 |
28-05-2009, 23:22
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 03.01.05
הודעות: 4,584
|
|
היה לי מאד קשה לקרוא את הכתבה, אז שיניתי את הפונט, ברשותך.
הוא היה גיבור / יוסי וקנין
באדיבות ידיעות העמק מה 15/5
'סבנה' הייתה פעולה של דקה * במעלות לא הייתה תורת לחימה * והקצינים הסורים היו בהלם * אחד מטובי לוחמי סיירת מטכ"ל, יובל גלילי, מקיבוץ גבע מספר על האירועים שעיצבו את המאבק של ישראל נגד הטרור, על הציפיות מהחברים מהסיירת שמנהלים את המדינה ועל ההבדל הגדול בין הדור שלו לדור של היום.
ערב יום העצמאות ה-61 למדינת ישראל עמד לוחם סיירת מטכ"ל לשעבר, יובל גלילי, מול תלמידי תיכון בקרית שמונה והחל לספר להם על אחד מהמבצעים הנועזים בהם השתתף - חילוץ בני הערובה במטוס 'סבנה' ב-8 למאי 1972.
לגלילי לא היה נוח לעמוד מול נערים שנולדו 20 שנה אחרי אותו מבצע נועז ולספר להם על סיפור שקרה לפני 37 שנים. אבל היות והמחנכים שלהם ראו בזה דבר חשוב הוא דיבר. "לקחתי אוויר לפני שהתחלתי לספר להם", אמר גלילי בניסיון לשכנע שאת הדור של היום ממש לא מעניין מה קרה לפני כל כך הרבה זמן, "אם אני הייתי שומע סיפור שקרה 20 שנה לפני שנולדתי, זה היה מבחינתי כמו לשמוע משהו פרה-היסטורי".
מישהו מהם הכיר את הסיפור?
"האמת, לא שאלתי. בגדול, אין שום סיבה בעולם שהם ישמעו את הסיפור הזה. אלא עם כן מישהו מהם הוא פריק של היסטוריה עכשווית. תגיד, יש סיכוי שיש אחד כזה?".
37 שנים ושבוע, עם רוצים לדייק, חלפו מאז פרץ גלילי יחד עם עוד 15 לוחמי סיירת מטכ"ל למטוס 'סבנה'. מבחינתו, סיפור הגבורה הזה שייך לעבר רחוק, לתקופה אחרת. הרזומה של גלילי כולל גם את מבצע חטיפת הקצינים הסורים, מלחמת יום הכיפורים, חילוץ בני הערובה במעלות ועוד כמה מבצעים נועזים שעדיין אסור לספר עליהם. בגיל 58, כשהוא אב לשלוש בנות וסבא לשני נכדים, הוא מתייחס לעברו הצבאי כדבר שהיה. הוא ממש לא מתרפק עליו בגעגוע. "אני לא טיפוס נוסטלגי", הוא מבהיר. אכן הוא בהחלט רחוק מלהיות המאצ'ו הישראלי הטיפוסי. זה שמטפח את האגו שלו השקם וערב ומחפש להשמיע את סיפורי גבורתו לכל אוזן. אולי זו הדרך בה חונך בקיבוץ גבע, אולי זה דרכם של אנשי הסיירת ואולי הן השנים והמציאות שבה אנחנו חיים. כי הרי מה שהיה אז קיים גם היום. הטרור הפלשתיני עדיין קיים, הוא רק שינה את דפוסי התנהגותו. זו כנראה גם הסיבה שהוא דואג למדינה והציפיות שלו מחבריו מהסיירת, אלה שמנהלים היום את ההצגה, גבוהים.
'סבנה': "כולם סיפרו משהו אחר"
העלייה לקיבוץ גבע מהכביש הראשי שחוצה את עמק יזרעאל, כמו לקוחה מאחד מציוריי הנוף של ואן גוך. בקצה העלייה חיכה גלילי. אנשי הסיירת תמיד עוררו את יצר הסקרנות. המיתוס שנבנה סביבם גרם לאזרח הפשוט לתהות מה הפך אותם ליחידי סגולה. הוא ניצב שם במדי עבודה. רזה, מוצק ועם הבעת פנים שלווה. בדיוק כמו של אחד שרוצה לתת לך את ההרגשה שאפשר לסמוך עליו.
הוא גר שתי דקות הליכה ממפעל 'בקרה' בו הוא משמש בתפקיד ניהולי. הבית צנוע, אין בו סימן אחד המעיד על כך שהדייר שגר בו היה בעברו לוחם מהולל. לא פלא שלקח לגלילי הרבה זמן לשלוף מהספרייה את האלבום מתקופת השירות הצבאי. הוא לא זכר מה צבעו או גודלו. אחרי דקות של ייאוש התקשר ל'אמא', כך הוא מכנה את אשתו כרמלה. מה שנקרא בעידן הריאליטי 'החבר הטלפוני'. 20 שניות של הסבר וגלילי ידע בדיוק מה הוא צריך לחפש. "הרבה זמן לא הסתכלתי בו", התנצל.
בעמוד הראשון של האלבום מופיעה תמונה בשחור לבן של צעיר בן 19 לבוש מדים. שערו מתולתל ופרוע. מבטו רציני. לא צריך לנחש מי הגבר הנאה הזה. גלילי מביט בעצמו ומחייך.
אפשר לחוש לרגע את תחושת הסיפוק שממלאת אותו. למרות שהביט בתמונה הזו מאות פעמים, גם בפעם המי יודע כמה, הוא לא יכול להישאר לה אדיש. אני שואל אותו אם הוא זוכר משהו מ'סבנה' אחרי 37 שנה. הוא מעקם את הפנים ואז מחייך. "אם אני זוכר נכון, כל הסיפור הזה נמשך דקה", ענה תוך כדי הרהור. הרי זה ללא פשוט לזכור דקה אחת מהחיים. "חצי שעה עושים תחקיר. 10 אנשים מספרים משהו אחר כשכולם ביחד היו באותו מקום. יש כאלה 30 שנה מתווכחים כאילו מה הם זוכרים. אתה יותר זוכר מה קרה שם מדברים ששמעת. כי זה משהו שקרה במהירות".
אתה מדבר על זה כאילו זה לא היה מבצע נועז במיוחד.
"כשאני מסתכל על זה אחורה בזמן זה לא עושה לי כלום. אני יודע שהייתי שם ואני בטח לא מתבייש בזה. אני זוכר שאחרי הפעולה הייתה הרגשה טובה. מנקודת השיפוט של היחידה הפעולה הוסיפה ביטחון וכוח לדעת שהדברים האלה הם לא רק עניין שבתיאוריה. הם ניתנים לביצוע. זו הייתה פעולה מוצלחת עם כל הצער על כך שנהרגה בת ערובה אחת".
מדוע דווקא אתה נבחרת להשתתף בפעולה?
"לקחו את מפקדי הצוותים היעודים ובטח את אלה שאמרו שהם רוצים להשתתף. אם אני זוכר נכון, הקפיצו אותנו מאימון בבקעה הירדן לקראת איזה מבצע. אמרו שיש מטוס שצריך לנחות. לא ידענו דבר".
כאיש סיירת שחונך לסודיות ודיסקרטיות קשה מאוד לשכנע אותו לנדב המון פרטים. אבל הוא בכל זאת סיפר על שתי סיטואציות שנצרבו היטב בזיכרונו. "הגענו למטוס על קרוניות לבושים סרבלים לבנים והאקדחים שלנו היו מוסתרים בהם", החל לספר, "איש הצלב האדום היה צריך לבדוק אותנו אם יש לנו נשק. הוא בדק אותנו ואני מניח שהוא ידע מי אנחנו ושיש לנו אקדחים. אם הוא היה רוצה הוא היה מפוצץ את הכל.
"אני הייתי בחוליה שנכנסה מהזנב של המטוס וכללה את המפקד, עוזי דיין, חזי כהן ואני. חכינו שאהוד ברק ישרוק במשרוקית. זה היה האות לפריצה. זה לא עידן הסלולר. ברגע שאהוד שרק, זה עבד סביר. הבאנו את הסולם, כי הזנב גבוה. עוזי היה ראשון. איך שפתחנו את הדלת. חלפה לנו דמות מול העיניים. הוא חטף מאיתנו שבעה כדורים. כולנו ירינו. אבל זה לא היה מחבל. מסתבר שזה היה יהלומן יהודי בלגי שקראו לו ליאון. המזל שלו היה שלא נתנו לנו אקדחים גדולים יותר.
"אחרי הפעולה נסעתי יחד עם חזי לתל השומר לפגוש את היהלומן. הרגשנו צורך לבקר אותו. אמרנו לו שאנחנו מצטערים, אבל אנחנו אלה שירו בו. היינו שם 20 דקות ומאז לא ראיתי אותו".
היית רוצה לפגוש אותו?
"זה לא יעשה לי כלום. באמת לא הייתי רוצה לפגוש אותו שוב".
במטוס 'סבנה' היו ארבעה חוטפים. שניים נהרגו ושתי המחבלות נשארו בחיים. בעקבות מלחמת לבנון הן שוחררו בעסקת שבויים. "לא הייתה לי שום בעיה כששחררו אותן", מודה גלילי, "המלאי של האנשים שאנחנו קוראים 'רעים' הוא לא מוגבל. זה ששחררת שתי מחבלות זה לא אומר שיהיו עכשיו יותר פיגועים. אין לזה קשר. פיגועים יהיו מסיבות מוצדקות או לא".
זוכר אותן?
"אני לא זוכר אותן כי ראיתי אותן רק לכמה שניות לפני 700 שנה". המטוס החטוף נרכש לימים על ידי ישראל והיה למטוס ביון עד שיצא מכלל שימוש. היום עומד המטוס במוזיאון חיל האוויר בחצרים. "לא ידעתי שהוא שם", הופתע גלילי לשמוע, "אם הייתי רוצה לראות אותו שוב? לא יודע. אולי יום אחד אקח את הנכדים לראות את המטוס, אבל רק אחרי שיגדלו קצת, שיוכלו לשאול שאלות".
שאלה כמו האם בפעולה הזו היה הרבה מזל?
"אי אפשר לעשות את הפעולה הזו 20 פעם ולבדוק מה תהיה התוצאה ואז להניח אם היה מזל. תמיד טוב שיש מזל. חשוב להגיד שלפני 'סבנה' לא התאמנו על דברים כאלה. זו הייתה ההתחלה של הטרור. אף אחד לא התעסק בזה. אבל התוצאה של הפעולה היא, שמתוך כ-100 נוסעים שהיו בני ערובה על ידי ארבעה מחבלים, יש רק הרוגה אחת שזה בהחלט מצער. אבל זה כלום לעומת מה שעלול היה לקרות שם. מספיק ורימון אחד היה מתפוצץ או היה מתבצע ירי כזה או אחר והתוצאה של המבצע הייתה קטלנית.
"בפעולה הזו הייתה נחישות ויכולות. בסופו של דבר, בפעילויות מהסוג הזה, הדברים נקבעים על ידי מעט מאוד אנשים. למשל מה שקרה במבצע אנטבה. הרי יצאו מספר מטוסים יחד עם הרבה כוחות. בסופו של דבר, רק שני אנשים נכנסו לטרמינל והרגו את המחבלים. בגדול, אם במקום שני הלוחמים האלה היו נכנסים לוחמים אחרים, התוצאה הייתה שונה. אני לא אומר גרועה יותר או טובה. אבל בטוח שונה. הכל תלוי בשילוב של מזל, קור רוח ונחישות. הרי המבצע הזה לא היה קורה לולא נחישותם של שניים או שלושה אנשים בממשלה".
מעלות: "לא היה חימוש מתאים"
היום בדיוק לפני 35 שנה, ב-15 למאי 1974, התרחש במעלות אחד האירועים הקשים בתולדות המדינה, שנקרא לימים אסון מעלות. חוליית מחבלים של 'החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין' חדרה לישראל מלבנון ונכנסה למעלות. היא השתלטה על מבנה של בית הספר 'נתיב מאיר' ולקחה כבני ערובה 105 תלמידים ו-10 מורים מבית ספר התיכון הדתי בצפת. לגלילי, באותה תקופה כבר היה קצין, לא נוח עם ההגדרה 'אסון'. התוצאות הקשות הן עבורו ועבור שאר הלוחמים והמפקדים שהשתתפו במבצע החילוץ, עדיין בגדר פצע שטרם הגליד. "זו הייתה תקופה של טרום-טרום החטיפות. הכל היה בחיתולים ובטח התמודדות אל מול פיגוע נוסח מעלות", הסביר גלילי כמי שרוצה להתנצל. תנועות גופו הסגירו את אי הנוחות שאחזה בו. "לא הייתה אז תורת לחימה צה"לית למקרים כאלה. לא היו אז אמצעים מיוחדים כמו שיש היום לכל יחידה שמתעסקת בזה. התורות האלה הומצאו על המקום. חלק מהבעיות שנוצרו בפעולות האלה היו שהחימוש לא היה מתאים. שני המחבלים קיבלו כדורים בגוף מצלפים. אבל לקח להם בין דקה עד ארבע דקות שהם עוד תיפקדו. אם היה חימוש מתאים, באותה שנייה שהצלפים ירו בהם, הם היו מוסרים את נשמתם".
אבל האירוע הזה נצרב כטראומה.
"כי במבחן התוצאה היה כישלון מסוים. כל דבר שהוא פחות טוב ממה שנדמה לך שצריך להיות, מפריע. אנשים שכחו שזו הייתה אחת הפעולות הראשונות כנגד חטיפה או אירוע של בני ערובה. לשפוט מבצע כזה בעיניים של היום זה קצת בעייתי. מה גם שהדרג המדיני משך את תחילת הפעילות למועד סיום האולטימטום של המחבלים שהיה בשעה 18:00. זה הדבר הכי גרוע שיכול היה להיות".
לא מעט נכתב על מה שקרה בתוך בית הספר. לא מעט טענות כאלה ואחרות נאמרו בכל מיני פורומים. אבל הדבר שהכי הרגיז את גלילי וחבריו היא טענה שעלתה לאחר שנים רבות, לפיה רוב בני ערובה נהרגו מאש חיילי הסיירת. "לפני כמה שנים אחד החברים שלי שהשתתף במבצע. ברוך שמו, קיבל שיחת טלפון מאיזה עיתונאי שסיפר לו כי הוא קרא איזה דו"ח ותחקיר לפיו הילדים מצפת נהרגו מאש כוחותינו. לברוך יש חוש הומור טוב, אז הוא אמר לו: 'אתה התבלבלת. זו הייתה המטרה של כל הפעילות. להרוג את הילדים ולא את המחבלים'. אתה רוצה לא להתרגז כי עובדתית זה לא נכון. אם מישהו היה בודק את זה, הוא היה מגלה שרוב בני ערובה נהרגו מאש מחבלים. הם הרי המשיכו לירות ולדעתי אף זרקו רימונים, ברגע שהתחילה הפעילות".
בשלב מוקדם של המבצע נפצע גלילי. הוא נכנס דרך הכניסה הראשית יחד עם חייליו ועלה גרם מדרגות כפול. "למרות הירי של המחבלים הובלתי את חיילי פנימה. התחלנו לעלות במדרגות עד שהגעתי לגרם מדרגות, שממול למעלה ישבו כמה תלמידים. אני חושב שלושה. אחד המחבלים עמד מעבר לפינה, הוציא קנה והרביץ ירי. נפגעתי ברגל. זה עצר אותי. פתאום הבנתי שמשהו קרה כי לא יכולתי להמשיך לטפס".
גלילי מיד פונה והתמונה שנצרבה לו בזיכרון כשהוא מובל באלונקה החוצה עדיין חדה וברורה גם היום. "ראיתי ילדים קופצים מהחלונות", אמר לרגע ושתק. "הסתכלתי על כל מה שקורה. קיבלתי טיפול במקום ומיד פינו אותי לרמב"ם שם שכבתי חודש וחצי".
הסיירת: "הכרתי אנשים לכל החיים"
הדור של גלילי היה הראשון שנלחם בטרור הפלשתיני. הוא וחבריו לסיירת התמודדו עם סיטואציות קשות ולא מוכרות. "עשיתי דברים חשובים למדינת ישראל, אבל אני לא גיבור", הבהיר, "לא עשיתי דברים יוצאי דופן בצורה מטורפת".
בפברואר 2010 יציין גלילי 40 שנה לגיוסו לסיירת. חבריו לצוות הם דני קסטל, אבינועם קציר, חזי כהן, דני ארדיטי, איתן מור, עומרי ברון, זלמן הנקין ואבו (אבשלום) וילאן.
"ביום שהתגייסתי לא ידעתי שאני הולך לשם. זה מה שיצא. אז לא היו עושים מבדקים. בבקו"ם פגשתי מישהו מגבע או הוא פגש אותי. הוא היה מסיירת מטכ"ל. כנראה שהוא אמר להם ששווה לשים יד. לא היה לי מושג למה ולמי אני מתגייס".
אחת הפועלות הנועזות הראשונות בהם השתתף הצוות היה חטיפת הקצינים הסורים מלבנון, כדי להביא לשחרורם של טייסים ונווטים שהיו בשבי הסורי. "הצוות שהייתי בו חייל הוא זה שביצע את החטיפה", אמר גלילי בגאווה, "היו כל מיני אופציות להיכנס פנימה מאחר והסיור שלהם היה על קו הגבול בין לבנון לישראל. היחידה היתה פרוסה בשטח. היה כוח מזרחי, כוח מרכזי וכוח מערבי. על פי השתלשלות העניינים, מי שקיבל את הפקודה להיכנס ולבצע את החטיפה היה הצוות שלי.
"עברנו את הגדר לצד הלבנוני עם רכבים ונענו לכיוון מזרח והתמקמנו. זה היה ביום. פתאום הגיע רכב של מקומיים שראה אותנו. הוא נעצר לפני שהגיע אלינו, הסתובב וחזר על עקבותיו. אנחנו בעצם הבנו, שיש סיכוי שהוא הבין שמשהו לא בסדר וכל העסק יכול להתפספס. רדפנו אחרי הרכב והגענו צמוד אליו, בדיוק כשהוא נעצר מול השיירה של הסורים, שלוותה על ידי רכב של המשטרה הלבנונית. קפצנו מהרכב והתחלנו לִירוֹת מטווח קצר".
הם לא התנגדו?
"לאחר מכן הסתבר לנו שהיה קצין אחד בכיר, שהבין שיש בעיה והצליח להתאדות משם. כל השאר נתפסו על ידנו.שמנו עליהם אזיקים והעמסנו אותם על הרכבים. הם היו מבולבלים".
מפקד הצוות של גלילי היה דני ברונר ז"ל מקיבוץ כברי, שנפטר לפני שלושה חודשים ממחלת הסרטן. זה לא היה דבר פשוט עבור גלילי וחבריו. מחלתו של מפקדם הנערץ, היכתה בהם. גרמה להם להבין שהם פגיעים. "הוא היה מטופל במרכז רבין אצל איתן מור. פתאום הוא הרגיש שמשהו לא בסדר אצלו אז הוא לך לבדיקות", החל גלילי לספר וקולו נסדק, "אחרי יומיים קראו לו. איתן ושאר הרופאים הושיבו אותו על כורסא ונתנו לו פטיש על הראש. הם אמרו לו שהריאות שלו מלאות בסרטן. זה אדם שבחיים שלו לא נגע בסיגריה. הוא כנראה קיבל את זה מהאסבסט שפיזרו בשבילי הבננות. תוך 10 חודשים הוא נפטר. למרות שאנחנו כבר לא בני 13 ועברנו כבר כמה דברים בחיים, זה בא לנו בהפתעה. זה קשה לאבד מישהו שהיית איתו בקשר.
"באזכרה לציון 30 יום למותו הוציאו דיסק מאיזה ערב שעשו בכברי ובו שרו כל מיני אנשים והוא בעיקר. דני היה איש סגור, שלא נפתח בקלות. לא היה לנו שמץ של מושג שהוא שר. הרי חיינו איתו שנה וחצי בצורה אינטנסיבית. קשה להסתיר דברים במצב שכזה".
מה היום הסיירת עבורך?
"היא הבית שלי. זה מקום שחינך ועיצב את האישיות שלי. יש קשיים שאתה נתקל בהם בצורה אינטנסיבית רק בדברים שאופייניים לצבא. זה מקום שגם בזכותו קשרתי קשרים עם אנשים לכל החיים. שלוש שנים הייתי איתם בצורה אינטנסיבית כמו זוג נשוי".
ביבי וברק:"צריכים להוכיח את עצמם"
בבחירות האחרונות לראשות הממשלה התמודדו זה מול זה החברים מהסיירת, בנימין נתניהו ואהוד ברק. "בחרתי בברק", מודה גלילי, "אם אתה מחפש דמוקרטיה ולא אנרכיה, יש לך שתי אפשרויות: מפלגת העבודה או הליכוד. כל השאר זה דחיפה לאנרכיה. במודע או לא במודע ויהיו הנימוקים הכי צודקים, זה בכלל לא משנה. אין לזה משמעות. גם אם אני מאמין שלמר"צ יש את המצע הכי טוב. אז מה? מה אפשר לעשות עם זה? זה לשלם לעוד אנשים, אבל אתה לא יכול לעשות עם זה כלום.
יש אצלנו עשרות מפלגות. איך אפשר לעשות ככה דמוקרטיה. זה משהו מטורף. בארה"ב יש פחות דעות מאשר בארץ? למה הם מדינה של יותר מ-200 מיליון אנשים ויש להם רק שתי מפלגות ואנחנו עוד מחשיבים את עצמנו לאנשים פיקחים. כל אחד שבא לו עושה מפלגה. זה מטורף לגמרי. למה צריך כל כך הרבה שרים?. מפלגת 'קדימה', עם כל הסימפטיה, לא הייתה לפני שמונה שנים והיא לא תהיה בעוד שמונה שניםֿ".
השילוב של ביבי וברק טוב למדינה?
"הם צריכים להוכיח את עצמם. בפעם הקודמת הם לא הצליחו. מבחינתי היה צריך להקים את הממשלה הזו למשימה אחת – שיהיו רק שתי מפלגות ואז לפזר את הכנסת וללכת לבחירות חדשות. אני לא הכרתי את 'ביבי' כחייל. אני הכרתי אותו כמפקד צוות ואני יודע שהחיילים שלו מעריכים אותו. אבל אם אני צריך לחשוב על מפקד צוות טוב ביחידה השם של 'ביבי' לא עולה לי. 'ביבי' תמיד ידע לדבר יפה. לפעמים כשאתה מדבר הרבה, זה רץ לפני המעשים שלך. הוא צריך ללמוד ולהתרכז בלקבל החלטות ולעשות את הדברים נכון. פחות להצהיר הצהרות".
ואיך ברק?
"את ברק לא הכרתי כחייל. כמפקד היחידה היו לו תוצאות טובות. אבל אני חושב שהיו מפקדי סיירת טובים ממנו. בשירותי עברתי עוד מפקדים כמו גיורא זורע ויוני נתניהו ז"ל. לכל אחד היה את הסגנון שלו ודרך ההתייחסות שלו. אבל מבחינת מטרה כולם היו מתועלים לאותו הדבר".
הדור של היום: "הרצון שלו לעשות צדק"
במהלך השנים עשה גלילי הרבה ימי מילואים. בדרך הצבאית אף פעם לא ראה כדרך חיים. אחרי שהשתחרר משירות קבע ב-1975 חזר לקיבוץ, עבד במטע השקדים ולימים היה בצוות שהקים את מפעל 'השקדייה'. לאחר מכן היה בין אלה שהקימו את מפעל 'בקרה' בו הוא עובד עד היום.
למרות שלא הרבה במילים וחשב היטב לפני שפתח את הפה, זו הייתה שיחה מרתקת. בדיוק כמו שהרגישו תלמידי כיתה י' מקרית שמונה, במהלך ההרצאה שלו על 'סבנה'. "אני לא יודע אם הם היו בהלם, אבל הם היו רגועים. אני לא יודע מה זה אומר כי אני לא מלמד אותם כל יום. אבל בדרך כלל חבר'ה כאלה לא מעבירים דקה או שתיים בלי לרשרש, לצעוק או לדבר אחד עם השני. אני מקווה שזה היה להם מעניין ולא עשיתי את כל הדרך מגבע לקריית- שמונה רק כדי לבלבל להם את הראש".
לאחר שסיים לספר את סיפורו הוא נשאל שאלות. רק אחת הוא זוכר. "הייתה מישהי ששאלה אותי שאלה כמו למה לא הרגת את המחבלת עם הרימון. לא הייתי נבוך מהשאלה, אבל בהחלט מופתע. איך תלמידה בכיתה י' כל כך צמאת דם לעשות צדק חברתי. התשובה שלי אליה הייתה, שבמהלך קרב כשיש סכנה צריך לירות ולפעמים צריך גם להרוג. אבל פה לא היה מהלך של קרב. לעשות דבר כזה לא היה מקובל עליי ועל החברים שלי".
היא הגיבה?
"היא בלעה את זה איכשהו. הרי היא ניסתה לסחוט ממני הודעה בטעות. כי היא לא נראתה מאושרת מהתשובה".
ביציאה מגבע, מול נופו המדהים של הגלבוע, אני מהרהר עם עצמי ותוהה. אולי בעצם ההבדל בין הדור של גלילי לדור של היום זה לא העניין שהם פחות מתעניינים בסיפורי גבורה. אלא משהו אחר. גלילי וחבריו נלחמו למען הגנה וערכים. אצלם לא היה מקובל לדבר בקול רם על רצון להרוג רק לשם הרג. שתי המלחמות האחרונות 'לבנון השנייה' ו'עופרת יצוקה' היו במידה מסוימות מלחמות נקם. לא הייתה מאחוריהם אסטרטגיה. לא פלא שהוא הופתע מאותה תלמידה מכיתה י'. לדור שלו לא היה רצון לנקום ולהרוג אותם בחזרה. אבל עבור הדור של היום, הנקמה היא סוג של צדק
_____________________________________
! This is Sparta
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
