|
09-12-2009, 16:05
|
|
|
חבר מתאריך: 31.03.05
הודעות: 845
|
|
מאיפה הבאת את הספור שלך?
בתגובה להודעה מספר 69 שנכתבה על ידי luben_gulu שמתחילה ב "כן אמרתי, ומזה הבנת שאני נגד כל המעוטרים בצה"ל?"
ציטוט:
במקור נכתב על ידי luben_gulu
הסורים גם אחרי נפילתו של איציק המשיכו ליזרוק רימונים לתוך הבונקר אך נמנעו מלהיכנס,
כנראה שחשבו שכולם הרוגים או שלא רצו להסתכן ולא בגלל מה שאיציק עשה.
|
אומרים לך שנגרקר אמר לסורים שהוא היחיד שנשאר בחיים!!! הם העלו אותו לטנדר והסתלקו מהמקום וכך ניצלו כל אלה שהסתתרו בבונקר.
http://www.gal-ed.org.il/Tel-Saki/show_item.asp?levelId=59691&itemId=32&template=11
החיילים הבודדים בתל-סאקי מבינים כי הם מוקפים מכל עבר, נצורים בתוך העמדה ללא כל אפשרות להיחלץ. הסורים ממשיכים לירות עליהם. מבחוץ נשמעת הדהירה הטכנולוגית של הטנקים. הטנקים ממשיכים לנסוע הלאה, אבל עד ליום המחרת, חלקם יישארו במקום, במיוחד, בכדי להרחיב את חוסר-האונים של הנצורים. מנחם אנסבכר היה אז קצין בצה"ל בדרגת סרן, ומפקד החיילים במקום. הוא היה רק בן 21, אדם צעיר. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא התנסה בסיטואציה מן הסוג הזה. אנסבכר היה נצור יחד עם חייליו בעמדה הקטנה והחשוכה. הוא נפצע מפגיעת רסיסים. הסורים המשיכו לירות ולזרוק אל תוך העמדה רימונים. ובינתיים, המדינה כולה שרויה במלחמה. המצב היה קודר.סרן אנסבכר מחליט לקבל את ההחלטה הקשה מכל, ולהתחיל להתכונן למצב של נפילה בשבי. הוא מורה לחיילים בבונקר להשמיד את כל המסמכים שברשותם, מלבד פנקס שבוי, ומתחיל גם בהשמדתם של מסמכים אחרים בתוך העמדה. הוא עולה לנגמ"ש ומחבל בתת-מקלע, בכדי שלא ישמש בהמשך את הסורים. רגע לפני שהוא ניגש לשיבוש התדרים, הוא מנהל שיחה אחרונה עם המפקד, המג"ד יורם יאיר, ומסיים במשפט אשר נצרב בזיכרון של החברה הישראלית:
"קודקוד כאן סידן 616ב. תמסור ד"ש בבית. יותר לא נתראה. עבור".
והחל מהשלב הזה מתחילות השעות הקשות של הניתוק, הבדידות, חוסר-האונים. החיילים בבונקר מתפללים, דנים בהתאבדות, ונזכרים במיתוסים, כל המיתוסים. שלושים שנים מאוחר יותר, בספרו "רסיס ממגש הכסף", כתב אנסבכר לקוראיו: "קחו את מצדה והשואה, קחו את טרומפלדור. קחו את גטו ורשה, דגניה, דוד וגוליית, את אליפלט ואת אחי הצעיר יהודה, ערבבו עם תופי אוזניים מתפוצצים, זעקות וחרחורים ולחישות, דאגה קצרה ורשע סמיך, את אלוהים, את השטן ואת איוב...". המחשבות נעות בין דיבורים על גבורה וקרב לבין ייאוש והתאבדות, פחד מנפילה בשבי. במשך כל הזמן הזה, הירי לא פוסק. הסורים זורקים אל תוך הבונקר רימוני
רסס, ואנסבכר נפצע בפעם השנייה.
חייל מהשריון, יצחק נגרקר, מחליט לבצע מעשה של גבורה והקרבה מהסוג הקשה ביותר. הוא יוצא מהעמדה, עפ"י בקשה של מנחם, ומסגיר את עצמו לידי הסורים. כשהוא מבין שהסורים מתארגנים לעזוב את התל מתוך ידיעה שכל הלוחמים נהרגו הוא מודיע להם שהוא החייל הישראלי האחרון בבונקר שעדיין חי, ויודע שכעת צפויים לו עינויי תופת. הוא עושה זאת בכדי להציל את חבריו. יצחק נשלח לשבי בדמשק, שם עוברת עליו תקופה קשה מנשוא. נגרקר הוא כיום תושב היישוב קצרין שברמת-הגולן.
לאחר הפציעה של אנסבכר, לקח את הפיקוד אחד הלוחמים, שלמה אביטל, שהיה אפילו צעיר יותר ממפקדו בן ה-21. במשך השעות הבאות, המשיכו החיילים לשבת בעמדה ולחכות לנס, פשוטו כמשמעו. הם החזיקו מעמד, בזכות כוחה של השותפות ביניהם, של האחווה. הם חיזקו אחד את משנהו, והמשיכו לקוות שצה"ל יגיע בכדי לחלץ אותם.
בצהרי ה-8 באוקטובר, אחרי יותר מ-30 שעות של מצור, נשמע מרחוק טרטור של טנקים. אנסבכר נזכר: "זה לא פשוט לשבת בשקט ולחכות, שעות ספורות קודם לכן היינו פעילים, ועכשיו לא רק שלא עשינו כלום, אפילו לא ידענו מה קורה (...) פתאום השריונאים התחילו להתלחש, ואחרי כמה דקות הם הודיעו לנו - בהתחלה בהיסוס ואחר כך בביטחון - שחלק מהטנקים שאנחנו שומעים הם טנקים שלנו (...) ואז שוב שמענו המולה על התל ואחר כך צעדי ריצה על הטוף ליד פתח הבונקר. ושוב ראיתי צל של אנשים מול הפתח. ושוב נדרכתי (...) שמענו דריכה של נשק, התנשמות, ואז פתאום זה בא. מישהו צעק פנימה בעברית: ´יש פה שריונאים?´".
|
|