"ומה זה פה?" שמעתי אותו שואל מאחורי גבי.
"על מה אתה..." הסתובבתי לראות ובהיתי בדלת פתוחה למחצה, דלת שלא אמורה להיות פתוחה. "החוצה, מיד!" דרשתי מהמסדרון. הוא לא השיב. לעזאזל, חשבתי ונכנסתי פנימה.
הילד עמד באמצע החדר, כל תשומת ליבו הייתה מופנת לאין סוף הכינורות שהיו תלויים על הקירות. תקרת האולם לא נראתה, למעט פתח קטן בתקרה דרכו שטף אור הירח את מרכז החדר. ראיתי את הילד מתחיל להתקדם לשם, אל עבר כינור ותווים שנחו על כיסא.
"אל תזוז" תפסתי בזרועו וניסיתי למשוך אחורה. הוא נעצר, אך לא זז מהמקום; ילדים- אי אפשר לנתק אותם ממושא העניין שלהם.
"מה כל אלה?" שאל והקיף באצבעו את האולם כולו.
"כינורות. אף פעם לא ראית כאלה?". הוא השיב לי בהנהון לשלילה. "כינורות הם כלים מוזיקליים, כאלה שמייצרים צלילים נעימים" ניסיתי להסביר עם מאגר הידע המוגבל שלו. הוא היה רק בן שלושה חודשים לפני שאימו נכנעה לדיכאון ולקחה אותו איתה.
"כמו הכרובים?" אמר בעיניים נוצצות. הוא שמע את הכרובים שרים; זה בדרך כלל מה שילדים שומעים ברגעים האחרונים שלהם.
"כן, כמו הכרובים. רק שהכינורות לא מנגנים בעצמם. טוב בדרך כלל לא" הסתכלתי על כמה מהכינורות ויכולתי לראות את המיתרים רוטטים, כאילו יד שקופה ניגנה; אולם לא שמעתי שום מוזיקה. הילד לעומת זאת שמע אחרת.
"הם מנגנים נורא יפה, חלקם לפחות" אמר והצביע על המועדפים עליו. ראיתי מיתרים נעים, אך ללא צליל. "אתה לא שומע אותם?" הבחין בתמיהה על פניי.
"לא" השבתי במעט בושה. בכל זאת- אני מלאך כבר 300 שנה, איך אני לא יכול לשמוע כינור בעוד תינוק בן יומו כן?. "בכל מקרה, אנחנו עוזבים" ניסיתי שוב למשוך, הפעם הוא נענה לבקשתי ובדיוק כשעמדנו לצאת, השטן עמד שלוב ידיים על מפתן הדלת. ציפיתי שהוא יעיר משהו ציני על הכניסה ללא רשות, או ינסה לפתות אותנו להישאר, ברם הוא נראה יותר להוט מאיתנו שנלך. זירזתי את הילד לצאת לפני שיתחיל לשאול גם על השטן.

"לא ידעתי שאתה מרשה לאנשים או מלאכים פחותי דרגה להיכנס לכאן" ציין השטן בעודו נועל את הדלת. בשבילו החדר היה מלא במוזיקה, חלקה כמעט אלוהית וחלקה האחר נשמע נורא מצעקות בשאול.
"אין שום פסול בזה שיראו את ההיכל. בכל מקרה הוא לא יודע למה הוא היה עד" השיב אלוהים, קולו נובע מכל חלקי החדר.
"אז איפה היינו?" סידר השטן את התווים.
"בגידה, החבר בשלישי." אורו של הירח היה חזק יותר והשטן כיוון בעדינות את הכינור, בחן כל מיתר כסוף בשביל הצליל הנכון. "ואל תשכח- לא עד הסוף".
השטן הנהן, עצם את עיניו והחל לנגן לאור ירח על כינור עשוי גידים ועצמות. כינורות אחרים השיבו לנגינה וחיוך נרקם על שפתי הנגן בעודו משנה חיי אדם.

העולם במה, רובנו כלי נגינה.

|מוחא-כפיים| פשוט מדהים התעליתה על עצמך ובמיוחד בתיאורים, אולי לא תיארתה את הדמיות אבל נתתה מספיק מידע על מנת שנדמיין את צורתם.

הסיפור עצוב אבל אמיתי, המחזה שיצרתה פשוט שיממי !

קטע מצוין. אני ממליץ לך לעשות אוסף מספורי ה"מלאך-שטן" שאתה כותב .

שיהיה לך ערב נעים וכתיבה פורה כמו זאת ,
אמיל .

אקרא לקובץ: "תאולוגיה בגרוש: על אלוהים, שטן וחיות אחרות" .

ואני שמח שאהבת. הסיפור הזה באמת היה תוצר של רגע השראה.