|
29-12-2009, 03:05
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
האובליסק המסתורי של עיון קרא, היעלמותו, ונסיבות מציאתו המוזרות
לפני מספר שנים, פחות או יותר בלילה לא בהיר אבל בהחלט אחד, מצאתי עצמי מסיים באחת שנים של בילוי באקדמיה. די באחת הותרתי מאחור עבודה מתמשכת בדרך לתואר מתקדם בענף מדעי רוח שנחשב מרתק, סגרתי את הספר, ביטלתי את הוראת הקבע לאגף שכר לימוד, סידרתי את הדפים שבקלסרים בערימה, "זרקתי" את כל התיקיות הרלוונטיות מזכרון המחשב לצמד דיסקים שנצרבו ולא הבטתי לאחור. עוד כמה פעמים ניצלתי את שארית הזמן שבו סטטוס ה"סטודנט" שלי היה תקף לשאילת ספרים מעניינים מהספריה, אבל בעקרון "זה נגמר": הסוס הפנימי שמושך את רוב אנשי מדעי הרוח קדימה כאשר רוחות הפרנסה, הקידום והבטחון הכלכלי נושבים בחוזקה בכוון ההפוך, התעייף ובחרתי לעמוד בפני המשיכה המובילה ל"כשל המהמר", ולעצור את ההימור במקום.
עברו רק כמה שבועות ולמרות שלא חשתי שום משיכה לשוב ללימודים אקדמיים, עניני רוח אלה או אחרים – ובעיקר הרצון לכתוב, לסכם ולהקיף נושא שלם מכל צדדיו, איכשהו נשארו בי. נזכרתי אז ששנים לפני כן, תוך כדי טיולים והליכות באזורים החקלאיים היפים שדרומית מערבית לראשון לציון, חשבתי לעצמי שיבוא היום ואלמד לעומק אודות הקרב המסתורי ההוא שבו הפרשים הניו זילנדיים הכריעו את התורכי פה ממש ליד הבית. סקירה קצרה שלו הופיע באלבום הידוע של ב.ז. קדר, אבל תהיתי לעצמי כמה עוד חומר מצוי, ובשלב ההוא - למרות שלא ידעתי דבר כמעט אודות מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל – היה די ברור לי שיש חומר. לא בישראל אולי, אבל יש. בוגר אקדמיה יודע שהכל יש, והכל נמצא במחיר X$ כפול מספר המקורות שאתה רוצה שמתנדבת אלמונית מעבר לים תצלם עבורך בספריה.
ניגשתי לספרו של קדר ובחלק הביבליוגרפי מייד מצאתי את ההפניה הדרושה: לא פחות ולא יותר מאשר "ספר ההיסטוריה הרשמית של החטיבה הניו זילנדית הרכובה בסיני ופלסתינה" מאת גאי פאולס". עוד יותר טוב: הסתבר כי עותקים שלו נמצאים בספריית אוניב' ת"א! תוך יום או יומיים מצאתי זמן לגיחה לספריה – עדיין נכנסתי חינם כסטודנט שהמערכת עוד לא "ביטלה" את מעמדו – ושאלתי עותק מקורי של הספר הנדיר הזה (הדפסות פקסימליה שלו כמובן אינן נדירות ולא יקרות). עוד בדרך החוצה מספריית סוראסקי – חוצה את המדשאה בחושך ונזהר לא למעוד – דפדפתי בו בכדי למצוא את הפרק הרלוונטי.
"קרב עיון קרא" הוא כינויה של המערכה שבמהלכה החטיבה הניו זילנדית הרכובה פרצה את קו ההגנה התורכי מערבית לנס ציונה (על רכס הכורכר ובאזור המושבים נטעים וגן שורק) ומייד לאחר מכן הדפה שורה של התקפות נגד עזות. התאריך: 14.11.1917 – באותו הזמן הוא נחרט אצל תושבי המושבות כיום השחרור "מן העול של הטיראניה של מלחמה ואגרסיה מזויינת בידי בריטניה ובנות בריתה הנאורות" כפי שנכתב איפושהו. לא כאן המקום להרחיב, אבל רק נציין כי הניו ילנדיים איבדו מעל 30 איש בהרוגים – עוד קרוב ל-20 נפטרו מפצעיהם – ואלו באו בעיקר משני גדודים רכובים (היו 3 בחטיבה): הגדודים וולינטון ואוקלנד. הניו זילנדיים עברו בראשל"צ ונס ציונה, כבשו את יפו שם ערכו מסדר יפה על מדרגות הסראייה והוסיפו עוד כהנה וכהנה מעללים. בשנה וחודש שבאו לאחר מכן חנו פרקי זמן ארוכים בין ראשל"צ לנס ציונה ובין תושבי המושבות ובין האיכרים במדים מניו זילנד נוצרו קשרי ידידות קרובים.
חזרה לספרו של פאולס: מעבר לתיאור הקרב המפורט, ובכלל הקריאה של הספר הכתוב בשפה נפלאה (פאולס היה קצין בחטיבה) נתקלתי בתמונה מוזרה ביותר: על רקע כמה עצים, וללא שהנוף עצמו נראה, תמונה של אובליסק אבן בנוי – אנדרטא מרשימה לכל הדעות – נכללה בספר, ויותר מכך: זו אמורה להיות ליד ראשון לציון ומנציחה לא פחות ולא יותר מאשר את הקרב המדובר! ליד האנדרטא, באותה תמונה, ניתן היה לראות כמה צלבי עץ סטנדרטיים של קברי חללי מלחמה.
יותר מכך: הכיתוב תחת התמונה מציין מפורשות כי מונומנט זה הוקם ע"י תושבי ראשון לציון לכבוד ולזכר החללים מניו זילנד. אובליסק? ליד ראשון לציון? לרגע רציתי לקום מוקדם בבוקר למחרת (בשלב הזה כבר הייתה לי עבודה "כמו שצריך וכמו שסבתא יהודיה רוצה"...) אבל שנים של טיולים בעקבות מבצרים נעלמים ושאר פנטזיות לימדו אותי שמה שלא הוזכר כבר עד אז, כנראה לא קיים.
בכל מקרה יצאתי תוך יום או יומיים – בשיא הקיץ – ל"סיור לימודי" ראשון של שדה הקרב. העובדה כי ברקע האובליסק הופיעו עצים שנראו גבוהים, וההשערה המלומדת כי מונומנט כזה בוודאי יעמוד על גבעה, הובילו אותי למחשבה כי מיקום המונומנט היה בוודאי על הגבעה הדי נישאה שתפוסה ע"י מגדל המים של המוסד הגריאטרי "מלב"ן" דרומית לראשל"צ, ליד הקנטרי קלאב. מגדל מים מלבני גבוה עומד על הגבעה וסביבו כמה עצי אורן די זקנים. מאחר והייתי סמוך ובטוח שזהו המיקום, כל שנותר היה לאמת את זיהוי העצים שבתמונה הישנה: הגדלתי, ניקיתי והפצתי בכמה פורומים. ממוקדי "בוטניקה" ושאלתי האם ניתן לזהות ענפים אלה כאותו מין עץ הנראה בכמה תמונות חדשות של גבעת המים שצילמתי. התשובות לא היו חד משמעיות.
התחנה הבאה: מוזיאון ראשון לציון. אחה"צ אחד נכנסתי למשרדי המוזיאון והתעניינתי בנושא אצל אחת הארכיונאיות. הסתבר לי כי אני לא היחיד ש"מחפש" את האובליסק המסתורי... כבר עשרים שנה לפני עברה השמועה אודותיו ויצאו אנשים לחפשו... "ואיפה הוא?" שאלתי. נאמר לי כי הוא נהרס ואיש אינו יודע בידי מי ולמה. מיקומו? אכן היה ליד המלב"ן. מה נשאר? דווקא ישנה איזו אבן שהיא שריד לבסיס שלו. הסתבר כי מספר פעמים יצאו המחפשים והמתעניינים "לשטח", מלווים בכמה מזקני האיכרים שעוד חיו אז, וחיפשו את האובליסק. מספר תמונות ישנות שנאמר לי שנשלחו מניו זילנד לבקשת המוזיאון הראו עוד מספר זוויות של אותו אובליסק: הספקתי לראות שלא הוקף עצים של ממש, אלא למעשה שתילים בוגרים ושלא היה מוקף מכל צדדיו בהם. ראיתי גם תמונה של חיילים ניו זילנדיים מכסים קברי חללים. סיכמנו שאחזור בשעות סבירות יותר להתעמק בחומר, למרות שנאמר לי ש"הכל כבר נחקר וסוכם". מסיבות שונות ומשונות ה"חזרה בשעות הסבירות" לא התבצעה. נאמר לי כי הגישה לחומר נחסמה וכי העניין מצוי בחקירה של מישהו אחר... לא רוצים לא צריך. לא היה לי עניין לפרסם ספרים, אלא סתם להעשיר את הטיול הרגלי הבא, אבל העניין הפך למרתק יותר. בכל מקרה הייתה לי תחושה שבעצם הידע הקיים (במוזיאון בין השאר) הוא בעצם פרי התעניינות מן השנים האחרונות – במילים אחרות לא מדובר על סיפור ידוע לאורך הדורות, אלא אנשים כמוני שפתחו את הספר וראו את התמונה. האובליסק, אם כן, מסתורי הרבה יותר. איש הרי לא ממש יודע מה קרה לו, אבל הוא הרי נבנה בידי תושבי ראשון! בת"א "רק" שמו כמה עמודים שסחבו מאתר עתיקות, ואילו בראשון בנו חתיכת אובליסק! וכל זה נשכח? הגברת במוזיאון עוד הספיקה לספר לי שאיפשהו בארכיון אפילו כתוב שתושבי ראשון התחייבו לשמר את האובליסק בשנים שיבואו.
זמן מה לאחר מכן הזדמנתי לגבעת קברי המייסדים בבית הקברות ה"ישן" של העיר. ראיתי שם מספר קברים משנות ה-20 בצורת אובליסק – אמנם קטן יחסית, אבל היה לי כאן אישור לכך ש"ישעו לעשות אובליסקים ברישון". מי צריך יותר?
סיור ועוד סיור בשדה הקרב ונכנסתי לעניינים. לעניין האובליסק לא מצאתי שום מקור, אבל הרי ידעתי שנהרס והושמד ועד כמה שהיה מעניין אותי בידי מי ולמה, באותו שלב לא היו לי מקורות נוספים. באחד סיורים סבבתי את גדרות המלבן: סיקרן אותי לבקר בגבעת מגדל המים – למרות קרבתה לגדר ההתרשמות הטובה ביותר ממנה היא מתוך המתחם. למקום יש שעות ביקור, והרי כולנו יודעים כמה שאנשים אוהבים לבקר קרובים קשישים במוסד סיעודי, אז למה שלא אכנס פשוט ככה? החלטתי להיות ילד טוב ופניתי בטלפון למזכירה – סיפרתי בתוך דקותיים את סיפור האובליסק והשתדלתי שלא להישמע תימהוני מדי, או איזה מחפש קברי צדיקים. לבסוף זה הספיק לה והעבירה אותי למנהל המקום. הסתבר שהביקור עבורי עניין מסובך. עברתי כמה מחלקות במשרד הבריאות, כמה וכמה פקסים נשלחו ואפילו מין מצגת הכנתי. לבסוף, אחרי חודשיים לערך, התקשרו אלי ממשרד הבריאות והודיעו חגיגית שניתן לי אישור לבקר במתחם, אבל בדיוק לצורך שסיפרתי עליו ובלי לצלם! קישרו אותי לקב"ט המקום וקבענו פגישה... בוקר אחד לפני העבודה הגעתי למקום, חתמתי על איזה טופס, ועם הקב"ט (המאוד נחמד) צעדנו דקה לגבעת מגדל המים. הסתבר לי, די להפתעתי, כי ראש הגבעה צר מאוד – צר מדי – וכי ממילא הקמת מגדל המים מחקה כל זכר למה שהיה שם. כמו כן האורנים הזקנים דווקא גדלים למרגלות הגבעה ולא יוצרים את ה"קומפוזיציה" הראויה. בדרך החוצה עברנו במשרד המנהל וממנו שמעתי שבאמת סיירו ליד גדרות המתחם "אנשים מהמוזאון" פעם בעבר, ואפילו היה איזה "זקן" שאמר "זה היה פה" ושהם בכלל דיברו על גבעה אחרת, ממש על גדרות המתחם מכוון דרום (מגדל המים הוא מצפון)... עניין המלב"ן היה מבוי סתום.
_____________________________________
.
|
|