סיפורם של הנבגדים על הרכס: קרב תל סאקי במלחמת יוה"כ

יום כיפורים באוקטובר 1973

ניסיון ראשון להעלות על הכתב את המאורעות הבלתי יאומנו של המלחמה וחלק מהתחושות.

צריך עוד לחפור הרבה כדי להגיע להרבה יותר מזה.

עד סוף יום הלחימה השני הייתה פלוגה ו' כבבואה של חטיבה 188 ושל הצבא הסדיר בכלל. המ"פ אבי רוניס, הסמ"פ תני, מ"מ 3, סמל מחלקה 2, תותחן 2א נהרגו. 14 הלוחמים ששרדו ממחלקות 2 ו 3 היו פצועים ונצורים בתל סאקי. כל שלושת הטנקים של מחלקה 2 נגמרו וכך גם שני טנקים של מחלקה 3, אחרון הטנקים שלהם הצליח לסגת ולחזור אל המלחמה מצדה השני של הרמה. מחלקה אחת שרדה את הלחימה והטנקים שלה שימשו ככלי חילוץ לחיילי החי"ר שנקבצו לתל פארס. בדרך נסיגתם הם נפגעו מאש כוחותינו וספגו נפגעים, אך רובם שרדו והמשיכו בלחימה.

ביום שני בבוקר 8.10.73, אמרה אימי לאבי שיכבד נא וייגש לבית סוקולוב בת"א, מקומו של דובר צה"ל, לשם היה שייך אבא במילואים, יפעיל את קשריו ויבדוק מה קורה ברמת הגולן, למה לא שומעים מאומה מהחזית הצפונית ומה קרה למוטי בחטיבה 188. אבא פגש בחבר שלקח אותו למי מהקצינים שיכול היה לתת תשובה מוסמכת (פחות או יותר, אם בכלל היה מישהו בצה"ל שיכול היה לתת תשובה כזו) ואבא שאל מה קורה עם חטיבה 188. "188? נמחקה מסדר הכוחות של צה"ל !!!" הייתה התשובה. זה היה לאחר שהמח"ט בן-שוהם, הסמח"ט ישראלי וקצין האג"ם נהרגו ליד נפח. מכיוון שאבא לא היה אדם שיכול היה בקלות להביע רגשות, בייחוד מול ילדיו, לא הצלחתי אף פעם לשמוע מה הוא הרגיש בשנייה זו כשמשפט זה נזרק לחללו העשן של החדר בבית סוקולוב, אבל את התשובה הזו הוא לא הביא לאמא, כמובן.

חדר המט"קים של מחלקה 2 פלוגה ו היה בבית סורי, אחד מכמה מבנים שהיוו את מפקדת הפלוגה בג'וחדר. המבנים האחרים היו מטבח, מגורי מפקדה, מגורי צוות וחדר המ"פ – אבי רוניס. מסביב למבנים, שלש סוללות עפר שמאחוריהם ניצבו ארבעת הטנקים – 2 טנק המ"מ של נתי לוי, 2ב של אשר ברינברג והטנק שלי 2א, שעמד מאחורי הסוללה המזרחית. מראש השנה היינו בכוננות גבוהה וישנו בסרבלים ונעליים. מקלחת אפשר היה לעשות בתורנות, אחד בכל פעם. בחדרי, בארון המתכת האפור שלי היה מונח הספר של הסקר הארכיאולוגי של יהודה שומרון וגולן, תמיד קיוויתי שיהיה קצת זמן בקו לצאת ולבקר באתרים אך במעט הזמן שהשגתי עצמי במהלך שהותי בקו הנוכחי הגעתי רק עד חאן אל ג'וחדר, המ"פ לא הרשה להתרחק יותר.
בראש השנה היינו בחיפוי על כוחות ההנדסה שנכנסו למקש את "ציר הנפט", כל כך רציתי שיקרה משהו, שנצטרך לפתוח באש... אני שהגעתי לחטיבה 188 כדי להלחם או כפי שקראתי לזה בראיון שבו הודעתי שאיני רוצה ללכת לקצונה "אני רוצה להפסיק לירות על חביות" ולכן ביקשתי להגיע כמט"ק לחטיבה 188, החטיבה היחידה בשריון ש"עשתה משהו" בימים ההם. אבל מאום לא קרה באותו לילה, כמו שלא קרה כלום מאז שהגעתי לחטיבה. כאילו שהבאתי "מזל רע", כמה שבועות לפני הגעתי נערך יום הקרב האחרון עם הסורים. המשכתי לירות על חביות ושלדי רכב עוד פעמים רבות...

דווקא כוננות זו של החגים העלתה בי את האדרנלין, היו אפילו פיסות מידע שהביא הקמ"ן על "ניסיונות מחטף של הסורים, איזה מוצב אחד או משהו כזה, ואז נראה להם". בביקורת החימוש שנערכה לפני החגים הייתה החטיבה והגדוד והפלוגה במצב מצוין. הראיתי לבקר החימוש שבא לבדוק את הטנק שלי שאיני מצליח לעשות תיאום כוונות בצורה מושלמת וכשמסתכלים דרך משקפת תיאום הכוונות מצד אחד שלה, ה"צלב" זז מהמטרה כשמסתכלים מן הצד השני. מסקנתו הייתה "התותח שלך עקום ונצטרך להחליפו". יכול להיות באמת שהחליפו אותו אחרי המלחמה כשחילצו את הטנק שלי משדה המוקשים של מוצב 116.

יום שבת, יום כיפור, קצת לפני 2 בצהריים, שכבתי על המיטה, אולי ישנתי אחרי תורנות לילה כשרעדה האדמה. הקולות היו מוכרים מאימונים אך לא בעוצמה כזו, בתוך חמש שניות מצאתי את עצמי בכסא המפקד, מתחבר למערכת הקשר "נהג תניע" אמרתי לסוויסה", "לעמדות" הודיע נתי בקשר המחלקתי, ריב הוציא את ראשו החוצה מתא הטען-קשר ואת פחימה התותחן הרגשתי יושב במקומו בכסא התותחן. המנוע הרעים בקולו האדיר שמילא אותי תמיד בתחושת עוצמה והטנק יצא ראשון מהמפתח שבין שתי סוללות העפר כשמאחוריו הטנק של נתי המ"מ ואחריו הטנק של אשר. עומד גבוה על כסא המפקד, הרגשתי שרגלי רועדות (התרגשות? פחד?) נפרשו לעיני מרחבי הבזלת של דרום רמת הגולן כשאת חלק מן האופק בצפון סוגר תל פארס, המחזה היה כמעט אפוקלפטי, שדות הבזלת היבשים של אוקטובר צימחו אלפי פטריות אבק, עד קצה האופקים, העשב היבש של שלהי הקיץ בער, הרעם היה אדיר.
"כך אם כן מתחיל יום קרב" חשבתי לעצמי, מט"ק צעיר שלא חווה אף יום קרב, צמא ריח אבק שריפה ושבע ירי על חביות. הוותיקים לימדו אותי שכשנעלה לעמדות ונתחיל לצלוף על טנקים סורים ונתחיל להשמידם, ישמעו בקשר הקריאות "עוד בקבוק שמפניה" ועוד ועוד... ואז, אמרו לי יגיחו מטוסי חיל האוויר ויפציצו את העמדות הסוריות וכך נחגוג עוד יום קרב מהולל עוד יום של אופוריה צה"לית.
נהמה אדירה נשמעה מעלי, בעודי עומד על כסא המפקד, והטנק דוהר מזרחה על העמדות שלנו, גבוה בצריח ומנסה להבין ולחוש את שדה הפיטריות האפורות הצומחות כל הזמן מסביבי ברעם המלווה באבק ורסיסי בזלת, אני נושא עיני לראות את מטוסי חיל האוויר הטסים לצלוף בסורים ואני רואה מחזה משונה. די נמוך מעלי חולף מטוס משונה, אף פעם לא ראיתי כזה. "הי, זה מופיע בחוברת לזיהוי נשק אויב", גם באופן די משונה יש לו עיגולים צבעוניים מתחת לכנפיים במקום מגן דוד כחול. כשחפצים מאורכים נושרים מכנפיו לעברי אני קורא לריב לצלול פנימה. סגרנו מדפים כשהפצצות מתפוצצות מסביב לטנק אך לא פוגעות בו.
עיני נעוצות במשקפת המפקד שלפני, תחתיתה העשויה מראה, משקפת את פרצופי. דרך המשקפיים אני רואה לתדהמתי זוג עיניים פעורות בגודל חריג מן הרגיל, מעולם לא ראיתי דבר דומה לזה. זו הייתה כנראה הפעם היחידה שהרגשתי משהו ביומיים הקרובים, או יותר נכון ידעתי שזהו פחד.
מבלי לדעת, מבלי כוונה ביצע המוח שלי לחיצה על כפתור התירגולת, נעשיתי מכונת קרב, המוח עבד במקביל למנוע הטנק, לתמסורת, לצידוד הצריח, לכוונת התותח. "סע לרמפה" אמרתי לסוויסה והטנק דהר בדרך העפר, באבק של טנק 2 אל שתי הרמפות שמצידי "ציר הנפט". עלינו לעמדות ברמפה הצפונית כשנתי ניצב במרכז. "אנחנו בתרגולת יום קרב, אני יורה, 2ב מטווח 2א צופה טילים" אומר נתי ונכנס לעמדת ירי. תוך שניות אשר קורא לי "2א טווח אותי אני מזהה מטרות" "כאן 2א איפה, אני לא רואה כלום" "2א שים לב להיכן אני יורה" אני מנסה לעקוב ולראות היכן נוחת הפגז של אשר ולא מצליח.
ואז, דרך עיניות המשקפת אני רואה טנקים רבים הנמצאים בעמדות או עולים לעמדות. זה נראה שמאחורי כל סלע מציץ פתאום קנה. הרבה יותר מאשר העמדות והטנקים המחופרים שהכרנו מסקירת המודיעין. אני רואה רשפים של יציאות ושומע שריקות פגזים מעל ראשי.
נתי פוגע בטנק הראשון, פטרית עשן שחור שבליבה עמוד אש ואנו צוהלים "כל הכבוד 2, שמפניה ראשונה למחלקה (גם נתי היה מפקד צעיר בגדוד ולא זכה לחוות יום קרב. רק אשר וכמה מאנשי צוותי הטנקים עוד זכרו את בקבוקי השמפניה מלפני שנה). אמרתי לאשר שזה לא נראה הגיוני שאני אטווח אותו כשיש כל כך הרבה מטרות ולמרות שזו התרגולת החטיבתית, גם אני אפתח באש על מטרות שאני מזהה (אני חושב שפשוט רציתי כבר להשמיד את הטנק הראשון שלי...). כששלום זיהה מטרה הוא ירה. "שכחנו להוריד את כיסוי הקנה" זועק ריב "אני חתום עליו..." הוא ממשיך. מתברר שדווקא חמי, הטען קשר של אשר ירד מהטנק, עלה על הסוללה והוריד את כיסוי הקנה של טנק 2ב, "למה סתם לחטוף משפט אח"כ? התחלנו גם אנחנו לפגוע בטנקים סורים.
הארטילריה הסורית שזחלה אחרינו מגיעה אל תוך הרמפות, ומפעילה עלינו לחץ כבד, הפגזים מתפוצצים סביבנו וקרוב מאד. ברעם אדיר אחד של פגז קרוב מתעופפות פלטות הבזוקה של צד אחד שלי.
"כאן גפרור 2ב" אני שומע את קולו של שחר, התותחן של אשר בקשר "אשר נפגע אני מפנה אותו לוָרים" (שם הקוד למפקדת הפלוגה בג'וחדר). אני רואה את הטנק של אשר נוסע חזרה מערבה. נשארנו שני טנקים על הרמפה. פגז שנחת קרוב לטנק של נתי קיצץ את האנטנות של טנק המ"מ ועמדנו בעמדות ללא קשר אלחוטי בינינו.
מכיוון שעד עכשיו הייתי עסוק בלצוד טנקים סורים בעמדותיהם ובאיתור טילים שנורו עלינו, היו עיני נעוצות דרך המשקפת בשטח הסורי שהכרתי היטב ולא נתתי מבט רחב אל הגזרה כולה. לפתע, כשניתקתי מן המשקפת והסתכלתי אל ציר הנפט שנמשך ככביש ישר עשרות ק"מ לתוך סוריה, ראיתי על הכביש שיירה ארוכה של טנקים וכלי רכב משוריינים סורים. השיירה כיסתה את כל הכביש כמו נחש ארוך שעלה וירד בירידות שבכביש. לתדהמתי לא היה גבול. היה נראה לי שעמדתי המום, מנסה לעכל את שרואות עיני. בראש השיירה נע טנק עם ערכת "נוכרי" (מתקן לפיצוץ מוקשים) וראיתי כיצד הוא מפוצץ את המוקשים שהניחו חיילי ההנדסה רק מספר ימים קודם לכן. בעודי מביט בתדהמה, הפיל הטנק את שערי גדר המערכת.
מספר מטרים, ממערב לגדר המערכת, הייתה תעלת הנ"ט שהיא תעלה עמוקה ורחבה שבצידה המערבי (הפונה לעברי) סוללת עפר גבוהה. תפקיד התעלה לבלום את הטנקים והיא מגיעה לשני צידי כביש המערכת. כשהגיע הטנק הראשון אל בין תעלות הנ"ט פגע התותחן שלי ישירות בטנק זה. הצוות קפץ ממנו, ואני פוקד "צוות מקלע אש", המקלע המקביל ואני במקלע המפקד פותחים בירי צפוף אל צוות הטנק הסורי הנמלטים אל תעלת הנ"ט. כמו באימונים, אבל הפעם לא אל מטרות קרטון, מבלי יכולת לחשוב על מדוע ולמה אנחנו יורים בהם כמטווח ברווזים ופוגעים בהם. השיירה נעצרה מבלי יכולת לעבור. אני ממשיך לטווח את פחימה אל הטנקים האחרים בשיירה ואומר לו "עכשיו אתה יורה בתותח כאילו שהוא מקלע, פגז אחרי פגז מיד כשריב (הטען-קשר) צועק: טעון!" אני רואה שגם נתי יורה בהם. עכשיו ברור לי שחיל האוויר יחסל אותם בתוך דקות. מכיוון שלנתי אין קשר אני קורא למ"פ (וואו, אני הצעיר פותח בשיחת אלחוט עם המ"פ!!!) "ורים כאן 2א מבקש סיוע אווירי". לאחר דקה מגיעה התשובה "2א אין סיוע אווירי סוף".
סוף זה סוף, בשיריון כשהמ"פ אומר סוף אז זה סוף, בייחוד אצל אבי רוניס. אבי היה מ"פ קשוח, עוד לא למדתי להכירו מספיק טוב חוץ מקשיחותו. בסך הכל הגעתי לגדוד לפני מספר חודשים, אחד הצעירים בפלוגה, מלבד פחימה היו ריב וסוויסה וותיקים ממני והכירו את הווי החטיבה והפלוגה. רק כמה שבועות קודם שעלינו לקו נכנסתי למשפט אצל אבי. הרס"פ הכניס אותי ב"שמאל ימין", כומתה על הראש ונדרשתי להצדיע. נשפטתי על כך שבמסדר הטנקים, לפני היציאה לא היה לי כובע א' רק כובע עבודה וקיבלתי ריתוק. בחטיבה 188 באותם ימים, כשיצאנו פעם בחודש זה אמר חודשיים לא להיות בבית. אז "סוף" זה סוף ולא מתווכחים.
אך בכל זאת מוחי הקטן והעובד בתרגולת ולא בחשיבה מנסה לגלגל בתוכו את המשמעות של "אין סיוע אווירי". מה זה אומר? איפה חיל האוויר? אם היו מגיעים עכשיו הם היו מרקטים ומפציצים את הטור הסורי הזה לכל אורכו וגומרים את ניסיון המחטף הזה.
היום אני כבר יודע שהיו מט"קים וקצינים שכבר בשלב זה ידעו שמדובר במלחמה. חלק הבינו את זה מעוצמת הקרב וחלק שמעו ברדיו (בטנק של ניר במחלקה 3 היה טרנזיסטור). אני לא.
את המילה מלחמה שמעתי ביום ב' אחר הצהריים כששכבתי במיטה בבית החולים רמב"ם. אז מה זה מה כל מה שקורה מסביב? לא יודע. לא חשבתי. לא נתתי לזה שם. רק פעלתי. לחצתי על כפתורים. נתתי פקודות. הרמתי משקפת. מדדתי טווחים.
הסורים דוחפים הצידה את הטנקים הפגועים והם בשטחנו. הארטילריה בתוך העמדות, צפופה ביותר. נתי מסמן לי לנוע אליו ואנחנו נסוגים. לא, לא נסוגים, אין דבר כזה בצה"ל, "משפרים עמדות לאחור". דרום רמת הגולן זה אזור שטוח למדי. הגבעות שישנן כאן הן מתונות וככאלו אינן מאפשרות עמדות ירי טובות. הרמפות המלאכותיות הן העמדות הטובות ביותר אך אנו מוותרים עליהן בגלל האש הצפופה.
הסורים מטווחים אותנו היטב, הם מגיבים כנראה על הפגיעות המדויקות שלנו בשיירה הנכנסת. אנו תופשים עמדות בשורת הגבעות ממערב לרמפות.
שתי מחלקות של פלוגה ד' מגדוד 53 מגיעות לעזור לנו, זה משמח אולי נצליח "לדפוק עכשיו את הסורים! (קודם היינו 2 טנקים נגד 150 ועכשיו נהיה 8!) ממשיכים לירות על הטנקים הסורים והארטילריה רודפת אחרינו.
תוך כדי תנועה ושינוי עמדה אני רואה את הטנק של נתי חוטף פגיעה ונעצר, לדבריו פגעו בו שני פגזים. הצוות כולו קופץ מהטנק, רץ ונשכב בתעלה שלצד הדרך. אני נוסע אליהם ואוסף אותם לטנק שלי.
"סע לג'וחדר" אומר לי נתי "אני אקח את הטנק של אשר". אנחנו נוסעים לשם. מולי ובצמוד אלי עובר טנק של פלוגה ד' חלפנו קרוב מאד אחד לשני. צריחו של הטנק שחלף על פני, היה מרוח בדם, קרעי סרבלים וחלקי גופה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי הרוג, בקרב או בכלל בחיים אך מוחי לא היה בmode רגשי. לא הרגשתי, לא הקאתי, לא התרגשתי, לא עיכלתי משהו כעין "אהה אז ככה זה נראה ...". רואים את הטנק של אשר ונתי עולה עליו עם צוותו ואנו חוזרים אל ציר הנפט. הטנקים של פלוגה ד' פרושים בעמדות ואנחנו מצטרפים ויורים בטנקים הסורים המתקרבים. השעה בערך 5 אחה"צ. ניתנה לנו הוראה לנסוע דרומה למוצב 116 ולחבור אל מחלקה 3 של יואב יקיר שלוחמת בטנקים סורים בתוך המוצב ותחמושתה אוזלת. לנו עוד נשארו פגזים והתחלנו בנסיעה לחלוק אתם את התחמושת הנותרת. הגענו לכביש הראשי, פנינו דרומה והתחלנו לנסוע לכיוון מוצב 116. לא נסענו על הכביש.
בחטיבה 188 אסור לנסוע על כבישים. כבר בימי המח"ט הקודם פדהל'ה, מי שנסע על הכביש או לא חצה אותו על גבי צמיגים נשפט ונכנס ל 30 יום לכלא. לא רק שמעולם אף אחד לא אמר לנו שבמלחמה זה בטל, הרי בכלל לא ידענו שאנחנו במלחמה. המשכנו לנסוע עד הסוף בשבילי העפר הצמודים לכביש. טוב שלא נאלצנו אף פעם לחצות אותו (שלא במעבירי הבטון המיוחדים) שאז היינו נאלצים גם לרדת מהטנקים, להניח צמיגים ולכוון את הטנק מבחוץ שלא יפגע בשולי הכביש, שלא ניכנס לכלא או נחטוף קנס.
נסענו דרומה לאורך דרך העפר הצמודה ממזרח לכביש הראשי ג'וחדר-רמת מגשימים. המ"פ מודיע לנו שפלוגה מגדוד 82 של חטיבה 7 יורדת דרומה לסייע לנו ולמחלקה 3. בנקודה מסוימת הציע נתי שננסה לעלות לעמדה על אחת הגבעות שממזרח נוכל אולי לסייע בירי מרחוק למחלקה 3. עלינו לשם וראינו כי הטווח גדול מדי מכדי להיות יעילים. בדרכנו חזרה לכביש ראיתי בעמק הקטן שמצפון לי, באיזור בצ'ת אל ג'וחדר, פלוגת טנקים סורים מתארגנת למארב על הכביש. הבנתי כי אם הכוח של גדוד 82 לא יקבל התראה על כך הם יפלו למארב. הודעתי למ"פ על מיקום המארב כדי שיעביר זאת אליהם. ניסינו לתפוש עמדת ירי אל מול המארב הסורי. מכיוון שהם היו במעין עמק קטן לא יכולנו להנמיך קנה ולשים אותם בכוונת, נאלצנו לרדת במורד הגבעה ואחרי הפגז הראשון שהחטיא, ראיתי את צריחיהם סובבים אלינו ובעמדתנו הנחותה לא היה לנו שום סיכוי, ניתקנו מגע והמשכנו דרומה לכיוון מוצב 116.
נתי נוסע ראשון, חושך של אוקטובר שעה 7 בערב, ופתאום בחשיכה, קרוב, משמאל, אני מזהה טנק נוסע מצפון לדרום (אנחנו בנסיעה ממערב למזרח) ואני רואה כי מפנה הגזים שלו בקצה התותח ומבין כי זה טנק סורי הנמצא במרחק של כ 50 מ' ממני ועוד רגע יתנגשו נתי והוא. על הצריח יושב המט"ק הסורי ומעשן סיגריה. מציצה, הבהוב אדום של הסיגריה, עד כדי כך קרוב. "פחימה, תנמיך קנה ותרביץ פגז" אני לוחש לתותחן, שהסורי לא ישמע. "אבל אולי זה טנק שלנו" אומר פחימה בחשש "תירה כבר" אני לוחש בלחץ. בשנייה זו מזהה גם נתי את המתרחש וממרחק קצר ביותר פוגעים בטנק הסורי שני פגזים והוא מתפוצץ. גל חום שוטף את פני ואני צולל לתוך הצריח. באור הבעירה אנו רואים טנקים נוספים בעקבותיו ואני נוסעים אחורה ותופשים עמדות ירי מאחורי תלולית קטנה מתוך הבנה שהסורים יתפרשו במטרה להשמיד אותנו אך הם כנראה נבהלו ונעצרו או נסוגו.
נתי קורא ליואב יקיר מ"מ 3: "3 כאן 2 הציר אליך חסום" "2 תנוע דרומה לציר....מצפון לתל סאקי, תתחבר לציר.... ותגיע אלי מדרום" עונה לו יואב. ושוב אנו בתנועה. לפתע נעצר הטנק של נתי, הוא עולה על הטנק שלי ואומר לי כי מכשיר הקשר התקלקל והוא מחליף איתי את הטנקים. עליתי על הטנק שלו והמשכנו בנסיעה. במבט אחורה אני שומע ירי ופיצוצים ורואה אבוקות נדלקות על הכביש. הבנתי שכח העזר של חטיבה 7 עלה על המארב שדיווחתי עליו.
רק אחרי המלחמה התברר לי כי הדיווח שלי למ"פ היה כמה שניות לפני שטיל "סאגר" פגע בראשו של אבי רוניס שעמד גבוה בצריח וגופתו הערופה נשמטה אל תוך הטנק, בין אנשי צוותו.
מרחוק ראינו כבר את את צלליתו הגושנית של מוצב החי"ר 116. עשן כבד של טנקים ונגמ"שים סורים כיסה את האזור. לפתע נבלע נתי בתוך אחד מעמודי העשן ואיבדתי אותו. ראיתי צללית של טנק בין עמודי העשן ולאור הבעירה צודדתי צריח ושמתי את פחימה "על" וברגע האחרון זיהיתי שזה טנק של מחלקה 3 בתנועה, הוא נעלם שוב בין ענני העשן. הבעיה בקשר הייתה ששמעו אותי אך לא יכולתי לשמוע אותם וכך חששתי שאני יכול לפגוע בטנקים שלנו "כאן 2א אני עוזב את השטח לתקן את הנוכחי". נסעתי אחורה כחצי ק"מ ועצרתי. כדי לדעת אם אין בקרבתי טנקים סורים הוריתי לנהג לדומם מנוע. שקט מדהים היה בחוץ. במרחק של כמה מאות מ' ראיתי אורות של פנסי יד ושמעתי קולות, כנראה בערבית, וחששתי מחוליות חי"ר, לוחמי קומנדו או אנשי תצפית קדומניים. הטען-קשר ביקש לצאת החוצה להשתין "בשום פנים" אמרתי לו "תשתין במימיה".
פרקתי את מכשיר הקשר, ניקיתי, משכתי, הברגתי ופתאום הכול הסתדר.
"2א, בוא תעזור לי עליתי על מוקש ופרסתי זחל" שמעתי את קולו של נתי. התחלתי בנסיעה חזרה. בעודי נוסע לבד, בחושך, ללא אורות, על ציר.... לאורך גדר המערכת, זיהו אותי טנקים סורים שהיו מצוידים בראיית לילה ופתחו עלי באש. איזה פחד!!! "נהג תן גז!!!" הטנק שועט קדימה נחלץ מהירי ללא פגע. נכנסתי לאזור המוצב ונתי כיוון אותי "אני על כביש הכניסה למוצב". נסעתי בזהירות על הכביש, בין הטנקים הסורים הבוערים כדי שלא אעלה גם אני על מוקש עד שנשקנו חזית לאחור.
הצוות המקורי שלי ונתי נכנסו אלי לטנק. נחלצנו לאחור והתקרבנו לשלשת הטנקים של מחלקה 3, הטנק של יואב יקיר המ"מ, ניר עתיר סמל המחלקה ויאיר וקסמן הגור. העברנו להם מעט מן התחמושת שהייתה בטנק היחידי שלנו. השעה בערך 9 בלילה, שקט מופלא השתרר, אפילו ירי של כדורים לא נשמע באזור. ישבנו על הטנקים, דיברנו, הלוואי ויכול הייתי לזכור על מה. אני רק זוכר את הסיפור של יאיר על כך שהופיע מולו טנק סורי ולא היו לו יותר פגזים, הוא ירה משני המקלעים ופגע במיכלי הדלק החיצוניים של הטנק הסורי וזה נדלק.
לפתע נשמע רעש מנועים, קפצנו לטנקים, יואב פתח בירי מן המקלע ובתגובה חטפנו אש נ"ט נוראית. הם וודאי ראו אותנו כמעט כבאור יום עם אמצעי הא"א שלהם. פגז פגע בכנף שמאל והטנק התחיל לבעור, בעזרת מטפים כיבינו את האש וחזרנו במהירות לטנק. אני יושב על כסא המפקד ונתי עומד בין רגלי "נהג אחורה מהר" פוקד נתי, נהמת המנוע המתאמץ הופכת לחבטה אדירה ודממה. "אנחנו בתוך תעלת הנ"ט" אומר נתי. בנסיעה לאחור, בחשיכה ותחת איום הירי הסורי שפגע כמעט בכל הטנקים שלנו, נסענו הישר אל תוך תעלת הנ"ט. יופי של תכנון של חיל ההנדסה. זה בהחלט עוצר טנקים. לא רק של האויב, גם שלנו. להם היו טנקי גישור, לנו לא.
הטנק תקוע בעומק של שני מ', הקנה שלו מזדקר גלמוד לשמים. חובשים קסדות, מצליבים את העוזים, שמים רימונים בכיסים והצוותים 2 ו2א של מחלקה 2 פלוגה ו, ללא טנקים רצים שפופים בתוך תעלת הנ"ט, מחפשים מוצא. מכיוון צפון אנו שומעים קולות בערבית ומניחים כי בתוך התעלה מצאו מחסה גם צוותים סורים, אולי אלו שפגענו בהם קודם. אנו רצים דרומה כמה עשרות מטרים עד שמוצאים מקום לעלות החוצה מהתעלה.
מחפשים בחושך את הצלליות של טנקי ה"שוט" של מחלקה 3. כשאנו מוצאים אותם אנו מתחלקים בין הטנקים. אומרים לי שיואב המ"מ נפגע קשה והפקודה שהגיעה היא לנוע דרומה לתל סאקי שם נמצאים טנקים של חטיבה 7 וניתן יהיה להתחמש מהם. אנו מתחילים לנוע. מרחוק ניתן להבחין בצללית של תל סאקי.
לפתע נעצר הטנק שבו אני נמצא בחבטה עזה. הוא נתקל בסלע גדול ופרס זחל. נאלצנו לנטוש אותו ועלינו על הטנק של יואב. גופתו כבר הייתה מונחת בסל הצריח. לא היה מקום לכולנו בטנק ומצאתי את עצמי רכוב על חזית הצריח חובק את תותח ה 105 מ"מ. עלינו בדרך העפר לראש תל סאקי.
כשהטנק נעצר, קפצתי ממנו ומה שראיתי הייתה למעשה שיירת טנקים לאורך דרך העפר של התל. מצפון לדרך היה חדר בטון קטן עם פרוזדור שמוביל אליו וסמוך לפתח עמד נגמ"ש BTR צה"לי וסביבו עמדו מספר חיילים שלא הכרתי ונאמר לי שהם מגדוד 50, הנח"ל המוצנח. בראש התל, בתחילת השיירה עמד טנק פגוע של חטיבה 7, בהמשך עמדו עוד שלשה טנקים שלהם ואחריהם עמדו שני הטנקים של מחלקה 3 שאיתם הגענו. התברר כי הטנקים של חטיבה 7 אלו הם ניצולי המארב הסורי שאנחנו נתקלנו בו לעת ערב, לפני מספר שעות.
עמדתי בסמוך לבונקר והבטתי לשמים. שובלים של אש עלו בשמים, כנראה טילים נגד מטוסים. התחלנו להעביר פגזים מהם לשני הטנקים שלנו. מצאתי את עצמי רץ בין הטנקים עם פגזים בידיים, כשהיה כבר ברור לי שכשהם ירדו למטה להמשיך בלחימה, אני נשאר פה מכיוון שאין לי טנק. לפתע נפתחה אש תופת על התל. אש מנשק קל, RPG ומרגמות ניחתה עלינו בפתאומיות ובעוצמה.
זרקתי הצידה את הפגז שהיה לי ביד.
מי שהיה לו טנק קפץ פנימה, הנהגים הניעו וארבעה טנקים ירדו למטה. אני והצוות שלי ועוד כמה חלקי צוותים אחרים נכנסנו אל חדר הבטון, מה שיכונה מעתה והלאה ה"בונקר".
בפנים היה חושך, ניתן היה למשש מיטות דו-קומתיות משני צידי החדר שגודלו כ 4X4 מ'. התיישבנו על המיטות, אני לא זוכר אף לא דיבור אחד. אל החדר נכנסו גם כמה לוחמים שהציגו את עצמם כחיילי גדוד 50 של הנח"ל ושמעתי שמות כמו מנחם, לייזי, רוני, שייקה אך לא ניתן היה לראות פנים.
האש בחוץ שככה כשהטנקים ירדו למטה. בדיעבד התברר כי טנק אחד של חטיבה 7 בפיקוד המ"פ דני לוין, שלא הכיר את השטח, ניסה לרדת מן התל לכיוון דרום, שם השיפוע מאד גדול, הטנק התהפך והצוות נטש. הם הסתתרו בבניין סמוך וניסו אח"כ להימלט.
אחד מהם נורה על ידי הסורים ונהרג, דני ועוד אחד נפלו בשבי ואחד הצליח להימלט, להסתתר ולעלות חזרה אל הבונקר בתל סאקי. טנק אחד בפיקוד הסמג"ד דני פסח נתקע בירידה והוא עלה על הטנק של יאיר וקסמן והורה לו לנוע דרומה. הם הצליחו להימלט, לחבור אל כוחותינו ולחזור אל הקרב למחרת היום, אז נהרג דני.
יאיר עבר את המלחמה בשלום. למרגלות התל נשארו נטולי יכולת תנועה לאחר שנפגעו, שני טנקים, האחד בפיקודו של ניר והשני בפיקודו של נתי. במהלך הלילה ותחילת הבוקר הם עסקו בפגיעה בכוחות הסורים שנעו על הכביש. היה להם ברור ש"יטפלו" בהם "אישית" תוך זמן קצר ולכן בשלב מסוים הם נטשו את הטנקים והגיעו בריצה לבונקר שעל התל, בתחילת ההתקפה הסורית הרגלית.
השכם בבוקר התארגנו הסורים להתקפה שעיקרה היה כוחות רגלים שתפשו מחסה על ה"מסולעת" שממערב, פתחו באש והחלו לנוע קדימה. אנו השריונאים בבונקר, נשארנו בפנים, תרומתנו עם ה"עוזים" שלנו לא הייתה לה כל משמעות.

מנחם, מפקד המחלקה של הנח"ל חילק פקודות שמהן הבנתי כי פועלים שני מקלעים. האחד 0.5 המוצב על נגמ"ש ה BTR שלהם הניצב בפתח הבונקר והשני מא"ג המוצב בראש התל.
ארבעת חייליו של מנחם חולקו שניים איתו על הנגמ"ש ושניים בפסגת התל. שמעתי את מנחם צועק לא לירות עד שהם מתקרבים, שמעתי את פקודת האש ואת נביחת המקלעים בצרורות ארוכים וקריאות שמחה על פגיעות מדויקות אך גם את קריאתו של מנחם לחסוך בתחמושת.
לאחר זמן קצר נכנס מנחם לבונקר ואמר "שמישהו יקפוץ לטנק הפגוע ויביא תחמושת".
מנחם ידע כי על הטנק נמצאים שני מקלעי 0.3 ושיש שם תחמושת מתאימה למא"ג. אמרתי לריב ושלום לבוא איתי.
מתוך מאות התרגולות שעשינו, באופן אוטומטי לחלוטין, חבשנו את קסדות ה VRC שלנו, הצלבנו את העוזים על החזה והגחנו החוצה ממסדרון הבטון הקצר והפתוח של הבונקר.
בחוץ כבר היה אור ובחוץ היה קרב. במעלה דרך העפר כ 30 מ' ממני ראיתי את הטנק הפגוע. בזווית העין, משמאל, ראיתי את צוות המא"ג יורה מערבה. הפניתי מבטי קדימה לכיוון הטנק והמשכתי בריצה הקצרה, ושוב בזווית העין ראיתי תנועה וכשהסתכלתי שמאלה ראיתי את אחד מאנשי צוות המא"ג עומד כפוף ומכוון אלי את העוזי. הטווח היה כ 15 מ', הבנתי שהוא עומד לירות, וכשהוא לחץ על ההדק אני צעקתי לאאאא (או אולי אמאאאא). מהירות הכדורים היא......וצעקתי השתלבה עם פגיעת שלושת הכדורים. שייקה הבין שהוא ירה בטנקיסטים ורץ אלי. הדבר הראשון שהרגשתי היה מכה אדירה בראש שהוטח אחורה, פגיעת שני הכדורים האחרים הרימה אותי מעט באוויר והפילה אותי אחורה. שכבתי על הגב וראיתי את פניו של שייקה צועק "למה לא אמרתם שזה אתם!".
כאב עז ביד גרם לי לרצות להביא את היד אלי לראות מה קרה אך שום דבר לא בא... הייתי בטוח שאין לי יד וצעקתי "תביאו לי את היד".
ריב שלף את היד שהייתה תקועה מתחת לגב, הכאב היה איום אך הכל כאב.
ראיתי שהיד מחוברת לגוף.
החבר'ה תמכו בי וסחבו אותי אל תוך הבונקר.
תחבושות אישיות נשלפו ונכרכו סביב הזרוע המרוסקת וסביב הברך הפגועה, בכל אחת מהפגיעות היה חור כניסה ויציאה של הכדורים.
שכבתי על המיטה המום מעוצמת הכאב והפגיעה והרגשתי דם מטפטף על עיני. ניגבתי את הדם מהמצח ומתחת לקסדה הרגשתי שריטה ונזכרתי בפגיעה בראש. נגעתי בחזית הקסדה, ושם ממש מעל לפס הגומי השחור המסיים את הקסדה היה חור בקוטר 9 מ"מ!!! העברתי את האצבע בחור, אני זוכר עד היום את התחושה של שבבי הפלסטיק השורטים את אצבעי סביב. חטפתי כדור במרכז המצח, מטווח של 15 מ'!, הכדור עבר את הקסדה אך נפל ברווח שבין הקסדה והמצח, שבבי הפלסטיק שרטו את מצחי. מכאן ואילך הייתי שוקע לתוך חוסר הכרה ומתעורר ממנה וקטעי הזיכרון האישיים שלי מתערבבים וודאי עם זיכרונות חברי שאיתם דברתי בבית החולים ובפגישות שלאחר מכן, אך יש קטעים שאני זוכר בבירור.

אי שם בשעות הבוקר (והדעות חלוקות), כנראה בסביבות 7-8, אזלה התחמושת למקלעים.
הלוחמים נכנסו לבונקר ומנחם במכשיר הקשר שהיה ברשותנו, דרך יה-יה המג"ד שלו יצר קשר עם סוללת תותחים כדי לקבל "אש על כוחותינו". לאחר שהפגז הראשון נפל במרחק מן התל ומנחם טיווח אותו, נפל הפגז השני על התל ברעם כבד. עכשיו ניתן היה לכסות באש את התל ולמנוע מן הסורים לעלות.
אך בזאת תמה תחמושתם של התותחנים, מצבן של סוללות התותחים שלנו לא היה טוב מיחידות השריון. חלקן נפגעו באש נ"ס וחלקן הושמדו בפשיטת קומנדו סורית. קולות הסורים העולים התקרבו ומנחם אמר בקשר "הסורים עולים עלינו, תגידו בבית שאהבנו אותם, לא נתראה יותר". לדבריו ענתה לו בקשר בקול בוכה קשרית מפיקוד הצפון. מכיוון ששכבתי על המיטה שהייתה קרובה לפתח וראשי היה קרוב למכשיר הקשר אני זוכר את החור בתקרה דרכו הוצאנו החוצה את האנטנה ודבריו של מנחם נאמרו קרוב לאוזני.

אם כבר מדברים על גיבורים עלומים, אז מאחר ומורשת קרב ממלחמת יום כיפור מעניינת אותי (אני חושב, כמי שנולד עשר שנים לאחר המלחמה, שגם בהקשר של הגבורה וגם בהקשר של הלקחים שניתן ללמוד ממנה היא ראויה לחקירה ולימוד וראוי להעביר את חוויות הלחימה ותולדותיה לדור שלי ובכלל לכל מי שלא לחם בה), ובמיוחד סיפורי מורשת הקרב (ואני מודה שסיפורים על חטיבת הצנחנים, ששנים אחר נוספתי גם אני על בוגריה), אזי סיפורו של גדוד 50 של הצנחנים (נח"ל מוצנח) בקרבות הבלימה ברמת הגולן (תל סאקי) ידוע לכל, ואף נכתבו בנושא ספרים לא מעטים ("בודדים על התל" מאת משה גבעתי ואחרים כמו "רסיס ממגש הכסף" המצוין שכתב מנחם אנסבכר). הרבה פחות ידוע הוא סיפור הקרבות שלחם הגדוד לאחר מכן בחזית סיני, שאינו פחות הירואי מקרב ואדי מבעוק של גדוד 202, הפשיטות של סיירת צנחנים בסוריה או קרב החווה הסינית של גדוד 890. תיאור לחימת הגדוד מופיע רק בספרים מאת תא"ל אלישיב שמשי ("בהם יותר מכל" ו- "ולא אשוב עד כלותם"). בחרתי להביא את זה שמופיע ב"בהם יותר מכל" משום שהוא מכיל בתוכו את הסיפור הכולל של הגדוד.

מפקד גדוד50 של הצנחנים (נח"ל מוצנח) במלחמת יום הכיפורים, רס"ן יורם יאיר. צילום: אלדד ניר

האדומים מנקים את השטח הירוק
הקרב לטיהור החיץ החקלאי מאויב מצרי, 1973 (גדוד חי"ר בלחימה, בפיקודו של רס"ן יורם יאיר [ייה])
"ביום שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים, השישי באוקטובר 1973, היה גדוד 50 ערוך להגנה בגיזרה הדרומית של רמת הגולן. הגדוד היה שייך לחטיבת הצנחנים 35, חטיבה סדירה שכוחותיה האחרים היו באותו זמן באזור סיני. רס"ן יורם יאיר (ייה) היה חניך במכללה לפיקוד ומטה כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. בבוקר יום פתיחת המלחמה הוא החליט לטלפן למח"ט 35, עוזי יאירי, כיוון שבעבר שירת בחטיבה 35 כמ"פ וכסמג"ד. המח"ט ביקש מרס"ן ייה לעלות בהקדם לרמת הגולן ולעזור במידת הצורך לסמג"ד 50, מנחם זטורסקי, שנשאר לפקד על הגדוד ללא מג"ד. חיילי גדוד 50 איישו באותה עת את המוצבים בדרום רמת הגולן ולחמו מול השריון הסורי שפרץ לתוך הגיזרה הדרומית. רס"ן יורם יאיר נסע לעבר היישוב אל- על שברמת הגולן, שם ישבה מפקדת הגדוד, וראה את הגיזרה כולה נתונה תחת הפגזה כבדה של הסורים. היה זה דקות ספורות אחרי השעה 14:00. תמונת המצב הייתה קשה ומעורפלת, הניסיון של רס"ן ייה לאתר את הסמג"ד לא הצליח והוא נטל לידיו את הפיקוד על הגדוד. בעשרים השעות הראשונות של המלחמה פרצו כוחות סוריים לדרום רמת הגולן ועקפו מוצבים של צה"ל, והמצב היה קשה. רס"ן ייה עשה מאמץ להבין מה קורה בגיזרה וליצור קשר עם המ"פים ומפקדי המוצבים, כדי שידעו שהוא מפקדם. בבוקר יום ראשון קיבל רס"ן ייה הנחיה לפנות את כל המוצבים ולהתרכז בקיבוץ עין- גב. תחת אש כבדה ובין כוחות סוריים עזבו הלוחמים את המוצבים ונעו לכיוון עין- גב. יומיים קשים של זעזועים, נפגעים ונעדרים עברו על הגדוד. חיילים הגיעו ללא ציוד וללא זחל"מים, והיה צורך לשקם אותם במהירות כדי שיחזרו להיות יחידה לוחמת. חטיבת האם הייתה רחוקה, ורס"ן ייה, המג"ד לחץ בפיקוד צפון ובמטה הכללי לצייד את הגדוד ולקבל משימות. 'ידעתי שהשיקום הטוב ביותר של הגדוד זה להחזיר אותו להיות מבצעי,' אומר ייה. הלחץ עזר. הגדוד הוסע באוטובוסים להצטייד במחנה הקבע שלו, בבית סחור, ונקבע שישמש כעתודה מטכ"לית. כעשרה ימים לאחר תחילת המלחמה עלה הגדוד כולו על מטוס בואינג והוטס משדה התעופה לוד לרפידים שבסיני. ברפידים קיבל הגדוד זחל"מים עם נהגים ונעשו ההכנות הדרושות להיכנס לכשירות מבצעית. בעשרים באוקטובר קיבל המג"ד הוראה לעבור תחת פיקוד אוגדת ברן ולהיפגש עם מח"ט 460, בצד המערבי של תעלת סואץ. רס"ן ייה מצא דרך מקורית להתעדכן על אופי הלחימה בחזית המצרית. עד לתחילת התנועה הוא ניצל את הזמן לשיחות עם פצועים בבית החולים ברפידים, ובירר מה היו הבעיות בלחימה וממה הם נפגעו. התרשמותו הייתה שיש להיזהר מטילי סאגר, הנמצאים ביחידות החי"ר המצריות בשפע. לכן החליט שכל פעולה שיבצע עם הגדוד תהיה רגלית, והזחל"מים ישמשו כלי תובלה בלבד. למחרת היום נע הגדוד לעבר התעלה, כשהכלים מפלסים לעצמם מעבר בתוך הצירים העמוסים, המובילים אל הגשרים שהקים צה"ל על תעלת סואץ, צפונית לאגם המר הגדול. ממערב לתעלת סואץ ולאגמים משתרע החיץ החקלאי, ברוחב של אחד- שניים קילומטרים, הנחתם בתעלת מים מתוקים הנמשכת מצפון לדרום. בחיץ החקלאי צמחייה סבוכה, חלקו בוצי ולאורכו היה ערוך צבא מצרי בתוך חפירות. ממערב לתעלת המים המתוקים השטח הוא מדברי, רחב ופתוח, המתאים לפעולה של כוחות משוריינים.

הלחימה במסגרת חטיבה 460
בעשרים ואחד באוקטובר חצה הגדוד את תעלת סואץ והמג"ד יצר קשר עם מח"ט השריון 460, אל"ם גבי עמיר, לקבלת משימות. המשימה שהוטלה על הגדוד הייתה לטהר את החיץ החקלאי, בין האגם המר לתעלת המים המתוקים. השריון שנע בשטח הפתוח, מצפון לדרום, לאורך ציר 'חבית', היה חשוף לפגזי נ"ט שנורו מאזור החיץ, ולכן היה צורך שגדוד החי"ר יפעל בתוך החיץ ויטהר אותו, במקביל להתקדמות הטנקים. המערך המצרי בחיץ היה מופנה לכיוון מזרח, להגנה מפני פשיטות של צה"ל דרך האגם המר. המג"ד החליט שתקיפת המערך בממד הצר שלו, מצפון לדרום, ייתן מענה טקטי טוב, ובהתאם לכך קבע את תוכנית הפעולה: שתי פלוגות ינועו ברגל בפריסה לפנים, האחת לאורך הכביש הסמוך לאגם והשנייה לאורך תעלת המים המתוקים; פלוגה שלישית תנוע מאחור, והזחלמ"ים ינועו במגמה אחת מאחוריה, כדי להימנע מפגיעת טילי סאגר. מ"פ ב', יצחק איתן, יחד עם מ"פ המסייעת, אריק מורן, נקבעו כמובילים בפריסה רחבה מלפנים, ואילו מ"פ א', חיים קונדה, פרס את פלוגתו מאחור. הנחיית המג"ד הייתה להתקדם צעד אחרי צעד, לירות על כל מקום חשוד, ובמקרה של היתקלות- לחפות באש, לאגף ולהסתער. היה זה בשעות אחר הצהריים. הצנחנים נכנסו ללחימה על יעד 'שונית', לאורך כחמישה קילומטרים, כשהם נעים בתוך צמחייה סבוכה ומטהרים תעלה אחר תעלה. הלחימה בחיץ החקלאי לוותה רוב הזמן באש ארטילרית מצרית שהכבידה על ההתקדמות, שגם כך התנהלה באיטיות בשל טווח הראייה המוגבל והחשש שמאחורי כל שיח יצוץ אויב. מפעם לפעם הייתה היתקלות עם חיילים מצרים, אך ללוחמים של רס"ן ייה הצליחו לשתק את מקורות האש ולפגוע באויב. עם רדת החשכה ערך המג"ד את הגדוד להגנה, תוך ניצול החפירות הקיימות בשטח, כל פלוגה בגיזרתה. במשך הלילה ניסו מפעם לפעם חיילים מצרים להתקדם לעבר כוחות הגדוד, אך הם נורו מטווחים קצרים. מ"פ א', קונדה, נשלח עם פלוגתו לסייע לכוח אחר בטיהור שדה התעופה פאיד, הנמצא מערב לתעלת המים המתוקים; אך בכניסה לשדה הוא עלה על מוקש ונהרג. למחרת בבוקר, עשרים ושניים באוקטובר, המשיך הגדוד בלחימה לכיוון דרום, במרחב העיירה פאיד ומערך 'דקדקן'. הפעם נתקלו הלוחמים בכוח אויב נחוש ועיקש יותר. במקביל להתקדמות הצנחנים בחיץ, נעו הטנקים של חטיבה 460 בשטח הפתוח שממערב. בתנועה דרומה השטח הפתוח נעשה צר יותר, בגלל ג'בל ג'ניפה שהיה ממערב. הטנקים נאלצו לנוע סמוך יותר לחיץ החקלאי, ומשם נפתחה לעברם אש נ"ט יעילה. 'התקדמנו יותר מהר מהשריון', אומר ייה. 'הסיבה הייתה שהטנקים חששו מטילים שנורו עליהם. ביקשתי מהמח"ט שיניע את הגדוד המוביל במקביל אליי, כי היו לפניי המוני חיילים מצרים ורציתי סיוע של אש טנקים צמוד. כבשנו מוצב אחרי מוצב, חיילי אויב רבים נפגעו, רבים נלקחו בשבי ורבים ברחו'. בעוד הגדוד תוקף וכובש בשיטתיות שטחים בחיץ החקלאי, הודיע המח"ט לרס"ן ייה שהפסקת האש עם המצרים אמורה להיכנס לתוקפה בערב ועליו לקבוע עובדות בשטח ולהשתלט, עד הפסקת האש, על כל מערך 'טנג'יר'. מכיוון שלמהירות הייתה חשיבות, בחר המג"ד לפעול באופן שונה מזה שפעל עד כה. הלוחמים עלו על הזחל"מים ונעו דרומה, תוך שהם מיצרים אש חזקה לפנים. הגדוד הצליח להשתלט על כל מערך 'טנג'יר' ואף דרומה משם. הפלוגה המובילה נתקלה באויב שפתח לעברה באש מכיוון מזרח. בפעולה מהירה הסתערו הלוחמים על האויב והשמידו אותו. או אז פתחו המצרים במטחים של טילי סאגר לעבר הזחל"מים. ובשלב זה החליט המג"ד לסגת מהר לאחור ולצאת מטווח הטילים. הייתה זו המחשה למה שהיה עלול לקרות בשלבי הלחימה הקודמים, לולא תבונתו של המג"ד, שבחר לפעול ברגל היכן שניתן. הגדוד נע מאות מטרים לאחור, ועם רדת החשכה התארגנו הפלוגות להגנה כלפי דרום. יום לחימה נוסף עבר על הגדוד, יום שבו טיהרו הלוחמים כארבע עשר קילומטרים לאורך החיץ החקלאי.

הלחימה במסגרת חטיבה 217
בעשרים ושלושה באוקטובר בבוקר קיבל המג"ד הוראה לעבור תחת פיקודו של מח"ט השריון 217, אל"ם נתק'ה ניר. הגדוד עלה על הזחל"מים ונע על ציר 'חבית' דרומה, מרחק של כעשרים קילומטרים, עד להסתעפות עם ציר 'פח', המקום בו היה המח"ט. 'נתק'ה הוציא מפה אחד לחמישים אלף והתחיל להסביר לי מה הוא רוצה ממני', מספר יורם יאיר: 'אנחנו רצים מזרחה לכבוש את הסוללה שעל התעלה, כיוון שהיא שולטת על כל החיץ החקלאי ועל השטח הפתוח שממערב לו. בחיץ החקלאי יש חיילי אויב רבים המצוידים בטילי נ"ט, שפגעו אמש בעשרה כלים שלנו. לכן אני זקוק לכם ורוצה שתנועו לפנינו, תסרקו את השטח ותכבשו את הסוללה'. נתק'ה לחץ על המג"ד להתחיל מהר בהתקפה, אך רס"ן ייה התעקש לתכנן את המשימה, לספק מים שחסרו לחיילים, להתארגן ורק אז לזוז. 'בשבילנו כל חמישים מטרים זה טקטיקה ואיגוף', אמר רס"ן ייה למח"ט השריון, 'מה שהראית לי על המפה באצבע שלך, זה עניין של חמישה- שישה קילומטרים. אנחנו צנחנים ולא טנקים. תן לנו את המשימה ונבצע אותה על- פי דרכנו'. המשימה שעמדה בפני המג"ד הייתה מורכבת. הוא היה אמור לנוע בשטח אויב פתוח בעומק של ארבעה- חמישה קילומטרים, להיכנס לחיץ החקלאי ולטהר אותו מאויב עד צידו השני, בעומק של קילומטר, ובסוף לכבוש את סוללת העפר המתנשאת לגובה של כעשרים מטרים. התוכנית של המג"ד הייתה לנוע בתנועה מבצעית לחציית השטח הפתוח והחיץ החקלאי, עם פלוגה ב' והפלוגה המסייעת לפנים ועם פלוגה א' המוקטנת מאחור; לאחר מכן להיאחז בסוללה, ומשם לטהר את גב הסוללה לכיווני צפון ודרום במקביל. רס"ן ייה נתן פקודות ותדריכים למ"פים, והחל לנוע למשימתו כשטנקים מחפים על תנועתו. חיילי הגדוד דילגו מכפל קרקע אחד למשנהו, אך להפתעתם לא נתקלו באויב. הסתבר שהמצרים פינו את השטח, לרבות החיץ החקלאי, והתרכזו בסוללה המבוצרת. תחת הפגזה מצרית הצליחו הלוחמים להגיע לחיץ החקלאי ולהתקדם מזרחה, עד לקצהו השני. בין הצמחייה הסבוכה לסוללת העפר היה שטח בוצי של כמאתיים מטרים, שנשלט היטב מהסוללה. סוללת העפר המצרית התנשאה לגובה של כעשרים מטרים והייתה כולה כמו יעד מבוצר אחד גדול. עיקר העמדות היו מופנות מזרחה, לכיוון תעלת סואץ, אך בחלק העליון היו תעלות בטון שבהן יכלו חיילים מצרים לכוון אש גם לאחור, מערבה, לכיוון הגדוד. הגדוד של רס"ן ייה הגיע לסוללה מכיוון מערב, בעורף של המערך המצרי. מן העורף אפשר היה לראות את פתחי הבונקרים שדרכם נכנסו המצרים לסוללה. חציית השטח הפתוח והבוצי של מאתיים המטרים, בין החיץ החקלאי ועד לאחיזה בסוללה, היה השלב הקשה והמאיים ביותר על הגדוד. המצרים ירו מגב הסוללה ומפתחי הבונקרים לכיוון מערב, כשהשליטה שלהם על השטח מלאה. רס"ן ייה ביקש מגדוד הטנקים, שתפס עמדות מחוץ לטווח טילי הסאגר, לירות פגזים לכל פתחי הבונקרים שבסוללה. במקביל לירי הטנקים פתחו החיילים באש חזקה, ולפקודת 'הסתער' של המג"ד הם קמו והסתערו לעבר הסוללה תוך שהם ממשיכים לייצר לעברה אש, עד אשר נאחזו בה. כדי לא להסתבך בלחימה מיותרת, הורה המג"ד לעלות על הסוללה ולטהר את החלק העליון בלבד, מבלי להיכנס לתוך הבונקרים. הגדוד התפצל לשניים ונע בכיוונים מנוגדים. המג"ד הוביל כוח שטיהר לכיוון צפון, והסמג"ד, אבי שמיט, הוביל כוח שטיהר לכיוון דרום. הלחימה התבצעה בתרגולות של יעד מבוצר, כשבכל מקום בו הייתה כניסה לבונקר הוצבו שניים- שלושה חיילים לשמור על הפתחים. לא עבר זמן רב וההתנגדות המצרית נשברה, רבים נפלו בשבי ואחרים ברחו. בסביבות השעה 16:00 סיים הגדוד להשתלט על הסוללה, לאורך כשישה קילומטרים. 'הסוללה בידי', דיווח רס"ן ייה למח"ט. 'על מה אתה מדבר', שאל נתק'ה, 'כמה הרוגים יש לך?', מספר רס"ן ייה. 'נתק'ה לא האמין שהסוללה נכבשה כל כך מהר, ועוד יותר נדהם כשזה נגמר ללא הרוגים. מאז הוא סמך עליי לחלוטין'. עם רדת החשכה היה הגדוד במצב לא נוח. כולו היה פרוס על הסוללה ובפתחי הבונקרים. המג"ד הורה לכולם להישאר ערים במקומם ולשמור על עצמם כל הלילה. את הזחל"מים הוא קידם באור אחרון, והם נצמדו לסוללה. הלילה עבר על חיילי הגדוד בדריכות ובלחץ מתמשך. הכוחות היו מפוזרים לאורך הסוללה, כשבתוך הבונקרים היו מצרים רבים. 'פתאום שמעתי צרור יריות מעליי', מספר ייה. 'רצתי לעבר פתח הבונקר שממנו נורה הצרור וזרקתי רימון לתוכו. עמדתי עם עוד חייל ליד הפתח וצעקתי למצרים בערבית שיצאו מהבונקר. ראיתי חייל יוצא עם נשק למעלה, לקחתי את נשקו והוריתי לו לשכב. אחריו יצאו עוד ארבעים חיילים מצרים ואת כולם השכבתי על הקרקע. כל הלילה עמדתי עם חייל נוסף ושמרנו על פתח הבונקר ועל השבויים. המצב היה מאוד לא נעים. אמרתי לקמב"ץ שהיה בזחל"ם הפיקוד, לרגלי הסוללה, שיודיע שוב לכולם לשמור היטב על פתחי הבונקרים'. בבוקר הורה המג"ד למ"פים לסרוק את הסוללה ולהוציא את החיילים המצרים מהבונקרים בעזרת השבויים שנמצאים בידם. מאות שבויים נאספו לאורך הסוללה, ונוצר מצב שכל שלושה לוחמים שמרו על כמאה שבויים, והגדוד לא יכול היה לתפקד מבחינה מבצעית. רס"ן ייה קרא אליו את המפקד המצרי הבכיר, הראה לו נקודה בולטת בשטח הפתוח שממערב לתעלת המים המתוקים, ואמר לו ללכת לשם עם כל השבויים. במשך יומיים סרקו חיילי הגדוד את הסוללה וריכזו שבויים, כשמפעם לפעם נפתחה עליהם אש ממזרח לתעלה, שטח שהיו בו יחידות של הארמייה השלישית.

לוחמי הגדוד בסיני

הלחימה במסגרת חטיבה 500
לאחר שהמג"ד הצליח לייצב את המצב בגיזרתו, הודיע המח"ט לרס"ן ייה שיחידה אחרת בדרך להחליף אותו, והוא עם גדודו עוברים תחת פיקודו של מח"ט השריון 500, אל"ם אריה קרן, הנמצא סמוך לעיר סואץ. שוב נאלצו הצנחנים לנתק את עצמם מחטיבה שרק החלה לשתף איתם פעולה. הגדוד ירד דרומה, ורס"ן ייה קיבל גיזרת אחריות מצפון לעיר סואץ. הפלוגות נערכו בגיזרתן על הסוללה והחיץ החקלאי, ומפקדת הגדוד קבעה את מקומה בבסיס טילים נטוש. הפסקת האש עם המצרים הייתה כבר בתוקף כאשר המג"ד קיבל משימה לסרוק את החיץ החקלאי לכיוון דרום. שלושים חיילים מצרים נראו ליד גשר על תעלת המים המתוקים, מקום שסיכן את המאחז הדרומי ביותר של צה"ל שהיה על הסוללה. המג"ד לקח איתו פלוגת חי"ר ופלוגת טנקים והחל לנוע דרומה, משני צידיה של תעלת המים המתוקים. כאשר הגיע הכוח לגשר, הופיע קצין או"ם פיני שסימן להם לעצור בטענה שהגשר נקבע כגבול בין שני הצבאות ואסור לחצות אותו. רס"ן ייה ניסה להסביר שיש לו משימה והוא לרדת עוד כשני קילומטרים, כדי ליישר קו עם המאחז הדרומי ביותר של צה"ל. אך קצין האו"ם בשלו: 'אם תמשיך לנוע, יהיו פה הרבה גוויות. יש פה כוח מצרי גדול שנחוש להגן על הגיזרה הזו'. רס"ן ייה ביקש מקצין האו"ם לקרוא למפקד המצרי הבכיר של הגיזרה, וכך עשה. בינתיים הופעל על רס"ן ייה לחץ בלתי פוסק מהרמה הממונה לנוע קדימה, אך הוא ידע באיזה מחיר כרוכה התקדמות כזו, ולכן החליט למצות קודם את דרך השכנוע לפני שנשפך דם מיותר. כפי שהוא מספר: 'הדברים הגיעו לכך שבאחת הפעמים מח"ט 500 דחק בי לנוע ואמר שלוחצים עליו מלמעלה. לא היססתי לומר לו: 'לוחצים עליך, אז תלחץ חזרה''. במסגרת שכנוע המצרים ביקש רס"ן ייה מהמח"ט לדאוג לכך שהמטוסים שלנו יישארו בשמים. כעבור זמן קצר הגיע קצין מצרי בדרגת אל"ם. שלושת הקצינים- הישראלי, המצרי והפיני- עמדו על הגשר. רס"ן ייה הוציא מפה ותצלומי אוויר והסביר לקצין המצרי שעליו לפנות את השטח, כשני קילומטרים דרומה, עד למפעל המים. 'לוחצים עליי לנוע כבר', אמר רס"ן ייה, 'אתה רואה, מאחוריי יש טנקים, בשמים יש מטוסים. לא חבל על האנשים שלך? הקצין המצרי רצה כנראה לבחון אותי, ואמר שבתצלום האוויר זה לא ברור לו, ואם אהיה מוכן להראות לו את מפעל המים בשטח. בלי היסוס אמרתי לו שאני מוכן'. הקצינים עלו לג'יפ של קצין האו"ם, כאשר הפיני נהג, המצרי ישב מימין ורס"ן ייה ביניהם. מאחור ישבו קצין מצרי נוסף וחוקר שבויים שרס"ן ייה צירף אליו. הם נסעו בדרך עפר לאורך תעלת המים המתוקים, והמחזה שרס"ן ייה ראה היה מדהים. 'נעשה לי חושך בעיניים', מספר ייה, 'חצינו מערך מצרי עם מאות חיילים על ציודם: מקלעים, מרגמות ונשק מגוון אחר, הכול היה חפור ומאורגן להגנה. הפעלתי את כל הפסיכולוגיה האפשרית. בדיוק עברו מלמעלה מטוסים שלנו, ואמרתי לקצין: 'לא חרם' (לא חבל) , המטוסים מחכים לפקודה והטנקים ממתינים מאחור'. הגענו למכון המים ואמרתי לו 'עד לכאן'. כשהג'יפ עצר, הקיפו אותנו עשרות חיילים מצרים שחשבו כנראה שנלקח שבוי. הייתה אי נעימות רבה'. הם חזרו לגשר, והקצין המצרי ביקש שהות לבדוק ואז לתת תשובה. כעבור כחצי שעה הוא חזר עם תשובה חיובית והכוח המצרי החל לפנות את השטח. גדוד מצרי שלם, על ציודו, התקפל שני קילומטרים דרומה, מבלי שנורתה ירייה אחת. כשעה לאחר שהכוח המצרי פינה את הגיזרה סרק הגדוד של רס"ן ייה את השטח. החיילים נדהמו מהחפירות ומהציוד הרב שהמצרים השאירו. לאחר שכל השטח היה בשליטת הגדוד, הורה רס"ן ייה לנקות עם טרקטור את כל הצמחייה שבין המאחז הדרומי לבין תעלת המים המתוקים, כדי שיהיה קו ראייה טוב. מבחינת המג"ד המשימה הושלמה והוא דיווח למח"ט שהגיזרה בידו. וכפי שייה אומר: 'המהלך האחרון שעשינו היה המהלך המוצלח ביותר שלי במלחמה'.

הסיבות להצלחת הגדוד

לאחר הטראומה הקשה שהגדוד עבר ברמת הגולן, הוא חזר לתפקד בצורה מוצלחת בחזית המצרית. במשך שמונה ימי לחימה הגדוד טיהר עשרות קילומטרים של מערכי אויב בתוך החיץ החקלאי, כשהוא גורם לנפגעים רבים בקרב החיילים המצרים ולמאות חיילים שבויים. בכל ימי הלחימה בחזית המצרית בוצעו המשימות במלואן, כשלגדוד היו שני הרוגים ומספר קטן של פצועים. המקצועיות, ההתלהבות ההתקפית והתבונה הטקטית של המג"ד, תרמו להתמודדות המוצלחת של הגדוד מול אויב מצרי עדיף. מכיוון שהשטח היה סבוך ורווי באויב, בחר המג"ד לפעול בפשטות, כאשר הפלוגות נעות בתבנית מבצעית ומתייחסות לכל מקום כאילו יש בו אויב. המג"ד דרש מהחיילים לפעול על- פי התרגולות שלמדו ודאג לתת להם את הזמן הדרוש לכך. הוא הוכיח, הלכה למעשה, כי בלחימה שיטתית ונכונה של גדוד חי"ר אפשר להתקדם בשדה הקרב מהר יחסית, בלי לסכן את הלוחמים שלא לצורך. תוך כדי לחימה, ובסיומו של כל יום שעבר, הפיק הגדוד לקחים ושיפר את הביצועים. האחריות למשימה ולחיילים הייתה בראש מעייניו של המג"ד. הוא נלחם על כך שיהיה לא חופש פעולה במסגרת המשימה שקיבל. הוא לא היה מוכן לקבל תכתיבים על דרך הפעולה ממפקדי שריון שאינם בקיאים בהפעלת חי"ר. שיקול הדעת שלו כמג"ד חי"ר הוא שהכריע, גם אם היה צריך לבוא בדין ודברים עם מפקדיו. כמג"ד הוא הדף כל לחץ לפעול מהר 'בקצב שריון'. הוא עבר תחת פיקוד שלושה מפקדי חטיבות שריון, ומכל אחד מהם ביקש שיתנו לו את המשימה והוא יבצע אותה באופן מקצועי. בפועל, מפקדי השריון- שהיו ספקנים בהתחלה באשר לצנחנים של רס"ן ייה- נחשפו במהרה לתוצאות הטובות בשטח: חלקים נרחבים בתוך החיץ החקלאי טוהרו מאויב מצרי והייתה הפחתה ניכרת בכמות טילי הסאגר שנורו משם לעבר הטנקים. הפעולה האחרונה של הגדוד, בפאתי העיר סואץ, לאחר שנכנסה לתוקפה הפסקת האש עם המצרים, מעידה על שיקול הדעת שגילה מג"ד הצנחנים. למרות לחצים של הרמה הממונה לטהר אויב עוד שני קילומטרים דרומה, בתוך החיץ החקלאי, הוא לא מיהר לבצע את הפקודה לפני שמיצה אפשרויות אחרות. המחיר של ביצוע המשימה כפי שהוטלה עליו עלול היה להיות קשה מנשוא. היה זה בשלהי המלחמה, כאשר המצרים היו ערוכים בעוצמה בשטח שהוסכם עליו עם האו"ם. רס"ן ייה, כמג"ד, העדיף את דרך הדיבור והשכנוע בטרם יישפך דם מיותר. תוך הפגנת קשיחות מצד אחד ורוח טובה של הבנה הדדית מצד שני הוא הצליח, בנוכחות קצין האו"ם, לשכנע את המפקד המצרי לסגת דרומה עד לקו שדרש, ובכך חסך חיי אדם יקרים. הגדוד פעל בגזרות לחימה שונות, בכל פעם תחת פיקוד חטיבת שריון אחרת. המצב שבו לא הייתה לגדוד יחידת אם אורגנית דרש מהמג"ד תשומת לב מיוחדת לצרכים הלוגיסטיים. רס"ן ייה דאג לחיילי הגדוד ועמד על כך שיקבלו את הצרכים הבסיסיים המגיעים להם. הוא לא הסכים לצאת לקרב לפני שהחיילים קיבלו שתייה ומזון ולפני שהצטיידו בדלק ותחמושת, גם אם המשמעות הייתה עיכוב מסוים. האחריות שגילה המג"ד כלפי החיילים וליכולת תִפקודם כלוחמים, אִפשרה לגדוד להילחם לאורך זמן בהצלחה, ולא להישאר חלילה תקועים בשטח כבר בשלבים הראשונים. הדוגמה האישית והביטחון שהמג"ד הִשרה על המפקדים והלוחמים היו גורם חשוב בהצלחת הגדוד. ההבנה ושיתוף הפעולה היו מלאים והמ"פים נתנו בו אמון רב. הם נוכחו לדעת כי מדובר במפקד מקצועי, בעל ביטחון עצמי, המפעיל את הגדוד בחוכמה. רס"ן ייה הוכיח שהצלחה בלחימה אינה עומדת בסתירה לנורמות התנהגות בסיסיות, ולעיתים ההפך מכך הוא הנכון. על מעט מנורמות ההתנהגות בקרב עליהן הקפיד המג"ד אפשר ללמוד מסיפורו של צדוק ליפשיץ, לוחם מהפלוגה המסייעת: 'תוך כדי הלחימה בסוללה שמעל התעלה, נוכחתי באירוע שהרשים אותי במיוחד בהתנהגות המג"ד. זרקנו רימונים לתוך הבונקרים בסוללה ופתאום ראיתי קבוצה של חיילים מצרים מרימים ידיים לכניעה. המג"ד סימן להם לרדת לכיוון הזח"למים שחנו למטה. שני נהגי זחל"ם ניגשו אל השבויים ולקחו מהם שעונים וכסף. המג"ד ראה את זה ורץ אליהם כשהוא כולו רותח. הוא צעק עליהם והוקיע אותם ליד השבויים והורה להם מיד להחזיר את כל מה שלקחו. אריק מורן, מ"פ המסייעת, אומר: 'עם ייה נפגשתי במלחמה עצמה. מהר מאוד הוא נתן לי להרגיש שיש לי עם מי לדבר ונוצר אמון בינינו. ראיתי שמדובר במפקד מקצועי שנותן דוגמה אישית טובה. הפקודות שלו היו שקולות וענייניות. מצד אחד, הוא עשה הכול כדי לשמור על חיי אדם, ומצד שני, הוא דרש שהמשימות יבוצעו כמו שצריך. בזמן הלחימה הוא אִפשר לי לפעול עם הפלוגה כמו שאני יודע, מבלי להפעיל עליי לחצים מיותרים. כמפקד פלוגה, שמחתי שיצא לי להילחם בגדוד שייה היה מפקדו'. יצחק איתן, מ"פ ב', אומר: 'לא יכולתי לצפות למפקד טוב יותר. מבחינתי הוא היה המג"ד האולטימטיבי. הוא לא נכנע ללחצים מלמעלה והיה בו רצון עז שהגדוד יבצע את המשימות מהר ובצורה מקצועית ועם מינימום נפגעים. ייה הקרין ביטחון רב וידע להפיח רוח לחימה והתלהבות בקרב הלוחמים'. אהרל'ה ריבלין, עורך- דין ירושלמי שלחם כמפקד כיתה בגדוד, אומר: 'היה לי אמון מלא במפקדים שלי. ייה, המג"ד, היה כריזמטי והרשים אותי בכל שלבי הלחמה. כשראיתי אותו מוביל ראשון כמו ג'ון וויין כזה או קלינט איסטווד, זה נסך בי ובחבריי הרגשת ביטחון רבה'. אין לראות את ההצלחה של גדוד 50 בחזית המצרית כמובנת מאליה. רס"ן יורם יאיר נטל את הפיקוד על הגדוד בנתונים קשים ביותר, כשהיה מוכה אחרי התקפת הפתע הסורית ברמת הגולן. התושייה והנחישות שלו לשקם מחדש את הגדוד ולדרוש עבורו משימות מבצעיות הפיחו רוח לחימה חדשה בחיילים, רוח שהלכה והתעצמה בכל יום לחימה שעבר. מעבר להשגת המשימות הצבאיות, אחד ההישגים של המג"ד התבטא בשיקום חיילי הגדוד ובהחזרת ביטחונם העצמי לאחר הטראומה שעברו בגולן." (מתוך הספר "בהם יותר מכל" מאת תא"ל אלישיב שמשי עמודים 93-105)

עוד פרטים ותמונות אפשר למצוא בבלוג של גדעון ארז- "עכבר מעבדה" אשר היה לוחם בגדוד 50, וכותב "כיוון שהמג"ד נוטרל – החליף אותו המג"ד הקודם – יורם יאיר - ייה. אין לי מושג איך בנדל היה מתפקד במלחמה, אבל התפקוד של ייה היה מדהים, ולדעתי לא אגזים באמירה שחלקנו חייבים לו את חיינו והגדוד חייב לו את העובדה שיצאנו מהמלחמה עם תחושת ניצחון וללא הלם קרב קולקטיבי."
ובאתר עם תמונות ממלחמת יום כיפור ובו הרבה תמונות של לוחמי ומפקדי גדוד 50 של הצנחנים

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.49 שניות עם 11 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה