הוא התקדם במהירות, כמעט בריצה, מתוך ערגה אליה. הוא צעד במעלה ההר הנישא באותו השביל שרגליו סללו בצמחיה הבתולית. הוא עבר בדרך זו פעמים כה רבות עד שניתן היה לראות את עקבותיו ממרחקים רבים. קרע, חתך בשלווה שמסביב. אנו בני האדם זורעים הרס ומפרים את השקט בכל אשר נפנה. ואפילו כאן, על ההר המבודד שמעטים האמיצים שטיפסו עליו, בלט טבעו ההרסני של האדם.
הוא היה יוצא למסעו יומיום. את הירידה הוא היה עושה באיטיות רבה, חושש להתרחק ממנה, ואת הטיפוס הוא היה עושה בחופזה כמעט על-טבעית. ממהר לחזור אליה מחשש שהיא לא תהיה שם. עמוק בליבו הוא ידע שבאותה בפתאומיות שהיא צצה בחיו היא גם תעזוב. הוא נשא על גבו תרמיל ובו אריג וורוד באורך כארבעה זרועות מתוחות וכמה מצרכים שיספיקו למספר ימים. ככל שהתקרב אל מדף הסלע שהיה סמוך לפסגת ההר, כך הוא החיש את צעדיו. רק כאשר הוא ראה אותה נשענת בשלווה על הסלע ליד המאהל המאולתר, ומעיינת בספר כלשהו, הוא היה נרגע ונושם לרווחה. זה היה ביתם הארעי. צומת דרכים שבה השתלבו לכמה רגעים עורקי חיו בעורקי חייה.
"הבאת?" היא שאלה, לאחר שהסתערה עליו, כרכה סביב עורפו המיוזע את זרועותיה ונשקה לו. הוא לא רצה לפצות את פיו, ולהרוס את הרגע שלו ציפה מאז שיצא לדרכו השכם בבוקר. היא הסירה ממנו את התרמיל ופרשה את האריג על הקרקע. לא לחינם היא דרשה שהאריג יהיה דווקא ורוד, הוא בלט מאוד על רקע העשב הירוק שמתחתיו.
"איך האורך?" הוא שאל "לא קטן מדי?"
"מתאים בול, וגם הצבע, פשוט מצוין!" היא אמרה בחיוך שגרם לליבו לפעום בעוצמה כה חזקה שהוא חשש שמא הוא ירעיד את האדמה תחתיו וימוטט את ההר.
הם התיישבו לאכול יחד. ארוחת הצהריים מזמן כבר הפכה לטקס שתמיד הם ביצעו ביחד. הם התבוננו על העיירה ששכנה בעמק למרגלות ההרים. כמו נוזל קפה שחור שנשפך על שולחן לבן. דווקא ממקום כמו זה הוא חפץ לברוח. הוא ברח מהטירוף וחוסר השפיות ששרר בקרבת בני אנוש, אך למענה הוא היה מוכן להתפשר גם על זה.
שעה שהם סעדו היא הסתכלה בריכוז על התרשים המפורט של הגלשן של דה וינצ'י שנתלש מכרך אנציקלופדיה ישן. הגלשן כמעט הושלם, וליבו נמלא צער שלא ניתן להעלות במילים. כל בוקר שהוא היה יוצא כדי למלא את משאת ליבה קרב אותו עוד צעד לקץ החלום. עם תום הארוחה, היא קמה במפתיע, כאילו הייתה בובת מריונטה שנשלטה על ידי כוח עליון.
"בוא, תעזור לי" היא דרשה, שעה שגררה את האריג אל עבר שלד העץ המפלצתי. היא פרסה את האריג שהתנופף ברוח החזקה ואיים לקחת איתו השמיימה גם אותה. הוא קח בחוסר רצון, אך גם עם חשש שמא היא תתעופף ברוח. הם הניחו בכוח רב את האריג על גופה הערום של יצירתו של דה וינצ'י. כמה יצירות היא הספיקה לשחזר במסעה, הוא חשב. כמה כמוני מסתובבים בודדים ברחבי העולם, משתוקקים להיתקל בה שוב?
וכך הם עבדו. היא מתחה את האריג והוא חיזק אותו במסמרים למוטות העץ. הם לא נחו אף כשהשמש שקעה וצבעה את הרקיע בצבעי ארגמן. רק כשהוא דפק את המסמר האחרון הם חדלו מעבודתם. הם נשכבו מחובקים על שק השינה המשותף, והתחממו אחד מהשני. הרוחות העזות לא אפשרו להדליק מדורה. הוא צפה במרבד הכוכבים, וליטף את שיערה הרך. היא הסבירה לו שוב מדוע חשוב לה כל כך לעשות זאת. פעם, לפני שהאדם ברוב שחצנותו הכתיר עצמו להיות למושל על שאר בעלי החיים הוא ידע להתבונן. הוא צפה בבעלי החיים בהערצה ורצה לחקותם. הוא צפה בדגים ורצה לחיות מתחת למים כמוהם. הוא צפה בטורפים ורצה גם כן להיות כה חזק ומרשים. הוא צפה בעופות ורצה לכבוש את השמיים כמוהם. לדבריה, דה וינצ'י הקדיש את חיו בכדי להגשים חלומות אלה. והיא לאות הערכה רוצה לשחזר את עבודותיו.
הוא לא העז לשאול, כמה יצירות היא השלימה. אולי זאת היצירה האחרונה? הוא קיווה בסתר ליבו שזו האמת. הוא התפלל שברגע שהם יסיימו את הגלשן המקולל היא עדיין תהיה לצידו. הוא נרדם בזרועותיה, כשתמונת הירח שהאיר בעצב את הגלשן הגמור רדפה אותו גם בחלומותיו. הוא התעורר עם שחר, קפוא מקור. ראשו היה רטוב מטל הבוקר, אך את פניו החלו לחמם דמעות מלח חמימות. היא הלכה. היצירה הושלמה. נוכחותו של הגלשן הרעידה את גופו. הוא רצה לשברו. לנפץ ולנתץ את האשם בסיום חלומו. במקום זאת הוא נשכב בתוך הגלשן, לקח תנופה ונבלע בשמי הבוקר הכחולים.

בראבו! *מוחא כפיים*

לעומת הסיפור הקודם שלך, הסיפור הזה הוא קפיצת דרך ענקית. הצלחת בסיפור אחד לתקן את כל מה שהערתי עליו בפעם הקודמת- שמרת על פעלים, דאגת לרמה נאה של תיאורים ומבנה שעוזר לעלילה. אין מילים אחרות חוץ מציפייה דרוכה לראות מה תצליח לחבר בהמשך!

באמת הסיפור הקודם היה די נפילה, כתבתי אותו כי נורא רציתי לכתוב משהו באותו רגע, אבל לא השקעתי בו מספיק מחשבה והשקעה.
אני שמח מאוד שאהבת!

סיפור כתוב הייטב בהחלט , כול הכבוד ! את האמת להגיד לך השם שנתתה לקטע הוא זה שגרר אותי 1 אני מחובבי דאן בראון והאהבתי בספרו צופן דה וינצ'י (תמצא את הקשר ) לכן נכנסתי בחפוזה וקראתי את הסיפור. אני חייב לומר לך שכתבתה קטע מדהים ! אולי לא היה בו קאץ' מיוחד או היה בו פואנטה חזקה, אבל עצם העובדה שהבהרתה את כווניתו של דה וינצ' בצורה כולך יפה וספרותית גרמה לי להנות מכול רגע מהסיפור .

המשך כך ומקווה לראות עוד יצירות פורות ומלאות מקוריות כזאת .

רק משהו קטן (אני בטוח שאלה שגאיות הקלדה אבל רק רציתי לציין)
יש לי רק תההיה אחת ! למה אתה פונה לדמיות בגוף שני? הוא היה... היא הייתה... ? האם אתה מרמז על כך השמספר הוא גוף אחר? ההר? הגלשן? או מה שזה פשוט צירוף מקרים? (Tשמח להארת העניין )

ציטוט:

במקור נכתב על ידי HobbitWarrior הוא התקדם במהירות, כמעט בריצה, מתוך ערגה אליה. הוא צעד במעלה ההר הנישא באותו השביל שרגליו סללו בצמחיה הבתולית. הוא עבר בדרך זו פעמים כה רבות עד שניתן היה לראות את עקבותיו ממרחקים רבים. קרע, חתך בשלווה שמסביב. אנו בני האדם זורעים הרס ומפרים את השקט בכל אשר נפנה.אפילו (ה ו' לא הכרחית פה) כאן, על ההר המבודד שמעטים האמיצים שטיפסו עליו, בלט טבעו ההרסני של האדם. הוא היה יוצא למסעו יומיום. את הירידה הוא היה עושה באיטיות רבה, חושש להתרחק ממנה, ואת הטיפוס הוא היה עושה בחופזה כמעט על-טבעית. ממהר לחזור אליה מחשש שהיא לא תהיה שם. עמוק בליבו הוא ידע שבאותה פתאומיות(ב' מיותרת) שהיא צצה בחייו היא גם תעזוב. הוא נשא על גבו תרמיל ובו אריג וורוד באורך כארבעה זרועות מתוחות וכמה מצרכים שיספיקו למספר ימים. ככל שהתקרב אל מדף הסלע שהיה סמוך לפסגת ההר, כך הוא החיש את צעדיו. רק כאשר הוא ראה אותה נשענת בשלווה על הסלע ליד המאהל המאולתר, ומעיינת בספר כלשהו, הוא היה נרגע ונושם לרווחה. זה היה ביתם הארעי. צומת דרכים שבה השתלבו לכמה רגעים עורקי חיו בעורקי חייה. "הבאת?" היא שאלה, לאחר שהסתערה עליו, כרכה סביב עורפו המיוזע את זרועותיה ונשקה לו. הוא לא רצה לפצות את פיו, ולהרוס את הרגע שלו ציפה מאז שיצא לדרכו השכם בבוקר. היא הסירה ממנו את התרמיל ופרשה את האריג על הקרקע. לא לחינם היא דרשה שהאריג יהיה דווקא ורוד, הוא בלט מאוד על רקע העשב הירוק שמתחתיו. "איך האורך?" הוא שאל "לא קטן מדי?" "מתאים בול, וגם הצבע, פשוט מצוין!" היא אמרה בחיוך שגרם לליבו לפעום בעוצמה כה חזקה שהוא חשש שמא הוא ירעיד את האדמה תחתיו וימוטט את ההר.(התיאור מקסים אבל מוגזם ! הוא רק סיפק אותה בשמהו שהיא צריכה 1 הוא לא קיבל סקס או מתנה או היא השלימה אותה או ניצל ממוות, לכן לדעתי תיאור זה קצת רועש וצרום לנוכח האווירה השלווה שהשריתה לקורא) הם התיישבו לאכול יחד. ארוחת הצהריים מזמן כבר הפכה לטקס שתמיד הם ביצעו ביחד. הם התבוננו(השקיפו המילה שאני מעדיף בחביור של על, אבל זה כבר עניין של טעם ) על העיירה ששכנה בעמק למרגלות ההרים. כמו נוזל(המילה "נוזל" קצת גורעת מהדמוי היפה של הקפה, עדיף להסיר) השחור קפה שחור שנשפך על שולחן לבן. דווקא ממקום כמו זה הוא חפץ לברוח. הוא ברח מהטירוף וחוסר השפיות ששרר בקרבת בני אנוש, אך למענה הוא היה מוכן להתפשר גם על זה. שעה שהם סעדו היא הסתכלה בריכוז על התרשים המפורט של הגלשן של דה וינצ'י שנתלש מכרך אנציקלופדיה ישן. הגלשן כמעט הושלם, וליבו התמלא צער שלא ניתן להעלות במילים. כל בוקר שהוא היה יוצא כדי למלא את משאת ליבה קרב אותו עוד צעד לקץ החלום. עם תום הארוחה, היא קמה במפתיע, כאילו הייתה בובת מריונטה שנשלטה על ידי כוח עליון. "בוא, תעזור לי" היא דרשה, שעה שגררה את האריג אל עבר שלד העץ המפלצתי. היא פרסה את האריג שהתנופף ברוח החזקה ואיים לקחת איתו השמיימה גם אותה. הוא לקח בחוסר רצון, אך גם עם חשש שמא היא תתעופף ברוח. הם הניחו בכוח רב את האריג על גופה הערום של יצירתו של דה וינצ'י. כמה יצירות היא הספיקה לשחזר במסעה? הוא חשב, כמה כמוני מסתובבים בודדים ברחבי העולם, משתוקקים להיתקל בה שוב? וכך הם עבדו. היא מתחה את האריג והוא חיזק אותו במסמרים למוטות העץ. הם לא נחו אף כשהשמש שקעה וצבעה את הרקיע בארגמן(רק רציתי להגיד שאני מת על המילה הזאת ). רק כשהוא דפק את המסמר האחרון הם חדלו מעבודתם. הם נשכבו מחובקים על שק השינה המשותף, והתחממו אחד מהשני. הרוחות העזות לא אפשרו להדליק מדורה.(צריך עוד משפט להמשכיות של האירועים, קצת קטעת את עניין העבודה שפתאום נפסק) הוא צפה במרבד הכוכבים, וליטף את שיערה הרך. היא הסבירה לו שוב מדוע חשוב לה כל כך לעשות זאת. פעם, לפני שהאדם ברוב שחצנותו הכתיר עצמו להיות למושל על שאר בעלי החיים הוא ידע להתבונן. הוא צפה בבעלי החיים בהערצה ורצה לחקותם. הוא צפה בדגים ורצה ל(שחות\נשום) מתחת למים כמוהם. הוא צפה בטורפים ורצה גם כן להיות כה חזק ומרשים. הוא צפה בעופות ורצה לכבוש את השמיים כמוהם.(כמוהם חוזרת יותרר מפעם אחת בעוד היא מתיחססת לאותה קטגוריה "החיות", עדיף לסדר) לדבריה, דה וינצ'י הקדיש את חיו בכדי להגשים חלומות אלה. והיא לאות הערכה רוצה לשחזר את עבודותיו. הוא לא העז לשאול, כמה יצירות היא השלימה. אולי זאת היצירה האחרונה? הוא קיווה בסתר ליבו שזו האמת. הוא התפלל שברגע שהם יסיימו את הגלשן המקולל היא עדיין תהיה לצידו. הוא נרדם בזרועותיה, כשתמונת הירח שהאיר בעצב את הגלשן הגמור רדפה אותו גם בחלומותיו. הוא התעורר עם שחר, קפוא מקור. ראשו היה רטוב מטל הבוקר, אך את פניו החלו לחמם דמעות מלח חמימות. היא הלכה. היצירה הושלמה. נוכחותו של הגלשן הרעידה את גופו. הוא רצה לשברו. לנפץ ולנתץ את האשם בסיום חלומו. במקום זאת הוא נשכב בתוך הגלשן, לקח תנופה ונבלע בשמי הבוקר הכחולים.

מקווה לראות ממך עוד, ושתקח את התיקונים וההצעות שלי רק כדבר שמציע לך להשתפר ולשפר את היצירה .

שיהיה לך ערב נעים,
אמיל.

בנוגע לספריו של דן בראון וצופן דה וינצ'י אני מודה שמהספר הזה דווקא נחשפתי די הרבה לעבודות המיוחדות שלו, ויכול להיות שמישם צץ הרעיון למרות שאני אישית לא אהבתי כל כך את הספר כי הוא יותר מדי בנויי כמו תסריט ולא סיפור, כנראה כי דן בראון די קיווה (כמו שיצא בסוף) שזה יהפוך לסרט.

ובקשר לשגיאות אני אקח לתשומת ליבי, תודה.

וההוא והיא, זה פשוט כי לא רציתי להעניק לדמויות שמות, כי זה לא היה משרת כל כך את העלילה. למרות שבמחשבה לאחור אולי הייתי מעניק לה שם, ואליו הייתי ממשיך להתייחס בגוף שלישי. כדי להדגיש שבשבילה אין לו הרבה משמעות, כי יש עוד "פרייארים" כמוהו שהיא משתמשת בהם בשביל השיחזורים.
אבל אם לך נראה שהמספר הוא אולי ההר, או הגלשן נגיד, אז למה לא?! בהחלט רעיון מעניין, אחרי הכל זה סיפור וכל אחד מבין אותו אחרת.
שיהיה לך יומטוב,
אלכס