|
06-04-2009, 23:06
|
|
|
חבר מתאריך: 04.04.07
הודעות: 809
|
|
סא"ל מייקי הרטמן - כתבה מ"במחנה"
מייקי לב הזהב
יום שני, י"ב בניסן התשס"ט, 6 באפריל 2009, 15:38
זה התחיל בילדון אמריקאי שלא נפרד לרגע מאקדח הצעצוע, המשיך בחייל בודד שהכריז בלי בושה: “איי וואנה בי א צלף" והסתיים בראש תחום קליעה מיתולוגי - שמדריך כל מג"ד חי"ר • סא"ל מייקי הרטמן, שפורש כעת מתפקידו, מסכם יותר משני עשורים של אהבה גדולה • “פשוט הלך לי טוב עם הנשק", הוא מסביר
גילי כהן
סא"ל מייקי הרטמן, ראש תחום הקליעה בצה"ל, היה אמור להיות עורך-דין מצליח. הילדות המתקתקה בלוס אנג'לס הייתה אמורה להסתיים בעתיד זהה לזה של חבריו בבוורלי הילס. דווקא המפגש התמים לכאורה עם הספר השכונתי הוא זה שהוביל אותו להפוך לאיש המקצוע של צה"ל בכל מה שקשור לקליעה ולירי. התפנית החדה בחייו של הרטמן התחילה באוזן שנחתכה קלות במהלך התספורת. הפציעה ההיא זיכתה אותו באקדח צעצוע. ואיך זה נגמר? באלופי צה"ל שמגיעים לימי אימון בהדרכתו במתקן אדם, בבכירים בתעשיות הביטחוניות שמתייעצים עמו על בסיס קבוע ובמפקדי גדודי החי"ר שמגיעים לימי עיון בנושא קליעה לפני שהם נכנסים לתפקיד. לא תהיה זו הגזמה לטעון שאין לוחם שלא מכיר אותו, בטח לא כזה שמתהדר בפק"ל קלע, שהומצא בתקופתו.
"כשהייתי צעיר, תמיד הסתובבתי עם רובה אוויר", משחזר הרטמן שפורש כעת מתפקידו. "היינו תוקעים קיסמי שיניים בחצר והייתי יורה לעברם מחלון הבית. המילה הראשונה שלמדתי בעברית הייתה 'צלף'. החלום שלי היה להיות צלף בגולני, וזה כל מה ששמעתי עליו בארצות הברית. הייתי הולך ל'גאן קלאבים'. כל החיים שלי תמיד הייתי קשור לירי. במבט לאחור, אני לא יודע מאיפה זה נוצר, אבל אני מאמין שהושפעתי מסרטי וייטנאם. אני זוכר שראיתי את הסרט 'מבצע אנטבה' עם יהורם גאון, ואמרתי שאני רוצה להיות כזה. אני רוצה להיות גיבור".
המילון של מייקי
איפוסון: אמצעי איפוס לכלי הנשק. "בנינו איפוסונים חדשים בעבור התבור, בעבור הנגב, בעבור הקלעים", מסביר הרטמן. "בעבר היו טעויות קשות באופן בו איפסו את הנשק, כשלא חישבו נכון את המסלול הבליסטי של כלי הנשק ואת הבעיה הזו פתרו האיפוסונים".
הפריקה החדשה: "שינינו את שיטת הפריקה ביולי 2008", מתאר הרטמן. "בתהליך הקודם, במידה ונמצא כדור בקנה, החייל היה פולט כדור. הפריקה החדשה מובילה להעפת כדורים שנגרפו, דרך התריס, ללא פליטה וללא פגיעה אפשרית".
מקצים מיוחדים: "רצינו להפוך את המטווח למקסימום מדמי מציאות, ובמקביל - שיהיה כיף להתאמן בו", הוא מסביר. "בנינו מקצים שמדמים מצבים לא נוחים, מטרות פתע, ירי בין מטרות וירי רגליים".
מק-פורק: אמצעי שנולד לפני כחמש שנים. מטרתו: להקטין את כמות פריקות כלי הנשק.
קורס מש"קי קליעה: הקורס שמכשיר את כלל מש"קי הקליעה של צה"ל. כיום משתלב מש"ק קליעה בכל גדוד, בכל בא"ח ובכל בא"פ וגם בכל בט"ר, הקורס נמשך 11 שבועות, מתקיים במתקן-אדם, ומתאים לרובאי 02 ומעלה.
קליעה: חלק בסיסי בהכשרתו של כל לוחם. "היום זה מובן לכל מג"ד חי"ר שבלי הכשירות הנדרשת בקליעה, אין לו גדוד", אומר הרטמן. "המילה קלע הפכה למקצוע בשנת 1997, כשבוצע מהפך בצה"ל והוא הפך לפק"ל העיקרי שגורם לפגיעה באויב".
הברקת קליעה בחדר האוכל בבית משפחת הרטמן, ערב לפני שעלה לישראל כדי להתחיל ללמוד באוניברסיטת בר-אילן, נחתם חוזה. אמו של מייקי השביעה אותו לא להתגייס לצבא ובתמורה לכך הבטיחה שתממן את נסיעתו והוצאותיו. ההסכם לא עזר. אל מול מראה החיילים אוחזי נשק המסתובבים בארץ - מייקי נשבר, והחליט להתגייס בכל זאת. המשמעות הייתה שאת התהליך הזה הוא יעבור לבד. "באותה תקופה הייתי דתי ונחשבתי לחלק מפלוגות ההסדר", הוא מסביר. "השנה הייתה 1988 - תקופת האינתיפאדה הראשונה ואני עשיתי את צעדיי הראשונים בגבעתי. בוורלי הילס מול בא"ח גבעתי בקציעות - קשה למצוא ניגודים עזים יותר על הספקטרום. נסעתי דרומה, הגעתי לקציעות והתיישבתי על החול. זה היה הלילה הראשון והשמש שקעה. הייתי מבסוט שהגעתי, הייתי ציוני 'אחו-שילינג'. זה היה החלום שלי. יום למחרת כבר הייתי שבוז רצח. שאלתי את עצמי: איך הגעתי לפה? כמות השעות ביציאה שקיבלתי, מספר השבתות שסגרתי, אני חושב שאני מחזיק את השיא בגבעתי עד היום הזה, כי הייתי במה שנקרא הלם קרב".
ההשתלבות בצה"ל שכל-כך קרץ הייתה מלווה בבדידות קשה. "הייתי חייל בודד כל-כך באופי", הוא מספר. "לא ידעתי לדבר עברית, לא ידעתי לקרוא עברית. כשהגעתי לריאיון עם המ"מ, אמרתי לו: 'איי וואנה בי א צלף', והוא אמר לי: 'תעשה, אל תדבר'".
כבר במטווח הראשון הדהים העולה האמריקאי את הסובבים. הרטמן הפך ללהיט התורן בבסיס הטירונים של גבעתי והדרך אל המטרה נראתה קצרה מתמיד. "לא הייתי הכי טוב בריצה, לא הייתי הכי טוב בסחיבה, אבל הלך לי טוב מאוד עם נשק", הוא מסביר. "יש סרט שנקרא 'מעבר לשיא' עם סילבסטר סטאלון, על הורדת ידיים. בסרט רואים שלפני תחרות הוא מסובב את המצחייה של הכובע אחורה, כדי להיכנס למוד אחר. זה היה הסוויץ' שלו. לי הייתה את הנצרה, הייתי פותח נצרה והייתי במוד אחר לגמרי".
אחרי אין-ספור קווי עזה-לבנון, מטווח אחד הבהיר לו מה הייעוד הצבאי שלו. "חבר שלי ביקש ממני עזרה באיפוס הנשק, וניסיתי לעזור לו על-פי מה שהיה נראה לי הגיוני. אחר-כך ביקשו ממני להמשיך לעזור לחייל ההוא, וגם לזה שבא אחריו. עמדתי בקו יורים והפכתי ל'מש"ק קליעה ראשון'. לא עברתי שום קורס, לא היה לי מורה דרך, עשיתי מה שהסתדר לי במוח, ואיכשהו שם התחיל להיבנות המייקי הזה שגורם לאנשים לפגוע".
היכולת של הרטמן להעניק לאנשים כלים שיסייעו להם לקלוע הפכה אותו, כשהיה אך ורק בדרגת סמל, לאחראי על כל הצלפים בגבעתי. החטיבה הסגולה הגיעה למקומות הראשונים בתחרויות ירי וחלק מתעודות הצלפים באותה תקופה הוחתמו על ידו, אחרי שהלוחמים עברו את הקורס דווקא אצלו ולא בבה"ד 3 (שלימים הפך לביסלמ"ח - ג"כ) בשומרון. הרטמן חלף על פני מועד השחרור והמשיך באותו התפקיד ולאחר מכן יצא, בהיותו נגד, אל קורס הקצינים. כשסיים, הוצב כקצין קליעה במתקן אדם.
לסג"ם הרטמן לא לקח הרבה זמן להפוך לראש מדור הקליעה, כשלו כפופים שני סרנים - תמונה די חריגה בנוף הצבאי. "הייתי צריך לבנות את תחום הקליעה", הוא מסביר. "כל אחד עשה מה שהוא רוצה, לא היו תוכניות, לא היו מערכים. הייתי הולך לישון עם דף ועט כל לילה, חולם על צה"ל ובאופן כמעט קבוע היה לי חלום או רעיון - מה שאני קורא לו 'הברקת קליעה'. הייתי קם באמצע הלילה ורושם. כל חוק צה"לי של היום נולד באותם הלילות".
לא הייתי מספיק בוגר
האוטו האישי של הרטמן גמא מאות קילומטרים במרחבי רמת הגולן ולאורך גבול לבנון. הרטמן הסתובב בחטיבות החי"ר, הגיע אל הלוחמים, הדריך ודיבר איתם - הכל כדי לשפר את המודעות לנושא הקליעה. כמו כל מהלך צבאי מוצלח, האסטרטגיה נקבעה מראש, אבל האלתור והמזל היו משמעותיים לא פחות לתוצאה הסופית. "כשחי"רניק אומר היום 'אימון גופני, קליעה ושדאות' באותה נשימה - זה המפתח לשינוי שעשינו. אז לא הייתה בכלל קליעה", הוא קובע. בשנות התשעים פרצה השמועה על אודות משוגע עם מבטא כבד שמסתובב בשטח ומשכנע מפקדים שקליעה זה מקצוע. "המזל שלי שזה עבד", הוא מחייך. "לך תגיד לאנשים שהם טעו עשר שנים. שאני, סג"ם אמריקאי עם מבטא, מבין יותר טוב מהם".
עם ההצלחה הגיע גם הפרסום. הרטמן ישב ב"מעגל" של דן שילון, קיבל הצעות עבודה מהוליווד לאימון שחקנים בכלי נשק ופרצופו המחייך ניבט מעשרות כתבות. אחת מהן התגלגלה היישר למשפחתו בארצות הברית והובילה לשיחת טלפון ראשונה לאחר שש שנים. "עשו עליי כתבה ב'ג'רוזלם פוסט' שהופץ בעולם", הוא נזכר. "אמא שלי ראתה אותי ופתאום הבן שלה לא היה רק ה'לא עורך דין' והכבשה השחורה. פתאום היא הבינה שעשיתי משהו בחיים. התמונה הוצבה על הפסנתר בחדר האורחים ואמא שלי ניסתה גם להתקשר אליי". נדמה, שעל החלק הזה בעברו - מתקשה הרטמן לדבר. "לא הייתי מספיק בוגר להתמודד עם זה והייתה אי נעימות. לקח לי כמה שנים לעבור את זה אבל היא התאמצה מאוד לתקן".
בשנים שחלפו המשיך הרטמן לבסס את מעמדו. הוא כינס באמתחתו גם את הכשרות הנגב והלוחמה הזעירה. אבל בעיה בריאותית הובילה לכך שנקבע לו פרופיל 21, והוא הבין שבעבורו - זו שירת הברבור. "היום, בתור סא"ל, אני עובד באותה רמת קושי שעבדתי בתור סג"ם", הוא מסביר. "אתה כל הזמן מתמודד עם שכנועים ועם הצורך להוכיח. אני לא טיפוס של סגן-אלוף, אני שרוט לגמרי. אני קורא לטירונים 'אחי'. זה שהגעתי למצב שמג"דים בחי"ר לא נכנסים לתפקיד לפני שהם מדברים איתי - זו אמירה. ואני חולה עליהם. אני חי בשבילם, הם יודעים את זה. הרבה יותר חשוב שלהם יהיה טוב מאשר שלי יהיה טוב".
"לחתונה שלי הגיעו חברים מהצבא - עם פרחים אדומים לצנחנים, ופרחים סגולים לגבעתי. אלו החברים שלי, המשפחה שלי. כשאתה חייל בודד, המילה 'אחי' הופכת להיות יותר מסלנג. היא הופכת למשהו אמיתי". עכשיו, אחרי שש עשרה שנה בתפקיד, הוא מתקשה להחליט מה יעשה ביום שאחרי, אבל ברור לו שאהבותיו הגדולות - צה"ל וחיילים בודדים - ימשיכו ללוות אותו. "אולי יום אחד אהיה קצין חיילים בודדים ראשי", הוא מודיע. "זה התחום שהכי קרוב ללבי. אחרי שעשיתי כל כך הרבה שנים בצבא, אם אי פעם אחזור לגור בארצות הברית זה יהיה רק בשביל צה"ל - על מנת לגייס כספים או לשכנע אנשים לעשות עלייה. אני לא יודע להיות אחר. מצאתי נישה שאני ממש ממש חזק בה, וזה ממש מזל כי אני כל כך חלש בשאר התחומים. אשתי מזכירה לי את זה כל יום".
נקלעו בדרכו
בשנים הארוכות שהעביר בתפקידו, הצליח הרטמן להתחבר עם לא מעט מפקדים בצה"ל.
קחצ"ר, תא"ל יוסי בכר, מכיר את הרטמן כבר שנים רבות. "פגשתי את מייקי כששימשתי כמג"ד 101 ובהמשך גם כמפקד בא"ח צנחנים", נזכר בכר. "למדתי ממנו המון, לא רק מתחום הקליעה אלא גם בנושא הטיפול בחיילים בודדים ועידודם לשירות משמעותי בצה"ל". בכר מסביר שהרטמן הוא מוסד של ממש בתחומו. "מייקי והקליעה זה מפעל חיים", הוא אומר. "הוא קצין אחד שהרים את רמת הקליעה ותפעול הנשק למעלה. הוא מאוד ייחסר".
"כשהייתי טירון, מייקי היה משק קליעה בבא"ח", מוסיף סא"ל אורן זיני, מג"ד צבר בחטיבת גבעתי. "אני זוכר אותו מהיום בו התגייסתי, את ההתלהבות ואת המקצועיות שלו. כל התייעצות שהייתה לי בתחומים האלה, בכל תפקידי כמפקד - כמ"מ, כמ"פ ולאורך כל השירות - התקשרתי אליו, מבלי להתבייש. זה הגיע אפילו לרמה של איפוס נשק ולמידת האמצעים החדשים שנכנסו למערך. מבחינתי, כמג"ד בגבעתי, זו אבדה לא קטנה שהוא עוזב, יש לו מונופול ומנדט בנושא".
גם אל"ם אהרון חליוה, מפקד בה"ד 1, זוכר את הרטמן מצעדיו הראשונים במערכת הצבאית. "אני מכיר את מייקי עוד מהתקופה בה שימשתי סמג"ד צעיר, בשנת 95', ומבחינתי, הוא האחד והיחיד", מספר חליוה. "הוא אדם שאני מאוד אוהב. הלב שלו והמקצועיות שלו עושים תחרות מי יותר חזק - ואישית, אני עוד לא החלטתי מי ניצח".
גם אביבה איכלבום, יו"ר עמותת "בית קובי" (המסייעת לחיילים בודדים - ג"כ) ואמו של סמ"ר קובי שנפל במהלך פעילות מבצעית בנצרים, בשנת 2002, מספרת על קשר מיוחד עם הרטמן. "מייקי היה המורה שלנו", היא אומרת. "הוא לימד אותנו מה חייל בודד צריך. דרך יכולת הדיבור המיוחדת שלו אפשר להבין עד כמה הנושא בנפשו. כשהוא מגיע להרצות לחיילים שלנו חשוב לו להעביר מסר של: 'וואלה, תראו, גם אתם יכולים'. היום, מיקיי קורא לי אמא. בעבורי מייקי הוא נשמה גדולה, ואני מאוד אוהבת אותו".
|
|