הדיון בפרשת פורש גדוד העבודה שחזרו לרוסיה להקים קיבוץ בקרים היה בעיקר כאן:

http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...%EC%F7%E9%F0%E3

בחיפוש בארכיון עיתון "דבר" מצאתי ידיעה תמוהה מיום 12 בינואר 1958. הידיעה טוענת כי במהלך שנת 1957 התפרסמה ידיעה בעיתון "הארץ" לפיה אלקינד לא מת בסיביר לאחר ש"טוהר" על ידי הממשל הסובייטי בשנת 1937 לערך. הידיעות אף מסרו כי הוא "חזר בתשובה" אידאולוגית והגיש בקשה לויזה לעלות לישראל.
הכתבה בעיתון דבר מציינת כי הדבר אינו נכון.


ועכשיו אני תוהה אם עיתונם של מפא"י ובן גוריון לא שימש גם כאן כשופרו של ממשל על מנת להכחיש אירוע ולבטל את קיומו בפועל. איש לא יודע היכן נעלם מנחם מנדל אלקינד ואם אכן מת בסיביר או שלא כך.

האם יתכן שמנחם מנדל אלקינד לא מת כפי שנמסר? האם יתכן שהוא ניצל מהתלאות שעברו עליו וכי ביקש לעלות לישראל לאחר שחלומו נופץ לרסיסים, בנו אורי נהרג בסטאלינגרד ושרידי חבריו נרצחו על ידי הנאצים בקולחוז "אחוות עמים"? האם הוגשה בקשה כזו ואנשיו של ד. בן גוריון שלא רצו את הקומוניסט השבור הזה, שריד למפקדי "הקיבוץ החשאי" - דחו את הבקשה ונתנו לאיש לגווע אי שם בערבות סיביר? האם הכתבה בעיתון דבר באה לעגן ולסתום סופית את הגולל על מנחם מנדל אלקינד?

בעיתון דבר:
(הצילומים כולם מארכיון עיתון דבר).

כבר ב 6 במרץ 1928 החלו שמועות על מעצרו של מ. אלקינד. הידיעה טענה כי הוא נעצר במוסקבה באשמה שהוא קונטרא-רבולוציונר.



בתגובה לידיעה הנ"ל מסרה מניה אלקינד בידיעה שפורסמה 20 יום לאחר מכן, כי מנחם אלקינד אינו עצור בסיביר כלל .



בתאריך 6 באוקטובר 1931 פורסמה ידיעה כי מנחם אלקינד נאסר והוגלה לסיביר.



אך לעומת זאת בתאריך 16 בדצמבר 1932 - קרי שנה לאחר מכן, פגש בו מבקר מעפולה כשהוא עובד בתפקיד של פלאנוביק (מה זה?) בסובחוז ליד סימרופול, היינו במרחק לא גדול מויאה נובה.



בתאריך 9 באוקטובר 1930 פרסם העיתון "עמעס" רשימונת על המצב בויאה נובה ובו רמזים על הרוח בקבוצה ועל כי חבריה לא קיבלו על עצמם את מלא עולו של הקומוניזם וכי שמרו לעצמם רעיונות קפיטליסטיים.



בתאריך 26 ביוני 1932 מצוטט בעיתון הארץ , העיתון קראסטיאנסקיא גאזיטא ובו רשמי ביקור בויאה נובה. העיתון מתאר הזנחה של העבודה, רשלנות, חינוך פוליטי לקוי, קומונה שאינה ערוכה לקליטת מתיישבים חדשים, פעולות שהביאו לנזק למוצרים ועוד.



בערך על שמו של מנחם אלקינד בויקיפדיה נכתב כי " לגבי גורלו של אלקינד לאחר 1934 ידוע אך מעט. הוא עזב את ויוו נובו ללנינגרד ולמד באוניברסיטה הנדסה, אך לא סיים. ב-1936 עבר למוסקבה ועבד במערכת העיתון היידי הקומוניסטי "דער עמעס". ב-1937 נולד בנו השלישי וסבו בא כדי למול אותו, חודשיים לאחר מכן, ב-2 בדצמבר, נעצר אלקינד (או משום שהייתה הלשנה על ברית המילה, או משום ש"דער עמעס" הפך ללא חוקי או בשל עברו הציוני שהחשידו כמרגל). ב-19 בפברואר שנת 1938 הוצא אלקינד להורג בירייה בעיר מוסקבה‏‏[1]". ההערה מתייחסת למקור שלהלן - ‏על פי נתוני הפס"ב הרוסי, הובאו במאמר של גטץ היליג‏".

מנגד יש ידיעות אחרות על גורלו של אלקינד לאחר עזיבתו הכפויה את ויאה נובה:
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=15904
נקל לשער את רגשותיו של אותו איש פעלתן ומוכשר, כאשר נדרש לכוף ראשו, לקלוט מלשינים לקבוצה ולבסוף לוותר אף על משרת היושב-ראש של וֹויוֹ נובה. קשה מאוד לעקוב אחרי תנועותיו של אלקינד במשך שנות השלושים. יש להניח שאלקינד עזב את וֹויו נובה ב- 1934 לערך. לפי ידיעות שהגיעו למשפחתו בארץ, הוא נסע עם בני-ביתו אל הוריו שבלנינגרד. שם למדה אשתו רפואת ילדים. אלקינד למד אף הוא באוניברסיטה, לפי גרסה אחת, הנדסה, אך לא סיים כנראה את לימודיו. לאחר ששהו כשנתיים בבית ההורים, עברה משפחת אלקינד למוסקבה, בשנת 1936 לערך. אלקינד נתקבל לעבודה במערכת "עמעס", העתון הקומוניסטי היידי. לפי המקובל בארץ על חבריו לשעבר, היה אלקינד אחד מעורכי העיתון. אולם יש להניח, כי לנוכח עברו הפוליטי היה מעמדו במערכת נמוך.

בשנת 1937 נולד הילד השלישי במשפחה. בהיותו בן חצי שנה בא הסב השוחט להכניס את נכדו בבריתו של אברהם אבינו. חודשיים לאחר ברית-המילה, באמצע 1938, נאסר האב אלקינד. אין לדעת אם בא מאסרו משום עברו הציוני, משום התיישבותו בקרים, או משום שייכותו למערכת "עמעס" שנעשתה פתאום טריפה, או משום הלשנה על ברית-המילה שערך לבנו. כך או כך, מאז אותם ימים לא ראתה אותו אשתו יותר, ולא היתה כל ידיעה בדוקה עליו. גורלו לוט בערפל, אם-כי נראה שאלקינד, בניגוד לכמה דעות, לא הוצא להורג. ידיעות עקיפות מוסרות, כי בסוף מלחמת העולם השניה מת ממחלת-ריאות בבית-חולים במחנה בסיביר.

מהמידע הנ"ל עולה כי בעיתון דבר התפרסמו מספר פעמים "סקופים" על מעצרו של אלקינד ושליחתו לסיביר, ללא כל קשר למציאות ובעוד הלה משמש כמנהיג הקיבוץ הארץ ישראלי בקרים.
המידע המעורפל ביותר על הוצאתו להורג או על מעצרו ומותו לאחר מלחמת העולם השניה (כעשר שנים לאחר הוצאתו לכאורה להורג) , ביחד עם הידיעה המוזרה מהעיתון "הארץ" והכחשתה הגורפת ב"דבר" מעוררים סימני שאלה רבים נוספים, על גורלו של האיש הכריזמטי הזה. איש שסחף אלי אסון עשרות מחבריו.

סיפורו ששב והתפרסם מרגע ירידתו עם חבריו את הארץ, הניסיונות לדווח על מאסרו כשלא כך הדבר, והידיעה על כי שרד, "חזר בתשובה פוליטית" וביקש לעלות לארץ בסוף שנות ה 50 משאירות טעם רע בהקשר לגורלו של האיש ואם אכן היה כמדווח או שאכן שרד, ביקש לעלות ונדחה על ידי שלטונות ישראל.

כתבה שהתפרסמה ב 2006 כאן: http://www.evkol.nm.ru/vojo_nova.htm
מגלה פרטים נוספים על שנותיו האחרונות של הקיבוץ הישראלי "דרך חדשה" בקרים ועל שנותיו האחרונות של מנחם אלקינד.
במרץ 1931 הודח מנחם אלקינד מתפקידו כראש הקומונה והחלו כנגדו הליכי חקירה באשמת בטלנות ובגידה. בני המשפחה נשארו עוד כשנתיים במקום במקום עקב החקירה. (מידע זה תואם את הדיווח של אותו מבקר מעפולה שסיפר כי פגש את אלקינד בסוף 1932 בתפקיד של "פלאנוביק" - {מתכנן} בסובחוז ליד סימרופול).
בית המשפט המקומי לא מצא את מ. אלקינד אשם בדבר ולאחר מכן עברו בני המשפחה למוסקבה. אלקינד למד שם בקורסים בהתכתבות במכון המוסקבאי למיכון חקלאי.
ב 2 בדצמבר 1937 נאסר אלקינד ובתאריך 19 בפברואר 1938 הוא נשפט על ידי בית המשפט הצבאי העליון למוות וגזר הדין בוצע במקום. האשמה הפעם הייתה לא פחות מריגול לטובת בריטניה.
המאמר מציין עוד כי שני בניו של מנחם אלקינד נהרגו במלחמת העולם השניה. (ידעתי כי הבן, אורי, נהרג בסטאלינגרד. לגבי הבן השלישי שככל הנראה נשאר עם האם ונשאר ברוסיה - אין לי מושג ועדיין לא מצאתי מידע מאחר וגם שמו לא ידוע לי).

מנגד לכתבה זאת, מצאתי עוד כמה איזכורים גם באתרים רוסיים אחרים על כי גזר הדין של בית המשפט הסובייטי, לא היה מוות וכי מנחם אלקינד נשלח למחנה בסיביר וכי שם הוא נפטר בבית חולים למחלות ריאה בשנת 1948 לערך.

ניתן ללמוד מסיפורה של הסופרת שירה גרשמן ז"ל. אחת מאנשיו של אלקינד שעזבה את וויה נובה בראשית שנות ה 30 ומן הסתם בכך ניצלו חייה.
הסיפור התפרסם בעיתון דבר במרץ 1962 ולדעתי מתחבר לשרשרת הידיעות "מטעם" שמטרתן הייתה להוכיח שמי שנוטש את הרעיון הציוני סופו אסון. ( הודעות כמו כל אלו שקדמו לכך על מאסרו של אלקינד כשהדבר לא היה כך וכו',).
ש. גרשמן מספרת בסיפור על אלקינד, ראש הקומונה, שמהלך בוויה נובה בשתי נעליים רכוסות כפתורים, שתיהן ימניות שנקנו לו בשוק פשפשים מקומי. על החברים המחליפים בינהם נעליים קרועות בקור האיום של קרים, על החורף הראשון בו אכלו רק לחם עשוי קמח קשה מעורב בסובין פעמיים בשבוע ושתו מים מעורבים בקמח במקום מרק. היא מספרת על הילדים שמתהלכים בשפתיים כחולות וידיים אדומות כהות ונפוחות מקור. על המטפלות שמנסות לשכנע את הילדים, (ילדים ארץ ישראלים מעמק יזרעאל שגדלו בשמש שלנו ונקטפו מכאן על ידי הורים חדורי אידאולוגיה הרסנית), לאכול לחם עם המרק העלוב בעודן רעבות כמע טעד מוות בעצמן.
הסיפור עצוב מאוד חרף הקו הלכאורה אופטימי שלו. לאן הוליך מנחם מנדל אלקינד את מאמיניו מלבד אל מוות איטי ואיום בחצי האי קרים? עד כמה יכולה אידאולוגיה שמכוונת במנהיג מלא כריזמה להרוס את חייהם של אנשים פשוטים ומלאי אמונה?
אם יהיה עניין בכך אנסה להעלות את הסיפור לפורום.

משירי הבן האובד
מילים: לאה גולדברג
לחן: רומן פלדמן
קיים ביצוע לשיר זה :
ביצוע: בחר ביצועלא ידוע

בדרך

ובדרך אמרה לו האבן:
פעמיך כבדו כל כך.
האתה - אמרה לו האבן -
תחזור לביתך הנשכח?

ובדרך אמר לו השיח:
קומתך שחה מאד.
איך תגיע - אמר לו השיח-
איך תגיע הלוך ומעוד?

ועמדו ציוני הדרך
לא הכירו באיז הזר,
והיו ציוני הדרך
מזדקרים ודוקרים כדרדר.

ובדרך קראה לו העין:
שפתיך יבשו בצמא!
ויכרע וישת מן המים
ודמעה נגעה בדמעה.


בבית

אמרה האחות: "אני שכחתי".
"אינני זוכר" - אמר האח.
אמרה הכלה: "אני סלחתי".
אמר האב: "אנכי לא אסלח".
והאם עמדה בחלון ושתקה:
הוי, איזו דרך ארכה!

אמרה האחות: "הסופה מיללת".
"הרוח נושבת". - אמר האח.
אמרה הכלה: "נעולה הדרת".
אמר האב: "אנכי לא אפתח".
והאם עמדה ודבר לא אמרה:
רבון העולם איזו רוח קרה!

אמרה האחות: "חמשה אנחנו".
"נשב ונסעד". - אמר האח.
אמרה הכלה: "השלחן ערכנו".
אמר האב: "כי יאה לנו כך".
והאם דומם הסכין נטלה,
לחמש פרוסות פרסה החלה.

אכלה האחות את פתה כזית,
ביין טבל את פתו האח,
שבחה הכלה את עקרת -הבית, אכל האב ונאנח.
אז קמה האם, הכלים אספה
ותפתח את הדלת לסופה.


בתשובתו

לא זכאי, אף לא נקי כפים,
והלב לא חזר בתשובה -
ויכרע על הסף אפים,
וישכב ולקום לא אבה.

"שבעתיים מעלתי המעל,
שבעתיים חללתי השם,
ועדים השמים ממעל,
כי תמיד הייתי אשם.

ועדים השמים ממעל
שדבק בבשרי החטא,
כי אשוב ואמעל המעל,
כי עודני הבן האובד".

האחות בפתח הדלת
ראש השפילה, מחתה דמעה,
הכלה בפתח הדלת
את ידיה פכרה בדממה.

והאח בבית פנימה
לא יצא לקראתו, לא קרב,
ויבט מן הבית פנימה
אל אחיו השוכב על הסף.

רק האם נשאה את פניה
ופניה היו קורנים:
"היינו-הך אם צדיק או פושע,
ובלבד שחזרת, בני

לעולם לא יסלח אביך,
לא סליחות הוא אגר בלב.
קומה, בני, וקבל מאביך
את ברכת חרונו האוהב.

הזדמנות לציין, ולו באיחור מה, 30 שנה לפטירתה של המשוררת, ומרלין, לא נראה לך שחרון אוהב מתאים יותר לתיאור היחס אל הבנים האובדים מצד הניבגדים אשר נשארו בארץ, מאשר רצחנות עד חורמה סטליניסטית?. אגב, מה עלה בגורלו של אחיו של אלקינד?. אאלט, הוא נשאר בארץ ?. תמשיך, זה מעניין ביותר.

לא יודע, הגר, אם "חרון אוהב" הוא המינוח הנכון . את מי ששרד את הכור הסובייטי והצליח לשוב בתחילת שנות ה 90, קיבלו בזרועות פתוחות. שירה גרשמן עלתה כך, ריבה לוקאצ'ר חזרה כך והיו עוד אחרים.
אני לא משוכנע שלו הם יכלו לשוב בשנות ה 50 וה 60 הם היו מתקבלים בזרועות פתוחות על ידי אנשי מפא"י ובן גוריון. . על אחת כמה אלקינד עצמו שהיה מאוס על מפא"י ומנהיגה הן בהיותו קומוניסט שרוף, הן על בגידתו ברעיון הציוני והן ואולי מעל הכל על שייכותו לקבוצה שנמחקה מההיסטוריה - "הקיבוץ". על כך שאלקינד לא הוצא להורג כותבת גם
אניטה שפירא : " אמצע 1938, נאסר האב אלקינד. אין לדעת אם בא מאסרו משום עברו הציוני, משום התיישבותו בקרים, או משום שייכותו למערכת "עמעס" שנעשתה פתאום טריפה, או משום הלשנה על ברית-המילה שערך לבנו. כך או כך, מאז אותם ימים לא ראתה אותו אשתו יותר, ולא היתה כל ידיעה בדוקה עליו. גורלו לוט בערפל, אם-כי נראה שאלקינד, בניגוד לכמה דעות, לא הוצא להורג. ידיעות עקיפות מוסרות, כי בסוף מלחמת העולם השניה מת ממחלת-ריאות בבית-חולים במחנה בסיביר.

משפחתו של אלקינד נותרה לבדה. מניה, שעבדה כרופאת-ילדים, פירנסה את עצמה ואת שלושת ילדיה. בכור הבנים, אורי, שנולד בתל-יוסף, התגייס לצבא-האדום במלחמת-העולם ונפל בחזית סטאלינגרד. הבן השני גמר את לימודי ההנדסה ונסע לעסוק במקצועו בעיר רחוקה ממוסקבה. צעיר הבנים חי עם מניה במוסקבה."
hhttp://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=15904

אני מתחיל להשתכנע שהסיפור המוזר של בקשתו של אלקינד לעלות לארץ שהתפרסמה בעיתון "הארץ" בשנת 1957 אינו בדייה גמורה. אני אנסה לפנות למערכת "הארץ" ולראות אם יש העתקים מעיתוני 1957 על מנת לאתר את הכתבה שעליה הגיב עיתון "דבר".

מה היה שמות שני אחיו של מנחם אלקינד? האם מישהו יודע ?
חיפשתי שמות ולא מצאתי.

סיפור על החורף בוויו נובה. (מסתבר שכך אומרים את זה באספרנטו)

יהיה טוב, סיפור מאת שירה גורשמן


מתוך "עיתונות יהודית היסטורית" :http://jpress.tau.ac.il

גם בארכיון ואפילו בצילום כל העמוד הזה.... לא מצאתי.
צ'טערת.

בהחלט צברתי ידע חדש. ולמנהלים - מכיוון שנעשה פה תחקיר וגם הוצג תרגום למסמך חדש ששפך אור על הפרשה, שהיא בפני עצמה פיקנטית - אני הייתי שם את האשכול בלובי. של

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

ברוך הבא ורעיון מבורך - אבל אין לי מושג איך מכניסים אשכול ללובי....

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed

בתוך גדוד העבודה הקימו יוצאי 'השומר' את ארגונם מחדש. מנהיגם המוסכם היה
שוחט {2}, ולצדו פעלו כמה מגיבוריו הנודעים : אלכסנדר זייד, פנחס שניאורסון
וצבי נדב. לארגון החשאי הצטרפו גם כמה צעירים ארצישראלים, ובהם בלט ירחמיאל
לוקאצ'ר. כמחצית חברי הארגון באו מקרב העולים החדשים. הבולטים בהם היו יצחק
לנדוברג (שדה) ומנחם אלקינד; שניים אלו היו גם מהבולטים שבמנהיגי גדוד
העבודה והעלייה השלישית. הארגון שהקפיד על חשאיות מלאה, כלל 80-70 חברים
{3}, ונתכנה 'הקיבוץ החשאי' או 'הקיבוץ' {4http://www.snunit.k12.il/heb_journa...edra/58128.html


וגם כאן במקור קצת פחות רשמי עפ"י גילי חסקין: http://www.gilihaskin.com/Article.Asp?ArticleNum=476

ויצא נגדם. יש שמועות שהוציאו חוזה על זייד בעקבות כך. בכלל גורל "הקיבוץ" קשור קשר הדוק לגורל הגדוד. אלקינד ושוחט יצאו לשליחות מדינית ברוסיה בשנת 1926 וכנקרה ששם אלקינד סידר את חזרתו. לגבי יצחק שדה אינני בטוח שהיה ב"קיבוץ".

קובצה על ידי באשכול הנוגע לגדוד החלוץ ע"ש י.ח. ברנר. המקור לשמות הוא מאמרים וספרות שהתפרסמו.
לגבי יצחק שדה, מי שמציג אותו כאחד מאנשי "הקיבוץ" הוא פרופ' זאב צחור במאמרו, שהוא המאמר המרכזי שיצא עד כה על עניין ,הקיבוץ". נאמן עלי פרופ' צחור, שלא בדה חברי "הקיבוץ" מליבו ולכן אני מציע שכל עוד לא עלתה ראייה שלא כך הדבר, נותיר את הכבוד המגיע ליצחק שדה על מכונו.

אבל למען האמת אותי מעניין יותר מה שכתבת על השמועות בעניין חוזה שהוצא על א. זייד. אני מבין מהכתוב שאם הוצא "חוזה" עליו, זה היה בעקבות הסגרת "הקיבוץ". העלתי בעבר אפשרות כזו שאותה חיברתי עם רציחתו כעשר שנים מאוחר יותר, כרעיון שעל גבול ה"קונספירציה".
אם שמעת או קראת משהו מעבר למה שכתבתי כאן - אנא ספר לנו.

בו עבד ואיימו עליו עם נשק. כידוע מי ש"פתח" בועדת הבעירור לנושא הקיבוץ היה גיסו מאיר קוזלובסקי. בשיחה עם בנו של קוזלובסקי הוא סיפר שאמו שמעה שיחה באחד הלילות בכפר גלעדי של חברי הקיבוץ לגבי המתנגדים להם. לגבי קוזלובסקי הם אמרו שאינו יודע דבר אך את זייד צריך להשתיק. (כך לפחות זכור לי מאותה שיחה.) בעקבות זאת עזבה מש' קוזלובסקי את כפר גלעדי. בעדות שנתנה גב' קוזלובסקי (שהיא אחותם של ציפורה זייד וקילה גלעדי) היא טענה שבני הזוג שוחט ניסו לבשתלט על כפר גלעדי שיהווה בסיס לפעולותיהם. לדבריה לא טרחו חברי "הקיבוץ" להסתיר יותר מדי את מעשיהם. לאחר השוד במעשה האכס היא מספרת איך לוקאצר ועוד היו עורכים סעודות שחיתות בעוד המצב בכלכלי בכפר גלעדי היה גרוע ביותרץ כמו כן שקים עם כספי השוד לא הוחבאו יותר מדי והיו במקומות נגישים לזרים. (העדות נמצאית בארכיון ההגנה) לפי הידוע לי לקוזלובסקי לא נסחל על מעשהו. לגבע זייד נראה לי שהתמונה קצת יותר מורכבת אך לא בדקתי זאת יותר מדי.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי הננר לדבריה לא טרחו חברי "הקיבוץ" להסתיר יותר מדי את מעשיהם. לאחר השוד במעשה האכס היא מספרת איך לוקאצר ועוד היו עורכים סעודות שחיתות בעוד המצב בכלכלי בכפר גלעדי היה גרוע ביותרץ כמו כן שקים עם כספי השוד לא הוחבאו יותר מדי והיו במקומות נגישים לזרים.

אפשר לקשור את הדברים לעדותו של יוסף הכט (איש הקיבוץ וההגנה ומי שאישר ועמד ככל הנראה מאחרי רצח דה-האן) בפני וועדת הבירור :
".... הכט חשף פרשיות של אי-סדרים כספיים. לדבריו, כסף שנועד ל'הגנה' הגיע לגורמים אחרים, וגם בתוך 'הקיבוץ' התעורר חשד למעשים חמורים הקשורים בסכומי עתק שנעלמו. הוא הציג מסמך שגילה גרעון של אלפי לירות בתוך 'הקיבוץ'. לדברי הכט האיש אשר כתב את המסמך שוחד על-ידי 'הקיבוץ' ונדרש, בתמורה, להסתלק מן הארץ {72}. השמועות על המתרחש לא נעלמו מידיעת השלטונות הבריטיים. הכט הזכיר כי יש בידיהם מידע מדויק למדי גם על ה'הגנה', והם יעשו בו שימוש בשעת ....".
בהקשר לכך יש להוסיף את הערת וועדת החקירה במסקנותיה, על כי חלק מהכסף שלכאורה "הולאם" שימש לצרכים של קיבוץ כפר גלעדי, היינו לא רק לצרכי "החבר'ה של לוקאצ'ר" או לצרכים לאומיים.

עדותו של הכט אגב, היא גם הקושר את מנחם מנדל אלקינד ידידינו ל"הקיבוץ". (ראו בסוף הפסקה):

ישיבה חמישית, 17 באוקטובר 1926
"....ישיבה זו עסקה בפרשות עלומות של ה'הגנה' ו'הקיבוץ'. הכט, שהיה באותה עת מרכז ה'הגנה', רמז בעדותו בפני הוועדה ש'הקיבוץ' לקח חלק במרד שהתחולל בהר- הדרוזים בדרום-סוריה. לדבריו, חלק מהנשק שנקנה על-ידי 'הקיבוץ' או 'הועלם' באמצעותו מן ה'הגנה', הוסתר גם מפני יוצאי 'השומר'. מכאן השתמע שחלק מהנשק, בעיקר זה שנעלם ממחסן הנשק של קיבוץ תל-חי, הגיע לידי המורדים הדרוזים. לחיזוק דבריו הזכיר הכט את ביקור פרנבך בתל-יוסף. מארחו לוקאצ'ר אמר לו במפורש ש'הקיבוץ' הוא ארגון מהפכני המתכונן למלחמת מעמדות. הכט ביקש להבחין בין אנשים כמו לוקאצ'ר, החדורים תחושת שליחות אידאולוגית ומחויבים לרעיונות מהפכניים בינלאומיים, לבין שוחט ויוצאי 'השומר'. שוחט, כפי שהעיר הכט, נחשב כל הימים, מאז ראשית פעולתו בתקופת העלייה השנייה, לימני בתוך תנועת הפועלים {71}. הקשר בינו לבין המהפכנים השמאלנים שב'קיבוץ' היה פרי שאיפתו לקיים ארגון חשאי אוטונומי תחת פיקודו. נראה כי מכאן גם ההנחה שהובעה בעדותו הקודמת של לוס, ששוחט הוא אמנם המנהיג המוכר והמפקד הצבאי של 'הקיבוץ'. הכט טען כי גיבורי החיל הנודעים הם אמנם יוצאי 'השומר', אבל הכוח שהתגבש תחת פיקודם הוא של בני העלייה השלישית, ומי שמניע למעשה את מהלכי 'הקיבוץ' הוא אלקינד. "

היו בני הזוג שוחט. טביעות אצבעותיה המהפכניות של מניה ניכרות בפעולות כמו חיסול תופיק ביי והאכס. נראה שיש כאן מסורת של תנועות הטרור הרוסיות. בחיסול ביי ברור שהיוזמת היא מניה שוחט. צריך לזכור שהפעולות היו בשנים הראשונות (1923) לפני שעניין השמאלניות עלה. לשוחט היו רעיונות שנראה שהקדימו את זמנם כגון פיתוח ענף תעופה, מפעל נשק, בית ספר צבאי וידוע שהוא ואלקינד נסעו לרוסיה לשליחות מדינית. (כנראה שאז אלקינד סידר את חזרת קבוצתו). ממה שאני קראתי וראיתי שוחט היה היוזם. ככלל אני לא יודע אם ברור מי קבע מה. ל"קיבוץ" היתה תכנית לחסל את המושל הצבאי סטורס אחרי פרעות תרפ"א. ישבו עליו מספר חודשים אך בסוך חדלו אותם. כרגע התחלתי קצת לחקור את הפרשיה ומתברר שהשותפים היו חברי "השומר" ולא העלייה השלישית. בין האנשים היו צבי נדב (שבעדות טוען שהוא היוזם) יוסף חריט ומשה איליוביץ(שנראה לי שלא "אהב" את לוקאצר הקומונינסט שגנב לו את אשתו.)

אכן הם מהמאמר של פרופ' ז. צחור. שכחתי לציין את זה .

האב המייסד של "הקיבוץ" היה אכן ישראל שוחט. על כך אין עוררין. עם זאת היו כנראה כמה נפשות חזקות שכל אחת משכה לכיוונה. מניה וישראל היו מצד אחד, כשמנגד היה אלקינד כמנהיג בכיר בהנהגת "החלוץ" ואיש שלפי כל העדויות היה כריזמטי באופן מסוכן ממש. יש לי סיפור של שירה גרשמן, סופרת מקבוצת אלקינד שכתבה סיפור על הווי וייה נובה וגם בו ברורה מנהיגותו הבלתי מעורערת של אלקינד.
ה"רעיונות" של שוחט לא היו רק רעיונות. נשלח נציג ללמוד טייס. נפתח בית ספר ללחימה בתל יוסף ולוקה נשלח ללמוד תו"ל מגנרל גרמני זקן, תהליך שבסופו חזר לארץ קומוניסט מועד.
בהקשר ל"חיבתו" היתרה של משה אליוביץ' ללוקה.... ובכן... ברור שכשאליוביץ' היה בסביבה היה כדאי ללוקה לשמור על הגב.

נשמח אם תעדכן אותנו בהקשר לפעילות "הקיבוץ" בתכנית לחיסול סטורס. על זה עוד לא שמעתי ושאשמח לדעת.

במידה מסוימת האיש הקדים את זמנו. מעניין שכיום הוא נשכח לגמרי. (שוחט)לגבי סטורס כרגע מצאתי 3 עדויות בארכיון ההגנה שבאחת מהם כתוב שהסיבה לביטול העסק הייתה התנגדות של בן צבי השנייה טוענת שכבר סטורס הוחלף בסמואל והעניין היה לא אקטואלי. לפי אחת העדויות ישבו עליו כחצי שנה והתכנון היה לחסלו בביתו ברח' הנביאים. הוא היה מלווה בשוטר אחד. כרגע אין יותר מדי חידושים למעט עובדות אלו. כשיהיה זמן נמשיך לנבור ואולי זה יתפתח קצת. בכל אופן הגעתי לפרשה דרך מאמר של יוסף חריט בספר השומר. נראה לי שהוא היה הדומיננטי בסיפור.