השיר המקסים שכתב אלתרמן, הלחין רוזנבלום ושרה דורית ראובני עם להקת פיקוד מרכז

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

הוא מן השירים הפורטים על נימי נפשי. תמיד הבנתי אותו כשיר תהילה לפלמ"ח וצמיד ראיתי את הפלמ"ח כגוף שקונצנזוס ואהבה עטפו אותו.

נתקלתי באקראי בניתוח של דן מירון לשיר ולתקופה http://clickit3.ort.org.il/Apps/WW/...90-b032d617418f

נערי הפלמ"ח 'בני בלי שם'? נערי הפלמ"ח לא לוטפו? האם היה המרחק בין הרחוב הארץ ישראלי לבין הפלמ"חניק גדול יותר מזה שבין הרחוב הישראלי לחי"רניק או לשיריונר?

היתכן כי הגמוניית קבוצה של יוצאי הפלמ"ח בשנות ה60-70 היא שיצרה בעיני את מצג השווא כאילו הייתה זו קבוצה מועדפת באתוס הישראלי אשר פרט לכמה נזיפות ואמצעי זהירות של בן גוריון ואיסר הראל הייתה מוערצת ע"י כלל הצבור?

ומאחר ואנו בכ"ז פורום היסטוריה ולא פורום שירה - אשאל: האם הפלמ"ח בשנות הארבעים המאוחרות היה מה שצה"ל הוא בראיה הישראלית היום?

שנותרו (או במילים אחרות השתמטו משירות קרבי) בעורף, לבין החיילים שבחזית.

אומר: למולכם האומה על סיפו של הדרור, משתחווה ובוכה, הבינוה.... הלוואי עלינו כיום חצי מזה בהתייחסות האומה לחייליה, ולא לדוגמניה ,זמריה, וכדורגלניה...אלתרמן התלווה ליצחק שדה בביקורים במחנות הפלמח. איזכור לכך אפשר למצוא בספר המשוגע של חיים גורי.ייתכן שהמלים בני בלי שם וכו, מתייחסות לתקופת החביון של הפלמח. אי שם בעבר העליתי בפורום את המנון הפלמח משירון ישן, בו כתוב: לפקודה תמיד אנחנו, אנו ההולכים בסך.היום היחידות המיוחדות בצהל זוכות מדי פעם לאמירה: אילו ידע הציבור כמה הוא חב להן את ביטחונו... הבעייה, אמירות כאלה נדירות, והן נבלעות ברעשי הרקע של החנטריש הישראלי.

המציאות של חברי הפלמח אחרי תש"ח היתה קשה
בצבא הדירו אותם מכל מקום אפשרי (לדוגמא, הרמטכ"ל חזר מהתחיבות לתת לרבין לפקד על חטיבת השריון שהוקמה על חורבות חטיבה 8 + 7)
באזרחות רק מי שהיה חבר מפאי קיבל עבודה. מאחר שרבים מלוחמי הפלמח היו מפ"מ ואחדות העבודה, הם נאלצו לקושש עבודה
המאמץ הגדול של הישוב המאורגן התמקד בדחיקת הפלמח לשולים ולפריפריה, ולכן מה הפלא שהם מצאו את מקומם בקבוצים ולא במרכז? מה הפלא שהם נאלצו לחיות בצריף רעוע במשלט בסוף העולם והמפאיניקים גרו בארמונות שהשאירו הערבים בירושלים וביפו?
המחשבה שהמדינה ידעה להוקיר תודה לאותם שעמסו את המלחמה על גבם היא תמימה ולא אמיתית. מפא"י תמיד היתה צינית ולא בחלה בשום אמצעי על מנת להרעיב ולדכא כל מי שחשב אחרת. העלמותה והעלמות הרוח של בן גוריון הם תרומה לאנושות

ועל כך נאמר - נו שויין...

ראיתי בערוץ הראשון ראיון איתו בערב שימחת תורה.
הוא שיחרר שם תובנה ואני מצטט מזכרון,...רק בן אדם רע כ בן-גוריון יכול היה לעמוד בלחצים של מלחמת השיחרור (לקבל ידיעות על 300 הרוגים ביום), ז'בוטינסקי לא היה עומד בזה...

לעזוב את משרד הבטחון באמצע המלחמה ולנסוע לנופש בטבריה באמצע המלחמה.
ורק אנשים לויאליים כמו אנשי מפ"מ ואחדות העבודה היו יכולים להתכופף, להתרפס ובלבד שבן גוריון ימשיך לתת פקודות מטומטמות כמו להלחם בלי חשבון דמים על לטרון.
שלא לדבר על מדיניות קידום בדרגה. לא סתם האלוף בן חור התפטר מתפקידו ועבר להיות נהג זחל"ם. לא סתם הוא בחר להיות קבור בן רעיו לקרב בקרית ענבים, הרחק מהמפאיניקים של תל אביב.

נוסיף על דבריך את היחס ליצחק שדה,
לאחר שנבעט החוצה מהפיקוד של ההגנה ע"י בן-גוריון, הוא הוחזר לפקד במלחמת העצמאות על חטיבה 8 ושוב נבעט לתפקיד "קרבי" במילואים במחלקת ההיסטוריה של צה"ל לאחר מכן.
גם עם דרגת האלוף שלו היו פרובלמות.

האיש שלימד וחנך את מי שהיו לימים מפקדי מלחמת העצמאות וצה"ל בראשיתו, ולראיה תמונתו מחבק חיבוק אב ומורה את יגאל אלון ומשה דיין, נזרק ונשכח מפני שלא היה מאנשי שלומה של מפא"י.

המפ"מניק עשה את שלו - המפ"מניק יכול לעוף!

חבל שמי שצריך היה להיות הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, איש חרב, ספר ורוח - גסס גסיסה של חוסר מעש שנגזר עליו ע"י פוליטיקאים קטנים.

זכור לי כמה התפלאתי כשקראתי ספרות של אנשי הדור הזה, לא רק פלמ"חניקים, (נתיבה בן יהודה, עמוס קינן, אורי אבינרי) וראיתי כמה ייאוש גילמו בשבילם שנות החמישים.
לכאורה הוקמה מדינה, על אף הכול, וזה היה צריך להיות עשור שמח. למעשה הם היו מדוכאים משורה של דברים:
בן גוריון בחר לכרות ברית עם הדתיים והציונים הכלליים ולא עם השמאל.
כל מיני בורגנים ודתיים נכנסו לממשלה וזכו לג'ובים ו
אנשים שנתפסו כמשתמטים קודמו.
האסטרטגיה הצבאית הבריטית, שנתפסה ככושלת, יושמה בצבא, בהצלחה מועטה.
כל המשק נשלט ע"י ההסתדרות והממשלה, ובשנות המיתון והצנע לא היו כמעט אפשרויות כלכליות למי שלא היה מאנשי שלומנו והיה לו צעטלע מספיר.
מפא"י ביססה עצמה בשלטון ומבחירות לבחירות קבלה יותר קולות.
לא רק שדה נדחק מן הצבא, כל המח"טים שזוהו עם מפ"ם ואחדות העבודה יובשו או נבעטו: שמעון אבידן מגבעתי, נחום שריג מחטיבת הנגב, יוספלה טבנקין מהראל.
מפקדים זוטרים יותר בפלמ"ח (דדו חקה ברן רפול וכו') התכופפו וחיכו, ואחרי שמפ"ם הצטרפה למפא"י בקואליציה החל משנת 55 ניתנה להם שוב הזדמנות.

אז מה

יש כאן נקודה מעניינת (מעבר לתוכן הדברים ככלל): בעצם הפליאה שאתה ואחרים מתארים מגיעה משום שבשנים האחרונות (ולא רק) יש זרם חדש של היסטוריוגרפיה שיוצאת כנגד הממסד הישן, ומנסה להאיר את ההיסטוריה של אלה ש"הודרו" ממנה, ולהראות זוויות חדשות של ההיסטוריה, שלא פעם ממש לא מחמיאות לממסד הישן (ואפשר כמובן להתווכח על איזה ממסד ישן, היו כל מיני). מה שמעניין הוא שאני נוטה להניח (ואשמח שיתקנו אותי), שאלה שמקבלים בזרועות פתוחות את מה שניתן לכנותו "היסטוריונים חדשים" בתחום הזה יוצאים לרוב בשצף קצף נגד ה"היסטוריונים החדשים" האחרים, למרות ששני הזרמים בעצם עושים דבר מאוד דומה, גם אם האג'נדה הפוכה. מעניין.

למה אתה שם בקטגוריה אחת את ההיסטוריה ה"רשמית" ובשנייה את את ההיסטוריה ה"חדשה", שבה אתה כולל את אלו שמזכירים את חלקם אלו שלא היו מאנ"ש, וגם את אלו שמגדירים עצמם אנטי\פוסט\א-ציונים?

גם ההיסטוריה ה"רשמית" (המפא"יניקית) וגם זו ה"חדשה" הפוסט-ציונית, לוקחות חלק מהעובדות ובונות עליהן היסטוריוגרפיה שבאה לשרת אידיאולויגה פוליטית, ומתעלמות, מצניעות מאוד או אפילו מסלפות, עובדות שמפריעות להן. והן אלו שצריכות להיות תחת קטגוריה אחת (למרות הבדלי האידיאולוגיה).

אני בכל אופן, בא לברר את האמת ולנסות לתקן עוולות היסטוריוגרפיות, גם אם ישנן עובדות שלא "נוחות" לי באופן אישי, אני תמיד מקפיד להודות על האמת ולהכיר בטעויות, או בדברים לא נעימים, שנעשו ע"י מי שאני אוהד במקרה מסויים. לדידי, יש בזה יותר יתרונות מחסרונות ויושר דרך.

המון תודה על הקישור הראשון, כל התמונות הם מספר הפלמח ובין כל התמונות ראיתי תמונה של אחותי ששרתה בגדוד העמק.

אני רואה לנכון להוסיף שני מקרים שמופיעים בסרט "חבורה שכזאת", שנת 1963 (את הספר* לא קראתי, יצא ב-1956 אך נכתב ב 1949), שאולי מתארים במשהו את היחס לאנשי הפלמ"ח:

1) גניבת התרנגולת מהלול בקיבוץ ושלל התירוצים של החבורה כדי לצאת מהתסבוכת, עקב הקנאות של אחראי הגידולים בקיבוץ לענפיהם, גם כשמדובר בלוחמי פלמ"ח.

2) היחס המנוכר שזכו לו בת"א הבורגנית\נהנתנית כשניסו לתפוס איזו תנומה בחנות נעליים.

*נכתב ע"י פוצ'ו.