 |
15-03-2012, 16:40
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
כיצד הוקמה יחידת שלדג כגדוד למשימות חיל האוויר בשנת 1977:
"המסוקים היו 'שיגעון' אחר שראש מחלקת המבצעים החדש נתפס לו, ובזבז עליו את זמנו היקר במקום להתעמק לפרטי פרטים באפשרויות המשתנות של מבצעי מטוסי הקרב שהובאו אל שולחנו חדשים לבקרים. את הכלי הזה, הממריא ונוחת בכל מקום, גיליתי במאוחר, רק לאחר שהגעתי למחלקת המבצעים, אבל הבחנתי שהוא היה עשוי למלא כמה 'משבצות' בעייתיות בטבלאות שלי. כאן דווקא מצאתי בסיס רעיוני מעולה שהשאיר אחריו קודמי, אביהו בן נון, וגם בני פלד ראה את האפשרויות הצבאיות המהפכניות הטמונות במסוקים הרבה לפני. אולם האיש שחשיבתו השפיעה עלי ביותר היה רב־סרן עידו אמבר, הקצין שהיה ממונה תחתי על תכנון מבצעי המסוקים. הרעיון שלימד אותי היה שאפשר להחדיר בעת מלחמה כוחות 'קומנדו' מוסקים לארץ האויב ולתקוף את נקודות התורפה שלו. גישה התקפית כזאת התאימה בהחלט לתפיסת הלחימה שלי. ההתניות שהפריעו למטוסי הקרב לפעול, למשל סוללות הטק״א או פגעי מזג האוויר, לא השפיעו על המסוקים באופן דומה. הקומנדו המוסק היה עשוי לתקוף מטרות חשובות בלילה ובתנאי מזג אוויר גרועים, ולאפשר לנו לפעול כנגד מטרות אויב גם בתנאים שמטוסי קרב אינם יעילים בהם. ואולי החשוב ביותר: הכוח המוסק היה מסוגל להמשיך ולהילחם גם אם שדות התעופה שלנו ישותקו, חלילה. והיה עוד דבר טוב במסוקים. בניגוד למל״טים העתידניים, הם היו כלים קיימים ובשלים. טייסות המסוקים היו מאורגנות ומסוגלות לפעול. מסוקי היסעור הגדולים שהיו לנו התאימו להובלת כוחות קומנדו על ציודם ונשקם, ולהורדתם על המטרות. האפשרויות היו מרהיבות כל כך, שהתחלנו לפנטז על גוף לוחם חרש, נייד, זריז ותוקפני, שיוקם בצד צה״ל הגדול והמסורבל וידע לנצל את היכולות המגוונות של חיל־האוויר ולכוון אותן כנגד מגוון שלם של מטרות חדשות. הגוף הזה התאים להיות מרכיב חשוב ביכולת 'המכה הראשונה' שחלמתי עליה. קראנו לגוף הזה בדמיונותינו 'צבא ההתקפה לישראל'.
אולם העיקר חסר לנו: כוחות קומנדו. אמנם לצה״ל היו כמה סיירות מובחרות, וכולן היו מלאות בלוחמים מן המעלה הראשונה, אולם כל אחת מהן השתייכה פיקודית לגורמים אחרים. כוחות קומנדו אלה לא התמחו בעבודה עם חיל־האוויר, והתחברו אליו רק בעת הצורך, בתהליכים מאולתרים. ואכן, המחסור ב'אבא' מנע התמחות אמיתית בשילוב יעיל של כוחות קומנדו עם מסוקים, מטוסי תובלה ומטוסי קרב. היינו זקוקים ללוחמים משלנו, שיתמחו בצורת לחימה מיוחדת זו. תחילה חשבנו להיבנות על הסיירות הקיימות, אך אלו היו בבת עינם של 'בעליהן' מכוחות היבשה והתמחו במשימות שהללו הטילו עליהן. לא היה שום סיכוי להסב אותן לתחום שהצענו, ואיש לא הציע לתת לנו סיירת מן המוכן, במתנה. ובכן התחלנו לבקש להקים סיירת משלנו, קומנדו של חיל־האוויר. אז גילינו שדרכנו על בהונותיהם של מפקדי צבא היבשה. 'לא בא בחשבון,' אמרו ה'ירוקים', 'שחיל־ האוויר יקבל רשות לבנות לו יחידת חיילי שדה. הוא ישאב מן המשאב הנדיר של לוחמים מהסוג המעולה, ומה יישאר לנו?' והיה להם גם טיעון עקרוני: 'איפה נשמע ש'כחולי המדים' (למילה ׳כחולים׳ היה צלצול שדמה ל'ג׳ובניקים') יפקדו על לחימה קרקעית נועזת ומסוכנת? איך ייתכן כדבר הזה?' אותם 'ירוקים' התעלמו מתקדימים. יחידות מוטסות בפיקוד אווירי פעלו בצבאות אחרים ובמלחמות אחרות, ונזקפו לזכותן הצלחות מבצעיות לא מבוטלות (אך גם כישלונות, כמובן). למרבה האירוניה, אפילו אצלנו היתה דוגמה ליחידה שכזאת. לחיל־הים שלנו, על מדיו הצחורים, היתה גם היתה יחידת קומנדו מעולה משלו, 'שייטת 13'. הסיבה לכך היתה היסטורית: כבר ב־ 1941 שלחה ה'הגנה' כוחות לוחמים לעומק שטח האויב בסירות (זוכרים את סירת הכ״ג?) וכבר במלחמת השחרור היו לפלי״ם- היחידה הימית של הפלמ״ח- סירות חבלה שביצעו 'מבצעים מיוחדים'. הקומנדו הימי נתפס בטבעיות, כבר מימיו הראשונים של צה״ל, כחלק לגיטימי מן החיל הזה. ואילו לחיל־האוויר של תש״ח לא היו מסוקים. בכלל לא היו אז מסוקים. רק אסטרטגים חריגים כצ׳רלס אורד ווינגייט חשבו בשנות הארבעים של המאה העשרים על לחימה באמצעות מסוקים, וחיל־האוויר הישראלי, מיום הקמתו ועד עתה, מיקד את מאמציו במטוסי הקרב. זו הסיבה שלא נוצר אצלנו כוח קומנדו מוסק. 'אז מה?' הגבתי כשהבנתי את מצב העניינים, 'פשוט איחרנו את הרכבת הראשונה. ובכן, שנת 1977 טובה כמו כל שנה אחרת לקנות כרטיס ולהתחיל במסע.' התחלתי לדחוף גם את הרעיון הזה, ולשמחתי הפעם לא מצאתי עצמי בודד בין קציני מחלקת המבצעים שלי. עידו כמובן פעל איתי כתף אל כתף, אבל אפילו מתכנני המבצעים של מטוסי הקרב קלטו את העניין. בתחילה הם ראו בו, כמובן, רק 'גיבוי מספר 15 להשמדת סוללות טק״א', אך בהמשך נוצרה אצל מקצתם ראייה כללית יותר. התחלנו לקדם את הרעיון במסדרונות המטה הכללי. מיד עלינו על 'מוקשים'. רוב האלופים היבשתיים ראו בהצעתנו פלישה לטריטוריה המסומנת שלהם, והגיבו בכעס ובתוקפנות. במיוחד נעלבו הצנחנים. 'לאיזה צורך דרושה יחידת קומנדו שחיל־האוויר יפקד עליה? מדוע שחיל־ האוויר לא ימשיך פשוט להטיס אותנו אל המטרות, כמו בימים הטובים ההם?' אולם דווקא אותן פעולות מן 'הימים הטובים ההם', אותם מבצעים מאולתרים שהזכירו הצנחנים, נתנו לנו שפע של דוגמאות מבצעיות גרועות. ברבים מהם היו כישלונות ושגיאות, ולא היה 'אבא', גורם ממוסד שיקבל עליו אחריות ויתקן את הדרוש תיקון. 'יחידת קומנדו בפיקוד חיל־האוויר דרושה,' ענינו לצנחנים, 'משום שלחימה קרקעית בעומק, בשיתוף צמוד של מסוקים ומטוסים, היא מומחיות מיוחדת שצריך ללמוד אותה ולהתאמן בה. זאת איננה ׳חלטורה׳. נדרש פיקוד אורגני שיכין את הלחימה הזאת בעתות שלום, וינהל אותה במלחמה.' 'זיווגים מזדמנים,' אמרתי פעם לצנחנים, 'מולידים רק יתומים.' ה'ירוקים' התעצבנו ועברו להתקפה, אבל האפשרות הנגדית שהעלו- שהמסוקים יילקחו מחיל־האוויר ויוכפפו לכוחות היבשה- היתה קנטרנית ובלתי ריאלית, והם ידעו זאת. כעסם גבר והלך. סגן־ הרמטכ״ל החדש, האלוף רפאל איתן (רפול), התנגד בתוקף להקמת יחידה קרקעית לוחמת של חיל־האוויר. הוא היה ארם חשדן, ולדעתי ניחש את רעיונותינו הנסתרים בדבר 'צבא ההתקפה לישראל'. באחד הדיונים כינה אותי בלעג 'גנרל פופסקי', שם מגוחך שנלקח מספר בשם צבאו הפרטי של גנרל פופסקי. על אף חזותו המחוספסת, רפול ידע לקרוא. הרמטכ״ל, רב־ אלוף מוטה גור, לא רצה להכריע בעניין. גם הוא היה צנחן, והיה לקראת סוף דרכו הצבאית.
באל״מ רפאל איתן פגשתי לראשונה כשהיה מפקד חטיבת הצנחנים 35. זה היה באמצע שנות השישים של המאה העשרים. סגן ספקטור הצעיר נשלח אז אל הנגב, להצטרף לאימון של חטיבת הצנחנים בכיבוש אחת הגבעות. נתנו לי מכשיר קשר, ותפקידי היה לכוון סיוע אווירי. המח״ט היה קצר, דחוס וקשוח, אפו האדום התקלף מתחת לכובע האוסטרלי ועור פניו היה חרוש כולו. הוא לקח אותי מיד תחת חסותו והושיב אותי לצדו בג׳יפ שלו. מולנו היתה גבעה לא קטנה, צלעותיה מנומרות בשיחים ובראשה חפירות מלבינות, וכל החיילים רצו מולה בשורות, דילגו והשתטחו. כשירדה השמש הוכרזה הפסקה. המג״דים התאספו אל אוהל המח״ט. ישבתי איתם, גיבורי יחידת הקומנדו 101, פעולות התגמול, מבצע סיני, הצנחנים: רפול עצמו, המג״דים צורי שגיא, סטמפל, אריק רגב ועוד אחרים מן הדמויות האגדיות של נעורי. צחקנו כגברים אמיתיים, ואכלנו שימורים מקופסאות. הייתי גאה ומאושר שזכיתי להימצא בחברתם. למחרת בבוקר היה עוד תרגול ללא אש, ואחר הצהריים הגיע שלב התקיפה 'על רטוב'. עמדנו, כל 'חבורת הפיקוד הקדמי', על גבעה צדדית. הכול נראה לפנינו כמו על לוח שחמט. במעלה המדרון שוב קיפצו החיילים בין הסלעים ושיגרו צרורות והעלו נתזי אבק לפני רגליהם. ממקומנו נשמעו קולות הירי חלשים, כמו שרשרות של 'קפצונים'. הבחנתי בעוד קבוצה של חיילים שהעפילה מן הצד האחר של הגבעה. נפיחה גדולה נשמעה מן הצד - ג׳יפ שיגר פגז מצינור שחור. ריח שרוף התפשט באוויר, 'בומבה' הרעימה באוויר ועמוד עשן נבט על ראש הגבעה. 'לורטה,' אמרה לי פקידת המפקד.
'קראי לי ספייק,' לחצתי וטלטלתי את ידה בחום. היא היתה שמנמונת, עם כפתור עליון פתוח בחולצה. היו לה גומות חן מרהיבות עין. 'ל־ לא רטה,' נרתעה ומשכה את ידה מידי.
'לא־ רתע!' לא הבנתי כלום.
'מין תותח,' הפטירה. האופן שבו פנתה ממני הבהיר שסיכויי שלי להיחשב בעיניה כתותח אבדו. המטוסים קראו לי בקשר. הם כבר הגיעו והמתינו מעלינו בסיבובים, בהמתנה לתורם. הם היו עמוסים בפצצות נפלם, פצצות המציתות אש גדולה. רפול פנה אלי. 'תוריד אוויר על המטרה, עכשיו!' כשידי על המיקרופון, חזרתי והסתכלתי בשדה המערכה. החיילים כבר היו קרובים לראש הגבעה. קרובים מדי, לדעתי, אולי מאה חמישים מטר. 'המפקד -״ התחלתי. רציתי להתייעץ. רפול פנה ממני הצדה.
'קרא לו רפול, לא המפקד,' יעצה השמנמונת. משכתי בשרוולו.
'כן, ספקטור?' 'צריך להרחיק את החיילים מהמטרה... הם כבר מתחת לטווח הביטחון.' רפול סקר אותי במבט קשה. 'חיל־ האוויר לא רוצה להילחם?' משכתי כתפיים בהשפלה. לבסוף הורדתי את המטוסים ל'פס יבש'.
'בשום אופן לא להטיל חימוש,' הזהרתי אותם. חשתי את מבטו של המח״ט צורב בגבי. שני מטוסי הווטור, גדולים ורעשניים, עברו בזה אחר זה מעל ראש הגבעה. ראיתי את החיילים מתרוממים מן האדמה, מנופפים בזרועותיהם, מוחאים להם כפיים. רפול שיגר אלי צל של חיוך. ושוב החלו החיילים לרוץ ולתקתק בכלי נשקם על הגבעה. רץ הגיע ומסר הודעה. התרגיל הופסק מיד והחיילים נקראו לחזור. 'מה קרה?' שאלתי את אשת סודי.
'שני חיילים נהרגו,' לחשה לי. מסתבר שהיתה אש צולבת בין שתי הקבוצות שתקפו את ההר. הפעילות השתנתה. מפקדי הכוחות הגיעו בריצה, הצטופפו ושוחחו ביניהם בלחש. קומנדקר התניע ברעש ועשן ונסע אל הוואדי שמתחתינו, היו עליו אלונקות. החפ״ק החל להתקפל מעצמו, שמיכות, מפות, משקפות, מכלי מי שתייה הושלכו על הג׳יפ. קבוצות החיילים פנו לאחור והחלו להתאסף בקבוצות על מדרון הגבעה. המטוסים עוד זמזמו למעלה. 'המפקד... סליחה, רפול'-'
'מה יש?'
'רשות להוריד נפלם על גבעת המטרה.'
'רשאי!' הווטורים ירדו והטילו את פצצותיהם ברעם. הגבעה כוסתה בלהבות ועשן שחור. החיילים קפצו בהתלהבות וצווחו 'בראבו!!!' רפול לחץ את ידי וטלטל אותה בכוח רב. היתה לו יד עבה וקשה של איכר.
המאבק הזה להקמת 'צבאי הפרטי', שנמשך זמן רב ועלה לטונים בלתי נעימים, מצא את תחילת פתרונו דווקא מכיוון לא צפוי, מן הלוחמים עצמם. יום אחד הכנים אלי עידו שני אנשים במדים ירוקים. שניהם נשאו שמות מכובדים: דודיק רותנברג היה מגיבורי הקרב האגדי על גבעת התחמושת, קרב עקוב מדם במלחמת ששת הימים; ומוקי בצר, גבוה ומקריח, היה מלוחמיה הבכירים של סיירת מטכ״ל, והשתתף במבצעים רבים מעבר לגבול ובהם מבצע החילוץ באנטבה. שניהם היו גיבורי מלחמה נערצים, ושניהם אנשים חושבים. מוקי אמר לי, 'במקום להתכתש עם כל צה"ל, בוא ונקים יחידת מילואים של יוצאי סיירת מטכ"ל, ונאמן אותה ספציפית למשימות חיל־ האוויר.'
'יש כאלה, יוצאי סיירת מטכ"ל?'
'יש.'
'מי יקים את היחידה החדשה?'
'אני,' אמר מוקי.
'ומי יפקד עליה?'
'אני.' הסתייגתי מיוצאי סיירת מטכ״ל. הכרתי את דרך הלחימה שלהם. הם מכינים מבצע במשך שנים, מתעסקים בכל פרט ופרט, מחפשים ודאות מוחלטת. למעשה, הם לוחמים של ימי שלום.
'במלחמה אווירית אין זמן ואין ודאות,' אמרתי למוקי. 'אני צריך חיילים שיקבלו פקודה בבוקר, יתכוננו בצהריים, יעלו על המסוקים בערב ויילחמו בלילה.'
'הם יעשו את זה,' אמר מוקי.
וידאתי שהוא מבין אותי. 'אני רוצה להיות מסוגל להזניק אותם למטרות, כמו מטוסי קרב.'
'יהיה.'
'ולמחרת עוד פעם?'
'ולמחרת עוד פעם.' התרשמתי. נשארה לי עוד שאלה אחת. 'ואיך אוכל לסמוך שתעמדו לרשותי בעת הצורך? הרי בהזדמנות הראשונה הירוקים ייקחו אתכם.' אני רציתי לוחמים שיחבשו כומתות כחולות, שיהיה ברור לפקודת מי הם סרים. 'כומתה כחולה? עוד לא,' אמר מוקי, 'נלך לאט לאט. הירוקים יתרגלו, ובסוף יוותרו עלינו. נעשה הכול בהדרגה.' דודיק החכם הנהן בראשו. אבל אני, מוכה פרנויה, לא נרגעתי עד שהצלחנו לסחוט מרפול אישור להקים את היחידה החדשה, הלא חיל־ אווירית במפגיע, בבסיס חיל־ האוויר, ולא בארצותיהם של ה'ירוקים'. לפחות שיהיו אצלנו, קרובים, מתחת ליד.
ואכן, הגדוד למשימות חיל־ האוויר, זה היה השם המעורפל בכוונה שניתן לו בתחילה, החל לקרום אצלנו עור וגידים. חיילי המילואים של מוקי היו פיקחים ונמרצים, עבדו קשה והתייצבו לשירות לחודשים ארוכים. הם פיתחו כלים ושיטות לחימה שעוררו בי התפעלות. הם עדיין היו 'ירוקים', ועוד זמן רב עבר בטרם יחלו לחבוש כומתות כחולות- אבל השפה שהשתמשו בה החלה לדמות לשפתנו, ויכולתי לקרוא את המפות שראיתי בידיהם. מצאתי את עצמי נגרר אחרי מוקי בלילות לכל מיני אימוני חי״ר, מונחת במסוקים לפינות אפלות ומשחק בכלי נשק שלא הכרתי. באחד מביקורי ביחידה ראיתי גב מוכר משתופף על אחת המכונות. טפחתי עליו, וברוטוס לוחם הלילה מעתלית הסתובב ועמד מולי עם הרתכת. נפלנו איש על צוואר חברו, מזמן לא התראינו. מסתבר שהוא- שהיה למהנדס מעשי, ומפתח מקורי של מיני מכונות- התנדב להמציא ולבנות מיני כלי לחימה חדשים בעבור יחידת הקומנדו של חיל־ האוויר. אם ברוטוס הגיע לשם, סימן שהעניין היה רציני. התחלתי להיות אופטימי. חשתי שהנה־ הנה אנו יוצרים כוח לוחם חדש שיצטרף אל מטוס הקרב. חשתי שאנו יוצרים 'מכפיל כוח' לחיל־ האוויר שלנו ומוסיפים לו עוד 'רגל' שתייצב את עמידתנו בכל מצב. אך בעוד אני שש על הולדת הקומנדו המוסק, התגלתה לי חולשה בלתי צפויה. למרבה הכאב, החולשה היתה דווקא במסוקים, 'הצד שלנו' ב'עסקה'. הטיסה שנדרשה מן המסוקים היתה מורכבת וקשה הרבה יותר מששיערתי, ולא היה למסוקים מכשור מתאים שיאפשר להם טיסה והנחתה בטוחות ביעדיהם. למעשה, מכשירי הטיסה שהמסוקים השתמשו בהם היו עתיקים, ברמה דומה לאלה שטסתי בהם בהרוורד ב־ 1958. עם מכשירים שכאלה היו הניווט וההתמצאות המרחבית בלילה, בארץ אויב, קשים ומפוקפקים. המסוקים היו מוכשרים לבצע היטב פעולות יחידות, מבצעי 'פינצטה', אך לא להפעלה מאסיבית כפי שנדרשה מחיל־ הקומנדו שרציתי לבנות. באחד מהתרגילים שהשתתפתי בהם, בתנאי מזג אוויר קשים, התרסק מסוק כתוצאה מאובדן התמצאות של הטייסים, ועשרות הלוחמים שהיו בתוכו נותרו בחיים רק במזל. אמנם הלוחמים של מוקי כבר ידעו לתקוף את המטרות שבחרנו, אבל עם קשיי הטיסה של המסוקים, איך נביא אותם למטרות? ואיך נחלץ אותם משם לאחר הפעולה? השאלה הזאת נשארה בינתיים פתוחה." (מתוך הספר "רם וברור" מאת תא"ל יפתח ספקטור, הוצעת ידיעות ספרים, עמודים 285-292)
  
המקימים לפי הסדר (מימין לשמאל): אל"מ משה 'מוקי' בצר, תא"ל יפתח ספקטור, אל"מ דודיק רותנברג
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 15-03-2012 בשעה 16:43.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
