1. לא ח"א הוא זה שמגדיר את הצורך המבצעי – את זה עושה אג"ת מול מפח"ש (דאז), כולל את מספר הכלים הנדרשים (אל מול צפי האיומים כפי שהוגדר באמ"ן), האמל"ח הנדרש, הכשירות הנדרשת (כמה כלים זמינים בשגרה, בכוננות, במלחמה וכו'), רמות המלאים והחלפים הנדרשות וכו'. אג"ת הוא גם הגורם שמתקצב את הצורך הנ"ל, אל מול יכ"ל/אגף התקציבים במשרד הביטחון והגורם המפעיל (ח"א).
2. ח"א (ביחד עם נציגי מפא"ת ומפח"ש) בוחן את המענים האפשריים לצורך, רוכש אותם (דרך מנה"ר ועל פי לוחות זמנים שהוגדרו באג"ת), קולט אותם, מכשיר אותם למבצעיות (כולל אימון צ"א, צוות טכני, תשתיות, חלפים ועוד), מפעיל ומתחזק אותם, כאשר התו"ל המבצעי נקבע על ידי הגורמים במשותף (במשימות "ירוקות", יש גם אחרות).
3. לכן כאשר מדובר רכש מסק"ר ומסע"ר, לא מח"א הוא זה שמחליט על דעת עצמו מה יותר חשוב ממה מאחר והוא אינו זה שהגדיר ומתעדף את הצורך המבצעי וחשיבותו אלא הגורם שמפעיל את המענה לצורך המבצעי עבור הבעלים האמיתיים (מפח"ש/פיקודים). את ההחלטה מה יותר חשוב ממה מקבלים אג"ת-מפח"ש (דאז), מח"א מביע את עמדתו בעד או בנגד (בהתאם ליכולות הזרוע לקלוט את המענים השונים), הרמטכ"ל פוסק לכאן או לכאן ומאשרר דרך שר הביטחון. לעתים פורום ההחלטה הוא מטכ"ל ואז גם אלופים נוספים מביאים את דעתם לכאן או לכאן.
4. הסיבה לקדימות האפאצי על הבלקהוק כלל אינה תקציבית אלא מבצעית. מעט קונטקסט היסטורי. בקיץ 1988 הסתיימה מלחמת המפרץ הראשונה באופן בלתי צפוי לגמרי. אמ"ן העריך שהמאבק בין אירן ועירק ימשך כל עוד חומייני נותר בחיים או לפחות עד שנת 1990 (אז יאלץ לפרוש עקב מחלות וגיל ויוחלף בידי מתונים ממנו). לא הבינו את גודל החורבן שהמלחמה המיטה על איראן (תעשיית נפט והזיקוק שותקה כמעט לגמרי, מאות אלפי הרוגים, מיליוני פצועים, הרס עצום בכל ערי מערב אירן וכמובן בבירה טהרן) עד שאפילו לחומייני (הגוסס) לא הייתה ברירה לסיימה מאחר והיה ברור שא. אין בידי אירן די משאבים כדי לנצח במלחמה (לא שכן להפיל את שלטונו של סדאם חוסיין), ב. שהמשך המלחמה כפי שהיא יחמיר את החורבן ויערער לגמרי את שלטון האייתולות.
5. מבחינת ישראל נוצר בקיץ 1988 מצב מסוכן ביותר:
א. במעגל הקרוב - האינתיפאדה הראשונה משתוללת בשטחים במלוא עוזה והפלסטינאים צוברים נקודות בעולם בזכות מאבקם ההמוני-עממי. המלך חוסיין הודיע על דיסאסוציאציה מהגדה המערבית (עקב כשלון הסכם לונדון בשנה שלפני), ממשל רייגן היוצא מכיר באש"פ ומתחיל במגעים איתו, צה"ל (שמתאושש מתכנית הקיצוצים שנחתה עליו שנתיים קודם לכן), מתוח מבצעית עד הקצה, גם בדרום לבנון, שם נלחם באמל ובחיזבאללה (שמתעצם מחודש לחודש) וגם באיו"ש, שם גדל מחטמ"ר וחצי ל 2 אוגדות מתוגברות, מילואימניקים מבוגרים שנלחמו עוד בששת הימים מקבלים צווים ל 40 ו 50 יום בשטחים והתסכול מתחיל להצטבר, ישראל מפולגת בין שמאל לימין סביב המשך השליטה בשטחים והנושא "מככב" בבחירות לכנסת שהתקיימו באותה השנה.
ב. במעגל הרחוק - צבא ערבי מפלצתי בן מיליון חייל, 60 אוגדות, 5000 טנקים, אלפי נגמ"שים ותומ"תים, 500 מטוסי קרב, מאות מסוקים, עתיר ניסיון והצלחות בשדה הקרב, חמוש במיטב הנשק הסובייטי והמערבי ובראשו דיקטטור עוין לישראל (שהשמידה את הכור שלו 7 שנים לפני כן) שנהנה מתמיכת מדינות המפרץ ומצרים, "התפנה" לפתע למשימות חדשות. נוצר חשש ממשי שסדאם חוסיין שיכור הניצחון ינצל את עוצמתו הצבאית והפוליטית למסע צלב צבאי להצלת הפלסטינאים, בין אם בשיתוף עם סוריה ובין אם לא. צה"ל יכול אמנם להתמודד עם קורפוס עירקי או אפילו שניים אבל לא עם ארמדה כזו, ובטח לא כאשר הוא שקוע בבט"ש בדרום לבנון ובשטחים, ובטח לא אם הצבאות הסורים והירדנים היו מצטרפים לסיפור.
ג. צה"ל של 1988 היה דל יחסית באמצעי נ"ט איכותיים, שיכולים לבלום מסות שיריון הרחק מגבולות ישראל. היו בו מאות בודדות של טנקי מרכבה מדגמים מוקדמים (סימן 3 רק נחשף באותה השנה ולא היה מבצעי), מספר טייסות עם מסוקי קרב מיושנים (לפעולה בעיקר בתנאי יום ומ"א נוח) וטילי טאו מיושנים עוד יותר וערב רב של יחידות נ"ט קרקעיות בסדיר ובמילואים מצוידות בעיקר בטילי טאו ודרגון מיושנים. לח"א לא היו פלטפורמות נ"ט ייעודית שרידה ארוכת טווח דוגמת ה A-10 או אפאצי, טילי מאבריק או הלפייר מתקדמים והיסטורית לא ניתן דגש להמנעה אווירית של שדה הקרב, לא ביוה"כ (ח"א לא מנע הגעת דיביזיות עירקיות וירדניות לחזית הגולן) ואף לא בשל"ג (ח"א לא מנע הגעת דיביזיה 3 לחזית הבקעה). במקביל, לחת"מ לא היה פגז נ"ט מונחה דוגמת הקופרהד, רקטות MLRS או חימוש מצרר/פזיר נ"ט מתקדם אחר. אמנם הוקמו שד"מים ומכשולי נ"ט בבקעת הירדן, בערבה וכו' אולם לעירקים (שנלחמו בביצות, צלחו נהרות), היו כידוע יכולות הנדסה וגישור מהטובות והמתקדמות בעולם. העירקים גם הכירו היטב את אמצעי הנ"ט העיקריים של צה"ל (מסק"ר הקוברה, טילי הטאו והדרגון) ממלחמתם הארוכה באירנים וידעו כיצד להתמודד איתם.
6. קיצר עקב מצב הביש (התיאורטי) היה צורך מבצעי מיידי ב:
א. פלטפורמת נ"ט איכותית ארוכת טווח שיכולה לפעול יומם ולילה להשמדת מטרות מרובות במרחב הלחימה תוך לדילול מסת השיריון העירקית טרם הגעתה אל קו המגע העיקרי בבקעת הירדן והערבה.
ב. לעשות כן בטווחי STANDOFF מספקים להבטחת שרידות הפלטפורמה, זאת מאחר והעירקים שלבו מגוון רחב של אמצעי נ"מ ניידים מתקדמים בכל הדרגים הטקטיים, לצד מסק"רים.
7. מסיבות אלו ואחרות הוחלט בתום תהליך בחינה של כחצי שנה שלא לשדרג את המסק"רים הנוכחיים (קוברה, דיפנדר), לרכוש נוספים מהם או לרכוש את הסופר-קוברה (שלש חלופות שהוצעו לנו) אלא ללכת ישר על רכש האמל"ח האמריקני המתקדם ביותר – מסוק האפאצ'י עם טילי ההלפייר ארוכי הטווח שלו (מה עוד שמפקדי ח"א נחשפו כזכור לפלא הטכנ' האמריקני בביקורו בארץ כבר ב 1983). רק מה, המסוק נכנס לשימוש מבצעי שנים ספורות קודם לכן (רג'ימנט מבצעי ראשון רק ב 1984) כך שהצבא האמריקני היה עוד רחוק מסיום ההצטיידות בו ולא שש לוותר ולו על מסוק אחד. קונסטלציה ייחודית של אירועים (ובהם קונצנזוס נדיר בין מפקדי צה"ל, התמוססות המלחמה הקרה בין המעצמות, תום שלטון רייגן והרתמות אישית לנושא של פרנק קרלוצ'י וריצ'ארד צ'ייני, שרי ההגנה היוצא והנכנס בהתאמה ושני ידידי אמת של ישראל) אפשרה את רכש האפאצ'י בכלל ומוקדם מהצפוי בפרט. כאמור אג"ת-מפח"ש הגדירו את הצורך המבצעי במסק"ר נ"ט מתקדם כדחוף בהרבה יותר משדרוג יכולות תובלת הסער, וזאת לאור האיום הקרקעי בחזית המזרחית.