברו מח"ט הצנחנים ומפקד סיירת מטכ"ל. "כוח אווירי הוא מרכיב חשוב בשדה הקרב, שרק הולך ונהיה יותר חשוב, ובשביל שת"פ אמיתי חשוב להבין את הצד השני. יותר מוחשי מזה אין".
את התדריך שלפני הטיסה מעבירה לקצינים סגן שירה, טייסת ב"המסק"ר הראשונה". "המטרה היא שהקשר בינינו יתהדק, שתכירו את יכולות המסק"ר, ושתוכלו להבין מה חשוב באוויר, מה שונה בינינו וביניכם", היא מסבירה. מפקד הטייסת, סא"ל אופיר, מוסיף דגשים משלו: "חשוב שתבינו מה אפשר לראות", הוא אומר, "שתגלו איך נראית העבודה עם הכוחות מהצד שלנו".
האוגדונרים לעתיד לא הגיעו לכאן כדי לנוח. במהלך הטיסה הם יתפעלו את המפות הממוחשבות, יסמנו יעדים ואף ישגרו טילי אימונים. מפקד הטייסת מודה שהוא מעט מוטרד מהאפשרות שילחצו בטעות על המתגים הלא נכונים. "אתם תקבלו דפים עם המספרים של המפסקים כדי שתוכלו לשאול את הטייסים במה אתם אמורים לגעת ובמה לא", הוא מבהיר. "אבל תיהנו, זה לא פחות חשוב. ובהצלחה".
זמן ההמראות הראשונות מתקרב. קראוס מצטרף לצוות מ"המסק"ר הראשונה" לתדריך על מסוק ה"צפע", והקצינים שיטוסו על מסוק ה"שרף" נשארים בחדר התדריכים. סגן מפקד טייסת "הצרעה", רס"ן איתן, מסביר להם על יכולות המסוק שהגיע מרמון לפלמחים במיוחד לכבודם, וממקד אותם לקראת משימותיהם בטיסה. "גם אם לא תזכרו כלום - אנחנו נצליח", הוא מרגיע אותם לפני היציאה לליין המסוקים.
תא"ל ידעי ואל"ם גולדשטיין, קצין האג"ם של פיקוד הצפון ולשעבר מפקד בית–הספר לשריון, נשארים בינתיים בטייסת ומחכים לתורם לעלות על המסוק. בזמן הזה, תא"ל צור ותא"ל הלוי מתקדמים לעבר המסק"רים. הטייסים מהבסיס הדרומי מתדרכים את הקצינים הבכירים על כפתורים שונים, תוך כדי תנועה. הם עולים למסוקים להמשך תדרוך, מורידים את הקסדות וסוגרים את הדלתות. לפני ההמראה, חיילי הגף הטכני דואגים לצייד אותם בשקיות הקאה. הרוטורים מתחילים להסתובב, משאירים אחריהם זרמי רוח חמים וקרים. הם נוסעים לעבר מסלול ההמראה, מאיצים, וטסים.
ובינתיים ברמת דוד. באף–16, לכיוון לבנון
באותו בוקר, צפונה משם, עמק יזרעאל מתחיל להסיר מעליו את קורי השינה ולהחזיר לעצמו את צבעי החום והירוק הרגילים, כשהש"ג בבסיס רמת דוד של חיל האוויר פותח את השער לקצין בכיר לא מזוהה. השומר התשוש נתקל בשלושה פלאפלים, כומתה סגולה ומדי ב' של הירוקים. אל"ם אילן מלכא, קצין האג"ם של פיקוד המרכז ולשעבר מח"ט גבעתי, נכנס לבסיס כאילו הוא מכיר אותו מאז ומתמיד וכאילו השעה לא שש וחצי בבוקר. "הקדמתי כדי להריח את הריח של הפרות על הבוקר", הוא נמתח ומחייך, "אחרי שבע כבר לא מריחים. צריך להקדים בשביל זה".
אחריו מגיעים שלושה חניכים נוספים מקורס המאו"גים, שפספסו לצערם את ריח הפרות: אל"ם מיקי אדלשטיין, אל"ם רועי אלקבץ ואל"ם איציק כהן. סא"ל ישי, מפקד טייסת "העמק", מתקדם לעברם ומברך אותם על הגעתם. בעוד זמן קצר הם ייכנסו לתא האחורי של מטוס אף–16 דו–מושבי, מקום השמור בדרך כלל לנווטים.
סא"ל ישי מבהיר כי יש חשיבות להתנסות של קצין ירוק בתוך מטוס קרב, ולאו דווקא בפן המבצעי. "הכול חלק משילוב הזרועות", הוא מסביר. "הטיסה היא טעימה חווייתית למפקדים, אבל מעבר לזה - יש משמעות לא קטנה להיכרות האישית בין קצינים משתי הזרועות. חשוב להכיר מעבר להיבט הרשמי, כי כשאתה רואה פנים של בן־אדם ולא רק מדבר איתו בטלפון, יש לזה משמעות אחרת".
אחרי שיחה קצרה, כשהם עוד רגועים ובטוחים, מגיעים הקצינים לחדר הציוד ואורזים את עצמם בתוך חליפת טיסה מלאה. האחראים על החדר מאתרים בשבילם קסדות, מוודאים מה תפקידם של האורחים ומוצאים סרבל טיסה בגובה מספק לאל"ם כהן, מפקדה התמיר של חטיבת המילואים יפתח. זה בדיוק הזמן לסיבוב דוגמנות. "למה אין לנו בחי"ר דברים כאלה?" שואל אל"ם מלכא כשהוא בוחן את הסרבל החדש שלו, "אולי כדאי להתחיל לייצר חליפת לחימה יבשתית". "מוכן לנטוש?" קורא אליו אל"ם אדלשטיין - מח"ט הנח"ל לשעבר שימונה בקרוב לקצין החי"ר והצנחנים הראשי - כשמלכא מוכנס ל"ג'י–סוט" ההדוקה. "מוכן לנטוש", עונה חברו בביטחון.
אבל רגע. יש בעיה. לאל"ם אלקבץ, בעברו מח"ט 7 והיום קצין האג"ם של פיקוד הדרום, חסרה קסדה. השריונר היחיד בחבורה לא יודע כיצד לצאת לדרך בלי משקל על הראש. "איך אין לי קסדה?" הוא תמה. "ביומיום אני הטנקיסט היחיד פה". הקסדה מאותרת, והקצינים מאובזרים בתגי שם ובדרגות - וזוכים למטח אזהרות כבד. "החגורה הזאת היא למצנח", מסבירים אחראי הציוד, "זה יעזור לך לנשום, זה מתנפח אם אתה נופל למים, זה למקרה של נטישה, וקחו שקיות הקאה!"
"הוא מסביר כאילו מישהו יזכור משהו מזה בסוף", צוחק אל"ם אלקבץ. "בסוף זה הכול פסיכולוגי".
"אם המצנח ייפתח - אני מסודר", מרגיע אדלשטיין. "משם, אני כבר יודע איך לפעול".
כשהם נראים כמו טייסים למהדרין, נכנסים הקצינים לתדריך בטיחות, שמתמקד בעיקר בדברים שאסור להם לגעת בהם. משמע: הכול. "בצד ימין ושמאל תראו פאנלים עם מפסקים", מפרט סרן עידו, סגן מפקד טייסת ב'. "מצד שמאל שלכם תהיה המצערת, שהיא כמו דוושת הגז של המטוס. יש שני מפסקים מאובטחים בצד שמאל שחשוב לא לגעת בהם: וסת המנוע וברז הדלק. ידית הגלגלים גם טיפה בולטת וידית הנטישה הולכת להיות לכם בין הרגליים. מן הסתם ייצא שתיגעו בה, אבל בבקשה לא לשחק איתה".
מאזהרות הבטיחות, עוברים למסלול המתוכנן. "נעזוב את הבסיס ונטוס דרומה", מתאר עידו. "תוכלו לראות את העמק, את צפון השרון, את ג'נין, שכם, ירושלים וחברון. במצדה ננמיך ואז נסתובב ונטוס צפונה. תוכלו לראות במסך איך זה נראה מאצלנו. באזור רמת הגולן נסתכל לכיוון סוריה ומיד אחר־כך נצפה על הרי הלבנון. מי שעדיין ירגיש טוב, ימשיך בטיסה מול חופי לבנון, באזורים שמוגדרים כמותרים לטיסה".
הלחץ כבר ניכר על פניהם של הקצינים, שיעשו את כל המסלול הנ"ל בכ–40 דקות, אך הם מנסים לשמור על אופטימיות, קצת כמו לפני שעולים על רכבת הרים. בזה אחר זה יוצאים הקצינים לדרך, מחווים לעומדים על הקרקע בדרך הטייסית המקובלת - הצדעה ונפנוף לשלום. "אה, לא רציני, נעבור", אומר אל"ם כהן. כשהוא כבר ממוקם בתא האחורי, מצביע אל"ם אדלשטיין על ציור של סמל לבנוני בקדמת המטוס ומסביר: "החבר'ה פה נותנים לי ביטחון. הסימון הזה מסמל שמדובר במטוס שהפיל מזל"ט במלחמת לבנון השנייה".
בחזרה אל הקרקע. היה ממש אחלה
הגיע הזמן לנחות. רעש הרוטורים מלווה את חזרתם של מסוקי ה"שרף", וצור והלוי מחלצים עצמם מהתא הקדמי. מפקד הקורס נעמד על הקרקע היציבה, מוריד את הקסדה ומותח את ידיו. "היה ממש אחלה", הוא מחייך, "דברים מהסוג הזה מאפשרים לך להבין טוב יותר את המורכבויות של השת"פ".
תא"ל הלוי נשמע נרגש מההזדמנות שניתנה לו. כמי ששימש מח"ט הצנחנים במהלך מבצע "עופרת יצוקה", הוא מכיר היטב את יעד הטיסה - עזה. אלא שאז הוא ראה אותה בגובה העיניים.
"כשטסנו עכשיו, ראינו ממש את אותו האזור מלמעלה", מספר הלוי. "היה מעניין לראות את הגזרה. הסתכלתי וראיתי מה עשו, מה בנו ומה שינו. כיף לראות את הדברים מלמעלה, בעיקר כשמכירים את אותו השטח מלמטה. רואים אותו דבר בפרספקטיבה אחרת ומבינים את המורכבות שבזיהוי המקום שאתה נמצא בו. זו לא מלאכה פשוטה. כבר טסתי הרבה, הבנתי את חשיבות ההיכרות בין הזרועות, ומימשתי את זה בתפקידים קודמים. ההבנה הזאת עזרה לי לקיים שיתוף פעולה טוב יותר מהקרקע".
אל"ם קראוס, שהתנסה במסוק ה"צפע", נוחת ומציג חיוך רחב. "היה שיגעון על הקוברה", הוא זורק לאוויר בעודו מחזיר את הציוד. "עשיתי טעות בבחירות שלי בחיים - הייתי צריך להיות טייס".
אחרוני הנוחתים, תא"ל ידעי ואל"ם גולדשטיין, דווקא מעדיפים להישאר עם רגליים על הקרקע. "חוויית הטיסה? זה פחות טוב מאשר ב'אכזרית'", מצהיר ידעי. "אבל היום הזה מעמיק את ההיכרות עם חיל האוויר ומחזק את השת"פ". וגולדשטיין? הוא שומר אמונים לכלי מוכר וירוק מסוג אחר. "אני מעדיף את ה'מרכבה'", הוא מסביר. "יותר בטוח על הקרקע".
באותה עת ברמת דוד, ארבעת מטוסי ה"ברק" ובהם חניכי הקורס נוחתים ביחד ומרעידים את העמק. הקצינים יורדים מהם ירוקים, ולא בגלל ניסיונם בלחימה יבשתית. הם שוטפים פנים, מעכלים את החוויה ונראים מרוצים מהקרבה המחודשת לקרקע. "הייתה בחילה בקטנה אבל ממש לא נורא", אומר אלקבץ, "בכל מקרה, זה עדיף על טנק".
אל"ם מלכא מודה לסרן אבי, הטייס שלו, שסיפק לו טיול בלתי נשכח. "בהתחלה זה מלחיץ, אבל כשנמצאים למעלה מרגישים כמו ציפור", אומר מלכא רגע אחרי החזרה לאדמה. "כשהמטוס נוסק למעלה פתאום מרגישים איזו עוצמה יש לדבר הזה, שמגיע מגובה 3,000 רגל ל–30,000 רגל. זה מדהים".
הטיסה גם הכניסה את מח"ט גבעתי לשעבר לפרופורציות. "יש לנו מדינה קטנה", קובע מלכא בהתפעלות. "אזור יהודה ושומרון הגדול שאנחנו מכירים מהשטח, עובר תוך רגע. בשנייה הגענו מג'נין לחברון. מגיעים דרומה וישר מסתובבים צפונה". "ואין בכלל מזרח ומערב", משלים אבי.
מיד אחר–כך מטלפן מלכא לאשתו, רק כדי לעדכן שהוא בסדר, ועוזב עם חבריו את דירי המטוסים התת–קרקעיים (דת"קים). ביחד הם חוזרים לבניין הטייסת, פוסעים לתוך המועדון, נראים מאוששים ומחויכים. הירוקים נפרדים לשלום מאנשי הטייסת ומתכוננים לחזור לתפקידם הקרקעי. כשאל"ם אלקבץ עוזב את מדשאות רמת דוד, רואים שהוא לקח לפחות משהו אחד מהחוויה - כישורי דיילות. "שלום", הוא מנופף, "ותודה שטסתם קורס מאו"גים 2010".
http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/bamahana/2010/018/14.htm
|
|