פעם אלוהים נשק למצחי
והמחזה עקר את לבי.
"הכל לטובה" חייך
ואני בכיתי בתשובה,
כי קטן הייתי ולא הבנתי
מדוע את לבי לקח.

אולם למדתי שזה היה לטובה
ולאט לאט השלמתי עם אובדן הלב
עד ששוב הוא נשק למצחי
ולקח חתיכה מנפשי.
"הכול לטובה" חייך
והפעם הבנתי אך בכל זאת בכיתי,
כי כה אהבתי את אותה נשמה.

ועד היום אני יודע
שהוא עושה מעשי חסד לאלפים
ורק שאלה אחת לי אליו-
מדוע חייבים הם להיות כה מדממים?

- מוקדש לכל אותם אנשים יקרים לנו, שנקטפו וגם לאחד שמעולם לא הכרתי, אך בכל זאת כאהבת אח לאח אוהבו- אסף רמון ז"ל, ת.נ.צ.ב.ה

מרגש ומצייר רעיון מעניין ויפה... אני אישית לא מתחבר לסגנון חסר-המבנה בשירה (עניין של טעם כמובן) ובכל זאת נהניתי מהשיר