שלום פורום כתיבה וספרות , כבר זמן לא כתבתי כאן, וכבר הרבה זמן שלא פרסמתי משהו שונה משירה, הפעם במוזה קצת מוזרה, החלטתי לעזוב את הרגלי הרומנטיקה והאהבה, והלכתי לכיוון החיים האמתים ,
ולכן הינה סיפור חדש שהתחלתי לעבוד עליו.

מקווה שתאהבו, והכי חשוב לי לקבל ביקורת, לא משנה כמה נוקשה היא, אשמח להשתפר .

כאן אפסיק לדבר ואתן לכם להרגע, ולהתחיל לקרוא !

בין אבך הסיגריות של אתמול - פרק ראשון.

בין אבך הסיגריות של אתמול, ריח האלכוהול הצף כעננה, ביני ובין שמיכתי, איזון זה נשבר, למשמע צלצול הפלאפון, השעון המעורר והמחשבה שאיחרתי שוב,לעבודה.


כמו איש נשוי הבורח מאשתו שרוצה לרצוח אותו עם חצי בקבוק וויסקי שבור,לא כמו ! זאת האמת, לא זה היה אתמול, לעזאזל אינני זוכר, בכוח רב דילגתי על מחשבות אלה, ועל הדרך שאשכנע אותה שזאת הפעם האחרונה, אני אאלתר משהו כבר, במהרה, וגם ככה באיחור,לבשתי את מכנסי במהרה,מעיל הפרווה שהתפארתי בו כהרגלי, דחפתי לתיק העבודה את הניירות שהיו על השולחן, בלי להבדיל, האם זה השרטוטים שלי, הציור של בתי, או חס וחלילה, העבודה שהייתי אמור לסיים אותה, יצאתי מדירה עמומה לפרוזדור רחב אופק, מהודר בשטיח אדום, ואני פסעתי לי במהירות, או ליתר דיוק רצתי, עמדתי מול המעלית, והתחלתי כמו ילד בן חמש, ללחוץ על הכפתור בלי הרף, בתקווה שהמעלית תגיע יותר מהר?, או רק רציתי להפיק את הלחץ השרוי בי?, לא התייאשתי ולא לקחתי את המדרגות, חיכיתי עד שהגיעה המעלית, ונפתחה מולי לרחבה, כאילו ניסתה ללחוש לי, "למה אתה ממהר?הינה אני הגעתי, תירגע", "איך אני יכול להירגע?" צעקתי בעצבנות, בעוד אני לוחץ על כפתור קומת הלובי,עטוף במעיל הפרוותי, ובידי תיק העבודה שעומד להקיא את הניירות שדחפתי לו על הבוקר, יצאתי אל הרחובות.



באורח פלא גיליתי שהם לא שונים מדירתי, עמומים, גשומים, והומים אנשים, המתפוגגים במוקמות מחסה מהגשם העז, לדאבוני עמדתי גם אני תחת גג המלון,"בוקר גשום, הלא כן?" אמר שומר הכניסה עם חיוך מזויף, רציתי לשלוח לעברו מבט מיואש ומזלזל, אבל לעזאזל עכשיו בוקר, זה לא "יפה", לא "מנומס" ומי לא יודע מה, בלי לסובב את מבטי, השבתי בהנהון קל, מרמז לו קלות שיחסוך ממני נימוסים על הבוקר.

אני צריך להגיע לעבודה ומהר,חשבתי לעצמי והתחלתי לבחון את האפשריות,בחנתי את הכביש, וגיליתי כי לנסוע במכונית יעצבן אותי, יטריף את דעתי, יגרום לי לעשן עוד חפיסת סיגריות, יתר על כך בזמן ההמתנה בפקק אני אחשוב על אשתי המעוצבנת, אתגעגע לבתי ואקלל את עצמי על שאני אבא ובעל רע ומזלזל, ובסופו של דבר לאחר לעבודה, עם התירוץ שכבר נמאס לי להגיד אותו, " היה פקקים".



לקחתי שאיפת אוויר, וחישבתי במהרה, לחכות שהמעלית תרד, דקה –שתי דקות, לעלות למעלית ולהגיע לקומה בלי לעצור, שתי דקות, למצוא את המפתח מבין הארבעה שיש לי, אין צורך ! הדלת נפתחת בעזרת כרטיס,להיכנס ולקחת מטריה שלוש דקות, נכפול את זה בשתיים ונחסיר שלוש,סך הכול אחד עשרה דקות, לא רע, עשיתי כפי שתכננתי והינה הגעתי ללובי עוד פעם, בעודי יוצא פתחתי את המטריה השחורה שלי, שהתאימה באופן מכוון למעיל שלי, ופילסתי את דרכי לעבודה.


האוויר היה צח, אבל עמום, ואביכי בצורה שמעיקה על הנשימה (אם אתה ממהר),הדרך הייתה ארוכה ומיגעת, ניסיתי בלי הרף לפסל את דרכי בין טיפות הגשם, או אפשר להגיד מבול, וגם כן בין אנשים, שכול אחד מהם שקוע בדאגות, חרדות, רעבות,קרירות שלו, כבר ליד יציאת המלון, נדבק אלי איזה קבצן, מרוט בגדים ועור, לא מהרגליי לתת לאנשים כמוהו כסף, אבל הפעם, בשביל ה"מזל", "ברכת אלוהים", או המשל של"טובה בטובה", הוצאתי מכיסי כמה מטבעות ושטרה בעלת ערך נמוך, ונתתי לו אותן, והמשכתי בדרכי, כשאני שומע אותו מברך אותי, ומאחל לי בריאות. בהמשך,בקושי רואה איפה רגלי פוסעות, כמעט ונתקלתי באישה, ה-כ-י ש-מ-נ-ה שנגעתי בה, וכמעט באורח פלא גם כן הפלתי את קופסת ה"דונאט" שהיא כולך מאוהבת בה, לא תאמין עד כמה היא דרמטית, לא הפלתי כלום,ובקושי הזזתי חצי קילו ממנה, והיא התחילה לקלל אותי בנימוס," טיפש, עיוור, תסתכל איפה את הולך", כן יש כזה דבר, לקלל בלי חוצפה! זאת דרך הנשים או אנשים בכלל, לנזוף בך בלי שתעז להחזיר לו עם מילים גסות, ואם כן תעיז אל תתפלא לשמוע את המשפט הבא:"ואתה עוד מקלל אותי !" , עוד פעם עם דרמטיות,במקרה זה נמנעתי, גם ככה אני כבר מאחר, ביקשתי סליחה מהאישה השמנה בבורדו ושיער ג'ינג'י האסוף ל"עוגה", ובתקווה שלא אעצור עוד פעם, המשכתי בדרכי.


מקווה שאהבתם, כי יש עוד .

מהיום והלאה, אני מקווה, שבכול שבוע אציג פרק חדש לסיפור הזה.

עוד דבר שאשמח לקבל את דעתכם עליו הוא, שם הסיפור, בצורה קצת מוזרה השם יצא ככה כאשר שמרתי את קובץ הוורד, הופיע לי השם "בין אבך הסיגריות של אתמול", האם לדעתכם השם טוב? יש לכם הצעות אחרות ? אשמח לדעתכם

שיהיה לכולם יום
וגם ערב נעים.

שלכם אמיל

אמיל, התיאורים שלך ברוב המקרים נהדרים ומבהירים לקורא במדויק את מה שאתה מנסה ליצור. בכוונה ל"כמעט כולם", אני מתייחס למשפט הפותח שלך שאין לי שמץ מה ניסית לתאר.
יש לי כמה הערות-
1. קיימים כמה כיוונים שאליהם סיפור כזה יתקדם: דרמטי, קומי או שילוב בין השניים. לפי הדמות שלך, אני חושב שקומי (או קומי-דרמטי) יהיה שילוב מנצח .
2. אני חושב שאתה מודע לזה, אך אולי שכחת בזמן הכתיבה- יש עוד סימני פיסוק חוץ מ"פסיק". אם תקרא את הפסקאות שלך, תראה שהנקודה היחידה היא בסוף פסקה. גם אם זה מכוון, זה מעצבן את הקורא וזה גורם לו לשבור את הראש מה בדיוק משתייך למה בשביל להרכיב את הסצנה.
3. בנוגע לשם... ובכן, אני חושב שקודם צריך לקרוא את כל הסיפור בשביל לבחור לו שם, לא?.

מצפה לפרק הבא,
הקרדינל (מנהלו אפוף המיסתורין של הפורום )

תודה על התגובה חיכתי לה בגלל שאתה מבין בכתיבת סיפורים ומחזים .

הכיוון של הסיפור הוא דרמה, אני מתאר חלק מחיי בן אדם, שהוא רואה את העולם בצורה מסוימת השונה מהאחרים (אולי).

הקטע הוא לספר סיפור על אדם מסוים, אבל באותו עת לשלב סיפור שני או המחשבות והדרך שהוא רואה את העולם בזווית אחרת, ובאותו עת לשלב את שניהם בכך שהוא נתקל בדברים מחיי היום יום, והוא שופט אותם, או מתעלם מהם וכו...

גם כן אקח לתשומת ליבי את קטע הפסיקים, זה באמת מעצבן .

ובנוגע למשפט "כמעט כולם" לא הבנתי לאיזה משפט אתה מתכוון.

בקרוב עוד פרק (בחמישי)

שיהיה לך יום טוב

אמיל

המשפט הזה: "בין אבך הסיגריות של אתמול, ריח האלכוהול הצף כעננה, ביני ובין שמיכתי, איזון זה נשבר, למשמע צלצול הפלאפון, השעון המעורר והמחשבה שאיחרתי שוב,לעבודה."