14-01-2009, 11:31
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
כל הורה לילדים (כמעט) מכיר את הרגע הזה...
הרגע שבו מתחוור לו שהילד יעשה הצגה משכנעת להחריד כדי להשיג ממך משהו, תוך הסתמכות על מה שהוא רואה כעובדה: השילוב בין הרצון שלך לקצת שקט תעשייתי ובין הדאגה שלך כהורה שמא אכן הזאטוט נמצא במצוקה קשה יותר מזו המופגנת כי "אני רוצה את האלבום הגדול של בן-טן ואתה לא קונה לי".
תצוגת התכלית של זאטוטים שהתרגלו לחשוב שהם מכירים את נקודות התורפה של ההורה כוללות מעבר למצב היסטריה בשבריר שניה תוך עליה לדציבלים עצומים וג'סטות התנהגותיות מביכות לסביבה,, אמירות תקיפות ומשכנעות למראית עין כי "אני לא אעשה X אפילו אם תעשה לי Y (=אני לא מאמין שתעשה Y)" ואצל המקדמים יותר: שידור "פאסון" אפילו במה שעבורם הוא רגעי מצוקה אמיתית ותלות כמעט מוחלטת בדיוק במי שהם סוחטים. ברגעים כאלה, בעודך מחזיק ב 100% מנימי הנהנתנות של הזאטוט, הוא עדיין מאיים עליך באיומים שונים.
מה שיפה, במבט מהצד, הוא לראות כי רבים מאוד מן ההורים אינם מסוגלים לשים קץ לסחיטה זאת: חזרה של 2-3 פעמים על עמידה כזאת (רק עצם העמידה, בלי פעולה אקטיבית) לרוב מצמצמת את הסחטנות לרמה נסבלת, ואפילו ראויה, בתא המשפחתי. במקום זה אנו רואים יותר ויותר "בריונים" קטנים של 6, הנעים בין התקפי היסטריה ואלימות כלפי ההורה/ילדים אחרים, ובין תשישות נפשית הבאה לידי ביטוי בהתמכרות למוצץ מתפורר בפה, איזה חיתול בד פרום ביד שמאל, משקעים עבים של מלח במקום בו התייבשו הדמעות והורים סחוטים האוחזים ביד הפנויה.
ארגונים כמו החמא"ס (מנקודת המבט הצבאית/טרוריסטית) הפכו להיות מין בריון קטן כזה: הם מרשים לעצמם לאיים ולהכות לא מעט משום ששכלם האימצילי הפנים כי מערכת חוקים/נוהגים כלשהי (שהם לא מכירים בה, אבל מבינים שהיא קיימת) מגינה עליהם מספיק בכדי להפוך את הסחטנות ההיסטרית ליעילה יותר מאשר כל טקטיקה אחרת.
הם אומרים "אפילו את תקח לי את בפלייסטיישן אני לא אקום מהרצפה" ואת זה יש לתרגם ל"הפלייסטיישן חשוב לי יותר מאשר עיני, אבל אני יודע שאתה עושים רק שופוני א-נאס עם האיומים שלכם".
עכשיו הזמן לתת להם להשאר על הרצפה ולחשוב קצת. גם ילדים קטנים חושבים, למי שלא מבין. ובניגוד למבוגרים צריבת התודעה אצלם מוחלטת יותר.
_____________________________________
.
|