הנה מצאתי. יפרח חביב כתמיד. וגם את חברו הטוב שאבד הוא מזכיר בספור
"סלעית" ח/8
וכאן, בגרסת חביב למבוגרים יותר: http://www.lod.muni.il/Info/hi_show.aspx?id=34073
על קורותיו של גדוד 3 מספר הסופר יפרח חביב, אשר הרבה לתאר את הקרב על לוד, זמן קצר לאחר סיום הקרבות:
"למחרת, עם תום ההפוגה, נפתחה האופנסיבה על לוד ועל רמלה. עינבה, ג'ימזו ודניאל נכבשו בסערה על-ידי אנשי הגדוד, ואילו פלוגתנו הושארה כרזרבה לשמירת תותח "פום-פום". גם הלילה נשארנו לשמירה, וחשבנו, שכל הזמן נישאר רזרביים. אך נתבדינו. בחצות הועלינו שוב על האוטובוסים והוסענו בנסיעת טלטלה, שלא ידענו כמותה, מבלי לישון ולנוח, לדניאל.
לעת בוקר סעדנו סרדינים ובולביף, כרגיל, כשמסביבנו מתאבך עשן הגרנות וגגות הקש של הכפר העולה באש. הדבר שיווה למקום אווירת מלחמה טהורה ומובהקת, הגם שכל תושביו של הכפר נמלטו. היה זה בבוקר ה-11 ביולי, ד' תמוז, תש"ח. ניצבנו בשלווה ליד סוללת נפוליונצ'יקים, והשקפנו על הסביבה. רמלה ניבטה לעינינו על מסגדיה ועל כיפותיה, ולוד טבלה בירק כרמי זיתיה. נאספנו אל המפקד, ורפי הודיענו חגיגית, כי אנחנו נהיה הפורצים ללוד. פלוגה א' של הגדוד השלישי ובה רוב הלוחמים של ההכשרה (היתה זו הכשרת חולתא, שבה היה יפרח חביב חבר. א.ו.).
ירדנו לשדה הפתוח, מתרעמים קמעה על התחלת הפעולה (בכפר השארנו תרנגולות שחוטות שלא הספקנו לאוכלן). הגענו לוואדי, ליד מערך כוחותינו, ופנינו צפונה, בהתקדמנו בחסותה של הדופן השמאלית של הוואדי. שלוש יריות נורו עלינו ממרחק.
אלה הן היריות האחרונות של הערבי האחרון בעיר! - העיר הסמ"פ וגיחך.
המתנו ליד מוצא הוואדי וחיכינו להוראות. חמסין שרר אז ביקום: פלגי זיעה ניגרו על פנינו. החולצה דבקה לבשר והפכה למטלית רטובה ומעופשת. חלוקי האבנים, שהיו זרועים על קרקע הוואדי, רשרשו תחת הסוליות המסומרות. לפתע תיקתק מקלע, מטח אש נענה לו ממקום שני. חשנו, שהקלעים חולפים בשדה, שבו נצטרך להתקדם - אש צולבת. תותחינו הרעימו מדניאל, ו"ירקו אש", עד כמה שאפשר היה לומר כך, מחמת תחמושתם הישנה והמעטה. אש הסוללה כוונה למשוריין של הלגיון, שנתגלה לעיני הפלוגות האחרות (אנו לא יכולנו לראותו מן הוואדי). מרגמותינו נכנסו אף הן לפעולה, והטיחו אש חזקה על העיר. ובשעת קרב זו קיבלנו פקודה לעלות. התפזרנו בשלשלת בשדה הפתוח והתקדמנו בקומה זקופה בחסות הדורה והתירס, אשר על-כן לא נגלינו לעיני האויב מיד בצאתנו מהוואדי. אולם בהתקדמנו לשדה הבור ממערב לנו, נתקלנו במשוריין ובשדה הראיה של העמדות המזרחיות של העיר ואז נפתחה עלינו אש איומה.
מנחם כרמין היה הראשון שנפצע. משקפיו נשברו, אצבעו נחתכה, ומעוצמת הדף הכדור נפגעה אזנו הפנימית, והוא איבד את חוש שיווי-המשקל שלו. מקלען מס. 2 קיבל כדור במימייתו, והמים נשפכו על ירכו. בטוח היה שנפצע, אולם בהיווכחו בטעותו - קשה היה לו לחייך... בזה אחר זה יצאו הלוחמים מכלל פעולה (פציעה, הלם ומיחושים שונים): הסמ"פ, מ"מ, סמ"מ מכי"ם וטוראים. המקלענים הוציאו תחמושת רבה. גם אשפות כדורי הרובאים הלכו והתרוקנו.
המצב הלך הלוך ורע. החמסין גבר, ועורנו הפך לשכבת בוץ דביק. כוח ערבי עלה מאחורינו בוואדי שבו התקדמנו, והתכוון לכתרנו. קסדות הפלדה נעשו כמחבתות רותחות ומלובנות, הסרדינים והבולביף עשו אף הם את שלהם במערכת העיכול, וגרמו להקאה, לבחילה ולכאב-ראש. אחד מחברינו קיבל התקפת דיזינטריה, ונאלץ לחזור לתחנת איסוף הפצועים. אולם נורא ביותר היה הצמא המענה. מים לא היו כמעט, ובקושי רב שמרו החובשים על מימיותיהם למקרים מיוחדים. כמעט שאמרנו נואש, אך רפי לא התבלבל. הוא ציווה להתבצר בחורשת הזיתים הסמוכה צפונה מאיתנו. בדרך לחורשה נפגע אחד מאיתנו בכדור במותנו. הוא לא הודיע על פציעתו לחובש מיד, אלא מסר את הידיעה שנצטווה להעבירה, ורק אחר כך צנח ארצה.
אחד אחד נשמטו מן הכיתות חבריי להכשרה. הלב התחמץ בקרבנו. ריכוז ההכשרה בפלוגה אחת - חיוב בו ושלילה. חיוב על שכולנו מלוכדים יחדיו ומאוחדים. ושלילה - על שקל לפגוע בריכוז זה ולהגדיל את קורבנותינו. על בעיה כאובה זו לא חשבנו, עד שלא באו עובדות ולימדונו.
עייפים ויגעים, תשושים וחסרי אונים, השתרענו לרגלי העצים, בנצלנו את הצל ואת הקרירות. לא שמנו לב לקלעים ששרקו מסביב, והשירו עלים וענפים. תנומה קלה ירדה על עפעפינו, ולפתע התנפצו פגזי מרגמות בינינו. שניים מאיתנו נפצעו מיד. רפי פקד להתחפר מיד וללא שהייה, ולהתפזר בתורשה ולהיות במצב הכן.
הערבים לא יכבשונו! על גופותינו יעברו! - בצעקה זו, שעד היום היא מהדהדת באוזני רואה אני את אחד הגורמים לכיבושה של לוד.
ובאמת, לא נסוגנו מהחורשה. להיפך! הובאה תגבורת וכן תחמושת נוספת. מילאנו את אשפותינו הריקות ואת סרטי המקלעים, וכשהגיע הטור המשוריין של ה"זקן" לעזרה, הסתערנו על העיר. הטור נסוג מיד בחזרה, מאחר שנתקל באש של משטרת רמלה. מכונות אחדות יצאו מכלל פעולה. היו לו גם הרוגים ופצועים, והוא מיהר להחיש להם עזרה. בכל אופן לא נרתענו. המשכנו בהתקדמותנו ברחובות ובשכונות, כשתושבי העיר נכנעים באלפיהם ללא כל התנגדות, מלבד המשטרה. הלוחמים הערביים שהסתתרו בה הספיקו עוד להרוג ולפצוע את ראשוני המסתערים עליה.
לוד הייתה בידינו וכמעט ללא קורבנות. ניצחון חדש בשלשלת נצחונות הגדוד. שיכורי עליצות המשכנו בכיבוש, ולכדנו לעת-ערב את בנין העירייה. התבססנו בו ולנו בלילה, בהציבנו משמרות על פרשות הדרכים. הייתה זו שינה לא נעימה ביותר על רצפה קשה, בין ארונות הבנק ובין קופותיו הריקות, אך מובן שלא הרגשנו בזוטות אלה, מחמת עייפותנו הרבה - ונרדמנו מיד.
עם בוקר הריחונו ריח שלל, אך טוב שמפקדינו הקפידו איך-שהוא על המשמעת, והוציאונו לפטרולים משוטטים. אחד הפטרולים, שהיה מורכב מכיתת חברי ההכשרה, נתקל בשני משוריינים של הלגיון. בתחילה נטעינו לחשוב, שהם שלנו, של ה"זקן", אך הלגיונרים הוכיחו לנו, ששגינו מרה, והוכחה זו התבטאה באש תותחים בני שתי ליטראות ובצרורות של מכונות ירייה. רוב אנשי הפלוגה נסוגו לחפירה הסמוכה, ורק אחדים חזרו לעירייה בסמטאות עקלקלות. כאן, ליד הקיוסק הערבי, שבו שתינו גזוז, מול שתי מפלצות הפלדה היורקות אש מהירה, נעלם מיכאל כהן מעינינו, כמו בלעתהו האדמה, ועד היום אל נודעו עקבותיו. הוא נעדר... ותחושת ההיעדרות, אי הוודאות המפוקפקת הזו, כוססת בלב יותר מאשר זכרם של יתר הנופלים, שנקברו לפחות. גם הכבוד האחרון לא נחלק למיכיק, ורק ביום השנה להיעדרו הטמינה אימו שקיק עפר, שהובא מלוד, במצבה שהקימה לזכרו.
בד בבד עם בוא המשוריינים פרץ בעיר מרד, ובחפירה שבשוק העירוני הצטופפו בינתיים, כיתות אחדות, והיו נתונות לאישם של צלפים ערביים מתמרדים. אחד המשוריינים קרב אליהם, והטיל רימונים פנימה. באחת מהתפוצצויותיהם נפגעו שלושה חברי הכשרה, לרבות דוד עציוני. המצב הלך והורע מרגע לרגע, ונשקפה סכנה איומה לכל הנמצאים בחפירה. מפקד המחלקה פקד לסגת, כשענני אבק של פגזי הפיאט משמשים להם מסתור. דוד עציוני, שנפצע קשה, ועוד אחד נשארו בחפירה שנהייתה לשטח הפקר. אחרים נסוגו בגוררם את אבריהם הפצועים ואת עצמותיהם השבורות. רק לפנות ערב, כשדוכא המרד בעיר, נלקחה גווייתו של דוד עציוני ז"ל שגווע בחפירה לסרפנד (צריפין), ומשם לקבורה בנחלת יצחק.
שוב חללים... בשמחת הכיבוש נמהלה תוגה עמוקה, שנתגלתה בכל חריפותה כבמקרים הקודמים. עצבות לוחמים, מחנק קל בגרון, לחיצת יד ופגישה דוממת - היו לאבלם הכללי של כל לוחמינו, בכל הפלוגות, עם מסירת הודעת האסון. כבר נתנסינו בקרבות. נעשינו ללוחמים של ממש..."
נערך לאחרונה ע"י .ישראלה היפהפיה בתאריך 10-07-2009 בשעה 17:26.
|