זה יקרה אולי עוד 10 אולי עוד 20 אולי אפילו עוד 30 שנה,
אבל יגיע יום שבו לא יהיו עוד ניצולי שואה ביננו, כשם שכל ניצולי הטיטאניק חלפו להם מן העולם.

ואני תוהה לעצמי, האם קדושתו של יום השואה תפגע?
האם באמת דורות מנוכרים ורחוקים יותר מאותו מאורע
יביאו להפיכת יום השואה לאיזה "צום גדליה" שכזה?
אולי הצעת חוק בעוד 30 שנה לבטל את הצפירה...

יום הזכרון לחיילים כנראה יישאר על תילו, כי זה אירוע מתמשך בכל דור ודור,
אבל האם יש באמת סיכוי שיום אחד בעוד הרבה הרבה שנים מעכשיו,
יום השואה יהפוך לסתם שרבוט מנדטורי על לוחות שנה ולא הרבה מעבר לזה?..

מבחינתי היום הזה הוא בעיניי יום מאוד מאוד חשוב מעבר לזכרון הקולקטיבי,
זה יום לימוד, כי להיסטוריה האנושית יש נטיה לחזור על עצמה,
ואפשר ללמוד המון מחקר השואה ומהתנאים לקיומה הן בקדמת הבמה ההיסטורית ואין מאחוריה.

אז למה ב 20 פלוס? כי.. זה לא ממש פוליטי ולא ממש אקטואלי,
אבל זה משהו שהוא חלק מהזהות של כולנו כמכלול, וטווח הגילאים פה
מדבר כבר על דור שלישי (אולי אפילו רביעי), ומסקרן לדעת
אם ישנה שחיקה של המודעות או הרלוונטיות שלנו בעידן הזה לנושא.

לדעתי- כן. זה יקרה. לא אשמח על זה, כמובן, אבל זה יקרה. אגב, דווקא הייתי משווה את זה לט' באב, יום אבל לאומי על חורבן המדינה וגירוש המוני, יותר קרוב ליום השואה מאשר אבל על רצח פוליטי.

ובהרחבה-
אנשים כבר מנוכרים. זה שיש כמה ניצולים שקולם עוד נשמע, לא אומר שאנשים באמת זוכרים, יודעים, או שאכפת להם. אפילו מצד גורמים רשמיים אין התייחסות מיוחדת. תראה כמה זמן לקח להציע הנחה בחשמל וכסף לתרופות עבורם. רבאק, כמה כבר כאלו יש, זה באמת היה מכביד על המדינה לתת להם קצת יותר?

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

גם סיפורו של גדליה בן אחיקם טראגי לא פחות, פירוקה של ההתיישבות היהודית האחרונה ששרדה בארץ, אבל הרעיון הובן..

כמו שלאנס אמר, הרעיון מאחורי צום גדליה הוא לא לזכר רצח גדליה עצמו, אלא מכיוון שהרצח שלו היווה למעשה את חורבן היישוב היהודי בימי ביהמ"ק הראשון, ועל כך האבל
למעשה עד כמה שידוע לי, מעולם, בכל תולדות עם-ישראל, לא נקבע יום זכרון מיוחד לזכר אדם, הפעם הראשונה שזה קרה היה ברצח רבין..

תוספים לפורום
קורס לטינית בלעדי לפרש, בפורום שפות ובלשנות.

אני חושבת שכן.
גם היום, ככל שהזמן עובר, אני מרגישה ירידה ב"חשיבות" של יום השואה.
אם לפני 10 שנים זה היה ממש יום שאנשים היו לוקחים חופש, מתאמצים להגיע לטקסים, דואגים שהילד ילך עם חולצה לבנה, לוקחים חלק בטקס של המתנ"ס- היום אני רואה את זה הרבה פחות.

זה מצער, אבל לדעתי עוד עשור, שניים או שלושה- כבר לא יהיה על מה לדבר...
מלבד איזה שעתיים שיקדישו בבתי ספר לנושא, וצפירה פעם בשנה, שגם בה כבר לא תהיה את ה"הרגשה" של יום השואה, כבר לא תהייה ליום הזה רלוונטיות אצלנו.

אולי עוצמת הכאב תפחת, אבל לא היום עצמו.
חלק לא קטן מהיהודים מציין כל שנה, ברצינות תהומית, חורבן שקרה לפני 2000 שנה.
יהיו כאלו שיבחרו לשכוח, בדיוק כמו שיש כאלו שבוחרים להתנתק מהעבר ומההיסטוריה שלהם, לגיטמי.
אלו שיבחרו להיות חלק מהדבר הזה שנקרא עם ישראל, באופן טבעי יזכרו ויציינו את היום, גם אם הכאב האישי וההזדהות ילכו ויקטנו.

ציטוט:

חלק לא קטן מהיהודים מציין כל שנה, ברצינות תהומית, חורבן שקרה לפני 2000 שנה.

כן אבל זה שונה, במקרה הזה "העוגן" הוא אידאולוגי - במקרה השואה ה"עוגן" הוא הניצולים והסיפורים שלהם,
עצם הקיום הפיזי שלהם נוסך על היום הזה סוג של קשר עמוק וחזק, ומסקרן לדעת, במיוחד לנוכח מכחישי שואה בעולם,
מה יהיה אופיו של היום הזה כשהעוגן הזה ינתק ממנו, וייוותרו רק סרטי ארכיון דו מימדיים.

למשל אני זוכר כילד שלראות איש עם מספר על היד ביום השואה היה חוויה שהעצימה את היום פי כמה מונים.

הדעיכה תתחיל עוד הרבה קודם
(בעצם, היא כבר עכשיו)
גם אם עדיין ישארו ניצולי שואה, מצבם הגופני סביר להניח שלא יאפשר להם להשתתף בטקסים.
מי שאחראי על העברת הלפיד לדורות הבאים זה אנחנו-בני הדור השלישי והרביעי
אנחנו אלה שצריכים להספיק לתעד לפני שיהיה מאוחר מידי.
אנחנו אלה שצריכים לדבר עם הורינו על החיים כבני דור שני לשואה
אם לא נעשה את זה אז נוכל לבוא בטענות רק לעצמנו כי בוא נודה על האמת
עבור התיכוניסטים (לפחות חלקם) המסע לפולין שווה ערך לטיול שנתי
ממערכת החינוך אין לי ציפיות...

בקשר למסע לפולין אתה ממש צודק , זה נהייה יותר טיול שנתי מאשר מסע להבנה.

אני יכול לנסות ולהזדהות עם הקורבנות, ואני גם מבין את הפער בין מה שאני מנסה להבין לבין מה שהם חוו בפועל ומבין את הסיבות לכך, וכמובן שזה היה בלתי נתפס ונורא, אבל זה רק מבחינה תודעתית.

מבחינה רגשית לא מאוד אכפת לי, אלא בפעמים שאני מקדיש לזה מחשבה פילוסופית עמוקה,
ואני בספק שלדורות הבאים יהיה אכפת, ככלל.
ואני עוד שמעתי סיפורים ממקור ראשון, ומשפחה ממזרח אירופה, ורבים מהמשפחה הלכו. ועדיין.

יהיה משהו, כי יש משהו

אני מנחש שאתה לא באמת מתעניין בדברים שאדם וחווה עשו ושלא נכנסו לתנ"ך
(אני בכוונה מקצין כדי להמחיש שככל שיעברו השנים והדורות, מה שישאר כזכרון זה יד ושם כדי להמחיש את זוועות השואה כמו שהתנ"ך הוא הזכרון לזה שאדם וחווה היו ראשונים וכל השאר באו אחר כך. לא כולם מאמינים בתנ"ך כידוע ולכן אני חושש שכמו שגם היום יש כמות לא מבוטלת של מכחישי שואה,כך יהיו עוד בדורות הבאים ולמרות הסיפורים,העדויות וההוכחות, יהיו כאלו שלא יאמינו או שלא יתעניינו)

לצערי כי רב, מהכרות קרובה עם "המערכת"- הדעיכה כבר החלה.
כמתנדבת בארגון שכל מטרתו הוא הנצחת חללי גטו טרזינשטאט וקירוב הדורות הבאים אל זכר השואה (ולא כי מדובר בהתרככות ו"נוסטלגיה", אלא כי באמת חשוב להכיר מה ומי היה איפה), אני רואה את התרחקות הדור השלישי והרביעי מהנושא. חלק כי בבית לא דברו על זה והם לא מרגישים מחוברים מספיק, חלק לא רוצים להתעסק בנושא כואב ומוגלתי כ"כ, וחלק פשוט לא מעונינים בפעילות כזו.
אני רק רוצה להדגיש, שלא מדובר בפעילות שכל כולה מוכוונת שואה, אלא פעילויות בנושאי הנצחה, קירוב בין עמים ואנשים בעלי גורל דומה ועוד ועוד. איכשהו התחושה היא שלאנשים חשוב היום הרבה יותר איזה גודל טלויזיה יעטר את קירות הסלון.

השאלה היא מה ניתן לעשות, אם יש בכלל טעם לעשות משהו כי הרי עולם כמנהגו נוהג,
והזמן כמו הטבע יש לו נטייה לטשטש שכבות ישנות עם חדשות עד שאלו נעלמות כלא היו.

אני חושבת כמובן שיש מקום להגעה לנושאים אחרים דרך נושא מאגד כמו השואה. נכון, את השואה טחנו מכל כיוון, יחסי הציבור שלה כבר לא משהו, אבל היא בכל זאת אחד האירועים המשמעותיים ביותר בהסטוריית העם היהודי ומכנה משותף רחב מאוד, גם אם אתה לא דור שלישי באופן ישיר, אתה דור שלישי קולקטיבי.
אפשר להעלות נושאים אחרים, ותוך כדי גם לשמר את הזכרון.

נושא השואה, אצל יהדות ארה"ב ה"מאורגנת", הוא כמעט נושא חובה לעסוק בו, אבל כמעט לא מתצאי יהודי אמריקאי אחד ש"יודה" בקשר משפחתי לשואה. כשמגיעה השאלה (לדוגמא מצד מדריך-אוצר ביד ושם) "למי פה היו במשפחתו ניצולי שואה"? (נשאלת כדי לנסות ולתת להרצאה מימד אישי, או לנתב אותה לעיסוק בשואת קהילות מוגדרות) אז פתאום כולם "דור שמיני בארה"ב": ההסבר פשוט - עבור אדם שנולד לסביבה בה הוא "חזק" ובעל מעמד, השפעה וכוח קשר אישי לשואה - אירוע שבו היהודים נתפסים כחלשלושים, נגררים ועלובים - זה משהו שמעדיפים להדחיק, בעוד שברמה הלאומית אין לו בעיה לראות בזה אירוע מכונן.

באותה מידה אפשר לראות תופעה כזאת גם בתחומים אחרים: אתה משוחח עם אדם בן חמישים, שגדל כמוך בשכונה שרובה אוכלסה באנשים שהיו עולים חדשים, ושואל אותו "מאיפה המשפחה שלך באה?" ונענה ב "לא, אנחנו דור שביעי בארץ, אבל אני חושב שבאו מרוסיה". אתה מקשה ואומר "כולם דור שישי?, גם אבא גם אמא" ואז מסתבר שאבא שלו דור שישי, אמא שלו בכלל ניצולת שואה מהונגריה... איפה שאפשר אנשים מאמצים את ה"שורשים" שנתפסים כ"מכובדים" יותר ברמה האישית, ומדחיקים שיוך משפחתי שנתפס כבעל רקע (בהשוואה לאותו הזמן) פחות מעורר כבוד.

.

ובעיקר מסיבות טבעיות. נושא השואה, ויום השואה, עובר שינויים מתמידים מזה כעשרים שנה בערך, וימשיך להתשנות, ובעיקר תוך "תגובתיות" מתמדת עם נושאים אחרים הקשורים בלאום וה"אנחנו". קשה לדעת לאן "יום השואה ילך", אבל להפוך ל"צום גדליהו 2" בגלל העדרות ניצולים - זה לא נראה תסריט סביר. יום השואה מעורר בכל שנה יותר ויותר רגשות שבמידה זו או אחרת הם "נגד" (חוסר הסכמה עם מהותו ועד חוסר הסכמה בכלל עם קיום ימים "קוטעי סבבה"), אבל דווקא אדישות (אצל אנשים שיש להם משהו להגיד) לא ממש.

בכל מקרה: יש דברים שטבעי שיקרו: דעיכת ה"זעזוע" לטובת עליית מימד פילוסופי יותר הוא תהליך טבעי בכל אסון.

.

לפי דעתי גם האירועים בעולם של הכחשות שואה ומעשי אנטישמיות כמו אחמינגאד ומה שקרה בקירגיסטן מראים שמי שמנסה להכחיש את השואה , לא עושה את זה כדי להגן על עצמו אלא כדי לנסות לעשות זאת שוב..

אני חושב שבאמת יש ירידה בחשיבותו של יום השואה בקרב הדור הצעיר יותר, אני גם זוכר איך אמא שלי לא הייתה נותנת לי לצאת לבית הספר בלי חולצה לבנה ביום השואה ואני החלטתי שאני מתעד את ההסטוריה של המשפחה שלי בעצמי, לקחתי את מצלמת הוידאו שלי וצלמתי את סבא שלי 6 שעות מספר על המלחמה ועל איך שהוא בגיל 13 בורח מהעיירה שלו ברוסיה הלבנה לתוככי רוסיה מאימת הנאצים שתוך כדי הפצצות של הנאצים ווכשהקשבתי במלוא הריכוז לסיפורים ועל מה זה באמת רעב או ללכת לישון על האדמה בידיעה שמחר לא תקום אני הבנתי שהדורות הבאים של המשפחה שלי חייבים לדעת.

לדעתי זה יישכח אבל לא בתקופת חיינו.. למרות שתמיד יש סיכוי, במיוחד לצעירים פה -עד גיל 40 אם לוקחים בחשבון שתוחלת החיים תעלה ועוד 30 שנה בעקבות פיתוחים טכנולוגיים שונים נוכל לחיות עד גיל 110 ואפילו יותר אז כן...

יום אחד לא בעתיד הרחוק הוא יהפוך להיות פסח.

יום שבו מתי מעט האנשים מאמינים בסיפור שמאחוריו והרבה יותר "עדכני" "מדעי" או "סקסי" יהיה לטעון שדברים כאלה לא יכול להיות שהיו מבוצעים, שאין שום אינטרס נראה בעין בשום רמה לעשות אותם אז איך ייתכן שהם נעשו?

וגם אז יהיו אנשים בפורום שיתווכחו אם זה הגדה או אגדה.

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון