צודק לחלוטין. עד כאן אנחנו מסכימים.
לא בהכרח.
כפיה, כמו שכבר הבחנו, היא כלי ההכרחי לקיומה של חברה.
מצד שני, כפיה מוגזמת עלולה כמובן לפגוע בפרטים יותר מהיעדר כפיה.
(אנחנו משחזרים פה ד"א הרבה מהטיעונים של סטיוארט מיל)
אם היית אומר אחד מהשניים הבאים:
- שפוטנציאל הנזק של היעדר כפיה, כשלב ביניים עד לקביעה סופית של מידת הכפיה הנחוצה, הוא כזה שלא יפגע ברווחה של האוכלוסיה במידה מהותית.
- קיום הכפיה כן יפגע ברווחה של האוכלוסיה במידה מהותית.
אז ורק אז הייתי מסכים איתך ש"מתן אפשרות לסרבנות ,הוא צעד ראשון לבירור הצדק".
לאור העובדה שמחיר העדר הכפיה במקרה זה הוא פגיעה מהותית בשרידות המדינה (הקטנת הכוח הלוחם בצורה מהותית, לאור הסחף שהשתמטות לגיטימית תגרום) ומחיר הכפיה יחסית נמוך (שלילית החופש של מיעוט אידאולוגי) - אני לא מסכים איתך על נקודה זו.
יש הרבה במה שאתה אומר.
הבעיה היא שלא תוכל לעולם למצוא קבוצה של אנשים שמסכימים על כל הדברים כל הזמן, ולכן אם הקריטריון לקיום חברה הוא ש"הבחירה והרצון" של כלל הפרטים יהיו זהים בכל נקודת מחלוקת - לא תוכל להתקיים מעולם חברה אנושית.
אני הייתי מגדיר זאת אחרת:
חברה צריכה להתקיים בתנאי שבכל נקודת מחלוקת אי ההסכמה של כל פרט עם החלטת הכלל היא כזו שהפרט יכול לשאת אותה.
אני פשוט מניח שתהיה אי התאמה בין רצון הפרט למעשי החברה. אבל לטעמי כל עוד זו לא גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה - זו אי התאמה סבירה.
מה דעתך על נקודה זו?
לדעתי זו נקודה שניתן להקדיש לה דיון שלם - מה מידת הסכמה הנדרשת ע"מ להגדיר צבר פרטים כחברה.