|
04-03-2010, 09:50
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
בניגוד להרבה מאוד אנשים מזמני, מראש "באתי לנושא" עם פרספקטיבה אחרת... אבא של אבא שלי ראה אותו בפעם הראשונה כששב כקצין (צעיר) ממלחמת העולם השניה. אני לא חושב שהייתה לו אפילו הזדמנות מינימאלית לקבל "הכשרת אבא" (נכנס למלחמה תיכוניסט, יצא ממנה קמב"ץ חטיבה) ולכן סיפורי ילדות של אבא שלי כללו תיאורים די מפורטים על איך בונים רפסודות לחציית הדנייפר, איזה מפחידים בהתחלה הטיגרים, עד שמתרגלים ומגלים את המגרעות העצומות שלהם ולומדים להתחכם להם, איזו גאווה זו לראות קטיושות "שלנו" בפעולה ואיך הגרמנים מאבדים עשתונות למשמע השריקה שלהם, פצועים בשלג ויחס בנאלי למוות: אין שמות, אין ממש היבט אישי: כמו סרט מלחמה של ספילברג, רק בע"פ. ואיך אני מכיר את הסיפורים? כי אבא שלי נהג לספר אותם, פחות או יותר במחזורים, כדי שאבין "איזה מזל יש לי שאני לא מהדור שלו וכמה טוב לילדים היום". היו עוד סיפורים של בני משפחה אחרים, והיו פה ושם סיפורים שהוצאתי מאבא שלי אודות מלחמת יום כיפור והשירות בתקופת הטרור בעזה.
כשהגעתי ל"שירות שלי" תמיד איכשהו התבוננתי על הכל בפרופורציה הנ"ל – כאשר ערבי הפתיע אותי בהתקפת סכין, כשחייל בלבנון חטף פגיעת פצמ"ר ישירה 20 מטר ממני ו"התפרק לחתיכות", המארבים, הירי הבלתי פוסק עליך בימי חאן יוניס האחרונים כאשר כל נסיעה בצירי הרצועה הייתה סכנה – לקחתי הכל בפרופורציה של "נו טוב, יש לי מזל שאני לא במוצב מפרקת". אחרי השירות כבר נתקלתי בהיבטים הרבה יותר מפחידים של החיים: פה חבר שהתלונן על כאבים ברגל במשחק כדורסל פתאום התגלה כחולה סופני בסרטן, שם מכר שאשתו נפטרה בלידה, והם היו חברים מהתיכון, והוא נשאר בהלם על ילדה ותינוק: כל אלה היו קרביים, אולי אפילו יותר ממני, ואיכשהו הפעם ההיא שבארבע בבוקר 8 מחבלים הסתערו כמו אינדיאנים על המוצבון שלנו ליד עזה, לא נראתה לי אפילו משתווה לחרדה של מישהו שהרופאים שולפים אותו בתקיפות ועדינות מחדר הלידה כי משהו מסתבך. יש דברים שצריכים להיות מוכנסים לפרופורציה.
ובכל זאת יש סיפור צבאי אחד שאני לא מספר, בין השאר כי אני לא חושב שיבינו אותו כשהוא מסופר בע"פ ובסביבה של אנשים שלא מכירים את הנושא. חוצמזה שאני חי אתו בשלום.
אפריל 2002 – מבצע חומת מגן. את הגדוד שלנו גייסו יחסית בין הראשונים: מי שזוכר, יש התלהבות והתמסרות של מעל 100 אחוז: כמעט כולם מגיעים, גם אם יש כאלה שמאוד מתביישים לא להופיע, אבל היו מאוד רוצים שיגידו להם שלא צריכים אותם ושילכו הביתה. אחרי אימון בצאלים – מין טירונות חוזרת מבחינת הגיבוש, רק שעם יותר מצב רוח: מישהו תורם כסף לקניית מצרכים לליל סדר (שני) כיד המלך, מקרינים לנו סרטים במסך גדול (איזה גאון מחליט שלקראת מבצע ברצועת עזה יהיה טוב שנראה "בלק הוק דאון" ו"גליפולי" עם מל גיבסון... ופה יש מזל גדול שישראלים לא מתעמקים בפרטים של מה שמסביב)... יוצאים ערב אחד לקנות משהו בתחנת דלק ומשפחות של מטיילים מוחאים לנו כפיים – ממש ששת הימים reloaded. לקראת שבת מתבררת התמונה: בעוד כוחות של צה"ל עושים סדר ביו"ש – משימה קשה אבל תמיד קרובה לקווים, וחוצמזה שלשם כבר חודשים שנכנסים, אנחנו אמורים להוות חלק מכוח פשיטה גדול ש"ישטוף" את מזרח העיר עזה והרצועה... פשיטה משוריינת גדולה, כולל כוחות סדירים, מילואים, חי"א מוהנדסים ומה לא... אני מסתכל מסביב ורואה שמאחורי ההתלהבות, כמעט כולם – בטח השריונרים – קצת מחליפים צבע. עזה זה לא צחוק. במהדורת החדשות של הלילה בין חמישי לשישי ערוץ 2 משדר כתבת תעמולה של סולימן א שעפי שמשדר מעזה ומספר בפירוט "מה מכינים לנו": לא שאני צריך את השטויות שלו כדי לדעת, אבל נראה לי מטופש שהחדשות שלנו משדרות את זה.
בשישי אחרי הצהריים יוצאים לדרך: אני נוסע עם המ"פ ברכב שהושכר בשבילו – יוצרים לדרך הראשית, ליד מכלאות היענים. אני רואה שורה אין סופית של מובילים וחטיבה שלמה של מילואים (כולל כאלה שנשלחו לגזרות אחרות) מועמדת – מכוונים, עשן שחור ואבק, והרבה-הרבה מכוניות של עם ישראל עומדים בשוליים וצופרים. לא סתם המ"פ לקח אותי: הוא מכיר אותי טוב והוא באמת אדם משכמו ומעלה. ערב לפני שקיבלנו צו-8 הוא פגש אותי בסוכנות וולקסואגן ליד קניון איילון – שנינו באנו לקנות פולו חדשה (לאשה...), וככה הוא יודע שאשתי בסוף ההריון. הוא מודיע לי חגיגית שמהפעולה הזאת אני משוחרר "לא כי חו"ח אני חושב שתהרג, אלא כי אולי תפצע ואפילו זה יותר מדי לאשה בסוף הריון. וחוצמזה שיש לי 130% מצבה". אי אפשר להתווכח, ומעבר לכך הוא מצטט אותי משיחה במילואים הקודמים כשאני אומר שכולנו נחווה יותר ממלחמה אחת במילואים שלנו, אז הוא ישמור אותי לבאה. אי אפשר להתווכח, ומעבר לכך שבמקומי בנגמ"ש כבר צוותו מישהו אחר.
נוסעים לנצרים בשיירה ארוכה, איטית וחשופה. מפה צריכה להתחיל הפשיטה. אני לא משלים על זה שהוציאו אותי מציוות. אני הולך בין הטיפות ומנג'ס למג"ד: לא אומר למה לא ציוותו אותי, סתם אומר שאין בי צורך בפלוגה בגלל עודף כ"א. הוא שולח אותי לקמב"ץ הגדוד "שאולי ימצא לי מה לעשות". הקמב"צ במקרה מכיר אותי גם כן ממשימה בקו קודם שנטלתי חלק בה: הוא זוכר שאני מכיר היטב את רצועת עזה מהסדיר שלי, ואפילו מכיר אותה לא מעט מבחינה היסטורית. נכון שאני רחוק מלהיות מומחה, אבל אני עדיין אחד היחידים ש"מסילת הברזל המפורקת" אשכרה אומר לו משהו. אני משכנע אותו למצוא לי תפקיד. אני קרוע ל-2 לחלוטין: חלק אחד אומר שאני לא נורמאלי, ומחפש צרות שלא לצורך. שמלחמת העצמאות נגמרה וכמעט איש לא יחשוב שאני חכם גדול אם איהרג או אפצע קשה במשימה שלא צוותתי אליה, שממילא מישהו אחר היה יוצא במקומי, ועוד כשאשתי בסוף הריון... חלק אחר מרגיש דחף לחפש "אקשן" – אקורד אחרון של חוסר אחריות של צעירים. אני חושב שאפילו צחקתי עם עצמי שעכשיו אני סוף סוף מבין את הטיפשים האלה שממשיכים לעשן אחרי התקף לב, חיים בחרדות ומעשנים בו זמנית. אם הכל יהיה בסדר לפחות אני אצא מפה עם תובנות טובות על החיים. גם משהו. עוד תובנה: לא מעט גיבורי מלחמה הם בטח אנשים שלקחו החלטות בלי לחשוב על התוצאות, והיה להם מזל.
הקמב"ץ מצא לי אחל'ה ג'וב בנגמ"ש מבצעים שאמור להיות קרוב לחוד – "להכנס ראשון, לצאת אחרון". מעולה! אני מגיע לכלי. כל צוות הנגמ"ש דתיים: לצאת לפשיטה על עזה מנצרים, בין פסח ליום השואה ובמוצאי שבת קודש: פחות או יותר מושלם בשבילם בהתחשב בנסיבות. לא עוזר לי, אבל אני מעדיף להיות בנגמ"ש עם מי שיצטט את הרמב"ם ולא יפטפט חצי לילה על זה שהולכים למות "סתם". לא החלפתי איש, פשוט נוספתי כ"גלגל רזרווי". אני גם קלע מובטל, ועם קלע תמיד יש מה לעשות.
הנגמ"ש חלוד ועתיק: לא ממוגן בגרוש אז כולו "רופד" בשקי חול, ואפילו לא מהסוג האיכותי... למעלה מקלע 0.3... איש לא יודע איך לתפעל כמו שצריך, וגם המדרכה בצאלים לא ממש הייתה מבינה גדולה. ה A3, אקילה והאקדח הפרטי דובר הגרמנית שלי הם הכלים המודרניים ביותר בכל הכלי החלוד הזה... לשאר יש גלילים מוכספים, אפודי חש"ן ושלוות נפש. אני מביט צפונה מנצרים – לא הייתי בנצרים מאז 1996: עזה מלאה רבי קומות שאני לא זוכר- משהו כמו 10 פעמים מתחם עזריאלי. הצוות מדבר על זה שהנגמ"ש גרוטאה, שבצאלים לא נסע אפילו חצי ק"מ בלי תקלה. עוד תובנה שאני צורב לכבוד לימודי ההיסטוריה שאז אני עוד מצוי בהם: גם חיילים שיש להם תחושה שהולכים (אולי) למות מסוגלים לחיות בצל הידיעה הזאת חיים די נורמאליים. את זה יש אפילו פרופסורים שלא יכולים ממש לדעת. תובנות של חפ"ש. כאן, כשאין כבר דרך חזרה, אני מחליט שההחלטה, בעיניים אזרחיות, הייתה מטופשת. הבן שלי לא יחשוב שהייתי גיבור... ואני תמיד חשבתי שחינוך הילדים להפעלת ההגיון זו שליחות שחייבים לממש. אשתי אמנית, ואם היא לבד תחנך אותם, אז יצאתי טיפש כפול. עוברים שוב התצ"אות והמפות – נגמ"ש עמוס שקי חול וזחלים חלודים אמור לנווט לתוך מזרח עזה: כמה גאוני... אני נזכר בטנק הבריטי ההוא מקרב עזה השני שנשאר תקוע והונצח באלף תמונות. זה היה אמנם יותר ליד עלומים, אבל אולי הנגמ"ש שלנו יהיה השחזור שלו קצת יותר מערבה.
בסוף אני נרדם על רצפת הנגמ"ש. שעה או שעתיים אחרי זה מעירים אותי ומודיעים שהפעולה בוטלה לעת עתה: מזל שאני לא חלק מהצוות האורגאני של המבצעים, חסכו ממני את השלוש פעמים להתעורר באמצע בגלל הדחיות של הפעולה עוד לפני שבוטלה. ישנן כל מיני סברות למה בוטלה, והאם סופית, אבל אני לא מעסיק את עצמי בהן. מנסיון אני יודע שאפילו המג"ד לא ממש יודע את האמת, בטח לא במבצע כל כך מושפע מפוליטיקה כמו עכשיו.
למחרת יוצאים מנצרים: אני בטיולית, אבל רואה את הנגמ"ש מבצעים הזה תקוע ממש 200 מטר לפני השער בכניסה לציר נצרים. הוא לא הכלי היחיד שנתקע בנסיעה הקצרה הזאת.
הגדוד מתארגן למחנה ארעי על גבול הרצועה: תחילת פרק זמן של שבועיים שבו יצאנו למבצעים מוגבלים – חישופים, מארבים, פשיטות קטנות והרבה "גבעת חלפון" במחנה המאוד נחמד שסידרנו לנו. שום דבר שאני לא מכיר או שמרתיע אותי: סיכונים מחושבים ומצבים שבהם יש לי שליטה על גורלי. בהתחלה אני לא חושב על הבחירה המטופשת ההיא, אבל כמה ימים אחרי ששוחררנו, נולד הבן (השני) שלי ואז נזכרתי כמה מטופשת הייתה ההחלטה שלי בכוח להדחף לאיזה נגמ"ש גרוטאה בחוד של כוח פשיטה שנכנס למקום מאוד לא נחמד.
על "איך קרה שכמעט הייתי בחוד הפשיטה" לא סיפרתי: לא בגלל שאשתי לא הייתה מבינה או כועסת, פשוט כי חשבתי שממילא הסיפור ישמע משעמם וטרחני. לא נשרטתי, בטח לא נהרגתי ואפילו צלקות נפשיות אני לא חושב שיש: אז מה אני מתבכיין? מה אני צריך להיות כמו אלה שחייבים בכוח למצוא את עצמם כנפגעי מלחמה, למרות שהיו בכלל טכנאי קשר בפיקוד דרום בבאר שבע?
למדתי לא מעט מהשתלשלות העניינים ההיא, ב"מלחמה שלא הייתה" ואני חושב שאפילו לקחים לא רעים. לא לעיתים קרובות, בטח לא במיטה בבית, אבל כמעט תמיד כשאני יוצא לטיולים וישן בשק שינה – אני נכנע בקושי לשינה (תופעה רגילה אצלי) ואז 5 דקות, או אולי עשרים, אחרי שהעיניים נכבות אני כמעט תמיד פוער אותן באחת, מתיישב ומניח יד על האדמה: רק בשביל לבדוק שזה סתם משטח מאדמת ארץ הקודש, ולא חס וחלילה שקי חול על רצפת נגמ"ש חלוד בפאתי נצרים, ועוד כזה שאני בכלל לא אמור להיות בו.
|
|