|
04-01-2010, 16:58
|
|
|
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
|
|
הקפצה אחרי שנה - כתבה מתוך במחנה על פעילות הבט"ש בפלגה 916
http://dover.idf.il/IDF/News_Channe...na/09/48/16.htm
מכים גלים
יום רביעי, ו' בטבת התש"ע, 23 בדצמבר 2009, 17:12
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/CDDACDC6-B9DA-4F0E-B9DB-0AFF6E259F5E/0/16s.jpg]
לוחמים על סיפון הדבורה, השבוע. ''הבוץ והשיחים שלנו הם הגלים, הגשם, הקור והרוח''. צילום: רומן פורצקי, "במחנה"
לוחמי פלגת הבט"ש מבסיס אשדוד של חיל הים משייטים מדי יום בין סירות הדיג העזתיות ומשגיחים שאף אחת לא תחרוג מהשטח המוגדר להן • הדבר האחרון שהם רוצים שיקרה הוא חדירה ימית לישראל - שלא לדבר על התפוצצות סירת תופת • "חושבים שחיל הים נקי: מדים לבנים, ים כחול. אבל אנחנו נמצאים במלחמה יומיומית מאוד קשה", מבהיר סגן אמיר מורג, מפקד ספינת דבורה
ניר קוסטי
הם שמעו את הצרור הראשון, אבל העדיפו להתעלם. אולי הוא בכלל כוון לסירה אחרת ששהתה בקרבת מקום, הם וודאי חושבים. לאט ובזהירות, מבלי לעורר תגובה שתיראה נחפזת, מושים הדייגים העזתים את רשתותיהם מבין גלי הים. כשנשמע באוויר קול הצרור השני, הם כבר יודעים בוודאות שהוא נועד לאוזניהם. בלית ברירה, הדייגים מתחילים לנוע מזרחה, משאירים את המראה המאיים של ספינת הדבורה של חיל הים מאחוריהם.
אטמי האוזניים הצהובים, שכבר השחירו מרוב שימוש, סופגים בעצלתיים את רעש צרורות המא"ג של הלוחמים. על המסך, בדיוק במרכז הצלב, ניצבת סירת דייגים קטנה. בשירי ילדים היא נקראת "דוגית", אך בפי הלוחמים היא זוכה לכינוי "מנועית". "4,500 לחוף, 340 למנועית", נשמעת צעקה בגשר הפיקוד, המציינת את מיקום הסירה.
בשני הצדדים יודעים שרק במקרה קיצוני, יחרוג ירי האזהרה מגבולות האוויר הצונן או הגלים המתנפצים. "הדייגים בעזה משחקים בכולנו", הם אומרים ומיד מבהירים: "אבל זאת הפרנסה שלהם, זה הלחם שלהם. ובשביל המשפחה שלהם הם יעשו את הכול".
כשנשאל מפקד הדבורה, סגן אמיר מורג, כמה פעמים עוד ייצא לו לקרוא הלילה ללוחמים לעמדות הקרב, הוא עונה בחיוך "עוד הרבה", ועולה במהירות לגשר הפיקוד.
העיר השנייה
ספינת הדבורה, תוצרת מפעל "אלתא" של התעשייה האווירית, עברה דרך ארוכה עד שהפכה לחלק בלתי נפרד מהלחימה ברצועת עזה. קדמו לכך חודשים בהם נמתחה יכולת הכלי, המופעל במנועי סילון. שבוע הבכורה שלה כספינה כשירה, במהלך 2009, נפתח ברגל שמאל: חובש הצוות, סמ"ר בר לייכטר, נהרג בתאונת דרכים יום אחד בלבד לפני שהחלה בפעילות השוטפת.
בחודשים שעברו מאז, המפקד התחלף ומרבית הצוות שהכיר את בר ז"ל השתחרר. לא פלא שאת מספר החיילים שלחמו במבצע "עופרת יצוקה" ועדיין נמצאים בספינה אפשר למנות כיום על יד אחת.
"יש פה חיילים צעירים, אבל הזמן יעשה את שלו", מרגיע סגן מורג, שהוכשר לפיקוד על ספינה במהלך המבצע. "אני לא חושב שהחיילים עושים עבודה פחות טובה בגלל שהם לא היו ב'עופרת יצוקה'". מה שכן, הלוחמים הצעירים מצטערים שלא הגיעו לחיל הים קצת מוקדם יותר. "למרות שלא מזכירים היום את המבצע יותר מדי, אני מרגיש פספוס שלא הייתי שותף לו", מודה רב"ט רוי עזוז. "התגייסתי שבוע אחרי שהוא הסתיים, והבנתי שהיה פה מגניב".
את הדברים אומרים הלוחמים בזמן פעילות בט"ש מול צפון רצועת עזה. האורות מהחוף כבר נדלקים, והאפלה יורדת על אשדוד ואשקלון הנראות במרחק. רק עזה עוד מוארת מעט על–ידי השמש. כשינצנצו מנורות הבתים והבניינים מהרצועה, תעלה בשיא תפארתה "העיר השנייה", כפי שהיא מכונה בפלגה. האגדות מספרות שמטוסים שחגים מעליה לא יבחינו בה, אבל במים אסור לטעות. מדובר בכלי השיט של הדייגים העזתים שדולקים כמנורות הבתים ויוצרים עיר ימית המשתרעת במלוא הדרה.
"גמר עמדות קרב, לילה טוב", מכריז מורג אחרי שסירת הדייגים האחרונה מתרחקת בחזרה מגבול שלושת המיילים המוקצים למטרות דיג מול חופי עזה. כשהבוקר מפציע, סימני הלילה עדיין צרובים על גופם של הלוחמים: העיניים כבדות, הגוף כבר לא מגיב. זה היה הלילה הארוך בשנה, ואף אחד לא באמת ישן בו. לא הדייגים הכמהים לדגים שיימכרו בשוק, ולא הלוחמים הכמהים למיטה, אך מחויבים בכל אזעקה להגיע לעמדות הקרב.
הלילה המפרך משלים שנה קשה, עמוסה ורוויה בהפתעות שחלפה על פלגת הבט"ש 916 של חיל הים, האחראית על הביטחון השוטף ממכמורת ועד רפיח. מבצע "עופרת יצוקה" אולי הסתיים מזמן, אבל כאן המלחמה לא תמה. "חושבים שחיל הים נקי: מדים לבנים, ים כחול. אבל זו מלחמה יומיומית מול אוכלוסייה מאוד קשה", אומר מורג. "אומרים שמי שמוציא לחמו מהים הוא קשה עורף. אנחנו חייבים להיות ייצוגיים ולשמור על הריבונות שלנו. אבל גם אנחנו קשי עורף".
יוצאים חוצץ
בפלגה מספרים שמאז "עופרת יצוקה" העסק לא נרגע. מטחי הקסאמים והגראדים שככו אמנם, אך האיומים הימיים רק גברו. הפעילות מול חופי רצועת עזה, השמירה על הגבול הדרומי עם מצרים מפני הברחות והסגר הימי, אומרים בפלגה, רק מייצרים אצל הפלסטינים מוטיבציה לפגוע בכלי השיט הנישאים על הגלים מול הרצועה.
"אנחנו היחידים שמגיעים לחיכוך יומיומי ולפעמים פיזי עם אוכלוסיית רצועת עזה", מפטיר מפל"ג 916, סא"ל אייל. "זו עובדה שאי–אפשר להתווכח איתה. אבל האם אני מרגיש מוזנח? נהפוך הוא. אני מרגיש יחיד סגולה שאני היחיד שיכול לעשות את זה לאור העוצמה והעליונות שלי. בסופו של דבר, כשאנשים נמצאים בגמר 'כוכב נולד' בחוף ניצנים, הדבר היחיד שחוצץ בינם לבין פיגוע חבלני זה ספינות של הפלגה שלי - לא אף אחד אחר".
ואיומים, יודעים הלוחמים, לא חסרים. באזור יש חשש מתמיד לפגיעה בכלי שייט. התוצאה: הלוחמים כלואים בין שני עולמות - הרצון לאפשר חיים אזרחיים ופרנסה לדייגי הרצועה מול הסיכוי שאחת מהסירות תהיה זו שתפגע בהם. "את ההתחממות אנחנו רואים יום–יום, שעה–שעה, בתוך אותו תא שטח מצומצם", מבהיר מפקד סיירת "כריש", סרן שמעון. "ההתנגשות היא בין שני עולמות. מצד אחד, הדייגים הפלסטינים שיוצאים לדוג. מצד שני, אחת מהסירות עלולה להיות זו שתתפוצץ עליך, שבה עשוי להיות זה שיאיים עליך עם קלאץ'".
אזורי הדיג השכיחים בעזה מתרכזים בגבולות הצפוני–מערבי והדרומי–מערבי של רצועת החוף. בכל נקודה עשויים להגיע מספר כלי השיט למאות, מה שמקשה על יכולת השליטה של ספינות חיל הים בחוק ובסדר באזור. מספר המקרים בהם נדרשים החיילים לבצע ירי לצורך אזהרה, במקרה של חריגה מהגבול הימי, הוא רב מאוד ומפתיע כל מי שאינו בן בית פה.
"החבר'ה האלו רוצים לדוג, אבל המחשבה שלהם היא מחשבה דייגית עיקשת, שבמקום סגור יש פחות דגים", מתלונן מורג. "הם בטוחים ש–100 מטר צפונית לקו יש דג. מצד שני, זה המשחק שלהם. יש להם 20 מייל לדוג, אבל הם מתעקשים שכל הריבוי נמצא בצפון ובדרום. כשהם חורגים, זה בהחלט יכול להיות לא תמים".
רק באפריל האחרון התקרבה ספינה בלתי מאוישת, עמוסה בחומרי נפץ, לספינת חיל הים בצפון הרצועה והתפוצצה. איש מהחיילים לא נפגע, לספינה לא נגרם נזק, אבל המסר היה ברור ובחיל הים הפנימו אותו מהר. "רוב הדייגים תמימים, אבל במים יש גם אנשי חמאס", אומרים בחיל. "כשהם מותחים את הגבול, זה תמיד יכול להיות המחבל שיתפוצץ עליך".
הלוחמים יודעים לספר כי ההתנגשות בין הרצונות והאיומים השונים יוצרת גם מצבים בלתי נשכחים. "לפני כמה חודשים, היינו רחוקים מכמה דייגים בגזרה הצפונית", משחזר רב"ט טל דקל את אחד האירועים. "ראינו אותם במצלמה מורידים 'שראק' (מצוף עם רשת) מחוץ לאזור המותר להם. כשהם באו לאסוף אותו, טסנו אליהם והם בינתיים ניסו לאסוף את הדגים ברבאק".
"והם נלחמים עם הרשת, והמהירות שלנו מפחידה אותם", ממשיך רב"ט שקד לב. "איך שאנחנו הגענו, הם סיימו והתרחקו", מוסיף דקל. "ואז, ברגע שהתרחקנו, הם חזרו לחריגה. ביקשנו אישור להוריד את ה'שראק' שלהם. בכל הזמן הזה הם המשיכו להסתכל עלינו כשהם תופסים את הראש שלהם. אחרי שהורדתי עם הרובה שלי את ה'שראק', ראיתי אותם במצלמה גמורים, מתים מכעס. והלב כואב".
חוק הכלים השלובים
בשלהי מבצע "עופרת יצוקה" הבטיחו המצרים להדק את הפיקוח על ההברחות לרצועת עזה בציר פילדלפי. באותה תקופה העריכו בחיל הלבן שאכיפת ההברחות מהחוף תגביר את מספר הניסיונות להברחות מהים. היום כבר מבינים בבסיס אשדוד שמדובר בסך הכול בחוק הכלים השלובים: כאשר יש קושי להבריח מהים, יש עלייה בניסיונות ההברחה ביבשה - ולהפך. כרגע, אומרים בזרוע הימית, ידן של ההברחות היבשתיות על העליונה. אך מצב זה עשוי להשתנות ככל שהמצרים יתקדמו בבניית קיר הפלדה לאורך ציר פילדלפי.
"אני זוכר שבאחד הבט"שים שלנו בקו הדרומי ראינו הרבה מנועיות חורגות לעבר שטח מצרים", נזכר לב. "מהפחד שהם יבריחו נשק, עלינו מול ה'סוויפט–שיפ', ספינת הבט"ש המצרית, ותוך עשר דקות חזרו המנועיות לכיוון הרצועה. זה סימן לשיתוף פעולה מוצלח. מהים הכי קל היום להבריח, זה חשש מאוד מוחשי".
"אנחנו יודעים להגיד שאנחנו עושים הכל כדי למנוע הברחות דרך הים. ואם הבריחו איזו שקית של קופסאות סיגריות, זה יהיה לא רציני להתייחס לזה", פוסק סא"ל אייל. "אנחנו היחידים בצבא שנמצאים 365 יום בשנה במים הטריטוריאליים של הרצועה".
בפעילות היומיומית האינטנסיבית והשוחקת, בתנאים לא אידאליים של גלים גבוהים ומזג אוויר קשה, מתרעמים הלוחמים בעיקר על תחושתם כי פעילותם לא זוכה להערכה. "זו יחידה קרבית לכל דבר", אומר עזוז. "הסיבה היחידה שאני הולך עם נשק זה בשביל שיבינו שאני לוחם", זורק חייל אחר על הספינה, "אף אחד לא מכיר ולא שומע עלינו".
למפקדים זה דווקא פחות מפריע. פלגה 916 לקחה חלק בשנה האחרונה במספר רב של מבצעים. המוכרים שבהם הם תפיסת הספינה הלבנונית "טלי" והיאכטה היוונית "אריון", שניסו לשבור את המצור הימי על עזה. בחודש שעבר הם אף השתתפו בהבאתה לנמל אשדוד של ה"פרנקופ" עמוסת אמצעי הלחימה האיראניים.
"התפקיד שלנו הוא לעשות, לסתום את הפה ולהמשיך לדבר הבא", מצטנע סרן שמעון. "הפעילות כאן ענפה. מג"דים ומח"טים שהגיעו לכאן פתחו את העיניים כשראו מה אנחנו עושים. אמרו לנו שזו ממש תקלה שאף אחד לא יודע מה באמת קורה פה".
"אדם מן היישוב רואה לוחם עם בוץ ושחור מתחת לעיניים שמתחבא בשיח", מתפייט מורג. "הוא לא מבין שהבוץ והשיח אצלנו זה הגלים, הגשם, הקור והרוח. אני לא מרגיש שום נחיתות. העבודה שלנו היא סופר חשובה. אם הגבול היה פרוץ, מאות סירות, שחלקן בטוח לא תמימות, היו פה. אנחנו בגופנו מונעים מהן להגיע לארץ. כל אחד שנמצא על החוף - מי שמשתזף או הולך לגלוש - לא חושב על האופציה של פיגוע בים ולא יודע בכלל שאנחנו פה ימים ולילות, גם 400 שעות בחודש, וככה זה צריך להיות".
סייע בהכנת הכתבה: יהלי סער
|
|