04-05-2009, 00:04
|
|
|
חבר מתאריך: 01.05.09
הודעות: 24
|
|
כמה קל לדבר...במיוחד לחשוב שאני לא מכיר את השיקולים הרפואיים. אז אני כן מכיר, אחרת לא הייתי מגיב.
לי אישית, מאוד קשה להדריך את החובשים שלי ולגרום להם להבין שזה אמור לעבוד ככה, ואם לא נטמיע את זה אצל החובשים או אצל כל גורם מטפל רפואי אז יהיו לנו פצועים והרוגים (במלחמת לבנון קרו יותר מדי מקרים כאלה) שבעצם הם נזק ביחס ישיר לשאר הכוחות שנלחמים.
ובקשר לחובש מסתער ואז מטפל - אני דברתי על הסתערות. השלב הספציפי שכוח נתקל בטווח קרוב ומנסה לחתור למגע. לא על לחימה ארוכה ורציפה. ושוב, אם אני אראה חובש שבאמצע התקלות לא מסתער ומנסה לטפל בחבר שלו אז יש פה תקלה! אין שום קטע של שיקול או שום דבר אחר. גם הגר"ב שנתקל צריך להסתער כמו כולם!
ואגב, מתי בזמן האחרון ראית כריתה מלאה של הרגל מהברך ומטה, אתה באמת חושב שזה משפריץ כמו מזרקה ישר אחרי הפגיעה? הגוף עובר כל מיני תהליכים פיזיולוגים ולפעמים זה לוקח יותר מדקה (במיוחד אם זה עקב מטען שהחום פשוט מלחים את כלי הדם). זה באמת תלוי בסוג הנשק שפגע בפצוע. אני יכול להגיד לך בוודאות שהיו לוחמים שעלו על מוקשים על הרגל ועף להם הרגליים קבינימט ועדיין נשארו בחיים יותר מדקה בלי שום ח.ע או נקודת לחיצה.
ואם אנחנו מדברים על הפציעה הקשה ביותר שקשה להשתלט עליה מבחינת דימום בגפיים (פגיעה בעורק באזור הפמורלי-אילייאק) אז יש לנו פתרונות היום בצה"ל... תחבושות ואבקות המוסטטיות.
ובקשר לתאג"ד - הפעם האחרונה שבאמת נפרש תאג"ד by the book היה במלחמת לבנון הראשונה.
כל השאר אכן היו תאג"דים אבל לא כמו שמלמדים. ואני לא מדבר על כל הגרסאות האחרות שקיימות כיום בצה"ל...וזה גם לא לעניין לדבר על זה.
ובקשר לבט"ש - נכון.
|