|
19-06-2005, 19:17
|
|
|
חבר מתאריך: 21.05.05
הודעות: 36
|
|
התאבדויות בצה"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי עידו403 שמתחילה ב "מכת מתאבדים בצה"ל- תחקיר של עמיר רפפורט במוסף השבת של מעריב"
לפני שפותחים את זירת ההתגוששות בבוץ, והרבה אחרי שהעניין ירד לפסים אישיים (ראבק, מה יש לכם ?), הנה דעתי:
הקב"ן הכי טוב בעולם הוא המשפחה. ולראייה - כל שיחות האמא/בת או אבא/בן, ויסלחו לי אלו שמדברים עם אמא אלו אלו שמדברות עם אבא. בסופו של דבר ההורים פותרים לנו את הבעיה בצורה הכי טובה (חבל שמגלים את זה רק אחרי גיל ההתבגרות...). העניין הוא שבזמן השירות ההורים לא רואים את הילד רוב הזמן, ולא תמיד מודעים למה שעובר עליו. המצב נהייה הרבה יותר גרוע כשהחייל (בסדר, בסדר, גם החיילת) מתבייש מהוריו ולא מספר להם על מה שעובר עליו.
וזו הנקודה הראשונה: חייל שמתבייש לדבר עם משפחתו (או מעדיף לא לדבר איתם מכל סיבה אחרת) בטח ובטח שלא יפנה על דעת עצמו לגורם מקצועי, ולא משנה כמה קב"נים יפזזו מסביבו בשירת "תישאר, תישאר תישאר...". ולכן לא משנה כמה קב"נים יהיו בבסיסי צה"ל, לדעתי זה לא יוריד את כמות ההתאבדויות. מה כן ? מיד אחרי הפרסומות...
מהנקודה הראשונה אנחנו יוצאים לעניין הפיקודי. לא יעזור, בסופו של דבר המפקד הישיר של החייל הוא האחראי עליו. הוא אחראי שילחם כמו שצריך (או יעשה את העבודה שהוא צריך, אל תיפלו עלי), הוא אחראי שיישן ויאכל כמו שצריך, והוא אחראי שהחייל יתייצב בבקו"ם שלוש שנים פחות יום מרגע שייתגייס. חלק מהאחריות הפיקודית שיש למפקדים היא דאגה לבריאות החייל, גם הגופנית וגם הנפשית. כל התאבדות של חייל היא כשלון של המפקד. על המפקד להיות קשוב לצרכים של החייל ולהיות ער לחיילים עם בעיות.
איך עושים את זה ? המון אינטיליגנציה רגשית, וגם עזרה מהחברים הקרובים (מישהו כבר אמר פעם with a little help from my friends). והנה פתרון מס' 1: חינוך. כל מפקד בצה"ל צריך לעבור סדנה של זיהוי מצבים בעייתים והתמודדות איתם. אישית אני חושב שחיוך, טפיחה על השכם או שיחה בגובה העיניים, כשיושבים על המיטה באוהל עושה 90% מהעבודה. במקביל, יש לחנך את החיילים לראש גדול, לדווח למפקדים על חברים שלהם שנראים במצוקה, ללמד אותם איך מתנהג חייל במצוקה וכו'. בסופו של יום, המפקד לא יודע כל מה שקורה באוהל, ואם יהיה שיתוף פעולה בתוך המסגרת, יהיה אפשר לצמצם את המקרים האלו.
עכשיו אני אהיה קצת גזען, ומי שלא אוהב את הפיסקה הבאה יכול לשלוח לי הודעה פרטית עם ברכות לאמא. אני לא יכול להגיד בוודאות, אבל נראה לי שאחוז ההתאבדויות בקרב אנשי המשרדים גבוה בהרבה מאשר בקרב אלו שבשטח. למה ? אולי בגלל הלכידות היחידתית (כולם הולכים ביחד בשעה 17:00...), אולי בגלל שכשאתה רץ ממעצר לשמירה, לביצוע, לשינה, אין לך זמן לחשוב על התאבדות. ואולי בגלל שריתוק של שבוע למשרד יכול להוציא אדם מדעתו, בעוד שכלא של 28 יום נחשב לחופש ללוחם. עד כאן הגזענות (ולכל שולפי הציפורניים אני אספר שהייתי בשני הצדדים כך שיצא לי להכיר את העניין מקרוב. עכשיו תרחמו על אמא'שלי בהודעות). העניין הוא שגם הנגיעה של המפקדים לחיילים במשרדים אינה אינטנסיבית כמו בשטח, מה עוד שבמשרד אתה ממש מפתח תחושה של "אני מוכן להסתער איתו מול הסורי המחופר". מה יוצא מזה ? שהפוטנציאל ההתאבדותי הוא גדול יותר בקרב חיילים שמשעה מסויימת אין לנו שליטה עליהם, כלומר הבעיה היא הרבה יותר גדולה. אגב, הנגישות המיידית לנשק אינה רלוונטית, מאחר ומי שרוצה להתאבד, ישיג נשק, או שיחכה לשמירה הבאה, או שיתלה את עצמו.
מה אני רוצה להגיד ? הנה נקודה מס' 2: צה"ל לא ערוך להתמודד עם כ"כ הרבה חיילים שצריכים טיפול ברה"ני. הידעת ? תור של חייל מילואים לקב"ן יכול לקחת כשנה. ולכן לדעתי פתרון מס' 2: לאפשר לחיילים טיפול מקצועי אצל פסיכולוגים אזרחיים, במימון / מימון חלקי של הצבא. בצורה זו הנגישות תהיה גדולה יותר, העומס על המערכת הצבאית יירד, ובא לציון גואל (לפחות חלקי).
עכשיו יקומו מתנגדי ההתאבדות ויגידו לי "זה יפתח פתח למשתמטים", "אנשים ישלמו כסף לפסיכולוג כדי שישחרר אותם" וכו'. נו, אז מה ? היום זה לא קורה ? בואו נודה בפה מלא שמי שרוצה להשתמט, משתמט. אנחנו צריכים "להציל" את אלו שרוצים לעשותף אבל המעמסה גדולה עליהם.
ובנימה אופטימית זו, אני הולך להתקלח. תודה על ההקשבה, סליחה על האורך (של התגובה, כן...) ותפסיקו לריב, זה עוד ייגמר בבכי (כמה פעמים נשבעתי לעצמי שאני לא אגיד את זה...)
|
|