|
23-01-2009, 09:51
|
|
|
|
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 12,666
|
|
מח"ט גולני מדבר...
כשכל הסיפור הזה ייגמר אפשר יהיה לכתוב יותר, בינתיים רק כתבה מצ"ב:
http://www.nrg.co.il/Scripts/artPri...=14042008120049
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/include/img/forms/lheader.png] מח"ט גולני מדבר: "חיכיתי לרגע שיגידו לנו 'תביאו את שליט'"
בלעדי: אל"מ אבי פלד, המח"ט שנפצע בעזה אך סירב להתפנות והפך לגיבור לאומי ולסמל של מבצע "עופרת יצוקה", מתייחס לראשונה בראיון למעריב לחטיפת גלעד שליט, שאירעה תחת פיקודו. "זה כישלון כפול. אז לא מנעתי את החטיפה, עכשיו לא החזרתי אותו"
חן קוטס-בר, מוספשבת | 23/1/2009 7:59
בשעה 18:10 נשמע הפיצוץ הראשון. זה היה בצפון סג'עייה, עזה. בקומה השנייה של בית מגורים. אבי פלד, מפקד חטיבת גולני, זוכר "רעש אדיר". אחריו הגיע "כדור האש". כמו בלון ענק. מתגלגל במהירות. גדול ואדום. כדור האש חדר פנימה דרך החלון. עשה דרכו מול פני המח"ט. גודל פגז של טנק, יגיד לעצמו פלד כמה דקות אחר כך, כשייצא החוצה.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images//archive/300x225/1/019/839.jpg] מח''ט גולני, אל''מ אבי פלד צילום: אלי דסה
אז, בפעם הראשונה, יבין שמדובר כנראה בירי של כוחותינו על כוחותינו. על הכח שלו. שוב נשמע פיצוץ. ה"סטיקלייטים" כבו. נהיה חושך. עוד צפצוף ואחריו שקט. דממה. קולו של האסון. רעש הרע. הרגשתי שנשרף לי השיער, סיפר פלד השבוע. גם הגבות. דם ירד לו. מהראש, מהפנים, מהיד. הוא בדק את עצמו. ידיים, רגליים. לראות ש"הכל בסדר", ש "אפשר לתפקד". יבש . ענייני. טכני. אז באה גם המחשבה הראשונה. לא רצונית. אוטומטית. "לא יכול להיות שזה קורה לי", חשב פלד, ואחר כך - "אני חייב לדבר בקשר".
ב"קדמית", חדר הפיקוד של חטיבת גולני, חשבו שהמח"ט נהרג. באותו זמן ישב שם אחיו הצעיר של פלד, בעצמו איש כוחות הביטחון. זה היה בשניות הראשונות שאחרי הפיצוץ. הטלפון של האח הצעיר צלצל. אמם של השניים הייתה על הקו. "מה קורה", שאלה אותו. היא לא ידעה כלום. "אמא", אמר לה האח הצעיר, "הכל בסדר. אין לך מה לדאוג".
שלוש שעות קודם לכן קיבל אבי פלד הודעה למענה הקולי שלו. הוא נשוי לרונית, ויש להם שלושה ילדים. בדרך כלל, אמר השבוע, הוא מקפיד על "חציצה". זאת המילה שהשתמש בה. הפרדה מוחלטת בין הצבא לבית. "מה שבצבא בצבא, ומה שבבית בבית". אלא שהמבצע טשטש קצת את הגבולות.
ההודעה הייתה מבנו הבכור. הוא בן 12 וחולם כבר עכשיו להיות מפקד גדוד בגולני. "אבא", אמר הבן בהודעה שפלד שומר, "כתבתי לך מכתב. אני מקווה שאי פעם תוכל לקרוא אותו". הילד, אומר פלד, היה מודאג. בטנו התהפכה. כמה ימים קודם, לפני שכח גולני נכנס לתוך עזה, למהלך הקרקעי של "עופרת יצוקה", השאיר לפלד הודעה אחרת. "אני מבקש ממך לא להיכנס", אמר אז. "אבא, חלמתי שאתה מת".
"זאת לא גבורה בשום צורה"
בסופו של דבר, התברר שפלד נפצע רק באורח קל. סא"ל א', מפקד גדוד 13 שהיה לצדו, נפצע קשה. רס"ן דגן ורטמן, רב"ט יוסף מועדי וסמ"ר ניתאי שטרן, שהיו גם הם בבית, נהרגו. פלד וידא שכל הפצועים פונו מהשטח, ורק אז הסכים לנסוע לבית החולים. למחרת כבר חזר לשטח. רק ביום רביעי האחרון, בתום ימי הלחימה, שב לבית החולים. הרופאים אמרו שיצטרך לעבור שלושה ניתוחים. באוזניים וביד. נכון לעכשיו, הוא בקושי שומע. לראיון, נעזר במכשיר שמיעה שאלתר. כיוון שסירב לקבל טיפול מיידי, הפגיעה באחת מאוזניו תהיה כנראה לצמיתות.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/1/013/769.jpg] אלוף משנה אבי פלד מח''ט גולני צילום: יגאל לוי
בעל כורחו, הפך פלד גיבור לאומי. סמלו של מבצע שלם. חם, כריזמטי. סוחף, לא מתחכם. "גולנצ'יק", אמרו עליו השבוע. וזו אולי תמצית הכל. מפקד מקצוען, עם הרבה ניסיון, אבל גם עם הרבה לב. נטול גינונים, מדבר בשפה פשוטה וברורה. לא גבוהה ולא מסובכת. איש של אנשים, לא מתנשא.
החברים שלו, טבעת צפופה של "יוצאי גולני". מפקדים בעבר ובהווה. הם שהקיפו אותו גם במבצע האחרון. התייצבו פיזית, כולם. נכנסו פנימה, להילחם. "השורשים העמוקים של חטיבת גולני", קורא לזה פלד. הוא לא אשף תקשורת. לא אחד שמכנס מסיבות עיתונאים. לא מפני שהוא לא רהוט. ההפך. זה פשוט לא מעניין אותו. אחד כזה שאומר מה שבא לו, גם כשיש לזה מחיר. הגון. מפקד שצועד בראש חייליו, שנלחם איתם, אבל גם משחק איתם כדורגל. "הדבר שהכי חשוב לי זה החיילים שלי", אמר השבוע. הם, אגב, קוראים לו "אבוש", מפני שהוא "כמו אבא בשבילנו". " ביום שבו אבין שמתחתיי לא מרוצים מהתפקוד שלי", אמר פלד, "זה היום שבו אסיים את תפקידי. לא הפוך".
כמה ימים לפני תחילת המבצע דיברנו. זה היה בתום התרגיל החטיבתי של גולני ואני הייתי אמורה לראיין את פלד. בעגה המקצועית קוראים לשיחה כזאת "שיחת תיאום ציפיות". לפלד היה חשוב להבהיר שהוא לא רוצה ראיון אישי מדי. לא על עצמו. חשוב לי, אמר, שהכתבה תהיה גם על החטיבה, שישולב בו בה מפקדי הגדודים. העובדה שיהיה במרכז, מפריעה לו ומטרידה אותו, אמר אז. לא שיער מה יקרה זמן קצר אחר כך.
"לא נוח לי", אמר גם השבוע. "מביך". "גבורה", אמר כששאלתי אותו, "זה מישהו שמסכן את החיים שלו למען אחרים, במקום שאולי היה פחות מצופה ממנו. זה'גיבור' בעיניי. לכן, כשמנסים להגיד לי על מפקדים שהם'גיבורים', אני לא מבין. מפקדים עושים את מה שמצופה מהם. בטח ובטח כשאתה לא עושה את הדברים לבד. אני", אמר, "באירוע, הייתי חצי בן אדם. נפצעתי, בקושי דיברתי בקשר, כל מפקדי הגדודים תפקדו, ובסוף אומרים שאני גיבור? זאת לא גבורה בשום צורה. זאת הייתה המחויבות שלי".
חטיפת גלעד שליט - כישלון אישי
הוא בן 39. נולד וגדל בבת ים. אחר כך עברה המשפחה ללוד ופלד למד בבית הספר התיכון המקצועי ברמלה. את המסלול הצבאי שלו עשה בגולני. בין השאר היה מפקד גדוד 51 בחטיבה, מפקד "אגוז" וסגן מפקד החטיבה. אחר כך נסע לשנת לימודים בבריטניה. השבוע צחק שאם יתבעו את הקצינים בעקבות "עופרת יצוקה" ולא ייתנו להם להיכנס לאירופה, הוא ממילא כבר מיצה את בריטניה.
את אשתו הכין לכך שבמקרה כזה "נוכל לטייל רק בארצות הברית". היה מפקד חטיבה דרומית באוגדת עזה. המח"ט האחרון של הגוש, לפני ההתנתקות. "נסיך", קראו לו אז. אמרו שהוא "מסומן", "מקום בטוח בשולחן האלופים בעוד עשר שנים". פלד לא אהב את זה אז, בדיוק כמו שהוא לא אוהב את זה היום.
"ידעתי שנחזור ככה", אמר השבוע על העובדה שחזר להילחם עכשיו בעזה. מה מצא שם? "מקום אחר לחלוטין. רווי מטענים", הוא אומר. חטיבת גולני מצאה למעלה מ-50 מנהרות במהלך "עופרת יצוקה". הבתים היו ממולכדים. היו גם הרבה ניסיונות לחטוף חיילים. "הדבר הראשון שישב לחמאס בראש", אומר פלד, "היה חטיפות". מי שמכיר אותו, מתאר לוחם ומפקד נועז. אמיץ, קר רוח. ברקורד שלו יש הרבה מבצעים והיתקלויות. הוא מאלה שכבר ראו יותר מפעם אחת את הלבן בעיניים של הצד השני, אמר השבוע קצין לשעבר בגולני. בכל זאת, יש גם כאלה שמתארים את דרכו של פלד לתפקיד מפקד חטיבת גולני כ"לא פשוטה".
פלד היה מפקד החטיבה בגזרת כרם שלום שממנה נחטף גלעד שליט ביוני 2006. במהלך אותו אירוע נהרגו סגן חנן ברק וסמ"ר פבל סלוצקר. "תחושה של כישלון אישי", אמר פלד על האירוע השבוע. בפעם הראשונה מאז נחטף שליט הוא מתראיין בנושא. "נקודה רגישה, כואבת", אמר. "חוויה אישית קשה, מכוננת", משהו ש"ביגר אותי" ו"כישלון כפול". " גם שנכשלתי וגם שלא הצלחתי להחזיר למשפחה את הבן שלה.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/578/640.jpg] גלעד שליט
"אז מה אם אומרים שלא התרשלתי? גלעד נחטף"
אני לא הצלחתי למנוע חטיפה של חייל. זה הפן האחד. הפן השני, אני חושב שלפני זה כמעט לא חוויתי כישלונות. אני באופיי אדם מאד תחרותי. היו שנים ארוכות, שכמעט לא היו לי אירועים שלא יצאנו מהם בסופו של דבר טוב. אירועים מסוכנים, קשים, אבל לא יצאתי לפני כן בתחושת כישלון. ופה, בעניין הזה, היה גם משבר אישי".
שבועיים אחרי אירוע החטיפה אמור היה פלד לסיים את תפקידו בגזרה. פגשתי אותו אז, כמה ימים לפני החטיפה. פלד היה צריך לצאת הביתה לשבת, אבל ויתר. המשפחה תכננה לבוא לבקר אותו. "יש לי הרגשה לא טובה", אמר לי אז, "שתהיה חטיפה". בלשון ציורית, אפשר לומר ש"כאבה לו הבטן", למח"ט. לא רצה שיבואו. "הייתה לי הרגשה", אמר גם השבוע. "בלילה ישבתי עם המג"ד, תדרכתי אותו. אמרתי לו 'מחר בבוקר זה יקרה' (החטיפה, ח.ק.ב), ו'מה צריך לעשות'. התקשרתי לחברים. ביקשתי שישלחו לי כוחות. שלחו לי. כוחות של סיירת יע', כוחות אחרים. נשכבו כוחות, בלילה. עם אור ראשון הם התקפלו, ואז היה האירוע".
אלוף במיל' גיורא איילנד, שמונה לחקור את החטיפה, קבע שהיו אולי טעויות בתפקוד החטיבה שעליה פיקד פלד ובתפקוד האוגדה. אבל, אמר איילנד, רשלנות לא הייתה. גם לא זלזול. "לא חיכיתי לחקירה", אומר פלד. "אני שמח שאמרו מה שאמרו, אבל בסוף התחושות האישיות הן שלי. אז מה אם אומרים שלא התרשלתי? גלעד נחטף. לא משנה מה עשיתי, למרות שבדקו וראו שעשיתי כל מה שאפשר ואני יודע שעשיתי כל מה שאני יכול, כדי למנוע את זה. נכשלתי. בסוף, בגזרה שלי, יש לנו חייל שנמצא בידיים של החמאס, ושאני לא הצלחתי לעצור את זה, ויש לו משפחה, שיושבת בבית, ומחכה לו".
היו פרפורי בטן
גלעד שליט, הוא אומר, זה משהו שהוא מתמודד איתו כל הזמן. גם עכשיו, לפני הכניסה לעזה. הנה, אמר, הייתה לו פנטזיה. הוא נכנס ויוצא עם שליט. מחזיר את מה שנלקח ונחטף מהגזרה שלו ויושב על מצפונו מאז. "בפנטזיה ראיתי אותי חוזר עם גלעד שליט", אמר לי. "חד משמעית. חיכיתי לרגע שיגידו לנו'אבי, הוא נמצא פה, שם', ושנוכל ללכת להביא אותו. הייתי שמח להיות זה שישלחו אותו למצוא אותו".
"אבל", סיכם , וצערו ניכר, "זה לא הלך". חטיבת גולני גם עבדה עם גדוד 71 במהלך המבצע. הגדוד של גלעד. מפקדים שהיו איתו. "סמלי", אומר פלד. "גם הם אמרו: 'אנחנו רוצים למצוא אותו'". דווקא עם נועם ואביבה שליט הוא לא בקשר. חם ופתוח ככל שיהיה, שם הוא נסגר. "לא הייתי אף פעם בקשר איתם", הוא אומר. "מיד אחרי החטיפה נשארתי עוד שבעה שבועות בשטח. לא יצאתי. זה יצר מצב שכבר לא התקשרתי למשפחה. וזה מפריע. גם עכשיו".
פלד מונה לסגן מפקד אוגדה 91. סגנו של תא"ל גל הירש, שהתפטר אחר כך באקט של מחאה. זה כבר היה אחרי מלחמת לבנון השנייה. הירש, למרבה האירוניה, נתפס כאחד ממפקדי האוגדות שמסמלים את ליקויי המבצע ההוא. כשפלד נפצע, הירש התקשר אליו. "רצה לראות מה שלומי", אומר פלד.
"נבהל. גם הוא שמע שנהרגתי". פלד אגב חושב שהירש תפקד "בסדר גמור", בלבנון. הוא גם לא רוצה להשוות בין לבנון השנייה ל"עופרת יצוקה". "באיזשהו מקום", הוא אומר, "מלחמת לבנון השנייה עשתה לנו דבר מצוין. גם בדברים שלא היו בסדר, ואני לא חושב שהכל היה לא בסדר. למדנו".
הוא כן שמע מפקדים שאמרו כמה טוב שקיבל משימות ברורות, בניגוד למה שהיה בלבנון. ושהייתה אחדות. "מהעם, ועד אחרון הלוחמים". הוא עצמו נהג לומר ללוחמיו כל ערב בקשר, במהלך המבצע, כשנתן פקודה ש"אני גאה בכם, בתוצאות שלכם, במפקדים ובחיילים" ו"אל תשכחו, כל עם ישראל מאחורינו". מה הרגיש, שאלתי אותו, כשראה את לוחמי גולני צועדים בטור פנימה, לתוך עזה, למהלך הקרקעי של "עופרת יצוקה".
רק בספטמבר האחרון מונה למפקד החטיבה. מאז הספיקו לעשות בגולני אימון מלא, כולל תרגולים מהמסגרות הנמוכות ועד תרגיל חטיבתי. תוכנית האימונים כללה את כל צורות הלחימה. גם נוהל הקרב, אמר פלד, שנמשך קרוב לשבוע, תרם לתחושה הכללית ש"החטיבה מוכנה". והייתה גם ההרגשה ש"זה משהו שכבר חייבים לעשות". "לא בגלל שאנחנו ששים אלי קרב, אלא מפני שהתפקיד שלנו להגן על האזרחים". בכל זאת, הוא אומר, כשראה את חייליו בדרך פנימה, "היו פרפורי בטן". "מפני שאתה יודע שאתה הולך למשימה", אמר, "ושלא כולם יחזרו ממנה הביתה". חשב ש"יהיו יותר הרוגים". ועדיין, אמר, "גם אם המספרים מעטים", "בשבילנו אלה אבדות קשות".
מול מסכי הפלזמה
ביום שני, 5 בינואר, בשעה 18:10, אירעה כאמור התקרית שבמהלכה נפצע. זמן קצר קודם לכן הודיע לו א', מג"ד 13, שסיים הסתערות ראשונה והוא ממשיך קדימה. פלד ביקש שיחכה לו בבית - הבית שבו הופגזו אחר כך, כדי שיישבו על המשך המשימה. הוא הגיע עם החפ"ק שלו, יותר מ-20 איש. ביקש מאנשיו שיחכו בחוץ, "שלא יהיה צפוף". איתו לקח רק את קצין הקשר. הוא עלה לחדר בקומה השנייה. ישב עם דגן ז"ל וא'. יותר מזה הוא בקושי זוכר. מי בא ומי הלך. רק האירועים שבאו אחר כך מכתיבים לזיכרון לנסות לשמר כל פרט, ללא הצלחה. גם לוחות הזמנים מתבלבלים. הם סיימו לסמן על המפות, ואנשים התחילו לצאת מהחדר. אז היה הפיצוץ הראשון. בפועל, הפגיעות הקשות היו ממנו.
"חשבנו שזה בקומה התחתונה", שיחזר השבוע פלד. חשוב לומר, הוא מדגיש, שהדברים מסופרים עוד טרם תחקיר. "לא הבנו שזה בחדר מאחורינו. חשבנו שהבית ממולכד. קיבלנו התרעה על בית ממולכד כמה דקות קודם. א' נעמד, אבל אז הגיע כדור האש והפיצוץ השני. ראיתי שהכל בסדר איתי וזחלתי לא'. הפכתי אותו. ירד לו דם מהירך. הייתה לו גם פציעה בראש, ביד. אבל הזרימה מהעורק בירך נראתה לי הכי מסוכנת. הקשר הגיע לעזור. אני לא שמעתי כלום. לא הבנתי שהשמיעה שלי נפגעה. ידעתי שאני חייב לדבר בקשר, גם כדי לסדר דברים, לראות שאנחנו לא הולכים לאירוע של חטיפה, גם כדי להכניס את הסמח"ט, שיתפוס פיקוד, וגם כדי שהמורל של הלוחמים לא ייפגע".
פלד זחל לקשר שלו ולקח ממנו את מכשיר הקשר. הוא לא הצליח לתפוס איש. היה לו פלאפון סגור בכיס. הוא הדליק אותו והתקשר לתמיר ידעי, קודמו בתפקיד. "תמיר", אמר, "תירגע, נפגעתי. אני מצטער שאני אומר לך את זה ככה, אבל תוודא שיודעים בחמ"ל ושישלחו עזרה". באותן דקות, ירד כנראה כבר אחד הלוחמים וקרא ש"המג"ד והמח"ט נהרגו". גל השמועות החל. פלד דידה במדרגות, למטה. הוא יצא החוצה ובקושי נכנס לנגמ"חון. אז גם הצליח כבר לדבר בקשר. "אני לא בטוח שהייתי מספיק רהוט", אמר השבוע, "אבל נתתי פקודות. אני חושב שאמרתי: 'יש אירוע קשה בגדוד 13. המג"ד נפצע ואני פצוע, שהסמח"ט ייכנס, שישלחו כוחות חילוץ ויכינו מסוקים'". אחר כך דיבר עם אגוז והסיירת, שיפסיקו את ההתקדמות שלהם בינתיים.
מתי הבין, שאלתי, שמדובר בירי כוחותינו, בפגז טנק. כמה דקות קודם, הוא אומר, דיבר א' עם מג"ד הנדסה, שאמר לו שהוא: 'מזהה שלושה מחבלים'. א' שאל איפה. המג"ד אמר. הדברים נועדו כדי להבין איפה הכוחות. היכן ניתן לבצע ירי. "עליתי מול המג"ד", אומר פלד. "אמרתי לו: 'אתה ירית פגז מטנקים?'. אמר לי: 'כן'. נהיה שקט. אמרתי לו: 'כמה ירית, שניים?'. אמר לי: 'כן'. עוד פעם נהיה שקט. אמרתי לו 'רות. קיבלתי'. הוא הבין מה אני מבין ולא הייתי צריך יותר להגיד כלום. זהו. בזה זה הסתיים. אבל", אומר פלד, "זה קורה בלחימה. לא הייתה פה, כמו שאני מבין את זה כרגע, רשלנות".
האם יש קושי, בגלל שהפגיעה הייתה מאש כוחותינו?
"עדיף לי שזה לא היה מכוחותינו, כן".
אנשי החפ"ק של פלד החלו בפינוי הפצועים. הוא ניסה לעזור, אבל לא הצליח. כשהבין שמפקד האוגדה יבקש לפנות אותו, ביקש מהרל"ש שלו שימצא רחב וייקח אותו ל"קדמית". רק אחרי שפונה אחרון הפצועים, נסע לבית החולים סורוקה עם הרכב שלו. בדרך התקשר לבנו. גם לאשתו, שהייתה אז בארצות הברית. השמועות עדיין לא הגיעו אליהם. בתו של פלד, בת ארבע, ידעה שנפצע רק למחרת. הילדים סיפרו לה, בגן. "איך כואב לי הלב", אמרה.
"הייתי פועל עוד יותר חזק"
גם השבוע, כשפלד הגיע סוף סוף הביתה, ביום שלישי, אמרה לו ש"חלמתי על הרעים, אבא, שהחיילים חותכים אותם לחתיכות". "לא כולם רעים", אמר לה פלד. הוא נשאר בבית החולים כמה שעות ולמחרת בבוקר כבר חזר לשטח. "לא ברחתי", הוא אומר. "אמרתי למנהל המחלקה: 'אני לא נשאר פה. תעשו מה שאתם צריכים, כי אני הולך'".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/300x225/1/017/886.jpg] חיילי צה''ל יוצאים מרצועת עזה לאחר הכרזה על הפסקת אש. צילום: רויטרס
מכאן ואילך, המשיך להיכנס לשטח, אבל כל פעם רק לכמה שעות. הרגיש "מסוחרר". "לא בכשירות מלאה". אחרי שעות ברעש, האוזניים שלו נאטמות. יש לו בעיה של יציבות ושיווי משקל. "הייתי עושה הצגה שהכל בסדר, נכנס, ואז יוצא ושוכב על המיטה ארבע שעות", תיאר. מדוע בכל זאת התעקש להיות בפנים, שאלתי. וגם, מה עדיף, מפקדים שהולכים בראש הכח, או אלה שיושבים בחוץ מול מסכי הפלזמה. לדעת פלד, צריך איזון. "אני אענה לך את מה שאני רוצה להגיד לך", אמר . "לא את האמת. עשיתי את זה מתוך הרצון להוביל את הכח קדימה. לאו דווקא מפני שזה המקום הכי נכון להיות בו".
השבוע, כשיצא אחרון הלוחמים של חטיבת גולני מתוך עזה, נשם לרווחה. "ירדה לי אבן מהלב", הוא אומר. מבחינתו, "ניצחנו". ללא ספק. בשפה צבאית, הוא אומר, הוא יכול להגיד ש"כל המשימות שהוטלו על החטיבות, עמדנו בהן ויותר". לעניין האוכלוסייה האזרחית הוא אומר: "כואב לי הלב על האזרחים הפלסטינים התמימים, אבל מי שהביא אותם למצב הזה זה החמאס, לא אנחנו. אם החמאס השתמש בבתים שלהם כאמצעי לחימה, מה אנחנו היינו אמורים לעשות, לבוא ולהתפוצץ שם?".
הוא חרד מאופוריה. כללית ואישית. "הצבא עבד טוב מאד", הוא אומר, "אבל צריך לקחת את הדברים בפרופורציה. אני חושב שלאויב היה קשה, בגלל שיטות ההפעלה שנקטנו. הבנו שאנחנו ב'מוד' של מלחמה. לא במבצע נקודתי להבאת 'פעיל בכיר'. אנשים מתחילים להגיד: 'אולי יש יותר מדי הרס', 'אולי לא היה צריך לפעול כל כך חזק'. אם לא היינו נוקטים בשיטה הזאת, היו תוצאות אחרות. זה מה שנכון בלחימה כזאת. האם במקרה שהייתי נכנס עוד פעם הייתי פועל באותן שיטות פעולה? לא. הייתי פועל עוד יותר חזק".
בתקופה הקרובה, תחזור חטיבת גולני לפעילות מבצעית. אחרי 38 יום שבהם הלוחמים לא יצאו הביתה, פלד מנסה לארגן להם חופשה של כמה ימים. אבל, הוא מדגיש, לא יהיו מסיבות. גם לא אירועים. חזרה לשגרה. מסדרים, ציודים. כבר הביא ללוחמים מכונות תספורת, שקודם כל יסתפרו. מה על הקריירה הצבאית שלו? "כל עוד ירצו שאני אהיה בצבא", הוא אומר, "אני אהיה". אבל זה לא משהו שהוא חושב עליו. "עכשיו אולי מרוצים מהמבצע, מחר יהיה אירוע אחר, פחות טוב. מי שלא מבין שמדובר במרתון ולא במרוץ למאה מטר, לא מבין על מה הוא מדבר".
_____________________________________
"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)
אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם
לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה
אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו
|
|