בוקר, בראשית היום, חוחיות מזמרות, מעוררות את השעון שמעורר שמעורר אותי. היום החדש כבר בן שעתיים, מתקשה להקיץ בעצמו. אני משפשף את עני וגוזר על עצמי להתעורר.
עלים מרשרשים. קול שדרן רדיו נשמע משום מקום, מפטפט ברעננות. אני לא זוכר בדיוק באיזו שעה נרדמתי, אבל לא ישנתי מספיק. קול בראשי מציית על גופי לקום, ואני קם.

גופי גרר אותי אל המטבח והטיח אותי בכבדות על הכסא.
"בוקר טוב!" קורא אבא, כבר לבוש בחליפת הטוקסידו היקרה ביותר במלתחה שלו, מנקר מתוך קופסאת הדגנים.
"אם הבוקר היה טוב הוא לא היה מתחיל כך" סיננתי באדישות, שרוע על הכסא.
"מה זה הפנים העגומות האלו על הבוקר?" שאל מבלי להתעניין בזמן שעטה את מקטרונו. הוא יצא מהמטבח, נכנס, שוב יצא, שוב נכנס - שכח מה הוא מחפש.
"אתה מצפה שאענה לך?" עקצתי אותו, מתעצל אפילו להביט בו.
"בוקר טוב," הגיחה אמא והצטרפה לשיחה "כבר התחלתם לריב?" היא נגשה ישר לשולחן, לקטה צלחות ותחבה אותן למדיח. המאוורר התאמץ לקרר, אבל רק ערבל את החום.
"אנחנו לא רבים, " ענב את ענביתו "אנחנו מנהלים שיחה" הדגיש, שלא תתבלבל בטעות "לא ככה?" שאל.
לא עניתי. התרופה הטובה ביותר לאנשים כאלו היא חוסר מענה. אם לא הייתי נוטל אותה כל בוקר הייתי מזנק לו על הראש ותולש לו את כל השערות מהבלורית המטופשת שלו. התמתחתי ופיהקתי.
"להתראות" הוא נשק לאמא על השפתיים ולי פרע את השער. שעה וחצי ייצבתי קוצים.
אמא טפחה לי קלות בכתף "תזדרז, אתה תאחר" האיצה בי. מה את אומרת? טוב לדעת.

הקרן הראשונה של שמש בוקר מרץ פורצת את מנעול השחר, מתלבטת אם הגיעה שעתה לחמם. מדרכות טחובות. שמים מעוננים. פרצופים חלולים ותשושים משינה נסחבים לעוד יום עבודה. מכוניות צופרות, זועמות, קצרות-רוח, קוראות לאחרות להזדרז, מנסות לחלחל פנימה. מזג אוויר צונן, מרמז על הסערה של אתמול, משאיר אחריו עכבות של שלוליות.
הדרך הקצרה מהבית שלי לבית הספר מתארכת כל בוקר, מייסרת אותי בזדון. אני סוחב את הילקוט שלי שק-קמח, גבי כבד עלי, אבל הילקוט מתעקש, מסרב להבין זאת.
"בוקר טוב!" צורחת יעלי, שוכחת שעדין בוקר ומבהילה אותי. עוד אחת שאני לא מבין מתי הספיק הבוקר שלה להפוך לכל כך טוב.
"בוקר אור..." אני ממלמל מתוך נימוס. "מאיפה צצת?" שאלה טפשית, ליעלי יש יכולות טלפורטציה.
"חה חה" היא נוערת כמו אתון, אפילו היא הבינה שזו שאלה רטורית.
"הכנת שיעורים בלשון?" מתעניינת.
"כמה שיכולתי"
אני מנסה לצבור תאוצה, להתחמק מהחקירות המשטרתיות שלה. כשהיא שואלת אותך שאלה אחת זו נורה אדומה לאלף הבאות.
"יוחאי! חכה לי!" מתקשה להבין את הרמז הברור. אם יעלי לא הייתה החברה היחידה שלי בבית הספר הייתי דואג להחרים אותה עוד יותר ממה שהיא מוחרמת- והיא הילדה הכי דחויה בבית הספר...ואני אחריה. לכן חכיתי.

בית ספר זה גיהנום, מי כמוני יודע.
אם אנחנו חיים חיי חטא אנחנו נשלח לגהינום. מלאך המוות ינעץ את חרמשו בנשמתינו, שטרם הספיקה להינתק מגופינו, ומשם ישלח אותה הישר לקלשונו של השטן הסדיסט, והוא ידאג לייסר ולענות אותנו לנצח.
למה, אלוהים אדירים, למה אני נמצא עכשיו בגהינום? אולי כבר מתתי? אולי כל הילדים האלה הם בכלל שדיו של השטן שבאו לייסר את נשמתי העגומה? אולי חטאתי? מחשבות הן חטא?
לא, לא מתתי, מסתבר שעל בני האדם לעבור הכשרה לגהינום במין מוסד שנקרא בית ספר, כנראה כולנו נשלח לגהינום וגן עדן זה מן תעתוע שנותן לנו השטן כדי לפתח ציפיה,ובנוסף לייסורים הפיזיים שנעבור בגהינום, נשמתינו תשבר באילוזיה שנקראת תקווה- ביזבוז מחריד של זמן יקר.
"יוחא'לה, אמא מחכה בחוץ" קרא פיטר בקול מזלזל ומאחוריו תומכים בו השפוטים שלו, נקרעים מצחוק. מאז אותו יום שרדפה אחרי הכלבה של ג'ספר, ככה קטנה ככה עצבנית, אני לא מוכן לזוז סנטימטר מחוץ לשערי בית הספר. אם אמא שלי לא חונה ממול, מבחנתי אני יכול להתגורר בכתה, ולאכול מן הקפיטריה.
יישרתי אליו מבט. אחח, פיטר פיטר, אילו מבטים יכלו להרוג...
הוא התקרב אלי והסתכל לתוך עניי, לא הסכים להכנע לתחרות המבטים. הרגשתי את נשימתו המצחינה, והשפלתי מבט. הייתי ממשיך לנצח אם הייתי יודע שאחר כך הוא לא יכסח אותי.
"חתיכת אפס, בן זונה" ירק "עוד פעם אחת אתה מסתכל לי בעניים ואני אדאג שאהיה האחרון שתראה" הוא דחף אותי. שנה שלמה חלפה עד נפילתי. הגורל אוהב להעביר מצבים מביכים להילוך איטי, אחר כך הוא עורך אותם ומשדר למתים בשמים. אני בטוח שלקטעים המביכים יש אחוזי רייטינג גבוהים.
מקהלת צחוקים. ילדים צוחקים, מצביעים, שוב צוחקים, שוב מצביעים. מתי הספיקו להגיע כל הילדים? בטח בשעה שנפלתי. כולם מתפתלים מצחוק.
אני קם לאיטי אחרי שההמולה נרגעת, מלווה בפס קול של גיחוכים וציחקוקים.
זה לא יגמר, זה לא יגמר...

אוכלוסיתו של בית הספר מורכבת מסטריאוטיפים, ממש כמו בסרטים הקיטשיים. בראש האוכלוסיה מנהיגים קבוצת הספורטאים, שחייבת להיות מורכבת רק מבנים חתיכים שנושמים ספורט, ואיתם צמודותיהם המעודדות שכמובן צריכות להיות מושלמות אנטומית כדי להסתובב במצחיתם.
אחריהם מגיעה קבוצת העברינים, שכל אחד מהם חייב להיות מצויד בסכין ובקופסאת סיגריות. קבוצת הפאנקיסטים, שמתאפרים כמו מרילין מנסון ומחוררים כמו מסננת.
ובתחתית הסולם החברתי - החנונים. אני כמובן חלק מהקבוצה הזאת. סליחה, אני סמל הקבוצה.

המורה מקשקשת את החומר בלשון, מנסה להנצל מאוד יום בחייה המשעממים. הילדים הפופולרים מתכננים איך להעביר את יומם, התלמידים החנונים מתכננים איך להעביר את השעה. כולם עושים הכל חוץ מלהקשיב. הגבול בן שגעון לשעמום הוא גבול דק מאוד. יש מאלו שצריך לחכות בשביל להבחין אם משעמם להם או שמא כבר יצאו מדעתם. שעמום זה הרגע היחיד שבנאדם יכול לחשוב לעומק מפני שהוא לא עסוק בכלום. אני בטוח שאם לרוב הכתה היו הרבה רגעי שעמום כמו שלי יש, הם היו מבינים עד כמה מטומטמים ומגוחכים הם רוב הזמן. ילדים מפללים לצלצול שיגאל אותם ומדרבנים את השעון למהר.

השעה 15:00 חמקה כמו גנב בלילה מבלי שהבחנתי. לשעונים יש לגיטימציה מחוקת הזמן להבריח דקות בגלוי, וחצאי שעה באין-רואה.
אני מרוקן את תוכנו של הילקוט על מיטתי, מנסה להזכר באיזה מקצוע יש מבחן ובאיזה יש שיעורים. אני מסתובב במקומי, מהורהר. חדרי הוא היכל הטינוף ואני הוא בעליו המזוהם. אני משליך בבת אחת את הספרים לריצפה ונשכב על המיטה, מאלץ את עצמי להרדם אבל לפתע הסלולרי שלי מצלצל. הסלולרי שלי מצלצל אחת ליובל, אמא שלי קנתה לי אותו למקרה חירום. כשאין שימוש בסלולרי קונים לך שריד מהמאה הקודמת, כשיש, קונים לך דגם שיצא אתמול לשוק.
"היי יוחאי!" נעירת האתון של יעלי מכרסמת לי את עור התוף וגורמת לי נזק מוחי.
כשאתה מצפה לשיחת טלפון, יתקשר האדם האחרון שאתה מצפה לשוחח איתו. לא שציפיתי.
"מה יש?" עניתי באדישות.
"אתה כזה פלגמ..."
"איך השגת את מספר הטלפון שלי?" קטעתי אותה.
"אה...בקשתי אותו מאמא שלך" תודה אמא, חשבתי שהסלולרי מיועד למקרי חירום.
"אפשר לקפוץ אליך?" היא יודעת שעכשיו אני מדבר איתה מהמיטה ושהדבר הטוב ביותר שיש לי לעשות עכשיו זה לקפוץ מהחלון.
"בסדר. אה...יעלי?" היא כמעט ניתקה "תביאי את הדיסק של אה...ג'ימי..."
"ג'ימי הנדריקס. אמרתי לך שתאהב אותו."

סולואים קודרים של ברנינג דיזייר ממלאים את החלל הריק ומחליפים אלפי מילים חסרות משמעות ביני לבין יעלי. כששיר מתנגן ברקע, השתיקות הארוכות כבר לא מביכות.
אני שרוע על המיטה ויעלי נרדמה על הכתף שלי. היד שלי נרדמה מחוסר זרימת דם. אני מנער את יעלי ממני והיא ממלמלת משהו לא ברור מתוך שינה. השמש כבר אינה נראת באופק, מתחבאה בין עננים אפורים, משאירה מאחוריה קרניים עמומות. פסים של סגול-אדם-צהוב נמרחים על השמיים. להקת ציפורים נעלמת משדה הראייה.
סלואו טיים בלוז מתנגן ברקע, אולי בפעם השנייה, אולי בפעם השלישית. תחושת דז'ה וו. עיקצוץ בעורף. צרחה של קבוצת שיכורים משום מקום.
יעלי מתהפכת על הבטן. יעלי יפהפיה אמיתית, אבל קשה להתייחס לזה כשהיא כזאת טפילה.
"מה השעה ?" נוהמת יעלי בעניים עצומות.
"כבר שש"
היא מקשקשת משהו אבל אני לא מצליח לשמוע אותה ומזנקת לעברי מהמיטה. היא נתלת על צווארי בחביבות.
"תגידי, " אני משתנק "את מרגישה שיש משמעות?"
"משמעות למה?" טוב, היא כל כך צמודה אלי שזה מביך.
"אמ..." אני מצקצק בלשוני "את יודעת, לכל החיים. "
"לא נראה לי, פשוט חיים." השפתיים שלנו מתחככות. אני מזהה נקודת חן קטנה על הלחי שלה. היא רוכנת קדימה ומדביקה לי נשיקה על השפתיים.
"למה?" שואלת בקול מתפנק.
"סתם." אני מחייך.

תהיו עדינים
תודה.

קל יותר לקבור מציאות מאשר להפטר מחלומות- דון דלילו

סיפור יפה,
אהבתי אץ זה שהסיפור מתאר איך שני ה"לוזרים" שבשכבה, בעצם מתקדמים הרבה מעל שאר חבריהם.

אמנם יש צורך בהגהות פה ושם,
התיאורים מעולים ומוסיפים מאוד לכל האוירה, אבל לעיתים טיפה מוגזמים (לטעמי), ובכ"ז בנימה טובה.

הקטע הפילוסופי באמצע נהדר! (השוואת ביה"ס [כהכנה] לעולם הבא)
לא חשבתי על כך, ומאוד נהניתי ממנו.

יש מעגליות בסיפור - זה מתבטא בתיאור השמש כראי למהלך הסיפור.
---------
לא יודע למה רצית שאהיה עדין, אחלה סיפור (אפילו שדורש עוד מעט עבודה, ניתן בהחלט להשאירו כך).
חג עצמאות שמח,
marin

תודה רבה.
הגהות? אשמח אם תאמר לי איפה.
חג עצמאות שמח.

קל יותר לקבור מציאות מאשר להפטר מחלומות- דון דלילו